בענין ההולך בדרך ושכח מתי שבת – סט: או"ח שד"מ

בששת ימי החול שלו

ביום השבת שלו

מלאכות מה"ת

מותר רק כדי פרנסתו. ובבה"ל נסתפק אם זה גם מה"ת או רק חומרא דרבנן[1]. [ומרמב"ן מוכח דהוי דרבנן ולקרית ספר הוי ספק תורה]

אסור ורק כדי פרנסתו מותר מפני פקו"נ

מלאכות דרבנן

מותר דספק דרבנן לקולא. כ"מ במג"א פמ"ג א' ומ"ב סק"ט. וצ"ע דהא הוי קבוע כמג"א שם סק"ד. אמנם בתו"ש חולק ומחמיר אף בשבותין[2].

לתוס' אסור דרק בתחומין שרי כדי שיצא משם מהר וכן פסק המג"א, אבל הר"ן מיקל בתחומין משום דהוי דרבנן וכ"פ הא"ר דכל השבותין מותרין

הנחת תפלין

מניח. וצ"ע אי מברך ע"ז ומסתבר שכן מברך

לפי הבה"ל מניח דאזלי' בתר רוב ימים [ובלבד שלא יניח בשעת התפלה דהוי תרתי דסתרי] וע"ע באמרי יושר ח"ב קמ"ט ב' שדן בזה לפטור[3]

קדוש והבדלה

משמע דפטור. וצ"ע ל"ל יקדש (בלי שו"מ) לצאת יד"ח מה"ת. ראש יוסף. ואולי י"ל דל"ש לקדש כל יום היות וכל ענינו להחשיבו יותר משאר הימים.

בריטב"א נסתפק אי מברך בשם או לא. ובר"מ פ"ב הכ"ב מבואר דמברך וכ"נ במ"ב שעה"צ ב'

תחומין אלפיים

מותר

תלוי בב' הדרכים בתוס' סט: וקיי"ל בשו"ע סע"א דשרי

תחומין י"ב מיל למ"ד דהוא מה"ת

לרמב"ן מותר אף למ"ד תחומין דאורייתא דכיון דהוי רק עשה לא החמירו, אבל המאירי החמיר לילך יותר מג' פרסאות [וצ"ע דתחומין במדבר אף בי"ב מיל הוי רק דרבנן]

לפי הרמב"ן לכ' תלוי בב' הדרכים בתוס' סט: וקיי"ל בשו"ע סע"א דשרי ולפי המאירי ודאי שאסור

שביתת בהמתו ומחמר

אסור וגרע מתחום י"ב מיל. פמ"ג מ"ז א' דרק בתחומין י"ל דהקילו כדי שלא ישאר בארץ גזרה

אסור

מלאכות ביו"ט

דינו כשבת. פמ"ג שם

דינו כשבת

תפלה

מתפלל כימי החול

מתפלל תפלת שבת. פמ"ג מ"ז א' ע"פ הר"מ וכ"כ מ"ב סק"ג