לתרומות לחץ כאן

סיכוי מול סיכון בטיפול רפואי

 

 

פרק א'

סיכון חיי שעה עבור חיי עולם

מקור הדין בגמרא בעבודה זרה (דף כ"ז:), שם מבואר שאסור לחולה לפנות לקבל טיפול רפואי מרופא עכו"ם מחשש שמא יהרגנו תוך כדי הטיפול[1]. הגמרא מבחינה בין שני מקרים:

אם החולה במצב של ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהם, אולם אם הוא במצב של ודאי  מת כן מתרפאין מהם. כלומר, אם החולה במצב מסופק אם יבריא ממחלתו או שמא ימות ממנה, אסור להתרפאות מגוי. אולם אם החולה ודאי מת כלומר שלא יוכל להבריא ממחלתו ללא קבלת טיפול רפואי מותר לו להתרפאות מרופא נכרי. ושואלת הגמ' "והאיכא חיי שעה" כלומר, מדוע במקרה זה מותר לו להתרפאות מהנכרי, והלא יכול עוד לחיות חיי שעה, ועתה מסכן עצמו בטיפול זה שמא הנכרי יהרגנו מיד ויקצר את חיי השעה שלו. ותירצה הגמ': "לחיי שעה לא חיישינן".

הקשו התוס' (שם ד"ה לחיי שעה) דביומא (דף פ"ה.) מבואר שמפקחין את הגל ומחללין שבת עבור מי שנפלה עליו מפולת והתרוצץ מוחו, כדי להאריך את חיי השעה שלו, א"כ מבואר שיש חשיבות לחיי שעה.

ותירצו, שבכל ענין עושים לטובתו של החולה, הארכת חייו אפילו אם הם בבחינת חיי שעה היא טובתו ולכן מחללין על כך את השבת, אולם כשמנגד ישנו סיכוי לחיות חיי עולם, טובתו היא לסכן את חיי השעה שלו עבור סיכוי זה ולא לחשוש לחיי שעה.

וכך נפסק בשו"ע יו"ד סי' קנ"ה סעיף א' שאם החולה ספק חי ספק מת אסור להתרפאות מנכרי, אולם אם הוא ודאי מת מתרפאין מעכו"ם.

דין זה שיש להעדיף חיי עולם, למרות שכרוך בסיכון חיי שעה, לומדת הגמ' מהאמור במלכים ב' (ז') על ארבעת המצורעים (הלא הם גיחזי ובניו) שהיו מחוץ למחנה ישראל והיו שרויים ברעב וחשו שהולכים למות, על כן החליטו ליפול למחנה ארם שמא יחיו אותם ויתנו להם לאכול, למרות שהדבר כרוך בסיכון גדול שמא ימיתום: "אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו. ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו ונחיה ואם ימיתונו ומתנו"[2].

 

השוואת דין ריפוי מנכרי לקבלת טיפול רפואי שיש בו סיכון

בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' ע"ה, הובא בפת"ש יו"ד סי' של"ט) דן לגבי חולה הנוטה למות ולדברי הרופאים לא יחיה אלא יום או יומיים, אלא שישנו טיפול שיתכן שירפאהו אולם עלול גם להמיתו מיד, וכתב ע"פ הסוגיה הנ"ל שיש לערוך את הטיפול המסוכן כיון שיש בו סיכוי לחיי עולם. אולם סיים שצריך להיות מתון מאוד בדבר לבדוק את הסיכוי והסיכון ע"פ רופאים מומחים ורוב דעות, ולא בפזיזות וקלות דעת.

וכ"כ בגליון מהרש"א (יו"ד סי' קנ"ה) לגבי חולה שהרופא נתן לו סמי מרפא כדי שיקיא, ואמר שאם לא יועילו הסמים ימות מיד ואם יועילו יתרפא, ואולם אם לא יתן לו להקיא, ודאי ימות אחר זמן מה, והתיר לו ליטול סמי מרפא אלו.

גם בשו"ת בנין ציון (סי' קי"א) דן בשאלה דומה, אלא שהסתפק האם יש לדמות את דברי הגמ' בע"ז העוסקת ברופא נכרי, לאופן שהרופא יהודי, אולם למעשה נטה שדין זה נכון גם לגבי רופא יהודי שמותר לו לנתח ולסכן חיי שעה עבור הסיכוי לחיי עולם, והוכיח זאת מדברי הרמב"ן בתורת האדם, שכתב שמהפסוק "ורפא ירפא" ילפינן שלא יאמר הרופא "מה לי לצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות", ולמרות שאם הרופא טועה והורג הרי הוא גולה, מ"מ מצוה עליו להיכנס לסיכון שמא לא יצליח הטיפול ויעשה כל שביכלתו וידיעתו להציל את החולה.

