יחודיותו של צום עשרה בטבת

הרב שמואל ברוך גנוט
ד' טבת ה'תשע"ג

 

 

ידועים הן דברי האבודרהם (הלכות תענית) שבשונה מכל הצומות, אם היה חל עשרה בטבת בשבת, לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו (יחזקאל כ”ד, ב’) “בעצם היום הזה” כמו ביוה”כ, ואולם בסידור לוח השנה נקבע שי’ בטבת לא יחול לעולם בשבת. והב”י (תק”נ, ג) כתב על דבריו: “ולא ידעתי מנין לו זה”, וכבר העיר השד”ח שרש”י במגילה ה’ א’ כתב בפירוש, שאם חל י’ בטבת בשבת, צמים ביום ראשון. ועי’ שו”ת שואל ומשיב מהדו”ק ח”ג סי’ קע”ט מה שתירץ בזה. וראה מנ,ח מצוה ש”א שמבואר מיניה דלא כאבודרהם. ויש שהקשו ע”ד האבודרהם, שבעוד ש”בעצם היום הזה” הנאמר ביהכ”פ נכתב זה בלשון ציווי, ומדהוסיף “בעצם” כוונת התורה לכוונה מיוחדת, לתקפו של היום שאינו נדחה ואפילו מפני השבת. אך ביחזקאל מובא לשון “בעצם היום הזה” רק לענין סיפור המאורע, שהמצור על ירושלים החל בעצם היום הזה של עשרה בטבת, וכפי שמצינו ג”כ שנח בא אל התיבה “בעצם היום הזה”, או: “בעצם היום הזה נמול אברהם”, או “בעצם היום הזה יצאו צבאות ה’ מארץ מצרים”, וכן ביהושע: “ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלי בעצם היום הזה”, ועוד כהנה. וכן הוא לכאורה גם לגבי צום העשירי, שהנביא מתאר בשם הקב”ה על תחילת המצור על ירושלים, שאירע “בעצם היום הזה”, וצ”ע. וכ”ק האדמו”ר מערלוי שליט”א תירץ דשאני הכא, שהפסוק ביחזקאל כופל פעמיים את המילים “בעצם היום הזה”, בכדי ללמד שתענית זו חמורה מיתר הצומות, ודפח”ח.

והנראה בס”ד שאכן שונה צום י’ בטבת משאר הצומות, באשר אכן בעשרה בטבת נחתם דינם על חורבן ביהמ”ק, ויום זה היה יום הפורענות וההכרעה הגורלית על החורבן, ואילו לאחר מכן רק התבצעה הגזירה בפועל, מן השפה ולחוץ, שריפת העצים והאבנים. ודבר זה יש להוכיח מדברי הנביא יחזקאל, אשר דבריו בשם הית”ש הם מקור למאורע ולצום עשרה בטבת, וז”ל (יחזקאל פכ”ד): “ויהי דבר ה’ אלי וכו’ כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה, ומשול אל בית המרי משל, ואמרת אליהם כה אמר ה’ שפות הסיר שפות וגם יצוק בה מים, אסוף נתחיה אליה כל נתח טוב ירך וכתף מבחר עצמים מלא וגו’, לכן כה אמר ה’ וגו’ סיר אשר חלאתה בה חלאתה לא יצאה ממנה לנתחיה, לנתחיה המציאה לא נפל עליה גורל”, ופירש רש”י שהחל מי’ בטבת “בא העת שתהיה לסיר ואתם בתוכה לבשר, יבוא נבוכדנצר ויתננה על האור”. וכן פי’ בהמשך, שהחל מתחילת המצור נאספו ל”סיר” כל ראשי ישראל ושריו וחישבו לנצח אויביהם, אך באמת שום טצדקי ופעולה לא עזרה להם ואויביהם הוציאום מהסיר” לא כשאר קדירות שמוציאים נתחיהם יחד לתתה לפני כל אחד ואחד חלקו וגורלו”, אלא הוציאום בלא בדיקה וסדר ונפלו כולם שדודים בפני הבבלים. והיינו שהחל מי’ בטבת נסתם הגולל על ירושלים והוכנסו כולם לסיר מוות אחד שכבר הועמד על האש, וכל מאמציהם נדמו להמצויים בתוך הסיר ומנסים להחלץ משם לשוא.

וכן מצאתי בס”ד ד’ התנחומא (תזריע סי’ ט’), שכתב: “ועוד טובה גדולה עשה עם ישראל. כיצד? שבעשרה בטבת היו ראויין ישראל לגלות מירושלים, שכן הוא אומר “בן אדם כתב לך את שם היום הזה בעצם היום הזה” וגו’. מה עשה הקב”ה? אמר, אם יוצאין עכשיו בצינה הם מתים. המתין להם והגלה אותם בקיץ”. הוי לנו שאכן הגלות היתה אמורה להתרחש בפועל בי’ בטבת, ורק משום שהקב”ה לא רצה שנצטנן, ע”כ המתין עד הקיץ. וביותר, שהתנחומא ביאר את ד’ הפסוק “בעצם היום הזה” להסביר שמילים אלו מורות לנו שאכן החורבן נרקם בעשרה בטבת, וממילא אין מקום לשאלת המפרשים ע”ד האבודרהם מדוע למד הוא ממילים אלו, למרות שסיפרו לכאו’ את סיפור קורות אותו היום, כפי שמובא גבי נח ואברהם,  יציאת מצרים ויהושע. דלהנתבאר לא מעצם המילים הללו דורשים זאת, אלא מהנלמד מהם, שיום י’ בטבת היה יום החורבן בעצם, ודחיית חורבנו שבפועל נגרמה רק מסיבות צדדיות. (ועי’ בני יששכר מאמרי חודש טבת, ודו”ק).

וביחזקאל שם (כ”ד, כ”ו) מובא שהקב”ה אמר ליחזקאל לומר לישראל שאחר חורבן הבית יבוא הפליט לספר על החורבן ואז יידעו שדיבר דברי אמת. ובר”ה י”ח ב’ נאמר שר”ע אמר שצמים בעשרה בטבת, בו החל המצור, ואילו ר”ש אומר שצמים בה’ בטבת, בו הגיע הפליט, מספר חודשים לאחר חורבן הבית, וסיפר על החורבן.

והנה בסליחות לעשרה בטבת אנו אומרים בפייט: “סדר פורעניות בתוך לבבי בעיר בבוא אלי הפליט לאמר הוכתה העיר”, ולכאורה צ”ע, כיון שהדורש “סדר פורעניות” ולא “סדר חודשים” בגמ’ שם הוא ר”ש, והוא ג”כ מביא את ענין הצום על הגעת הפליט, לבשר על ענין החורבן, ולכן לדעתו צמים בה’ בטבת ולא בי’ בטבת. וא”כ לא מובן מדוע הפייטן מביא בסליחות לעשרה בטבת, את סיבת הצום של המ”ד שצמים דוקא בחמשה בטבת (הפליט שהגיע), ולכאורה הוא סתירה ואולי לכן הדגיש הפייט “בתוך לבבי” דעל י’ בטבת אנו צמים וכמש”כ שם בתחילה גבי “סדר חדשים”, ואילו את ציון ה’ בטבת אנו מדגישים רק בתוככי הלב ובלא צום קבוע.

ואולם לפימשנ”ת אולי יומתקו מעט הדברים, שמשמעות הפסוקים ביחזקאל מורים, כאמור, שהפורענות החלה, וגם הסתיימה מבחינת הגזירה, בעשרה בטבת, ובואו של הפליט לבשר על החורבן הפיזי והמציאותי הוא חתימת הגולל על כל ענין החורבן וסיומו, אך הכל נכלל כבר בי’ בטבת. ממילא גם אנו, הפוסקים כר”ע שצמים בי’ בטבת ולא בה’ בטבת, מבכים מרה על סיבת הצום של ה’ בטבת, היינו בוא הפליט לבשר על החורבן, דכל זה נכלל כבר בי’ בטבת. וממילא גם אנו, הפוסקים כר”ע שצמים בי’ בטבת ולא בה’ בטבת, מבכים מרה על סיבת הצום של ה’ בטבת, היינו בוא הפליט לבשר על החורבן, דכל זה נכלל כבר באתחלתא דפורענותא דעשרה בטבת.גולל על כל ענין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים