דברי חלומות: האם יש לשמוע לבעל החלום? (חלק ב’)

כ"ד כסלו ה'תשע"ג

במאמר של פרשת השבוע שעבר, ובהתאם לפרשיות של שבועות אלו, בהן מוזכרים מספר חלומות נבואיים, התחלנו לעסוק בשאלת התוקף ההלכתי של החלום. המוקד העיקרי של המאמר היה הסתירה, לכאורה, בין שני מקורות תלמודיים, כשהאחד מורה שאין לחלומות משמעות הלכתית, והשני מורה שההלכה מתייחסת ברצינות לגילוי בחלום. ציינו כמה דרכים שנאמרו כדי ליישב סתירה זו, ובכך לייסד את היסוד ההלכתי של היחס לדברי חלומות.

במאמר זה הנוגע לפרשת מקץ נמשיך את הדיון בדברי חלומות, ונתמקד בעיקר בהלכות שונות המדגימות את היחס ההלכתי לחלום.

פסיקת הלכה על-פי חלום

הבחנה אפשרית שהזכרנו בנוגע להסתמכות הלכתית על חלומות היא ההבחנה בין הוראת הלכה מעשית לבין בירור מציאותי. בכוחם של חלומות לברר מציאות, וכך להזהיר על העתיד ולבשר טובות ורעות. אבל אין בכוחם להורות הלכה למעשה – שכן התורה “לא בשמים היא”, ואין לשמוע לבעל החלום בנוגע לפסק הלכה.

בהקשר זה, יש לציין ספר שלם שנכתב על-ידי אחד מבעלי התוספות בצרפת, ר’ יעקב ממרויש, שנקרא “שאלות ותשובות מן השמים”. בקובץ זה כלולות שאלות שנהג המחבר לשאול ב”שאלת חלום”, והתשובות שנכללו בספר הינן התשובות שהשיבו לו עליהן בחלום. כל הרעיון של ספר זה מחדד את שאלת יחס ההלכה לחלום: כלום ניתן לסמוך על פסקים שמקורם בדברי חלומות?

יש שסמכו על פסקים אלה. כך, למשל, סמך החיד”א על אחת התשובות שבחיבור זה והתיר לנשים לברך על מצוות לולב, אף על פי שנפסק בשולחן ערוך שהנשים אינן חייבות, משום שהיא מצוות עשה שהזמן גרמה. וזה לשונו (שו”ת יוסף אומץ, סימן פב): “נראה ודאי דאילו מרן ז”ל שלטו מאור עיניו הקדושים בתשובות רבינו יעקב ממרוי”ש, דמשמיא מיהב יהבי [=שמן השמים נתנו] כח לברך לנשים, ודאי כך היה פוסק ומנהיג. ובכי האי לא שייך “לא בשמים היא”, דכיון דיש הרבה גדולים בפוסקים דסבירא להו [=שהם סוברים] דיברכו, אהניא לן [=מסייע לנו] לפסוק כמותם, כיון דאית לן [=שיש לנו] סיעתא דשמיא”.

דרכו של החיד”א צריכה עיון קצת, שכן בגמרא מצאנו שאין סומכים על בת קול גם בהכרעת מחלוקת בין התנאים (בבא מציע אנט, ב), ומדוע עדיפה הכרעת החלום על פני הכרעת בת קול? ואמנם, כמה פוסקים נקטו שאין לסמוך על פסקים אלו, מפני ש”לא בשמים היא”, וכמו שהאריך הרב עובדיה יוסף (שו”ת יחווה דעת, חלק א, סימן סח):

“המעיין היטב ישר יחזו פנימו שאין להסתמך להלכה על הפסקים שהובאו בשו”ת מן השמים… שעל זה אמרו: לא בשמים היא. וההוראה נמסרה אך ורק לחכמי ישראל שיכריעו על פי כללי ההוראה. ובפרט שכל הפסקים שהובאו בשו”ת מן השמים, נאמרו על ידי שאלת חלום, וכבר אמרו… דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ובספר שבולי הלקט (סימן קנז), הובא פסק אחד מהספר שו”ת מן השמים, וכתב עליו שאין להשגיח בדברי חלומות, כי לא בשמים היא. וכן העלה בשו”ת נודע ביהודה תנינא (חיו”ד סימן ל) שאין להתחשב בדברי חלומות, ואפילו בחלום של אדם גדול, ואפילו להחמיר, ומכל שכן להקל”.

כך כבר הבאנו את דברי הש”ך שדחה את מה שהוכיחו ראשונים את שיטתם מדברי חלומות. אך במקום אחד מוצאים אנו הלכה שנפסקה בשולחן ערוך, אשר כל מקורה מדברי חלום, והיא דין נענוע האתרוג ביחד עם הלולב בנענועי ארבעת המינים (שולחן ערוך, או”ח סימן תרנא, סעיף ט). בבית יוסף (שם, וכן בט”ז, שם ס”ק יד) מבואר שמקור ההלכה מדברי הרקאנטי, ונתגלה לו כן בחלום הלילה, כמבואר שם.

לסיכום, נראה מדברי הפוסקים שבאופן כללי אין לפסוק הלכה על-פי דברי חלומות, אך לכלל זה יש מספר יוצאים מן הכלל, בהם אנו מוצאים שהעניקו הפוסקים משמעות כבדה לגילוי שבחלום. ((ראה גם בשו”ת התשב”ץ, ח”ב, סימן קנט, שכתב להכריע בשאלה הלכתית (של טריפות) על-פי מה שנתגלה לו בחלום. דברי התשב”ץ מתאימים לשיטתו הכללית, כפי שהובאה במאמר הקודם, שיש לחלק בין ממון (שאין חוששים לדברי חלומות) לבין איסורים (שיש לחוש לדברי החלום). ראה גם בשו”ת מהר”י אסאד, או”ח סימן רכ, שכתב שיש לחלק בין הוראה ליחיד לבין דברים השייכים לכלל ישראל, שבאחרון יש לסמוך יותר על דברי חלומות. ראה גם בהקדמת הרב ראובן מרגליות לשו”ת מן השמים, עמ’ ו-יג, שהביא דעות נוספות בהתייחסות לפסיקות בחלום.))

קביעת מוות בחלום

בשו”ת משיבת נפש (הרב אריה ליב צינץ, סימן לח) מתועד מקרה של שלושה יהודים נשואים ששטו בספינה בנהר. הספינה טבעה, ולא נמצאו גופותיהם, כך שנתעורר הצורך להתיר את נשותיהם מעיגון. בין שאר שיקולים, דן הרב צינץ בעדותה של אמו של אחד הנטבעים, שחלמה חלום שטבע בנה ואף נגלו לה בחלומה סימנים שסייעו לזיהוי חפציו. למרות הכלל ההלכתי ש”דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין”, קובע שם שניתן להסתמך על החלום.

הסיבה לכך היא שחז”ל הקלו בנוגע לקבלת עדות לבירור מותו של אדם, כך שאפילו עד אחד נאמן בכך, ואפילו מקבלים עדות “עד מפי עד” – עדות פסולה בשאר דיני התורה. הרב צינץ קובע שגילוי של חלום עדיף מעד אחד, אם החלום כולל סימנים, ונראה כאמיתי. הוא מסכם וכותב: “ואם כן, בעדות שאפילו עד מפי עד מפי שפחה נאמנים, פשיטא שיש לסמוך על חלום שנראה באותות ומופתים בסימנים במים שאין להם סוף, שאינו רק חששא דלכתחילה, דיש לסמוך היטב על סניף שכתבתי מן החלום”.

לעומת זאת, במקרה אחר של הסתמכות על חלום לקביעת מותו של אדם, נקבע בשו”ת צדקה ומשפט (הרב צדקה חוצין, אבן העזר, סימן מח) שאין לסמוך על גילוי שבחלום. מדובר במקרה של מי שמת בלי בנים, ועלתה השאלה אם יש לו אחים, כך שאשתו חייבת בייבום, או שאין לו אחים ואשתו אינו כבולה בחבלי הייבום (ומותרת להינשא לשוק). הנפטר מסר הצהרה, לפיה ידוע לו שיש לו אח, אבל אינו יודע אם הוא חי או מת. כעבור זמן, משנשאל שנית בעניין זה, אמר שמת אחיו, ותמך את ידיעתו בגילוי שראה בחלום.

הרב חוצין פוסק: “דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. אם כן, דבריו הראשונים עיקר, שאמר שיש לו אח ואינו יודע אם הוא חי או מת. אם כן, מוקמינן ליה [=אנו מעמידים אותו] בחזקת שהוא קיים כל זמן שלא נשמע שמת, כמו בדין המביא גט ממדינת הים, דמוקמינן ליה בחזקת שהוא קיים”.

ההבדל המשמעותי בין שני המקרים הוא שבמקרה הראשון, מדובר באנשים שטבעו במים שאין להם סוף (בלב ים), שנשותיהם אסורות רק בגלל חשש רחוק שמא שרדו הטובעים. כיון שמדובר בחשש רחוק, וחז”ל מקילים בתנאים לקבלת עדות, ניתן להקל אף בגילוי בחלום. עם זאת, בוודאי שפסק ההלכה המסתמך על חלום מחודש מאד, ולא נראה ששאר פוסקים יסמכו על כך.

העתקת קברים לארץ ישראל

בשו”ת חלקת יעקב (הרב מרדכי ברייש, יו”ד סימן רו), נשאל אודות מי שחלם שבא אליו אחד מקרוביו לאחר שמת ונקבר, והורה לו להעתיק את קברו לארץ ישראל. בראשונה לא שם את לבו אל החלום, אבל לאחר שחזר החלום על עצמו שלש פעמים (והזהירו בלשון אזהרה להעתיק את קברו לארץ ישראל), הקיץ האיש משנתו ותפעם רוחו. האם חובה עליו לפנות את קבר המת ולהעתיקו לארץ ישראל?

הרב ברייש מקדים וקובע שבוודאי שאין איסור להעתיק קבר לארץ ישראל, שכן זכות היא לנפטר שיהיה קבור בארץ ישראל. כל הנידון מסתכם אפוא בשאלה אם חייב האיש לציית לדברי בעל החלום, או שמא אין חובה לשמוע לדבריו. בשאלה זו, קובע הרב ברייש שכיון שהשמיעה לדברי החלום כרוכה בהוצאה ממונית, אין חובה על החולם לציית להוראת בעל החלום, על דרך מה שכתב התשב”ץ (הובאו דבריו במאמר הקודם) שבכל הנוגע לממונות דברי חלומות אינם מעלים ולא מורידים.

עם זאת, מצטט הרב ברייש סיפור המופיע בספר חסידים (סימן תשכז), וזה לשונו: “מעשה שעשו ארון למת, ונשאר מן העץ. אמר יהודי: אקח אותה חתיכה, ואתקן כינור. אמרו לו: “אל תקח!” ולא חשש, ותקן כלי שיר מאותה חתיכה, וראה בחלום אותו המת שתיקנו לו הארון, ואמר לו קודם שתיקן משיור הארון כלי שיר, אם יתקן הוא ינקום ממנו. ולא חשש, ותיקן. ועוד אמר ליה: אם לא ישבור הכינור יהיה מסוכן, ולא חשש, וחלה. וכשחלה מאוד לקח בנו אותו כלי שיר, ושיבר על קבר של אותו שנראה לאביו, והניח השברים על הקבר, ונתרפא אביו”. מכאן הסיק שם שאין לבטל דברי חלומות, גם במקום שאין חובה על-פי דין לנהוג לפיהם.

בניגוד לדברי הרב ברייש, לפיהם אין חובה לשמוע לבעל החלום רק מפני שהעניין כרוך בהוצאה כספית, בשו”ת שבות יעקב (רב יעקב ריישר, ח”ב, יו”ד סימן קג) כתב בשאלה דומה (של פינוי מתים לצורך כבודם) שגם בנוגע לתוכן הדברים נאמר הכלל ש”דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין”.

פינוי קברו של מהר”ם בנעט

השאלה של העתקת קברים מתחדדת במקום שמדובר בפינוי קבר שאינו מותר על-פי דין. במקרה אחד, שמתועד בשו”ת שו”ת אפרקסתא דעניא (הרב דוד שפרבר, יורה דעה, סימן קמז), נפטר בנה של אשה בוורשה, ונקבר בעיר. כעבור זמן, סיפרה האישה “שזה איזה זמן שבא הילד בחלום ומבקש לפנותו משם ולהוליכו ללאדז לקברו אצל זקנו, והוא מאיים עליה שאם לא תעשה כן, יחנוק אותה”. כאן השאלה קשה יותר, מפני שיש איסור עקרוני על פינוי קברים. האם ניתן, או חובה, לציית לדברי החלום?

שאלה זו הופנתה לרב שפרבר, שמאריך בעיקר הדיון של פינוי הקבר, ולאחר מכן כותב: “אם נחוש להני [=לאלה] איומים שבהחלום, יש כאן חשש פיקוח נפש, ואין הולכים בו אחר רוב, וכמו שכתב כבוד תורתו בשם מהר”ם שיק, סימן שמ”ז, להתיר ניוול במקום פיקוח נפש. ואפילו תימא דאין אמת בפי החלום, מכל מקום הפחד שבלב האשה הא גופא הוי [=הוא גופו מהווה] פיקוח נפש. מכל שכן באשה חלושת המזג וכאבל אם קודר תתהלך […] לא יסכנו ח”ו נפש האם (אפילו אם רק דמיונות שווא יבהלוה) […] ויפנו את הילד ויקברוהו אצל זקנו”.

בניגוד לחלום ‘הלכתי’ (חלום שבא לברר דיון הלכתי), במקרה הזה החלום מבשר רעות עבור החולם. מסיבה זו, חושש הרב שפרבר לחשש פיקוח נפש, ומתיר את העתקת הקבר.

במקרה מפורסם, נקבר הגאון מהר”ם בנעט, רבה של ניקלשבורג, בעיירה הסמוכה לעיר ניקלשבורג, שם הוא נפטר. בני העיר ניקלשבורג מחו על-כך, וטענו שראוי שיעבירו את עצמותיו הקדושות לקבורה בעיר ניקלשבורג, בה הרביץ תורה והורה את הדרך לכל בית ישראל, ובה קבורים בני משפחתו ורבותיו. בני העיירה מצדם טענו, שאסור על פי ההלכה להעביר את עצמותיו של הגאון לניקלשבורג, ויש בכך גם פגיעה בכבודו, ואיסור חמור של פינוי המת שלא לצורך נכון.

ה’חתם סופר’ פסק לכתחילה שאין לפנות את עצמותיו של הרב בנעט, משום ש”שב ואל תעשה עדיף”. אולם, לבסוף הורה על העתקת הקבר לעיר ניקלשבורג, וכך נעשה. בספר זכרון ל’חתם סופר’ הסביר בנו, בעל שו”ת כתב סופר, שאביו שינה את דעתו לאור חלום שחלם, ובו ביקש ממנו הגאון מהר”ם בנעט שיעביר את קברו לעיר ניקלשבורג, כי שם תהא מנוחתו נכונה יותר (והוסיף שמה שנקבר לכתחילה בעיירה הסמוכה, הוא משום שבהיותו נער היה משודך עם נערה אחת מאותה העיירה במשך חצי שנה, ובסופו של דבר ביטל את השידוך איתה, ונגרם לה צער גדול).

נדר ושבועה בחלום

שאלה אחרת העולה בדברי הפוסקים היא האם אדם שחלם שנשבע או נדר לעשות דבר מה צריך לבקש ‘התרה’ לנדרו או לשבועתו, ובלי התרה אין לו לעבור על דבריו שבחלום. בשאלה זו נחלקו ראשונים (כפי שהובאו בשו”ת רדב”ז, ח”ב, סימן צט), ובשולחן ערוך (יו”ד, סימן רי, סעיף ב) נפסק שיש לחוש לדעת הסוברים שצריך התרה, וכתב הש”ך (ס”ק ה) שכך נוהגים.

ניתן להתאים את העיקרון ההלכתי הנ”ל לכלל ש”דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין” בכך שהפרת נדר גורם לסכנה, כדברי חז”ל: “בעוון נדרים בנים מתים” (שבת לב, ב). עקב הסכנה הכרוכה בהפרת נדרים, יש מקום להחמיר – על דרך נידוי בחלום (כמבואר במאמר הקודם).

בשו”ת חתם סופר (יו”ד סימן רכב) מבאר את החשש בדרך אחרת: “משום דאין מראים לו לאדם אלא מהרהורי יומא, ורעיוני על משכביה סליקו, וחששו שמא קיבל בלב בהקיץ דבר זה”. החשש, לפי דבריו, הוא שהחלום מעלה חשש שמא נדר בהקיץ, ושכח, ולכן עליו לחשוש לאיסור נדרים ולבקש התרה לנדרו.

עוד נפסק שמי שנדר או נשבע בחלום לקיים מצווה, כגון לתת צדקה או לכתוב ספר תורה, חייב לקיים נדרו (שו”ת חיים ביד, סימן נב; שו”ת משנה הלכות, חלק ה, סימן קס). אבל מי שנדר בחלומו לעשות איסור, כגון להתענות בשבת, “וודאי אין שייך לומר שהדירוהו מן השמים, דוודאי לא יצוו לו לעבור על דברי תורה”, ונדר זה אין בו ממש (שו”ת דברי מלכיאל, ח”ב, סימן עב).

הטבת חלום

כיון שלפעמים יש ערך בדברי חלומות, ובפרט בעניינים הנוגעים לסכנה ולבשורות רעות, קבעו חז”ל שאדם החולם חלום רע, ונפשו עגומה עליו (הוא בצער מחמת כן, ודואג אודות חלומו), יש לו לעשות “הטבת חלום”. כפי שעולה מדברי הגמרא (ברכות נה, ב), שורש העניין של הטבת החלום הוא שקיום החלום תלוי בפתרונו, כי “כל החלומות הולכים אחר הפה” – כלומר, אחרי הפתרון. כיון שאומרים לו בסדר ההטבה שחלום טוב חלם, הדבר משפיע להיטיב את החלום.

סדר הטבת חלום הוא שהולך החולם בפני שלשה מאוהביו, ואומר בפניהם “חלמא טבא חזאי” (חלום טוב ראיתי), והם עונים: “טבא הוא, וטבא להוי, רחמנא לשוייה לטב, שבע זימנין יגזרון עליה מן שמיא די יהוי טבא, טבא הוא וטבא להוי”. כלומר: “טוב הוא, וטוב יהיה, ה’ יעשנו לטוב, שבע פעמים יגזרו עליו מן השמים שיהיה טוב, ויהיה טוב”. אחר כך אומרים לו שלשה פסוקים שיש בהם לשון “הפיכה”, ושלשה פסוקים שיש בהם לשון “פדות”, ושלשה פסוקים שיש בהם לשון “שלום”. כל הסדר הזה הובא בגמרא, ונפסק בקצרה ב’שולחן ערוך’ (או”ח סימן רכ).

בנוסף על אפשרות של הטבת חלום, קבעו חז”ל שמי שחולם חלום, ואינו יודע מה הוא חלם, יכול לומר נוסח קבוע בשעת ברכת הכוהנים, ולסיים עם הכוהנים, כך שעניית אמן של הציבור תתייחס גם לתפילתו. הלכה זו מופיעה אף היא ב’שולחן ערוך’ (או”ח, סימן קל, סעיף א). נהוג שגם מי שלא ראה חלום ספציפי יאמר נוסח הטבת חלום מורחב בשעת ברכת הכהנים ברגלים (כששרים הכהנים לפני סיום הברכה), ומניחים שבין רגל לרגל בוודאי ראה איזה חלום, ושכחו.

תענית חלום

מי שחושש מחלום רע יכול גם לקבוע תענית חלום. ב’שולחן ערוך’ (סימן רפח, סעיף ה) נפסק שבמקום שהדבר מפריע לו מאד, מותר להתענות תענית חלום אפילו בשבת – אלא שמי שעושה כן צריך להתענות פעם נוספת, כדי לכפר על מה שביטל עונג שבת. לפי דעה אחרת שהובאה ב’שולחן ערוך’, אין להתענות בשבת אלא על שלשה חלומות מסוימים.

יש להעיר שאין חובה לצום (שו”ת הרשב”א סימן קלב; ראה שולחן ערוך הרב רפח, ז), וכיום, כשההנחה היא שרוב ככל חלומותינו אינן אלא דברי הבאי, תענית חלום אינה שכיחה כלל.

סיכום

בחנו כמה צדדים שונים של התייחסות ההלכה לדברי חלומות. לסיכום, נראה שהן דברי חז”ל, והן דברים הפוסקים, מגלים התייחסות מורכבת לחלומות. מחד, אין לחלום מעמד הלכתי מובהק, ובמקרים רבים העתיקו הפוסקים את דברי חז”ל: “דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין”. אך בנגד, בשאלות לא מעטות נתנו הפוסקים, בעקבות חז”ל, ערך מסוים לדברי חלומות, כך שהחלום בהחלט חודר לעולם ההלכתי במידה שאינה מבוטלת.

נסיים בנוסח התפילה שקבעו חז”ל לומר על חלום שאין אדם יודע מה הוא (הנוסח הורחב מעט בסידורים): “אדיר במרום, שוכן בגבורה, אתה שלום ושמך שלום; יהי רצון שתשים עלינו שלום”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים