לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

חילול שבת לצורך הצלת עובר


אשה בשבוע העשרים וארבע להריונה הגיעה לבית החולים בערב שבת משום שלא הרגישה תנועות. אחר בדיקה נתגלה שנשקפת סכנה ממשית לעובר ויש צורך לנקוט בכמה פעולות הכרוכות בחילול שבת למען הצלתו. הדבר ברור באופן מוחלט שגם אם לא ינקטו פעולות אלו והעובר ימות לא נשקפת סכנה כלל לאמא. האם מותר לחלל שבת לצורך הצלתו של העובר?

מקור סוגיה זו במשנה ביומא (דף פ"ב ע"א) שם נאמר:  עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה. ובגמ' מבואר שה"ה מעוברת שהריחה בשר קודש או בשר חזיר מאכילין אותה עד שתשיב נפשה משום שהיא בסכנה (אמנם עיי"ש שמאכילים אותה הקל הקל תחילה). ורש"י במשנה ביאר: "העובר מריח ריח תבשיל והוא מתאווה לו ואם אינה אוכלת שניהם מסוכנים". מדברי רש"י עולה שגם האֵם וגם העובר בסכנה ומותר לאם לעבור על איסור אכילה ביום הכיפורים על מנת להצילם. וכן מבואר בר"ן (ג' ע"ב מדפי הרי"ף) ששניהם מסוכנים, אולם לא התבאר בדבריהם מה הדין כאשר העובר לבדו בסכנה ואילו האֵם אינה בסכנה ((בדברי רש"י מבואר שהעובר מריח והוא מתאווה ומחמתו שניהם מסוכנים. אולם בר"ן מבואר שהעובר מריח והיא מתאווה. ולפי שיטתם מדויק המשך הסוגיה בדף פ"ב ע"ב לגבי אותה מעוברת שהריחה ולחשו לה והצליחה להתאפק ויצא ממנה ר' יוחנן וקרי עליה הפסוק: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". ואילו מעוברת אחרת שהלחישה לא עזרה לה יצא ממנה שבתאי אוצר פירי. ופירש רש"י שכשלחשו לאימו של ר' יוחנן פסק העובר מתאוותו. ומשמע שכיון שהכל תלוי בעובר ממילא כיון שהיה צדיק הוא קיבל את הלחישה וממילא דבר זה מהווה סימן על העובר.

אולם ברבנו מנוח פ"ב מהלכ' שביתת עשור ה"ט מבואר שהכל תלוי באמא שהיא מתאווה ולא העובר. ולפי שיטתו צריך לבאר שמה שנאמר על ר' יוחנן שקיבל את הלחישה היינו שאימו הצליחה להתאפק ובזכות זה זכתה לבן – ר' יוחנן כשכר על התאפקותה. ובאמת שכך מבואר גם במאירי ביומא דף פ"ב שהאמא היא המתאווה. וכותב להדיא שכשלוחשים למעוברת ביום הכיפורים מצרפין בדבריהם הבטחה על העובר שאם תתיישב דעתה תהא בטוחה על עוברה שתהיה יראת שמים מצויה בו. ודברי המאיר מובאים להלכה בשער הציון (סי' תרי"ז אות ג').

והנפ"מ במחלוקת זו של הראשונים מי מתאווה, היא האם מעוברת לפני ארבעים יום דינה ככל מעוברת, או שמא כיון שהכל תלוי בעובר מתאווה א"כ לפני מ' יום שאינו אחא כמיא בעלמא אינו יכול להתאוות וממילא דינה ככל אשה. ועיין בשעה"צ סי' תרי"ז אות א' שנשאר בזה שהוא בצ"ע. ))

.

דעת בעל הלכות גדולות

הרמב"ן בתורת האדם (מובא בר"ן שם וברא"ש יומא פ"ח סי' י"ג) הביא את דעת הבעל הלכות גדולות שכתב: "אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה, אע"ג דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל, שפיר דמי למיתן לה". ולמד הרמב"ן מדבריו שלפי הבנת הבה"ג בסוגיה גם כאשר נשקפת סכנה לעובר בלבד מאכילים את האֵם, אף שלה לא נשקפת סכנה כלל. ולפ"ז הוסיף הרמב"ן שלדעת הבה"ג גם אם הצלתו של העובר כרוכה בחילול שבת יש לחלל על מנת להצילו.

והביא הרמב"ן ראיה לדבריו מהגמ' בערכין (דף ז' ע"א) "אמר רב נחמן אחר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כרסה ומוציאין את הולד. פשיטא מאי עביד מחתך בבשר הוא. אמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך רשות הרבים. מאי קמ"ל דספיקא מחללינן שבתא, תנינא ספק חי ספק מת, ספק ישראל ספק נכרי מפקחין. מהו דתימא התם הוא דאית ליה חזקה דחיותא אבל הכא דלא הוה ליה חזקה דחיותא מעיקרא, אימא לא קמ"ל". מבואר בגמרא שמחללין שבת ומביאים סכין ברה"ר כדי להציל את העובר, למרות שהאם כבר מתה ((ועיין בקובץ שיעורים (ח"א למסכת כתובות אות קל"ה) שהוכיח כדעת הבה"ג מהא דמעוברת משמשת במוך שמא תעשה עוברה סנדל, ומבואר דמותר לשמש במוך מפני סכנת העובר גרידא. אלא שדחה שיתכן שהחולקים על הבה"ג יסברו דע"י שתעשה עוברה סנדל תסתכן גם האם.)) .

אלא שהקשה הרמב"ן על הבה"ג ג' קושיות: א. במשנה באהלות (פ"ז) נאמר "האשה המקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר, יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש." מבואר במשנה שהעובר אינו נחשב נפש כל שלא הוציא את ראשו, ולכן מחתכין אותו כדי להציל את האֵם. וא"כ מדוע יש לחלל עליו שבת להצילו.

ב. עוד  הקשה מהמשנה בנדה (דף מ"ד ע"א) דתינוק בן יום אחד ההורגו חייב, ומשמע דדוקא בן יום אחד, אבל לפני שנולד ההורגו אינו חייב, ומבואר שעובר אינו נחשב נפש.

ג. מלשון הפסוק בפרשת משפטים "כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה" שדמי הולדות משולמים לבעל. וכל הדיון שם אם האשה מתה או לא, אבל לגבי הוולדות אין חייב עליהם משום הורג נפש, וא"כ מבואר שעובר לא חשיב נפש.

לכן ביאר הרמב"ן שגם הבה"ג מודה דעובר לא חשיב נפש כפי שמוכח בג' הראיות הנ"ל, אלא שמ"מ יש לחלל שבת כדי להצילו מחמת הסברא "דאמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה" וכיון שיתכן שישמור שבתות הרבה עלינו לחלל עליו שבת על מנת להצילו.

והוסיף הרמב"ן שלפי סברא זו, גם על עובר פחות מארבעים יום שאין לו חיות כלל יש לחלל שבת על מנת להצילו.

והנה יש להקשות על דברי הבה"ג מהגמרא בשבת (קנ"א ע"ב) "תניא רשב"ג אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת…וכו'. ולכאורה משמע שאם עדיין אינו בן יום אחד – בהיותו עובר- לא יחללו שבת?

אולם הרמב"ן (בנדה דף מ"ד ע"ב) עמד כבר על שאלה זו וביאר שאין כוונת הגמרא ללמד שעל עובר לא מחללין, אלא נקטה לשון גוזמא כדי לומר את ההבחנה שדוד מלך ישראל מת אין מחללין ואילו על תינוק בן יומו כן מחללין.

שיטת היש סוברים ברמב"ן

הרמב"ן הביא שיש החולקים על הבה"ג וסוברים שאין מחללים שבת כדי להציל עובר, והסוגיה ביומא איירי דוקא באופן שהאֵם תסתכן אם לא תאכל ובשביל הצלתה אנו מאכילים אותה, ולא אכפת לן מה שגם העובר בסכנה.

ולגבי הראיה מערכין, דעתם שאף שלא מחללים שבת על עובר, מ"מ באופן שהאֵם מתה יש לחלל עליו שבת כיון שאז הוא נחשב כילוד ולאו ירך אימו הוא, כיון שיש  לו חיים עצמאיים ואיננו קשור לחיי האם. וא"כ אף שהוא נמצא בבטן אימו אין זה אלא כאילו דלת נעולה בפניו, ויש לחלל עליו שבת משום ספק נפשות להקל. (יש לציין שמבחינה רפואית עובר שמתה אימו יכול להמשיך לחיות כמה דקות).

נמצא שלפי שיטה זו עובר אינו נחשב נפש, אבל כאימו מתה חשיב נפש אלא שהדלת נעולה בפניו.

ועיין בתוס' נדה (דף מ"ד ע"ב ד"ה איהו) שהסתפקו בסברה זו האם עובר כשאימו מתה ההורגו חייב ((יש לציין שבתוס' מבואר שלפי שיטה זו ההורג את העובר חייב אולם בריטב"א בנדה שם מבואר שגם למ"ד שכשאימו מתה העובר נחשב כילוד ומחללין עליו שבת מ"מ ההורגו פטור כיון דספיקא הוא ואין לו חיות גמור.)) .

הנפקא מינה ממחלוקת זו

הרא"ש (שם) והר"ן (שם) אחר שהביאו מחלוקת זו הקשו דאין צורך לכל הדקדוקין הללו כיון שלא יתכן מצב שבו העובר יהא בסכנה מבלי שהאֵם תסתכן, ולא שהאם תהא בסכנה מבלי שהעובר יסתכן כיון שכל שיש חשש שהאשה תפיל הרי היא בסכנה ((הפלה נחשבת סכנה מחמת הזיהומים או דימומי יתר שעלולים להיווצר.)) , וא"כ אין שום נפ"מ בין הבה"ג לחולקים עליו. אולם, באחרונים מצאנו ב' אופנים שבהם שייכת נפ"מ בין הבה"ג לחולקים עליו:

א. הקורבן נתנאל (על  הרא"ש אות כ') כתב שהנפ"מ היא באשה שהפילה כמה פעמים ללא שום פגע ונמצא שמוחזקת בנפלים ללא חשש סכנה ובזה נחלקו אם יש לחלל שבת על מנת להציל את העובר ((מדברי הקורבן נתנאל עולה שסכנת הפלה תלויה בכל אשה לגופה ואם הפילה ובכל אופן לא הסתכנה כמה פעמים י"ל שלא תסתכן עוד. אולם לכאורה יש לדון בזה, דהרי אם נדון שבכל הפלה יש חשש סכנה לאם, מה אכפת לן שאשה זו נכנסה לאותה סכנה וניצלה שהפילה כמה פעמים ולא נפגעה, והלא סו"ס אם הפלה חשיבא ספק סכנה נצטרך להציל את העובר בשביל שהאם לא תפיל ותכנס פעם נוספת לאותו ספק סכנה? ויתכן שזו הסיבה שהרא"ש והר"ן לא הביאו נפ"מ זו. וע"ע בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' של"ג) שכתב לגבי תינוק שהסתכנו שני אחיו מחמת מילה ונתרפאו שאין לדון חזקה שכשם שהסתכנו כך גם נתרפאו ונאמר כלפי התינוק השלישי שגם הוא אף שעלול להסתכן מ"מ יש חזקה שיתרפא, כיון שבשלמא לגבי הסכנה אנו דנים חזקה כיון שרוב התינוקות לא מסתכנים במילה ואם ראינו ששנים הסתכנו יש לדון חזקה שאינם מהרוב הרגיל אולם אין לומר שגם יש חזקה שכשם שהסתכנו כך גם יתרפאו כיון שבין כך רוב מסוכנים חוזרים לחיים ורק מיעוטם מתים וא"כ י"ל שמה שהשנים הראשונים נתרפאו אין זה מחמת החזקה אלא מחמת שרוב המסוכנים חיים ואין זו חזקה לומר לנו שגם השלישי יתרפא. (אמנם לדינא כתב שכן יש למול אותו משום שכל ברית מילה יש בה גם קצת חשש סכנה ומי מפיס איזו סכנה הוי שאסור למול וכיון שהשנים הראשונים חיים יש למול גם את השלישי, דאם תתחיל לחוש תתבטל מצות מילה לגמרי). אך י"ל שאין זה דומה לנידון דידן שהרי שם התינוקות הסתכנו ונתרפאו ובזה י"ל שיש חזקה שיסתכנו ואין חזקה שיתרפאו, אולם אשה שלא הסתכנה מעולם ע"י ההפלה י"ל שגם אם תפיל פעם נוספת היא לא תסתכן.

שוב מצאתי שבספר "תורת היולדת" (פרק ל"ו הערה ה') תמה גם הוא על דברי הקרבן נתנאל כנ"ל, והשיב דאיכא ספק ספיקא, ספק שמא כלל לא תסתכן מחמת שהריחה, וגם אם תסתכן ותפיל שמא לא תנזק כשם שהפילה עד היום כמה פעמים ולא ניזוקה. וכתב שם שגם האבנ"ז הנ"ל התיר למול את הילד השלישי משום ספק ספיקא, שמא לא יסתכן ואפילו אם יסתכן שמא יתרפא כדרך שהתרפאו אחיו. אולם בעניי לא הבנתי הדברים דהלא גם ספק ספיקא של פיקוח נפש דוחה את כל התורה וכמו שכתב בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' י"ג) ז"ל: "ודאי דבפיקוח נפש חיישינן לחיי שעה וספק נפשות אפילו כמה ספיקות להקל" וכ"כ בהמשך "ומה"ט אזלינן להקל בפקו"נ אפילו בכמה ספיקות וספק ספיקא". וגם לכאורה האבנ"ז לא היקל מחמת ספק ספיקא אלא משום שכך ציותה התורה למול וכל מילה הוי קצת סכנה ולא פטרו ממילה אלא מי שמתו אחיו מחמת מילה ולא מי שרק הסתכנו אחיו וזהו דין מיוחד במילה, דאם לא כן תתבטל מצות מילה אבל לא משום ס"ס. וצ"ע.)) .

ב. בהגהות פורת יוסף ביומא (דף פ"ב) כתב דהנפ"מ באופן שהאֵם היא מאותם אנשים שדינם שמורידין ולא מעלין (ע"ז דף כ"ו ע"א) שמצד האֵם לא נחלל שבת להצילה, ולגבי הצלת העובר נחלקו הבה"ג והיש חולקים.

ביאור מחלוקת הבה"ג והחולקים עליו

את מחלוקת הבה"ג והחולקים עליו ניתן לבאר בשתי דרכים ((עיין במג"א (סי' ש"ל סעי' ז' ס"ק ט"ו) שנראה שהבין באופן נוסף לבאר את מחלוקת הבה"ג והחולקים עליו, שכתב שדין חילול שבת לצורך הצלת ספק בן ח' ספק בן ז' תלוי במחלוקת הבה"ג והרמב"ן (כוונתו לחולקים על הבה"ג המובאים ברמב"ן), שלפי הבה"ג יחללו עליו שבת ולפי החולקים עליו לא יחללו. ונראה שהבין שיסוד מחלוקתם  הוא במי שאין לו חזקת חיים וספק אם יחיה האם מחללים עליו שבת, ולכן תלה שה"ה בספק אם כלו לו חודשיו שאין לו חזקת חיים וספק אם יחיה האם מחללין עליו שבת. ועיין בביאוה"ל (סי' ש"ל ד"ה ספק) שדחה דבריו שאין הכרח לבאר כך את מחלוקתם. וע"ע ברעק"א בגליון שו"ע ובהגהות יד אפרים  על דברי המג"א.)) :

א. הגמרא ביומא (דף פ"ה ע"א) דנה מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת, ומביאה כמה מקורות לכך. אחד המקורות אמר ר' שמעון בן מנסיא שהוא מהכתוב "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת" – אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. והגמרא אומרת לכל המקורות יש פירכא כיון שלא מוכיחים אלא שאם יש ודאי פיקוח נפש יש לחלל שבת על מנת להצילו, אבל אין ראיה שגם משום ספק פיקוח נפש מחללים שבת להצילו. ולכן לומדת הגמרא למסקנה שהמקור לכך שפיקוח נפש דוחה שבת הוא מהפסוק "וחי בהם" – ולא שימות בהם, את המצוות יש לעשות רק באופן שודאי יחיה ולא כשיש ספק שימות, ומכאן שמחללים שבת על ספק פיקוח נפש.

נמצא לכאורה שלמסקנת הגמ' המקור של חלל עליו שבת אחת ע"מ שישמור שבתות הרבה הוא רק בודאי פיקוח נפש ולא בספק. וא"כ דעת החולקים על הבה"ג מובנת שעובָר אינו נחשב נפש ולכן אין בו את הדין של "וחי בהם" ומצד הסברא של חלל עליו שבת אחת ע"מ שישמור שבתות הרבה גם אין לדון בו שהרי לא ברור שהוא יחיה שיש לחוש אולי הוא נפל ובספק פקוח נפש אין לדון סברא זו. ולכן אין לחלל שבת על עובר. אמנם, אם האֵם מתה שאז כבר יש לעובר חיים עצמאיים חשיב כילוד ושייך בו שוב "וחי בהם".

ובדעת הבה"ג י"ל ע"פ מה שכתב הגר"ז (סי' ש"ו סעיף כ"ט בקונטרס אחרון סק"א) שאחר שלימדה אותנו התורה שגם על ספק פיקוח נפש מחללים שבת מהפסוק "וחי בהם", כבר יש לדון דה"ה בשביל שישמור שבתות הרבה שהוא חשוב ג"כ כפיקוח נפש יש לחלל שבת אף על הספק.

ובאמת, שבתוספתא בשבת פרק ט"ז (אות י"ג,י"ד) מובאים חלק מהמקורות לפיקוח נפש שדוחה שבת ושם נלמד מאותם מקורות שגם ספק פיקוח נפש דוחה שבת. ובירושלמי הובאה גם הסברא של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה כמקור שספק פיקוח נפש דוחה שבת.

ברם, עיין בביאור הנצי"ב על השאילתות (העמק שאלה סי' קס"ז אות י"ז) שביאר שהבה"ג דיבר דוקא באופן שודאי שהעובר ינצל ואמנם בספק מודה הבה"ג שאין לחלל עליו שבת כיון שסברא זו של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה לא נאמרה אלא בודאי ((ע"פ דברים אלו כתב הנצי"ב לבאר את דברי התוס' בב"מ (דף קי"ד ע"ב ד"ה אמר) ששאלו איך היה מותר לאליהו הנביא להחיות את בן האלמנה והרי פנחס הוא אליהו וא"כ היה כהן ואסור לו להיטמא למתים. ותירצו שהיה ברור לו שיחייהו ולכך היה מותר משום פיקוח נפש. וכבר תמהו האחרונים מדוע הדגישו תוס' שהיה ברור לו שיחייהו והרי מחללין שבת גם על ספק פקו"נ. ותירץ הנצי"ב שכיון שהיה מת לא היתה שייכת בו הסברא של "וחי בהם" אלא רק שייכת הסברא של "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" וסברא זו לא אמרינן בספק אלא רק בודאי כמבואר ביומא פ"ה שרק מ"וחי בהם" ילפינן שגם ספק פקו"נ דוחה שבת.

ברם, יש מקום לדון בזה ולומר שלעולם סברא זו של "חלל עליו שבת אחת וכו'" שייכת גם בספק הצלה כפי שמבואר בשו"ע הרב וכך הבינו הראשונים בבה"ג שגם על עובר דחשיב ספק מחללים, אלא שלא אמרינן סברא זו אלא על אדם שיש לו ספק חיות אבל מת שאין לו שום חזקת חיות לא אמרינן סברא זו אלא רק אם ודאי יחיה וזו הסיבה שהצריכו תוס' שיהא ברור לו שיחיה, דלא התרנו חילול שבת על מת אלא רק בודאי יחיה ולא בספק. וכן יש לבאר בדברי המאירי בסנהדרין (דף ע"ב:) שכתב לגבי אדם שבא במחתרת שדינו כרודף שמותר להורגו ומבואר בגמ' שאם נפלה עליו מפולת בשבת אין להצילו, ומחדש המאירי שאין להצילו דוקא באופן שהוא ספק חי ספק מת, אבל אם ברור לו שהוא חי יש להצילו. וצ"ב מה החילוק בין ודאי חי לספק חי, הלא אם יש חיוב להצילו כיון  שעכשיו סו"ס הוא כבר אינו רודף א"כ גם בספק יש להצילו? אלא ע"פ הנ"ל י"ל שכיון שהרודף הזה הוא בחזקת מת כמבואר ברש"י (שם ד"ה לפקח) שהרי היה מותר להורגו אלא שכעת תחת המפולת הוא פסק להיות רודף והוא במצב של פיק"נ, בזה סבר המאירי שאין לחלל שבת על אדם שיש לו חזקת מת אלא רק בודאי פקו"נ ולא בספק. ולכן בודאי יצילנו מחללים, ובספק אין מחללים על אדם שהוא בחזקת מת.)) .

ב. עוד ניתן לומר שהחולקים על הבה"ג סוברים שלא אומרים סברא זו של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה אלא בתינוק בן יומו שהוא בר חיות השייך במצוות (כמבואר בשבת דף קנ"א ע"ב), אבל עובר שלא נולד עדיין ולא יצא לאויר העולם  לא נחשב אדם השייך במצוות.

אבל הבה"ג חולק וסובר שכיון שהעובר באופן טבעי עתיד להוולד אף ללא התערבות מעשה חיצוני, ויהא שייך במצוות, אז כבר שייכת בו הסברא של חלל עליו שבת אחת על מנת שישמור שבתות הרבה. ולשיטתו גם להצלת עובר לפני ארבעים יום יש לחלל שבת מאותה סיבה.

חילול שבת לצורך הצלת ביצית מופרית הנמצאת במבחנה (IVF)

דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א והגר"ש ואזנר שליט"א (שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' מ"ז) שגם הבה"ג יודה שאסור לחלל שבת לצורך הצלת ביצית מופרית הנמצאת בתוך מבחנה. כיון שבאופן טבעי אין העובר עתיד להוולד אלא רק באמצעות התערבות מעשה חיצוני של הכנסת הביצית לרחם, ובזה לא שייכת הסברא של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. (יש להוסיף שמבחינה סטטיסטית רק בשלושים אחוז מהפריות אלו ההריון יצליח).

ובספר 'נשמת אברהם' (ח"א או"ח סי' ש"ל סק"כ 6) כתב שדעת הגרי"י נויבירט שליט"א שאפילו איסורי דרבנן אסור לחלל עליו. וכן אין לבצע החזרה של הביציות המופרות בהפריה חוץ גופית (IVF) לרחמה של האשה בשבת ויו"ט ואפילו אם ע"י כך תצטרך לעבור עוד חודש של טיפולים, כיון שאין על האשה כל חובה או מצוה לעבור תהליך זה. אולם אמירה לעכו"ם כתב שיש להתיר אפילו באיסורי תורה כדי להציל את הביציות.

עכ"פ נמצא שבין לפי הבה"ג ובין לפי החולקים עליו עובר לא נחשב נפש, אלא שמ"מ נחלקו אם צריך לחלל עליו את השבת מצד הסברא של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. אולם מצאנו עוד שתי שיטות קיצוניות בעניין זה ((יעויין עוד ברמב"ם הלכות רוצח (פ"א ה"ח) שמשמע ממנו שעובר נחשב נפש, לגבי המקשה לילד דהטעם שמחתכין הוולד משום שעובר חשיב רודף כלפי אימו ומהא דסבירא ליה לרמב"ם דבעינן למילף מדין רודף משמע דס"ל דעובר חשיב נפש אלא שהוא רודף לאימו ולכן מחתכין אותו.  ויעויין בתוס' רעק"א על המשנה באהלות (פ"ז מ"ו) שלא חובה לדייק כך ברמב"ם, ובערוך השלחן (חו"מ תכ"ה, ז') וע"ע במנחת חינוך (רצ"ו, ז').)) :

 

שיטת השיטה מקובצת בערכין (ז' ע"א)

השיטה מקובצת בערכין דף ז' ע"א הקשה על דברי שמואל האומר שהיושבת על המשבר מחללין שבת כדי לקרוע את בטנה להציל את העובר, מהמשנה באהלות (פ"ז) העוסקת באשה שנכנסה למצב סכנה בשעת הלידה: "אשה המקשה לילד מחתכין עובר שבמעיה ומוציאין אותו אבר אבר מפני שחייה קודמין לחייו. יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש" מבואר במשנה שרק אם יצא ראשו של העובר הרי הוא נחשב נפש שאסור להורגו משום הצלת האֵם, אבל כל שלא הוציא את ראשו אינו נחשב נפש וא"כ קשה על שמואל מדוע מחללין עליו שבת ((כאמור, לפי הבה"ג הסיבה שמחללין שבת היא משום הסברא דחלל עליו שבת אחת כדי שישמור וכו' ולפי החולקים עליו הסיבה היא משום שכשהאם מתה והוא חי חיים עצמאיים הוא נחשב נפש.)) ?

ותירץ השטמ"ק ((תירוץ זה מופיע שם בשטמ"ק בשם רא"ש ותוס'.)) "הילכך נראה דחשיב כספק נפשות ואפ"ה תנן באהלות דמותר להרגו משום שדוחין ספק נפש מפני נפש ודאי", כלומר לשיטתו עובר נחשב 'ספק נפש' ולכן מחד גיסא מחללין עליו שבת, ולאידך גיסא מותר להורגו כדי להציל את אמו משום שאמו נחשבת 'ודאי נפש' ויש לדחות 'ספק נפש' מפני 'ודאי נפש', אולם כשהוציא ראשו חשיב 'ודאי נפש' ולכן אין להורגו לצורך הצלת האם.

ולפי שיטה זו פשוט שיש לחלל שבת כדי להציל עובר משום שנחשב ספק נפש.

שיטת השיטה מקובצת בערכין (ז' ע"ב)

שיטה קיצונית לצד השני, אנו מוצאים בדברי השטמ"ק שם בדף ז' ע"ב שחזר והקשה את הקושיה הנ"ל על שמואל מדוע מחללין שבת על עובר, והלא במשנה באהלות מבואר שרק כשהוציא ראשו חשיב נפש. ותירץ שגם שמואל שאמר שמחללין היינו דוקא בהוציא ראשו. ולפי שיטה זו אין לחלל שבת על עובר כלל עד שיוציא ראשו.

תמצית שיטות הראשונים

לסיכום מצאנו כמה שיטות בראשונים בדין חילול שבת לצורך הצלת עובר:

א.      שיטת הבה"ג שאין לעובר דין נפש, אך יש לחלל עליו שבת מכח הסברא של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. וסברא זו אנו אומרים גם בעובר לפני ארבעים יום.

ב.      שיטת החולקים על הבה"ג שעובר לא נחשב נפש וגם לא שייכת בו הברא של חלל עליו שבת אחת וכו', אולם כשהאֵם מתה ולעובר יש חיים עצמאיים הוא נחשב נפש שמחללין עליו שבת.

ג.       דעת השטמ"ק בערכין דף ז' ע"א שעובר נחשב ספק נפש ופשוט שיש לחלל שבת כדי להצילו.

ד.      דעת השטמ"ק בערכין דף ז' ע"ב שעובר לא נחשב נפש ואין לחלל עליו שבת אלא רק אם כבר הוציא ראשו.

 

דעות הפוסקים להלכה

הרמב"ן בנדה (דף מ"ד ע"ב ד"ה והא דתנן) נוקט כדבר פשוט את סברת הבה"ג שעובר אינו נקרא נפש ומה מחללין עליו שבת היינו משום הסברא של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. גם הריטב"א בנדה (דף מ"ד) פוסק להדיא כדעת הבה"ג.

וכן משמע מלשון הטור באו"ח סימן תרי"ז שכתב: "עוברה שהריחה מאכל ואם לא יתנו לה ממנו תסתכן היא או הולד, נותנין לה מן האיסור עצמו" ומבואר שמשום סכנת העובר לבד מאכילים אותה איסור. והמהרי"ט (סי' צ"ז) הכריע כדעת הבה"ג משום ספק נפשות להקל שיש להחיותם.

וכן נראה שהכריע הבאור הלכה (סי' ש"ל ד"ה או ספק). וכך פסק בספר שמירת שבת כהלכתה (פל"ו ,ב') שמחללין שבת לצורך הצלת עובר אף פחות מארבעים יום.

ברם, עיין עוד בשו"ת נודע ביהודה (חו"מ תניינא סי' נ"ט) שפסק שאין לחלל עליו שבת, אולם עיין מש"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' ר"ח, ח"ט סי' רס"ו).

ולגוף שאלתנו, כיון שלהלכה אנו פוסקים כבה"ג בודאי יש להשתדל לעשות את כל הפעולות הנחוצות להצלת העובר, אף אם פעולות אלו כרוכות בחילול שבת, ולמרות שלא נשקפת שום סכנה לאֵם.

 

לטלפן לאשה בשבת ע"מ לשכנע אותה שלא תפיל

בקובץ תשובות (סי' מ"א) נשאל הגרי"ש אלישיב שליט"א ע"י ד"ר א. שוסהיים (יו"ר ארגון אפרת) האם מותר לטלפן בשבת בנסיון לשכנע אשה הרה בחודש החמישי שעמדה באותה שבת להפסיק את ההריון באמצעות הזרקת תמיסה כימית לתוך נוזל מי השפיר העוטף את העובר וגורם להרעלת העובר והמתתו וללידה מוקדמת. (יש לציין שמאחר שפעולה זו נעשית בחדרי לידה, מקובל בבתי חולים להזמין נשים אלו דווקא לשבת, זאת מתוך הנחה שאז העומס על חדרי היולדות פוחת) ומדובר באופן שאין חשש סכנה כלל לאם.

ותשובת הגריש"א שליט"א היתה ע"פ הנ"ל שכיון שקיים סיכוי סביר שע"י השיחה בטלפון תמנע מבוא בדמים מותר לנהל השיחה בטלפון בשבת, ורק ע"י שינוי כגון להרים את השפופרת במרפקו, או שירימו שניים.

חילול שבת לצורך הצלת עובר שאימו מתה בלידה

ע"פ הגמ' בערכין דף ז', פסק השו"ע (או"ח סי' ש"ל סעיף ה') "היושבת על המשבר ומתה, מביאין סכין בשבת אפילו דרך רשות הרבים וקורעים את בטנה ומוציאים הולד שמא ימצא חי.

והרמ"א פסק שעכשיו אין נוהגין לעשות כן אפילו בחול, משום דאין בקיאים להכיר במיתת האֵם בקרוב כל כך שאפשר לולד לחיות.- וא"כ לדעתו אנו חוששים שעדיין לא מתה האֵם וע"י החיתוך מקרבים את מיתתה ((עיין בשו"ת זרע אמת (ח"ב סי' נ"י) שכתב להסביר את דברי הרמ"א שמה שמה שלא קורעין את בטנה למרות שזהו חשש רחוק שמא רק נתעלפה ולא מתה היינו משום שהסיכוי שהוולד ינצל הוא יותר רחוק מכיון שבד"כ העובר מת לפני האם ורק כשנעקר לצאת מיעוט חיים גם אחרי שהאם מתה, ולכן אין אנו חוששים למיעוט להציל את העובר משום שעד שאנו חוששים למיעוט בפקוח נפש כלפי העובר, עלינו לחוש למיעוט כלפי האם שמא רק נתעלפה ולא מתה, ושב ואל תעשה עדיף (או שחיי האם עדיפים), ועיין ב"קובץ תשובות" (ח"ג סי' קס"א) שעל פי דבריו כתב שבימינו שמצוי מאוד שהעובר יהיה בר קיימא ואילו החשש שהאם רק התעלפה הוא חשש רחוק יש לדון להתיר לקרוע את בטנה להציל את העובר. והובאו הדברים ב"תורת היולדת" (פרק ס' הערה ט').)) .

והנה בספר "תורת היולדת" (פרק ס' הערה ט') כתב בשם ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל שבימינו, אם קיים סיכוי שע"י הניתוח ינצל הולד, מנתחים אותה.

וכן מובא ב"קובץ תשובות" (ח"ג סי' קס"א) שכתב הגרי"ש אלישיב שליט"א שבזמנינו שמצוי מאוד שהולד יהיה בגדר בר קיימא, ואין זה בגדר מיעוטא, ומאידך החשש שמא נתעלפה האמא והיא עדיין חיה זהו מיעוטא, יש לדון דמותרים להוציא את הולד כפי שהתבארה סברתו בהערה, ע"פ "הזרע אמת" ((עיי"ש שהוסיף שאין בזה משום ניוול המת, לפי מש"כ הערוך לנר בסוף שו"ת בנין ציון דבדבר שדרך העולם לעשות גם לחיים אין בזה משום ניוול.)) .

וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' כ"ז, ח"ח סי' פ"ט) שבזמן הזה שיש מכשירים המאפשרים לקבוע את זמן המוות בדיוק רב, וכן לקבוע בוודאות את חיותו של העובר וא"כ הוי ודאי פקוח נפש, יש לנהוג כדעת השו"ע ולחתוך את בטנה לצורך הצלת העובר. אך הוסיף שכל זה הוא רק כשנקבעה מיתת האֵם על ידי תלמיד חכם הבקי בהלכה ובסימני הגסיסה, ומ"מ כתב "לא סמיכנא על הוראתי עד יסכימו אתי גאונים אמיתיים מובהקי הוראה".

אולם מאידך, שמענו בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שכיון שבימינו ישנן אפשרויות לנקוט בפעולות החייאה אפילו אחר כמה דקות מהזמן שבטל הדופק, א"כ אדרבה, בזמן הזה יש קושי רב יותר להכריע את זמן המיתה המדויק של האֵם ויש לנהוג כפי שפסק הרמ"א.

אולם בשבט הלוי בהתייחסו לשאלה זו כתב שאם הכריע תלמיד חכם ע"פ התורה שנחשבת מתה, וברור לנו שאין זה עילוף אלא מיתה, אף שאפשר בימינו להשתמש במכונת הנשמה להאריך סימני חיות לזמן קצר, מ"מ כיון שאין אנו מתכוונים להשתמש במכונה זו (ע"פ כללי התורה), א"כ מותר להוציא את הולד החי.

חילול שבת לצורך הצלת עובר שידוע שלא יחיה אלא ימים מועטים

באופן שידוע שגם כשיוולד העובר, לא יחיה אלא ימים מועטים ואין כאן אלא חיי שעה יש לדון האם מותר לחלל עליו שבת. דהנה הדין של "וחי בהם" לא שייך בעובר. וגם הסברא של "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" לכאורה לא שייכת כיון שלא יחיה אלא ימים מועטים. אמנם, הביאור הלכה (סי' שכ"ט ד"ה אלא לפי) הביא את דברי המאירי שביאר בסברא של "כדי שישמור שבתות הרבה" שגם בשביל שיקיים שאר מצוות כגון הרהור תשובה ג"כ מחללין שבת. אולם בעובר שכשיוולד לא יחיה אלא ימים מועטים לא שייכת גם סברא זו.

ברם, בביאורי המהרש"ל לסמ"ג (הלכות שבת עמ' מ"ב) כתב לגבי הדין שמפקחין הגל בשבת אפילו על חיי שעה: "דמה לי שעה ומה לי שנה ומה לי יותר כיון שאין ימיו של אדם ידועים כמה יחיה, א"כ שעה אחת חשיבא חיות". ועל דברים אלו כתב המעתיק: "אף אני אחווה דעתי דראוי לפקח לחיי אותה שעה, לפי שהעולם נידון על פי רובו והרי שהיה העולם מחצה על מחצה, מחצה צדיקים ומחצה רשעים, ונולד זה התינוק מכריעו לכף זכות כי צדיק הוא באותה שעה, ואפילו היה עתיד לחטוא נידון לפי אותו זמן, כמו שאחז"ל על "באשר הוא שם", וכ"ש שיבא לתועלת גדול אם יש בעולם רשע אחד יותר מצדיקים ונולד זה התינוק ונעשה עם זה התינוק מחצה ע"מ, ואיך יתקיים העולם אחר שעה כשימות זה התינוק אינה קושיא דשמא בתוך השעה יולד עוד אחד או ישוב אחד בתשובה" והובאו דברים אלו במג"א או"ח סוף סי' רפ"ח שיש לעשות מי שברך לחולה גם עבור עובר.

ובהלכות קטנות (למהר"ם חאגיז) כתב שכיון שנשמה זו היתה צריכה להיות כמה שעות או ימים בעולם, א"כ עכשיו אם לא נציל אותו יצטרך לרדת שוב לעולם כדי לחיות את אותם כמה שעות, ונמצא שאנו מחסרים ממנו את כל הט' חודשים מהעולם הבא, והלא ידוע ששבת מעין עולם הבא, וא"כ כ"ש שבשביל העולם הבא ממש נחלל עליו שבת וע"ז יחול הכלל של "כדי שישמור שבתות הרבה".

אולם למעשה נראה שאין לחלל שבת עבור עובר שידוע באופן ודאי ומוחלט שלא יחיה אלא שעות מועטות ואח"כ ימות, כשם שמצינו בנפל כגון תינוק הנולד קודם זמנו שאין מחללין עליו את השבת ואינו נחשב אלא כאבן (כמבואר בשבת דף קל"ה), ועיין רש"י בסנהדרין דף פ"ה: שכתב שיש אופנים של נפלים גם כשנולדו בחודש התשיעי, כגון אטום הראש וכו'. אמנם, על תינוק שנולד בחודש התשיעי ונעשה טריפה מבואר בשו"ע ובביאור הלכה סי' שכ"ט סעיף ד' שמחללין שבת עבור חיי שעה שלו מדין "וחי בהם", אך בעובר לא שייך דין זה. וצ"ע.

חילול שבת להצלת עובר שאימו מומרת

בספר 'בית מאיר' (סי' ש"ל) הביא מכתב מהגאון רעק"א שהיה פשוט לו שמומרת מעוברת, מחללין שבת לצורך הצלת העובר שבבטנה, כיון שלמרות שהאמא מומרת שאין מחללין עליה שבת, מ"מ העובר נחשב תינוק שנשבה והרי הוא כישראל מעליא לעניין חילול שבת לצורך הצלתו (והיינו כדעת הבה"ג שמחללין שבת להצלת עובר).

וה'בית מאיר' חלק עליו וסבר שכיון שכל עיקר ההיתר לחלל שבת לצורך הצלת עובר הוא כדי שישמור שבתות הרבה, ואותו תינוק מן הסתם לא ישמור שבתות הרבה, שכן אימו תדאג לטמע אותו בין חבריה המומרים, א"כ אין היתר לחלל שבת להצילו. והוסיף: "וכי מפני הספק הרחוק שאולי לכשיגדל ויתוודע לו שהוא יהודי יסכן עצמו לברוח ולקבל דת יהודית אנחנו נחלל שבת, זה לא מסתבר" עכ"ל. ועוד הוסיף חידוש גדול שאף שמואל שלמד שפקו"נ דוחה את כל התורה מ"וחי בהם" לא יחלוק על התנא שלמד זאת מהפסוק "ושמרו" ע"פ הסברא שישמור שבתות הרבה ומודה שעל מי שהוא בחזקת ודאי שלא ישמור שאין לחלל עליו.

אמנם באופן שיד ישראל תקיפה לקחת את בן המומרת לגבולנו וללמדו התורה והמצוות, מותר לחלל שבת להצילו (לפי הבה"ג).

בימינו, שתנועת התשובה הולכת וגדלה ואף מוסדות החינוך התורניים הולכים וגדלים מכל שכבות האוכלוסיה וישנם סיכויים גדולים שגם העובר יחזור בתשובה, יתכן שגם ה'בית מאיר' יודה לדברי הרעק"א שיש לחלל שבת להצילו.

העולה לדינא   

א.      מחללין שבת לצורך הצלת חייו של עובר אפילו פחות מארבעים יום.

ב.      אסור לחלל שבת אפילו באיסורי דרבנן לצורך הצלת ביצית שהופרתה הנמצאת כעת במבחנה (IVF) שעדיין לא הוכנסה לגוף, גם אם ע"י כך תצטרך האשה לעבור טיפולים מחדש, אולם אמירה לנכרי לצורך הצלת הביצית מותרת. כמו כן אסור לבצע פעולות הכרוכות בחילול שבת כדי להכניס את הביצית לרחם.

ג.       עובר שאימו מתה במהלך הלידה, לדעת המחבר יש לחלל שבת ולקרוע בטנה כדי להציל את העובר, ולדעת הרמ"א בזמן הזה אין לקרוע את בטן האמא אף ביום חול משום שאין אנו בקיאים אם היולדת מתה או שפעולות אלו יקרבו את מיתתה. לדעת הגר"ש ואזנר שליט"א בימינו שבקיאים בדבר יתכן שיש להציל את העובר ע"פ הוראת תלמיד חכם הבקי בהוראה מתי נחשב מת, שנמצא שם באותה עת. אולם דעת הגרי"ש שליט"א שגם בימינו אין לקרוע את בטנה דאין אנו בקיאים אם פעולה זו מקרבת את מותה.

ד.      עובר שידוע שגם לכשיוולד לא יחיה אלא ימים מועטים יתכן שאין לחלל שבת בשבילו, וצ"ע.

ה.      עובר, שאימו מומרת לדעת הרעק"א הוא מוגדר כתינוק שנשבה שאנו מצווים להחיותו ומחללים שבת להצלתו, ואילו לדעת ה'בית מאיר' כיון שקרוב לודאי שלא ישמור שבתות הרבה אסור לחלל שבת להצילו. בימינו שישנו סיכוי גדול שיחזור בתשובה, יתכן שהבית מאיר יודה, דהוי כמו מצב שיד ישראל תקיפה.

  

הצטרף לדיון

תגובה 1

  1. לגבי הלכה ד יש להעיר מכיון שפוסקים כבהג שנחשב כנפש אם כן כמו שמחללין על אדם רגיל שנמצא מרוצץ כמבואר בסימן שכט ד כך נחלל עליו
    ובפרט שהולכים עם הכלל של רבינו ירוחם הביאו בי סימן תריז כל היכא שיש מח הפוס בדיני נפשות אמרינן בזה ספק נפשות להקל

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *