לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

בחשש ממזרות ובדין רוב בעילות אחר הבעל

בס"ד

 

 לפרטי השאלה לחץ כאן

כבוד ידי"נ ויקיר לבבי

הרב הגאון ר' זאב ליטקה שליט"א

מראשי בית מדרשנו

שלום רב לאוהבי שמו ית'.

משום נחיצות העניין, להציל אומלל זה מחדלון הנני ממהר להשיב.

          השאלה העומדת לפנינו היא שאלת כשרותו לקהל של === שהוא כיום בן 45 ונמצא כבר 22 שנה ברשימת מעוכבי החיתון. ואתאר בקצרה גופא דעובדא היכי הוה.

אמו של ==, אסתר, היתה נשואה ליעקב. באלול תשכ"ה פתח הבעל תיק גירושין בביה"ד בטבריה, ולטענתו כבר לפני שנה וארבעה חודשים אשתו ברחה מן הבית, והיא גרה עם גבר אחר בשם גלעד, בבית מלון בחולון. ביום ה' כסלו תשכ"ו הביא הבעל לביה"ד שני עדים שאכן העידו על בריחת האשה, אם כי אין בעדותם פרטים מדוייקים לגבי מעשיה כיום.

במסמך מיום כ"א אלול תשכ"ו רשום שהבעל טען שהאשה חיה עם גלעד הנ"ל, ואילו האשה הכחישה והצהירה שהיא גרה בבית אחותה בת"א. ביום כ"ב אלול קיבלה האשה גט בביה"ד בת"א. בהחלטת ביה"ד כתוב שהאשה אסורה לחזור הן לבעלה והן גלעד עד לבירור סופי.

ביום כ"ז אלול תשכ"ו ילדה האשה את בנה, ==, העומד לפנינו.

לאחר גירושיה ניסתה האשה לינשא כדת לגלעד, אך הדבר לא אושר, ועל כן הם חיו כבני זוג ללא חופה וקידושין עד מותו של גלעד.

== גדל בביתם ונרשם במסמכים הרשמיים כבנו של גלעד, ועפ"ז הוחזק בכל מקום כבנו.

ביום ח' תמוז תשע"ב העידה האשה אסתר בביה"ד בת"א שהיא עזבה את ביתו של יעקב רק כמה חודשים לפני קבלת הגט (דבר המוכחש ע"י העדים), והיתה מעוברת ממנו, ובנה == הוא בנו של יעקב. לגבי מה שנרשם בתעודת הזהות שהוא בנו של גלעד היא טוענת שעשתה כן מפני שרצתה שיהיה לו אבא.

נמצא א"כ שיש לפנינו שני עדים שהאשה אינה גרה עם בעלה כבר מאמצע שנת תשכ"ד, ומכ"מ אין עדות ברורה שהיא חיה עם מישהו אחר קודם קבלת הגט בכ"ב אלול תשכ"ו. לגבי הולד שנולד מיד לאחר גרושיה, האשה טוענת בתוקף שמבעלה הוא (אם כי היא טוענת שבשעה שנתעברה ממנו עדיין דרו יחד, ועל זה יש הכחשה מהעדים), והבעל טוען שאינו בנו. על מה שנכתב בתעודות הרשמיות ש== הוא בנו של גלעד עליו היא נטענת יש לאשה אמתלא.

א

ביאור ההלכה דרוב בעילות אחר הבעל

הנה שורש הנידון שלפנינו בשאלה הגדולה, כשאשה עזבה את בית בעלה מתוך קטטה או מתוך סיבה אחרת, אך לא הרחיקה נדוד מעבר להרי החשך ולנהר הסמבטיון, ויש אפשרות שפגשה את הבעל אם בביתו ואם במקום אחר, האם אמרינן רוב בעילות אחר הבעל. או שמא לא ניתנה הלכה זו, אלא כאשר בני זוג חיים ביחד כאורח כל ארעא וכדרך גבר בעלמא.

ואפשר ששאלה זו תלויה בהבנת כל עיקר דין זה, האם יסוד הדין בסברא פשוטה דאיש ואשתו הגרים יחד וחיים כדרך העולם מן הסתם רוב בעילותיה על ידי בעלה, או שמא יש לפרש גדר זה באופן נרחב יותר דכל עוד איש ואשה המה יש להניח שרוב הבעילות ממנו אף בענין שמצד המציאות המסויימת שבפנינו לא מסתבר לומר כן.

ובמקום אחר דנתי בדרכו המחודשת של בעל ההפלאה בג' מקומות (פנים יפות פרשת אחרי, נתיבות לשבת סימן ד' ס"ק ט', ספר המקנה קידושין ע"ח ע"ב) דאם אשתו אסורה עליו משום ערוה אף שחיים הם ביחד כדרך איש ואשתו לא אמרינן בהם הלכה זו ואין לתלות את הילדים בו כיון שלפי דין התורה אינו בעלה.

וחידוש זה השתית הגאון על הבנה מחודשת בהלכה זו, דאין הסברא משום דרוב הבעילות של נשים מבעליהן הן, אלא משום דרוב הנשים הנשואות נבעלות ע"י בעליהן, ומשו"כ אין הדבר תלוי אלא אם אכן איש זה שעמה בבית בעלה הוא עפ"י ההלכה.

ולדרכו זו כתב שם בנתיבות לשבת דאף בבעלה במדינת הים תולין הולד בו ואמרינן רוב בעילות אחר הבעל.

ואם אכן הא בהא תליא, כבר כתבתי במקום אחר דלענ"ד אין הלכה כדברי ההפלאה ושיטה יחידאה היא שיטתו, וגם בסברא נראה דסברא רחוקה היא ואין לסמוך עליו להקל.

אך באמת נלענ"ד דלאו הא בהא תליא ואף אם נדחה דבריו לגבי בעלה בפועל שאינו בעלה בדין, כגון בחיובי ערוה, נראה דהלכה כדבריו לגבי בעל ואשה החיים בנפרד, ואבאר טעמי.

באמת נראה ביסוד הלכה זו דרך שלישית וממוצעת ולא כשתי הדרכים הנ"ל. ויסוד הדבר, דאף שמצינו לשון זו "רוב בעילות אחר הבעל" (חולין י"א ע"ב וסוטה כ"ז ע"א) ומשמע שמדין רוב אמרו כן, מאידך מבואר ברמב"ם (איסורי ביאה פ"א ה"כ) דהנחה זו משום חזקה היא ולא משום רוב, והרמב"ם דימה חזקה זו לאיש ואשה שהוחזקו בשאר בשר, ולהוחזקה נדה בין שכנותיה. דז"ל הרמב"ם "מי שהוחזק בשאר בשר דנין בו על פי החזקה, אף ע"פ שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב ומלקין ושורפין וסוקלין וחונקין על חזקה זו, כיצד הרי שהוחזק שזו אחותו או בתו או אמו ובא עליה בעדים הרי זה לוקה או נשרף או נסקל ואף על פי שאין שם ראיה ברורה שזו היא אחותו או אמו או בתו אלא בחזקה בלבד… ראיה לדין זה מה שדנה תורה במקלל אביו ומכה אביו שיומת ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו אלא בחזקה כך שאר קרובים בחזקה".

ויסוד הדבר כתבתי (מנחת אשר שמות סי' מ"ב), דרובא דליתא קמן וחזקה זו גדר אחד הם ביסודם, דכיון שכך דרכו של עולם, כך יש להניח גם בכל מקרה שבא לפנינו, והרי חזינן דהרמב"ם עצמו נקט במקום אחר לשון רוב וז"ל (איסו"ב פט"ו ה"כ) "אשת איש שיצא עליה קול שהיתה זונה תחת בעלה והכל מרננין אחריה אין חוששין לבניה שמא ממזרים הם שרוב בעילות אצל הבעל".

וכבר ביארתי במקום אחר שדברי הרמב"ם מקורם בירושלמי קידושין (מ"ז ע"א), ויש להם מקור גם בדברי הבבלי בנזיר (מ"ט ע"א) "לאביו ולאמו למה לי, צריכי, דאי כתב אביו, הוה אמינא היינו טעמא דלא מיטמא ליה, משום דחזקה בעלמא הוא", אלמא קרינן לדינא דרוב בעילות 'חזקה', ועי"ש בשטמ"ק בשם הרא"ש.

ויסוד הדבר דלא משום שקבעו שרוב הבעילות של אשה זו מבעלה המה וככל דיני רוב ומיעוט, אלא משום דמסתבר לתלות בו את הילדים כדרכו של עולם דאשה נבעלת לבעלה, ופרי בטנה הם הם יוצאי חלציו.

ב

רוב בעילות אחר הבעל סמוך לנישואין ובזקן וחולה

וידועה קושיית הפמ"ג באורח חיים בפתיחה כוללת חלק ה' אות כ"ה (וכן הקשה גם בספרו תיבת גומא במדבר פרק א' ) כיצד אמרינן רוב בעילות אחר הבעל אפילו בביאה אחת לאחר שנישאו, ולא שמענו מי שחילק בזה, ועל קושיא זו נסובים דברי ההפלאה שהזכרתי לעיל, ולדברינו שדינא דרוב בעילות אינו משום רוב ביאות, אלא משום דכך טבעו של עולם והוי רובא דליתא קמן, לכאורה מיושבת קושייתו.

וכעי"ז מצאנו גם בדברי מהרש"ל בחכמת שלמה פסחים פ"ז ע"א, דעל הפסוק בהושע "קח לך אשת זנונים וילדי זנונים" כתב שם רש"י שבנים אלו הם ספק שלך ספק של אחרים, וביאר מהרש"ל דאף על פי שרוב בעילות הולכות אחר הבעל, מכ"מ בנים אלו חשובים ספק בניו, דהכא שהיה זקן שאני. ומדבריו עולה שלא אמרינן בזקן האי דינא דרוב בעילות אחר הבעל, וע' בפמ"ג הנ"ל שהביאו.

אכן כבר החת"ס באו"ח סי' ר"ח, בתשובתו הגדולה למהר"ץ חיות, דאין לומר כן אלא בכהא דהושע שהוא זקן וגם היא פרוצה, אבל כשאינה פרוצה בודאי אמרינן רוב בעילות אחר הבעל אף בזקן, וכן הוא גם בהגהות מהר"ץ חיות סוטה כ"ז ע"א. ובר מן דין, עיין במהרש"א בפסחים שם שביאר שאין כוונת רש"י לומר שהדין כן, דבאמת מדינא בניו הם, ומכ"מ בליבו יקנן הספק שמא אינם בניו, וע"ע בשו"ת עין יצחק ח"א אבהע"ז סימן ו' שגם הוא דחה דברי מהרש"ל. ובמהר"ץ חיות שם הביא עוד משו"ת נוב"י מהדו"ק אבהע"ז סי' ס"ט דאף אם בעלה חולה שיש בו סכנה תולין בו, עי"ש.

ולדברינו ודאי מסתבר לומר דאף בכה"ג שהבעל זקן תלינן שהולד מהבעל, דמ"מ טבעו של עולם שהולדות הם מהבעל.

ג

ראיה מדברי האור זרוע דאפילו בביאה אחת אמרינן רוב בעילות אחר הבעל

אלא שנתקשיתי בדברי האו"ז (סימן תרכ"ו) שכתב "אשת ישראל שנבעלה לאחד וכסבורה שהוא בעלה, אף על פי שברצונה נבעלה הואיל ואנוסה בזה שהיתה סבורה שהוא בעלה הויא לה אנוסה ושריא לבעלה. ומפרישין אותה מבעלה ג' חדשים שמא מעוברת היא מזה שנבעלה לו, ואם היתה קטנה שאינה ראויה לילד, וכן אם קודם שנבעלה לזה היתה תדיר משמשת עם בעלה ולא ידעה אם היתה מעוברת מבעלה אם לאו, דהשתא ליכא להבחין ותלינן בבעלה להכשיר, מחזירין אותה מיד".

הרי דרק אם נבעלה לו תדיר תלינן בבעלה, ולכאורה ק"ו שכשלא גרו ביחד וקטטה היתה ביניהם, דלא אמרינן רוב בעילות אחר הבעל.

אך באמת נראה דלאו בדוקא כתב שנבעלה תדיר לבעלה אלא אורחא דמילתא נקט, וכוונתו דודאי תלינן בבעל שהיא נמצאת עמו ומשו"כ לא צריכים חדשי הבחנה.

וכן מוכח להדיא מהמשך דבריו שם שכתב האו"ז מהיכן הוציא דין הנ"ל ז"ל "תנן שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו של זה לזה ושל זה לזה הרי אלו חייבין משום אשת איש ואם היו אחין אף משום אשת אח ואם היו אחיות אף משום ואשה אל אחותה ואם היו נדות אף משום נדה ומפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן ואם היו קטנות שאינן ראויות לילד מחזירין אותם מיד ואם היו כהנות נפסלו מן הכהונה. ואוקמה רב יהודה למתני' תני הוחלפו שטעו כסבור שהיא אשתו וכסבורה היא שהוא בעלה דהשתא אנוסים הם ואונס בישראל מישרי שרי ואף על פי שהותרו לבעליהן מפרישין אותן ג' חדשים מבעליהן היכא שהן גדולות וראויות לילד דחיישי' שמא מעוברות הן והוולדות ממזרים ובעינן הבחנה בין זרע פסול לזרע כשר שמא יתלו העוברים בבעליהן אבל אם היו קטנות שאינן ראויות לילד מחזירין אותן מיד. ודווקא בהני גדולות מפרישין אותן לפי שעדיין לא נבעלו לבעליהן ויש להבחין, אבל היכא שנבעלו כבר וליכא להבחין מחזירין אותן מיד והולד כשר, דאזלינן בתר רובא ורוב בעילות אחר הבעל, כדאמרי' ס"פ ארוסה ושומרת יבם והלכתא ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה, דתני רב תחליפא בר מערבא קמיה דר' אבהו אשה מזנה בניה כשרין רוב בעילות אחר הבעל", הרי לן מדבריו דכל שנבעלו כבר, אפילו פעם אחת, אמרינן רוב בעילות אחר הבעל.

ד

האם אף כשאינם דרים יחד אמרינן רוב בעילות אחר הבעל

ולפי"ז מסתבר דאף אם אין הם דרים ביחד, ואף אם אין שלום ביניהם, הלא מ"מ עדיין בעלה הוא ואמרינן בזה רוב בעילות אחר הבעל. ומעשים בכל יום דבני זוג מתפייסים ודעתם קרובה זל"ז, וכדמצינו בגיטין (י"ח ע"ב) "חיישינן שמא פייס", ומה לן בזה שאינם דרים ביחד הלא יכולים הם להתייחד במקומות רבים ללא כל קושי ומניעה.

ולכאורה הדברים ק"ו מדברי החת"ס בתשובתו הידועה (אהע"ז ח"א סימן י"ב) דאיש אחד שהיה נשוי לאשה זה שנים ולא זכה להיבנות ממנה, ורופא אחד העיד שנקב הגיד שלו סתום ומשו"כ אינו יכול להוליד. והאשה נחשדה מפריץ אחד וילדה בן, ולאחר שנים נתעברה שוב ותוך ימי עיבורה מת בעלה, ובצוואה שכתב הנחיל נכסיו לשני בניו הנ"ל. לאחר מותו העידו אף הקברנים על המום הנ"ל בגיד שמכוחו לא היה בר הולדה.

ולמרות כל זאת פסק החת"ס דשני הילדים בניו הם לכל דבר, דרוב בעילות הלך אחר הבעל. ולגבי העדויות של הרופא והקברנים כתב דשמא נפתח הנקב לאחר שסתום היה בשעת בדיקת הרופא, ומאידך יש לתלות שחזר ונסתם לפני מותו, (אעפ"י שמת תוך כדי חודשי הריונה). הרי דאף כאשר דבר רחוק הוא מצד מציאות הדברים שאכן בעל האשה הוא אבי ילדיה, דחקינן ודחקינן כדי להעמיד חזקה זו על תילה, וק"ו בני"ד דיש לתלות שמא נתפייסו ונתייחדו במקום כלשהו והוא אכן אבי הבן.

אמנם ידעתי שיש לחלק ולומר דאכן דעת החת"ס דאף במציאות רחוקה תלינן רוב בעילות אחר הבעל, אך כאשר אין הם גרים יחדיו שאני, מ"מ נראה דכיון דאתינא להכי שיסוד הלכה זו מדין חזקה היא, אפשר שכל שהם נשואים כדין ויכולים הם להתייחד תלינן שהילדים מההבעל.

אמנם אם יצא הבעל או הפליגה האשה למדינת הים ויודעים אנו שחיו במרחקים ודאי לא אמרינן רוב בעילות אחר הבעל, דכאשר ברור הדבר שא"א שתיבעל לו איך נתלה בדבר שמופרך מן המציאות, ולא כדמשמע בדברי הנתיבות לשבת.

והנה הד"מ באבהע"ז סי' ד' סק"ז כתב להעמיד דברי מהר"י וייל בסי' ע"ד שאשה שנתגרשה ונתעברה ספק קודם גירושין ספק לאחריהם, וילדה, שבודקין את אמו, דאיירי דוקא במקום שאין בעלה אצלה, שאז אין לתלות בו. ולכאורה משמע מכאן דרק כשבעלה אצלה וחיים יחד אמרינן רוב בעילות אחר הבעל ולא כשנפרדו דרכיהם. אך לדרכנו נראה להעמיד דבריו דוקא היכא שאין שום אפשרות שיפגשו, וכגון שאחד מבני הזוג נסע למדינת הים, אך דוחק לפרש כך את כוונתו.

ובר מן דין ידעתי שרבים מגדולי הזמן נקטו כפי הנראה דרק כאשר האיש ואשה הגרים יחדיו כדרך כל הארץ אמרינן רוב בעילות אחר הבעל, עיין אגרות משה (אבהע"ז ח"ג סי' ט'), ציץ אליעזר (חלק כ"א סימן ל"ט), מנחת יצחק (ח"ג סימן ק"ז, ח"י סימן קכ"ו).

ועל כן נראה עיקר בזה דהכל לפי הענין והמציאות. דכאשר נפרדו לזמן מסויים אך אין ביניהם נתק מוחלט, ואפשר להניח שביקרו זא"ז, עדיין אמרינן רוב בעילות אחר הבעל, משא"כ אם גבה טורא בינייהו, וחומת הריב והמדון חוצצת ביניהם לחלוטין,ואין לו לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות.

ה

נאמנת האשה לומר לכשר נבעלתי

אך מ"מ, אף אילו היינו קובעים דכל כה"ג לא תלינן בבעל, מסתבר דמ"מ נאמנת היא לומר שהולד ממנו, דהלא נאמנת היא לומר לכשר נבעלתי אף ברוב פסולין, כמבואר בכתובות (י"ג ע"ב), וק"ו דנאמנת היא לתלות בבעל.

וכך מבואר להדיא ברמב"ם (איסו"ב פט"ו הי"ט) ובשו"ע אהע"ז (סימן ד' סעיף כ"ט) דאשת איש שזינתה נאמנת להכשיר את הולד באומרה מעכו"ם נתעברתי, וכבר הארכנו במקום אחר (ספר הזכרון אהל אברהם סי' ==) בדברי המגיד משנה שם, דכיון דמה"ת ספק ממזר מותר, נאמנת היא להכשיר ולדה, ואכמ"ל, וק"ו דנאמנת היא לתלות בבעל.

ולהדיא מבואר ככל דברינו הנ"ל באור זרוע, דהנה כתב האור זרוע (סימן תרנ"ז) בעובדא דאשה שזינתה ואמרה לכשר נבעלתי ולאחר גירושין, דיש להאמינה במיגו שהיתה אומרת שנבעלה לבעלה וממנו הילד, ואף שלא היתה חיה עמו כבר, וז"ל שם "נ"ל מיגו דאי בעי' אמרה בעלי בא עלי וזה מצוי שלפעמים הוא בא ולא יראו אותו, כמו שאנו אומרים ניחוש שמא פייס בכמה מקומות ולגמלא פרחא חיישינן, כ"ש הכא שלא הרגישו עד ג' חדשים לכל הפחות וזה לא הרחיק כ"כ שלא יכול ללכת ולבוא כמה פעמים, זה היה נקל מכל מה שאמרה, ודבר גדול אמר ברבה תוספאה דאמר אשתהי תריסר ירחי שתא והיינו מיעוט שאינו מצוי כלל ולא פסלינן הולד".

והנה לא הזכיר האו"ז שמשום רוב בעילות אחר הבעל הדין כן, אדרבא, מדבריו משמע שלא מייחסים הולד לבעל מטעמא דרוב בעילות כיון שלא חיה איתו וטוענת שנתגרשה, וכמו שהסקנו לעיל, ורק משום שאמרה לכשר נבעלתי נאמנת, דנאמנת להכשיר, וכתב האו"ז שיש כאן מיגו כיון שאף אם היתה טוענת שמבעלה הוא הייתה נאמנת, כיון שיש אפשרות שהולד מהבעל ואף שהיא רחוקה, ומביא דוגמאות שדבר זה אפשרי מהא דשמא פייס ומרבה תוספאה, אך מ"מ למדנו מדבריו שנאמנת היא לומר שהולד מבעלה.

ואף שהבעל טען בבי"ד שאינו יודע היכן היא, ושהיא מזנה עם אחרים, כל טענותיו היו בדיון שבו ביקש היתר לשאת אשה אחרת, אך הנידון של כשרות ילד זה לא עמד כלל על הפרק באותה שעה כי עדיין לא נתעברה.

ומשו"כ ודאי מסתבר שנאמנת היא לתלות בנה זה בבעלה.

ומשום כל זה נראה שאיש זה, ==, וכל יוצאי חלציו כשרים לבא בקהל.

המצטער בצרתן של ישראל ושמח בשמחתן

אשר וייס

הצטרף לדיון

תגובה 1

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל