במקומות רבים בתורה מוזכר הביטוי "יפת תואר ויפת מראה" על נשים. יפת מראה נשמע מובן -שמדובר ביופי חיצוני, אך מה זה יפת תואר? האם מדובר ביופי פנימי או גם פה ביופי חיצוני?
תודה.
תשובה:
שלום רב.
יש שפירשו יפת תואר היינו בגובה ומראה היינו בדמות. וברש"י פירש שיפת תואר היינו צורת הפרצוף ומראה היינו זיו קלסתר. ויש שפירשו יפת תואר היינו דפוס החוטם והמצח והפה והלחיים, ויפת מראה היינו לבן ואדמדם.
מקורות:
מדרשים על הפסוק בויצא כט,יז, רש"י ורשב"ם שם, ועי' עוד ברד"ק שכתב "ותאר הוא על צורת הפנים ושאר האברים וקומות הגוף, ומראה על הבשר שהיה לבן ואדום והשער שחור". ובספורנו: יפת תאר. יפת התמונה מענין ובמחוגה יתארהו, ויפת מראה, בצבע העור שהיה צח ואדום כי אמנם הצבע הוא מושג לחוש הראות. ובאור החיים כתב 'פי' שיש ב' בחינות ביופי, הא' בכל פרט ופרט כמו שתאמר העינים האף הרקת צואר, וצא ולמד ממה שפרט שלמה המלך בשיר השירים, ובחינה ב' היא כללות הפנים וכללות הגוף, לזה אמר יפת תאר ויפת מראה שהיו פרטיה כל אחד יפה בפני עצמו וגם בדרך התקבצותם יחד' ופירוש נוסף כתב 'יפת תואר כמשמעה, ויפת מראה שהיה לה חן שיתאוה לה כל רואה'.
להבדיל מיפי המראה, שהינו חיצוני, יפי התואר הוא מדרגה גבוהה יותר וקשור להליכות ולהתנהגות. רחל ויוסף מתוארים כיפי תואר בנוסף ליפי המראה (רבקה, מתוארת כטובת מראה). יפת התואר נראת ,,בַּשִביה" כלומר בין שבויות (גברים בד"כ הרגו) אחרות וכנראה שהתנהלותה במצב זה היא ששובה את לב הלוחם הישראלי (בהפוך על הפוך). השאלה היא האם ייפעת תואר זו אמיתית ולכך נעשים ,,המבחנים" המתוארים בהמשך, שאם יפי תואר זה אמיתי, יש מקום לצרפה (לאחר גיור) לעם ישראל. יפי התואר – ההתנהלות, מופיעים בארועים רבים אצל רחל ויוסף במצבי מצוקה-לחץ, כגון: ליל חתונת רחל/לאה, בית פוטיפר ובית הכלא, ועוד. וזה מה ששובה את לב יעקב ומתבטא באהבתו היתירה לשניהם. בימינו אנו מכנים נשים כאלה בתארים כמו ליידי, מלכה, אצילה וכד'.
על יוסף נאמר 'יפה תואר ויפה מראה'.
ר"ת – "יתום". ושהיה דומה לאמו שגם עליה נאמר אותו הדבר.
נראה להציע הפוך מדבריכם כאן,
והיינו שיפת תואר שייך לחיצוניות, תואר וצורת הגוף, וכמו אשת יפת תואר, שהימשכות הלוחם היא לחיצוניות בלבד, אמנם יפת מראה הוא על הפנימיות.
וראייתי היא מפרקי דר' אליעזר פרק מח וזה לשונו:
"ר' שמעון אומר כל מנהגן של מלכי מדי כשהיו אוכלין ושותין היו מביאין נשיהם גלויות בשר ערוה משחקות ומרקדות לפנים ולראות ביופי תארן (א.ה. לא אמר יופי מראה). וכשנכנס יין בלבו של אחשורוש בקש לעשות כן לושתי המלכה ובת מלכים היתה ובקש שתבא לפניו ערומה, ושלחה לו לאמור: איש שוטה ושכור, אם אבא לפניך ערומה ויראו אותי בערוה יבוזו לך בשולחנך, ואם יראו אותי שאני יפת תואר (א.ה. שוב לא אמר יפת מראה) אחד מהשרים יהרוג אותך בשעת היין כששמע המלך לדבריה צוה להרגה.וכשיצא היין מלבו של אחשורוש וכו' וכו'
ועוד אמר (דניאל) למלך, יבקשו למלך נערות בתולות טובות "מראה", ולא כל נערות אלא נערות יפות "מראה" (א.ה. כאן מזכיר "מראה") והנערה אשר תיטב בעיניו (א.ה. "תיטב בעיניו" שייך ל"מראה")כתיב כאן, וכתיב להלן ותיטב הנערה בעיניו -זו אסתר, והטה עליה הקב"ה חן וחסד בעיני כל רואיה(א.ה. שוב "מראה") שנ' ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה". עד כאן.
פעולת "ראיה" בעין, הינה בב' עניינים:
חיצונית: כגון "לא תסורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", "שמשון הלך אחר עיניו" וכדו'.
ופנימית: בבחינות רבות, כגון: "אתה הראית לדעת", "רואה אני את דברי אדמון", "נתן עיניו בו ונעשה וכו"', וכדו'.
וכיון שבאדם עצמו ישנם גוף ונשמה, לכן הוא יכול להיות נראה גם כן בב' בחינות: חיצוניות ופנימיות. כאשר השלימות היא כמובן, ניראות של שניהם יחד.
ועתה, אם נדייק לשונו של פרקי דר' אליעזר, הנה "תואר" שייך לחיצוניות, והיינו, ודאי שזה נעשה על ידי "מראה" עיניים, אבל מראה ה"צורה" החיצונית איננו נקרא כאן "מראה" אלא "תואר", ר"ל: דבר שאפשר לתארו ולהגדירו, וזו אכן הלשון שמוזכרת אצל ושתי.
אך פירוש מילת "מראה" בהקשר זה, אין כוונתו לראיה החיצונית, אלא שייך הוא לפנימיות. דוגמת: תכונות הנפש, יפי ההליכות, אצילות המידות, קרינת האישיות, ר"ל בקיעת אור הנשמה החוצה, שזה דבר שקשה לתארו (תואר) במילים, רק "ראיה" פנימית רואה ומבינה את הקולות ואת הפרטים.
לכן דניאל (ע"פ הפרקי דר' אליעזר) מציע לאחשורוש לא להלוך רק אחר ראות עיניו החיצונית ("תואר") שהובילה לאובדן ושתי, אלא ללכת כעת על "טובות מראה", היינו על הפנימיות.
(ואולי אולי כאן יש מקום להרחיב ולומר (דבר די חדשני) בדרך דרש, שלפי זה הצורך בשהות יב' חודש של הנשים, איננו רק לטיפול וטיפוח החיצוניות- שברגע, או כמה רגעים, ניכרת לעיני בשר אם האשה יפת תואר או לא, אלא טיפוח ה"יפת מראה", ע"י מירוק המידות (תמרוקי הנשים) וכו'. אולי.)
ובאמת, אולי זוהי שיטת רש"י ש"תואר" שייך ל'צורת" הפרצוף, אבל מראה שייך ל"זיו קלסתר", שידוע בספרים (מהר"ל, נפש החיים וכו') שאחד מהראיות על היות האדם ונשמתו בצלם א'לוהים הוא "זיו הפנים", שאינו דבר "גשמי", ולא ניתן להגדירו, ואעפ"כ הוא קיים שם.
וזהו האמור באסתר "טובת מראה", "נושאת חן בעיני כל רואיה", מהו הגדרת ו"תואר" "חן"? אפשר איך שהוא לייצר "חן"? למכור "חן"? ודאי שלא. אבל עם כל זאת הוא קיים שם. זהו "יפת מראה".
ואכן זהו אולי פירושו השני של האור חיים: "יפת תואר"- חיצוניות כפשוטו, "יפת מראה"- חן שיתאוה לה כל רואיה".
(ובאמת כאן טמון אולי עניין עמוק קצת, שה"כלל" וה"הרמוניה" איננה נמצאת בתוך ריבוי הפרטים הבדדידים, אלא היא דבר בפני עצמו, פנימי.
המוטיב שעושה דו רה מי וכו' ל"מנגינה" שלימה, בעלת חן, או כלל נקודות וצבעים הפרושים על משטח ל"ציור" המבטא אמירה מסויימת וכדו', איננו חלק מהפרטים, אלא הוא עניין בפני עצמו. כך גם ה"תואר" והסידור הטכני, איננו פועל בהכרח הימשכות כל רואיה, אלא דווקא עניין ה"חן" הפנימי. ותלו"ע).
ולכן, רחל, אכן היתה שלימה הן בחיצוניות והן בפנימיות, (וגם ידוע בספרים הקדושים ש"לאה" היא בחינת עולם הבא- עלמא דאתכסיא, ולכן הגם שהיתה לאה יפת תואר מצד עצמה (עיין שפתי חכמים, רד"ק וכו') סר תוארה מפאת בכייתה שמא תעלה בגורל עשיו.
אבל "רחל" היא בחינת עולם הזה- עלמא דאתגליא, ולכן ראוי לה ביותר שתהיה שלימה גם בחיצוניות ולא רק בגשמיות, ולכן מוזכר אצלה גם תואר וגם מראה.
אך שרה ("הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את") ורבקה ("והנערה טובת מראה") עיקר שלימותם היתה בצד הפנימיות.
ואסתר, מצד עצמותה היתה יפת תואר וטובת מראה (אסתר ב, ז) אלא שמחמת תעניותיה שלא ליפול ביד אחשורוש וכו' התכחשה ונהייתה ירקרוקת (מדרשים) שזהו "תואר" חיצוני גרוע, ממש כמו לאה הנ"ל, ואעפ"כ היתה "טובת מראה", כי משך עליה המלאך חוט של חסד- שהוא לכל הדיעות עניין פנימי ולא חיצוני.
אלא שעצם דברי הפרקי דר' אליעזר קשים לי, שהרי במפורש כתוב בושתי: "להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא", הרי שהיא שייכת ל"מראה" ולא ל"תואר", וא"כ אין שום חידוש בעצת נערי המלך לבקש בתולות טובות "מראה".
השאר תגובה