ובשו"ת אגרו"מ (ח"ג סי' ל"ו ד"ה ובדבר סברת) תמה על העלאת צד זה שרק לגבי התרפאות מנכרי נאמר ההיתר לסכן חיי שעה בשביל סיכוי לחיי עולם, והלא הנידון הוא לא רק לגבי הרופא, אלא גם לגבי החולה עצמו, שגם לו ישנו איסור רציחה להרוג את עצמו, וא"כ אם התירו לו לסכן עצמו ולשכור רופא נכרי שיטפל בו משום הסיכוי לחיי עולם, לא יתכן שלרופא יהודי יהיה איסור. ואין לומר שהחולה הוא רק כגורם, ולא רוצח בידיים, שהרי מדובר גם על נטילת סמי מרפא בפיו שהתירו לו עבור הסיכוי לחיי עולם (כמבואר בגליון מהרש"א).

 

 

הגדרת חיי עולם וחיי שעה

בגמ' מבואר שלחיי שעה לא חיישינן כשיש סיכוי לחיי עולם, אולם לא התפרש בגמ' מהם חיי עולם ומהם חיי שעה.

רש"י (ע"ז דף כ"ז: בד"ה חיי שעה) כתב "ושמא יום או יומיים יחיה". כלומר, מבואר ברש"י שחולה שלא יחיה אלא יום יומיים אינו נחשב אלא חיי שעה. אולם לא התפרש מהי ההגדרה המדויקת עד כמה נחשב חיי שעה[3].

דעת ההגהות חכמת שלמה

בהגהות חכמת שלמה (יו"ד סי' קנ"ה סעיף א') כתב שלא יתכן לומר שגם אם עתיד למות תוך שנה שנתיים נחשב חיי שעה, שהרי סוף כל אדם למות ומה לי שנה אחת או שתיים או מאה, סוף סוף הרי הוא לא יחיה לעולם, וא"כ מהו הגבול המגדיר חיי שעה או חיי עולם?

לכן כתב שכיון שמצאנו לעניין טריפה שאם ימות תוך י"ב חודש נחשב טריפה, א"כ גם להגדרת חיי שעה יש לומר שאם עלול למות תוך י"ב חודש מחוליו זה, נחשב חיי שעה, אולם חיות של יותר מי"ב חודש נחשבת חיי עולם.

לפי הבנה זו אדם  שעלול למות מחוליו תוך שנה, וישנו טיפול מסוכן שיוכל להחיותו יותר משנה, נחשב הדבר כסיכון חיי שעה עבור חיי עולם.

דעת האגרו"מ

אולם בשו"ת אגרות משה (ח"ג סי' ל"ו) כתב הגדרה אחרת לחיי שעה. לפי שיטתו, הגדרת חיי שעה לא נמדדת רק בזמן תוחלת החיים של החולה, אלא גם בסיכון האפשרי מחמת המחלה. כלומר, מחלה שעלול למות ממנה בכל רגע, והחולה נמצא בסיכון תמידי בכל יום שמא ימות מחוליו. אף אם יתכן שיאריך ימים במחלתו כמה שנים, מ"מ כיון שהוא בסכנת חיים תמידית הרי הוא מוגדר חיי שעה ולא חיי עולם.

מאידך, כתב האגרו"מ שלחומרא יש לתפוס גם את ההגדרה הנוספת שאם הרופאים אומרים שיתכן שיוכל לחיות למעלה משנה, עדיין הוא נחשב חיי עולם ואין לסכן חיים אלו.

נמצא שלפי האגרו"מ, יש לנקוט כשתי ההגדרות לחומרא, ולפ"ז יש לחלק בין כמה מקרים:

א.       חולה שלא יוכל לחיות יותר משנה ועתיד למות בכל יום מחוליו הרי הוא מוגדר חיי שעה, והטיפול הרפואי המסוכן יוכל לרפאותו מחוליו לחלוטין וגם יאריך את חייו ליותר משנה, הרי זה מותר כדין סיכון חיי שעה עבור חיי עולם.

ב.      אולם אם הטיפול הרפואי המסוכן לא יוכל לרפאותו ממחלתו אלא ישאר בכל יום בסיכון תמידי שמא ימות מחוליו, אסור לסכן את חייו ולערוך טיפול זה אף אם יש סיכוי שיאריך את מצבו העכשווי ביותר משנה, משום שעדיין אינו מוגדר חיי עולם שכן עלול למות מחוליו בכל יום, ונמצא שהוא בבחינת חיי שעה.

ג.        חולה הנמצא במצב מסוכן שעלול למות מחוליו בכל יום, אבל יתכן שימשיך לחיות במצב זה גם יותר משנה, אסור לסכן חייו עבור טיפול שיתכן שירפאהו ממחלתו, משום שיש לחוש שמה שיכול לחיות שנה שלימה נחשב חיי עולם ולא הותר לסכן אלא חיי שעה ולא חיי עולם[4].

בכמה אחוזי סיכוי וסיכון יש להעדיף לערוך את הטיפול

כפי שהתבאר, בגמ' הובאו שני מקרים: א. אם החולה במצב ספק חי ספק מת – אסור להתרפאות מנכרי. ב. אם החולה ודאי עתיד למות – מותר להתרפאות מנכרי.

רש"י ביאר בספק חי ספק מת – הסיבה שאסור לפנות לנכרי שיטפל בו משום "שהעובד כוכבים ודאי קטיל ליה ומוטב שיניח אולי יחיה". כלומר מבואר ברש"י שהסיכון בפניה לרופא עכו"ם הוא גדול עד קרוב לודאי שהנכרי יהרגנו. והנה, במקרה השני בגמ', שהחולה ודאי ימות מחוליו ללא קבלת טיפול רפואי, כתב רש"י שהטעם שמותר לפנות לעכו"ם שיטפל בו, "דעכו"ם מאי עביד ליה, הא בלאו הכי מיית ושמא ירפאנו העובד כוכבים" עכ"ל. כלומר, אף שהסיכון גדול מ"מ כיון שלולי הטיפול החולה ימות בוודאי, אנו מניחים לו להתרפאות שמא ירפאנו.

מתוך דברי רש"י למד בשו"ת אחיעזר (ח"ב יו"ד סי' ט"ז) שבאופן שהחולה במצבו הנוכחי לא יחיה אלא חיי שעה, מותר לערוך לו ניתוח מסוכן מאוד אף שקרוב יותר שימות מהרה, דכל היכא שאפשר שיתרפא אף באופן רחוק לא חיישינן לחיי שעה כיון שלולי הניתוח אפסה תקוותו.

אולם הביא שבספר משנת חכמים (בדק"ח בהלכ' עכו"ם) הסתפק שמא מה שהתירו בע"ז היינו להתרפאות מרופא נכרי אולם מרופא יהודי יש לאסור, ולכן לא התיר לערוך ניתוח מסוכן אלא רק באופן שהספק שקול שמא יצליח הניתוח ויחיה חיי עולם. והאחיעזר תמה עליו דאדרבה, נכרי חמור מישראל, דישראל שהרג טריפה פטור, ואילו גוי שהרג טריפה חייב. ולמעשה חלק על המשנת חכמים והכריע שגם בסיכוי פחות מחמישים אחוז מותר לערוך את הניתוח[5].

נמצא שלדעת המשנת חכמים אין להתיר לסכן חיי שעה אלא רק אם יש לכל הפחות סיכוי של חמשים אחוזי הצלחה לרפאותו לחיי עולם.

אולם לדעת האחיעזר גם כשהסיכוי הוא קלוש מאוד, מותר לסכן חיי שעה עבור סיכוי זה להצלת חיי עולם.

דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל

אולם, שמענו בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל (וכן הובא גם בספר שיעורי תורה לרופאים ח"ג עמ' 128 ועמ' 152) שגם לשיטת האחיעזר  המתיר לנתח חולה מסוכן שחייו חיי שעה, כשסיכויי ההצלחה נמוכים, היינו דוקא כשיש לכל הפחות 30% סיכויי הצלחה, אבל בפחות מזה אין להתיר. וטעמו, שאין לנו להרחיב כל כך את המחלוקת בין המשנת חכמים לאחיעזר, וכיון שלשיטת המשנת חכמים אין לנתח כי אם כשהספק שקול, אם כן יש להניח שהאחיעזר, המיקל יותר, סובר שאין צורך בספק שקול, אבל לפחות שיהיה צד הצלה גדול.

יתרה מזו, למד הגרי"ש אלישיב זצ"ל שהר"ן חולק על רש"י, שכן שינה מלשונו, ובמקום מה שכתב רש"י "ודאי קטיל ליה", כתב הר"ן (ע"ז דף ח ע"ב מדפי הרי"ף): "דאיכא למיחש דלמא עובד כוכבים קטיל ליה", ונמצא שמה שדייקנו מרש"י שאף בסיכוי קלוש של הצלחה, שקרוב לודאי שהניתוח יכשל יהא מותר לערוך את הניתוח, בר"ן מבואר שחולק על כך והבין שזהו רק ספק, אך לא ספק קלוש. לפיכך הכריע הגרי"ש אלישיב זצ"ל שבפחות מ-30% סיכויי הצלחה, אין להתיר לערוך את הניתוח.

 

כשהחולה מתעקש להסתכן

אולם כתב הגר"י זילברשטיין שליט"א (בספר 'שיעורי תורה לרופאים' ח"ג עמ' 152) שאף שכך עונים לחולה השואל מהי דעת התורה בעניין זה, שאין לערוך את הניתוח אם יש בו סיכון כה גדול, וסיכוי פחות מ-30%, מ"מ אם החולה מתעקש  ודורש לעשות לו את הניתוח, למרות הסיכויים הקלושים לריפוי, אין למנוע זאת בעדו, שהרי סוף סוף חייו חיי שעה, וממילא אין זה נחשב למעשה של הריגה.

דעת האגרות משה זצ"ל   

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' נ"ח) דן לגבי חולה שמוגדר כחיי שעה שודאי עתיד למות מחוליו, ויש טיפול רפואי שיש בו ספק גדול אם יצליח, וסיכויי ההצלחה פחותים מחמישים אחוז. ושם התיר ע"פ דברי רש"י בע"ז, לערוך את הניתוח, "אף כשהרפואה הוא ספק רחוק שיתרפא ויותר קרוב שימות קודם".

בתשובה זו נראה שפסק כדעת האחיעזר שגם בסיכויי הצלחה נמוכים והסיכון גדול, מותר לערוך את הניתוח.

ברם, בשו"ת אגרו"מ (ח"ג סי' ל"ו) האריך בעומק סוגיה זו ומסקנתו שם שלעיקר הדין יש לנקוט כמשנת חכמים שרק כשהספק שקול, דהיינו שישנם 50% סיכויי הצלחה ו-50% סיכון, יש להתיר לערוך את הניתוח, אולם בפחות מ-50% אין לערוך את הניתוח[6].

אולם, סיים לדינא שכיון שדעת האחיעזר להתיר גם בפחות מ-50% סיכויי הצלחה, לפיכך לא נוכל למחות במי שרוצה לסמוך עליו ולעשות הניתוח גם כשהסיכוי נמוך והסיכון גבוה.

 

נמצא לסיכום:

א.      לדעת האחיעזר מותר לסכן חיי שעה עבור חיי עולם, אפילו אם הסיכוי מועט. ולדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל גם לדעת האחיעזר אינו מותר אלא רק אם יש לפחות 30% סיכויים להצלחת הטיפול הרפואי.

ב.      לדעת המשנת חכמים והאגרו"מ רק כשהספק שקול (דהיינו שישנם 50% סיכויי הצלחה) מותר לערוך את הטיפול הרפואי. אמנם לדעת האגרו"מ אין למחות ביד מי שנוהג כאחיעזר.


[1] דין זה אמור בזמנם, אולם בימינו הדין שונה וכפי שהתבאר באריכות במאמר בעניין ריפוי מרופא נכרי.

[2] בשו"ת אגרו"מ (יו"ד ח"ג סי' ל"ו) תמה איך למדה הגמ' דין זה מגחזי ובניו, והלא גחזי הוא אחד מד' הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא, ואיך ילפינן מיניה לדיני התורה, עיי"ש שחידש מכוח קושיה זו שהגמ' רק רצתה להראות שזו דעת בני אדם שבד"כ מעדיפים לסכן את חיי השעה עבור סיכוי לחיי עולם, והדבר תלוי בדעת בני אדם, ולפ"ז חידש שבאופן שישנו ספק השקול אם יצליח הניתוח או יכשל, והחולה מעדיף שלא לסכן את חיי השעה שלו עבור הסיכוי (הלא גדול) לחיי עולם, מותר לשמוע לו שלא להסתכן כי הדבר תלוי בדעת בני אדם. אולם עיי"ש שאם רוב הסיכויים שהניתוח יצליח, שכתב האגרו"מ שיש חיוב לבצע את הניתוח.

אולם הגרש"ז אויערבך זצ"ל (מובא בנשמת אברהם יו"ד סי' קנ"ה הערה 14) כתב דכיון שאין שום רמז שעשו שלא כראוי וגם לא נזכר שמו של גיחזי, ורק נזכר שהיתה ע"י המצורעים תשועה, שפיר יש ללמוד מהתם, עכ"ל. ויש להוסיף על כך את הנאמר בירושלמי סנהדרין (פ"י ה"ב) שגחזי אדם גיבור בתורה היה.

[3] ועיין בשו"ת אחיעזר (ח"ב יו"ד סי' ט"ז) שגם חיות של ששה חודשים נחשב חיי שעה. ויש עוד לציין לריטב"א  בע"ז (כ"ז:) ולתוס' ר' אלחנן (שם) שכתבו בביאור הסוגיה שמה שנאמר שיתכן שיחיה חיי עולם היינו שיתרפא לגמרי מחולי רפואה שלימה.

[4] אמנם לעצם הדין של סיכון חיי עולם עבור שיפור איכות חיים עיין להלן.

[5] בשו"ת אגרו"מ (יו"ד ח"ג סי' ל"ו) תמה על דברי האחיעזר דודאי איסור הריגת טריפה חמור גם בישראל כמו בבן נח, דמי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור, ואין ראיה מהא דאינו חייב מיתה, דמ"מ איסור דאורייתא יש לישראל כמו לבן נח. אולם גם על דברי המשנת חכמים התפלא האגרו"מ כפי שהובא לעיל, שאין לחלק בין רופא נכרי לרופא ישראל דאם התירו לחולה ישראל להתרפאות אף שיש בזה סיכון וגם לא חשש ללפני עיור של הרופא הגוי, ודאי שגם לרופא ישראל מותר לטפל, ואין לחלק בזה בין ישראל לנכרי.

[6] האגרו"מ הבין בפשט הסוגיה יותר כמשנת חכמים, משום שלמד שמה שכתב רש"י על העכו"ם "ודאי קטיל ליה", אין להבין כפשוטו שקרוב לודאי שכל רופא עכו"ם יהרוג את הישראל. אלא גם לפי רש"י זהו רק ספק השקול שמא יהרוג (ולא רוב), אלא שגם ברופא ישראלי שעושה כל שביכולתו לרפאות את הפציינט, עדיין ישנו סיכון מועט שהטיפול לא יצליח, אלא שכשהרופא מצהיר בצורה ברורה שהטיפול אמור לרפאות את החולה אין לחוש למיעוט שמא הרופא טועה. וא"כ ברופא גוי מצטרף לספק השקול שמא יהרגנו גם סיכון מועט שאף אם לא ינסה להורגו, עדיין שמא לא יעיין כראוי ולא יצליח בטיפול ככל רופא, אלא שבד"כ לא חוששים לסיכון המועט משום שומר פתאים ה' דדשו ביה רבים וסומכים על הרופא שיעיין היטב ויתן את התרופה המתאימה, וזו הסיבה שמבואר בגמ' שבודאי מת מתרפאין מהם – דהיינו משום שלא מתייחסים לחשש המועט שמא הרופא לא יעיין היטב במחלתו, אלא נשאר רק הספק השקול שמא יהרגנו, וכשהחולה מוגדר "ודאי מת" לא מותר לערוך טיפול שיש ספק שקול או שיהרגנו או שירפאנו לחיי עולם. נמצא שכל מה שהתירו היינו דוקא באופן שאחוזי הסיכון והסיכוי שווים – ספק השקול.

גם בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' תתס"ג) הכריע לגבי חולה המוגדר כחיי שעה, שכשהספק שקול (50% הצלחה ו- 50% סיכון) מומלץ לעשות את הניתוח משום הסיכויים לחיי עולם. אולם כשיש רק מיעוט אחוזים שהניתוח יצליח ורוב האחוזים שהחולה יסתכן, אמנם לא מייעץ לו לערוך את הניתוח (ומשתמט מלהביע דעה בזה), אולם אם המשפחה רוצים הרשות בידם ומברך אותם שיצליחו. וכל זה כששני רופאים מובהקים מאשרים שיש איזה סיכוי שיחיה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *