המרים ידו על חברו

מרים יד על הרשע

על דברי גמרא הנ"ל הקשה בשו"ת מהרי"ט (אה"ע סימן מג): הרי כל איסור הכאה לא נאמר אלא במכה אדם כשר, ואילו במכה אדם רשע לא נאמר כלל איסור הכאה (סנהדרין פה, א; הלכה זו נדרשת מדין קללה, שם נאמר "ונשיא בעמך לא תאור" – בעושה מעשה עמך).

ב"שני אנשים נצים" שראה משה מדובר אכן בשני אנשים רשעים, כמו שכתב רש"י (שמות ב, יג): "רשע כמותך". כיון ששניהם רשעים, הרי שנשאלת השאלה: למה עבר המכה באיסור מרים יד על חברו – אפילו לו היה מכה בו בפועל, לא היה עובר על שום איסור?

בחידושי הגר"ח ('סטנסיל' על מסכת מכות) הובא שעמד הרב חיים מבריסק על קושיה זו (שהרי רשע היה ואם כן איזה איסור יש בהרמת יד עליו), שם על-פי דברי המדרש שרצו להרוג אחד את השני. מחמת כוונת רציחה היה נחשב לרשע, גם במקום שחברו אף הוא היה רשע.

אולם דבריו צריכים עיון, שכן אם מדובר במי שרצה להרוג את חברו, איך נלמד מכאן שהמרים יד על חברו נקרא רשע, דין הנוהג גם במקום שאין למרים ידו כוונת רציחה?

בשו"ת מהרי"ט כתב ליישב שמה שאין איסור להכות את חברו, היינו רק באדם כשר, אבל בנוגע לאדם רשע חל האיסור אפילו ביחס לרשע כמותו. אבל גם בדבריו יש לדון, שהרי כיון שהופקע רשע מדין הכאה וקללה, וזאת מפני שאינו עושה מעשה עמך, לכאורה מה לי אם המכה רשע, מה לי אם הוא צדיק – איך שיהיה לא יהיה שום איסור בהכאתו?

כוונת המכה: דין הצלת חברו מן הכאה

אולם כבר מצאנו מעין דברי המהרי"ט בספר 'חפץ חיים' (שמירת הלשון, פרק יז, בשם הסמ"ק ואחרים) שאסור למי שאשם בעבירה מסוימת להעניש אחר שעבר על אותה עבירה.

ויש להטעים את הדברים על-פי שיטת הסמ"ע (חו" תכא, ס"ק כח) שכתב שההיתר המבואר ב'שולחן ערוך' שם (סעיף יג) להציל קרבן לאלימות על-ידי הכאה תלוי בכוונת המציל: ההיתר לא נאמר במקום שהמציל מכה בו מתוך שנאה, אלא רק במקום שמציל מתוך כוונה להפריש מאיסור ולקיים את ההלכה.

כמו כן, לא יהיה היתר לרשע להכות ברשע כמוהו, כי אין כוונותיו לטובה, ואינו רשאי להכות שום אדם מתוך רשעותו.

אולם, הט"ז (שם) חולק על הסמ"ע, וסובר שאין לנו להביט על הכוונה, אלא על התוצאה. כיון שמדובר במעשה הצלה שהוא במהותו מעשה מצווה, אין כוונת המציל מעלה ולא מורידה, ומותר לו להכות את המכה ולהציל את המוכה.

לפי דעת הט"ז, לכאורה עדיין קשה איזה חילוק יש בין רשע שמכה לבין אדם כשר שמכה, שכן כיון שהמוכה הוא רשע, שוב אינו נכלל בלשון הכתוב "ונשיא בעמך לא תאר" ("בעושה מעשה עמך"), ולמה יחול איסור להכותו?

יסוד איסור הרמת יד ועניין כוונה

באמת יש לדון בעיקר היסוד של מרים יד על חברו, מהו גדר האיסור. אפשר לומר שהאיסור הוא "תחילת הפעול" של מעשה הכאה, כלומר, שיש פעולה אחת של הכאה המורכבת משני חלקים, תחילתה הרמת יד וסיומה הכאה ממש, והתורה אסרה אפילו את תחילת הפעולה בפני עצמה.

מנגד, ניתן להציע שאין האיסור כלל משום תחילת פעולת הכאה, אלא האיסור הוא מפני מעשה הרמת יד בפני עצמו בכך שמאיים על חברו. התורה אפוא אסרה לא רק את ההכאה, אלא אפילו את האיום עליה.

לשון הגמרא בסנהדרין (נח, ב) היא "המגביה ידו על חברו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע". מסתימת דברי הגמרא משמע שכל מי שמרים ידו על חברו נקרא רשע, ללא קשה לכוונתו להכות את חברו בפועל. כך משמע אף מלשון הרמב"ם (חובל ומזיק פרק ה, הלכה ב).

יתירה-מזו, בספר המצוות (ל"ת ש) כתב: "וכבר הזהירנו מלרמוז להכות אפילו לא יכה. אמרו 'כל המגביה ידו על חבירו נקרא רשע". מלשון זו משמע שהאיסור נאמר אפילו כשאין בכוונת המגביה להכות את חברו.

אולם, במדרש (שמות רבה א, כט) נאמר "משעה שאדם מרים ידו להכות חברו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע". מלשון זו משמע שהאיסור מתקיים דווקא במקום שהמרים את ידו על חברו אכן מתכוון להכותו. כך במדרש תנחומא (קרח, סימן ח) נאמר "הפושט ידו לחברו להכותו", ואף ברמ"א (חו"מ סימן לד, ד) כתב: "המגביה ידו על חברו להכותו" (וכן ב'ספר החינוך' (תקצה) "אמרו כל המגביה ידו על חבירו להכותו נקרא רשע").

גם ממקור דרשת חז"ל, דהיינו דברי משה רבנו "למה תכה", משמע שהאיסור שייך למעשה הכאה, ולא להרמת יד שאינה שייכת כלל להכאה.

השלכות מתוך החקירה הנ"ל

בחקירה הנ"ל – האם איסור מרים ידו על חברו הוא סניף של מעשה הכאה, או שמא עניינו איסור בפני-עצמו לאיים על חברו – יש לכאורה השלכה ברורה בעניין כוונת המכה. לפי הצד הראשון, לפיו איסור הרמת יד יסודו תחילת הכאה, הרי שמי שאינו מתכוון להכות בפועל אלא לאיים בלבד, לא יעבור על שום איסור, שכן אין כאן תחילת פעולת הכאה.

מנגד, אם יסוד האיסור הוא מפני האיום שבהרמת יד על חברו, אזי אין צורך לכוונת הכאה, אלא כל שיש איום של הרמת יד הרי שעובר על האיסור גם במקום שלא הייתה לו שום כוונה להכות.

עוד יש להציע השלכה בנוגע למודעות המוכה. אם יסוד האיסור הוא מפני תחילת הכאה, הרי שגם אם חברו כלל לא שם את לבו למעשה הרמת ידו, עדיין עובר על האיסור, כיון שיש כאן תחילת מעשה הכאה. מנגד, אם האיסור הוא מפני האיום שבדבר, ייתכן שלא יעבור על האיסור אלא במקום שהלה מרגיש באיום, ובמקום שהלה כלל אינו שם לב להרמת יד נגדו, לא יהיה כאן שום איסור כיון שאין איום בפועל.

אפשר אולם לטעון שגם בנוגע לאיום, אין להתחשב בידיעת המאוים, וכיון שאיים עליו עבר באיסור אפילו ללא ידיעתו – וצ"ע בזה.

בנוסף, ייתכן להציע לאור הדברים יישוב לקושיית המהרי"ט הנ"ל. אם האיסור להרים יד על חברו נחשב לסניף וחלק מאיסור הכאה, ברור שכמו שלומדים איסור הכאה מאיסור קללה לעניין דין רשע (שהאיסור לא נאמר בנוגע לרשע), כך נלמד בנוגע לאיסור מרים ידו על חברו. אולם, אם מדובר על איסור עצמאי, ייתכן שהאיסור ייאמר אפילו בנוגע לרשע, שכן איסור זה שאסרו חכמים[1] לא נגזר מאיסור הכאה (ולכן אין ללמוד את דיניו מאיסור קללה).

אולם, דרך זו דחוקה, שכן גם לפי ההנחה שמדובר על איסור עצמאי של הרמת יד על חברו, מתוך דברי הרמב"ם ושאר פוסקים ברור שאיסור זה שייך ונגזר מתוך איסור תורה של הכאת הזולת, וכיון שכן בוודאי דוחק הוא לחדש שמותר להכות את הרשע, אך מנגד אסור להרים יד מולו ולאיים עליו בהכאה, וזה ברור.

איסור הכאה ברשע

יישוב חדש לקושיית המהרי"ט יעלה מתוך דברי המאירי (סנהדרין פה), שכתב שמה שלומדים דין רשע מאיסור קללה לאיסור הכאה, היינו רק בנוגע לעונש על ההכאה, שמי שמכה את הרשע אינו חייב בעונש מלקות. מנגד, לעניין האיסור עצמו, אסור להכות אפילו רשע, ואין כל היתר להכותו.

כך יש לדייק מדברי ה'שולחן ערוך' (סימן תכ, א) שהביא איסור מכה וחובל בחברו, ולא הזכיר כלל שמדובר באדם כשר בלבד (כמו שעשה הרמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכה א). לאור דברי המאירי דבריו מאירים, שכן בזמן הזה אין השלכה לדיני עונשים ומלקות, ובנוגע לאיסור עצמו אין הפרש בין אדם כשר לבין רשע.

לפי דרכו של המאירי, ברור שאיסור מרים יד על חברו נאמר אף בנוגע לרשע, ועדיין אפשר ללמוד איסור זה מן הפסוק, לאסור הרמת יד על חברו בכל אדם.

פסול לעדות של מרים ידו על חברו

ההשלכה המרכזית של דין "מרים ידו על חברו" – לבד מהאיסור עצמו – היא הפסול לעדות. כפי שנאמר לעיל, פסק הרמ"א ש"המגביה ידו על חבירו להכותו, פסול לעדות, מדרבנן".

בשו"ת משפטי שמואל (סימן נה) דן בשניים שהתקוטטו ביניהם, והאחד לא יכל להתאפק והרים ידו על חברו – האם יש לפסלו לעדות או שלא? וביאר שם שהמרים ידו על חברו נפסל לעדות, ואינו יכול להתנצל בכך שלא היה יכול להתאפק, כי מצאנו התנצלות זו דווקא לעניין מי שמחרף לחברו, שאז המחרף אותו בחזרה לא יגונה, אבל המרים ידו על חברו נפסל בכך לעדות. על דרך זו דן בשו"ת חיי אברהם (אה"ע סימן א).

אולם, כיון שמדובר בפסול לעדות דרבנן, אין הפסול חל אלא לאחר שיכריזו עליו בבית דין (סנהדרין כו, ב), או בבתי כנסיות ומדרשות (רמב"ם, הלכות עדות, פרק יא, הלכה ו), וכל זמן שלא הוכרז עליו כפסול לעדות כשר הוא לעדות. מטעם זה, גם מי שנכשל בשעת כעסו והרים ידו על חברו, אינו צריך לחשוש מלהיות עד קידושין וכדו' (שמא פסול הוא לעדות), כי אין הפסול חל אלא עם הכרזה בבית דין.

לסיום יש להעיר שגם במשפטי העמים יש איסור פלילי של מגיה ידו על חברו, שכן מעשה זה נקרא תקיפה (assault), והוא נבדל מהכאת חברו שנקרא הכאה (battery).