בענין ההשגחה בטיפולי פוריות

הרב עובדיה יוסף טולידאנו
כ"ז חשון ה'תשע"ג

בס”ד

כתבו הפוסקים, כי בטיפולי פוריות שההזרעה בגוף האשה לא נעשית מיד, אלא לאחר זמן כמו בהפריה חוץ גופית, להשגיח כי לא יתערב הזרע של הבעל עם אחר, ויבואו לידי מכשול ח”ו. נהוג כיום לסמוך גם על אשה עבור השגחה זו. במאמר שלפנינו נדון האם מועיל השגחה כזו.

בקובץ נעם (כרך א, תשי”ח עמ’ קסה) במאמרו של הגרש”ז אויערבאך כתב בזה”ל: ומסתבר שהולד מתייחס לבעל הזרע, וחשיב כבנו לכל דבר, והוא בנו ודאי ולא ספק, אם נעשה ע”י רופא נאמן, אך נכון יותר להקפיד לא לעשותה אלא בפני שנים. ע”כ. [והו”ד גם בספר נשמת אברהם (מהדו”ק אה”ע סי’ א עמ’ יא, ומהדו”ב ח”ג עמ’ יד ועמ’ כ)]. וע”ע למו”ז בשו”ת יביע אומר (ח”ב אבה”ע סי’ א’ אות יג) שכתב שיש צורך בהשגחה, אך לא פירט איזו השגחה.

ולכאורה נראה דלכו”ע יש להאמין לאשה בזה, הן ע”פ דברי הרמב”ם, והן ע”פ דברי הרשב”א, וכמו שיתבאר. דהנה בגמרא (קדושין עד.) איתא, אמר רב נחמן: שלשה נאמנין על הבכור, אלו הן: חיה, אביו, ואמו. ע”כ. ולכאורה צ”ע, כיצד נאמנת החיה להעיד שזה בכור, דהלא אין אשה נאמנת לעדות, בפרט כאשר ע”פ זה מוציאים ממון, שהרי על ידי כך גורמת להוציא ממון משאר היורשים. ולא עוד, אלא לכאורה זה חשיב דבר שבערוה, ואנן קי”ל דאין דבר שבערוה פחות משנים.

ומצינו בזה ד’ תירוצים בראשונים, א. הרמב”ם (פט”ו מאיסו”ב הל”ב) כתב בזה”ל: נאמנת חיה לומר: זה הבן כהן הוא או לוי או נתין או ממזר, מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעין יחוסן. ע”כ. מבואר מדבריו דדוקא כאשר יש כבר חזקה, וע”פ עדות אשה אנו באים להוציא מהחזקה, איה”נ אין אנו מקבלין את עדותה. אך כאשר אין חזקה, שפיר יש לקבל את עדותה, לידע כיצד להחזיק. וכ”פ מרן בשו”ע (אה”ע סי’ ד סל”ה). [וע”ע כיו”ב במחנ”א (עדות סי’ יג).] ב. הרשב”א (ח”ב סי’ קפב) כתב ליישב, דשאני התם לפי שאי אפשר זולתי זה, שאין האנשים מילדין את הנשים. זכר לדבר, ותקח המילדת ותקשור על ידו שני וגו’ (בראשית לח, כח). וכעי”ז כתב הרא”ש בתשו’ (כלל נב סי’ ב), וז”ל: ובשביל שהאמינה תורה לאב, אף על פי שהוא קרוב ויחיד, וטעמא שאין להעיד אלא הוא, ואין אחר יכול להכירו, ילפינן מינה: הוא הדין חיה ואמו. ע”כ. וכ”כ הר”ן (פ”ב קדושין שם): אבל כאן אין החיה נאמנת אלא משום דע”פ רוב א”א בלא”ה. ע”כ. ג. בתרומת הדשן (סי’ שנג) כתב לישב, וז”ל: דבמילי דלא רגילי האנשים למידע, מהמנינן לנשים. וכ”כ הרדב”ז בתשו’ (החדשות, סי’ שסו) דבדבר שהאשה רגילה לידע ולא האיש, נאמנת אפי’ לאפוקי ממונא. הרי דלשיטתם, לאו דוקא כשאין אפשרות כלל שיהיה שם עד זכר, אלא כל שאין רגילות שיהיו שם גברים, מהני עדות אשה. ד. הר”ן (קדושין לא. מדה”ר) כתב ליישב, וז”ל: שאני התם לפי שהוחזק כאן ממזר, דמיירי בארבע נשים שילדו בבית אחת אשת כהן ולוי ונתין וממזר, וגלוי מלתא בעלמא הוא דמגליא. ע”כ.

מעתה נראה דלדעת הרמב”ם (פט”ו מאיסורי ביאה הל”ב) פשיטא דהכא ג”כ יש להאמין לאשה, שכן דוקא כשבאים להוציא מחזקתו הקיימת, כגון המוחזק לכהן ומעידים שהוא חלל, בעי’ עדות כשרים, אך להעיד על מי שאין עליו חזקה, וכגון ג’ תינוקות שנולדו יחדיו, ואין אנו יודעים מי מהם כהן, מי מהם לוי, ומי מהם ממזר, הרי אף אחד מהם לא הוחזק, ומש”ה נאמנת החיה. ועי’ בספר דברי יוסף (כהן, אה”ע סי’ ד סו”ס יד) שהביא מספר עצי ארזים שכתב דלהרמב”ם לאו דוקא חיה נאמנת, אלא ה”ה אם היתה שם אשה אחרת. והיינו מה”ט הנ”ל. [אך עי’ בבית מאיר (אה”ע סי’ ד סל”ה) שכתב דאשה אחרת אינה נאמנת]. וצ”ל בזה, דאף דיש לעדותה השלכות לענין דבר שבערוה, הרי כיון שבעצם העדות אין כאן דבר שבערוה, לפיכך לא בעי’ ב’ עדים, כיעוי’ בזה בהפלאה (סופ”ק דכתובות טו:) ובשו”ת רע”א (תנינא סי’ קח).

ויש להוכיח כן ממ”ש מהרי”ק (שורש עב) וז”ל: וכן הדעת מכרעת דלא אמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים אלא דוקא היכא שבשעת שמעיד עליה עד אחד להתירה היא בחזקת איסור ערוה, דאז ודאי אמרינן דלאו כל כמיניה דעד לאפוקי מחזקת איסור כיון דאין פחות משנים. ועי’ בשב שמעתתא (שמעתא ו פ”ג) שהביא דבריו. וכיו”ב כתב המחנה אפרים (עדות סי’ יג) בנאמנות ע”א לומר אשה זו גרושה, דכל שמעיד לומר שבנה הוא בן גרושה, הרי בא להוציאו מחזקת כהונה שהיה הוא מוחזק בה, דאסור לישא גרושה או להטמא לה, ובזה אין ע”א נאמן. ודוקא היכא שאין מוציא הדבר מחזקתו, יש לו נאמנות. ויש לזה גם משמעות בדברי הר”ן (קדושין לא. מדה”ר), ע”ש. וה”נ י”ל הכא.

ואמנם עי’ בבית מאיר (אה”ע סי’ ד סעי’ לה) שכתב דאף יוחסין חשיב דבר שבערוה דבעי’ לו ב’ עדים, הרי ביאר דבריו שם בטעם הא דחיה שאני, דאינה נאמנת אלא בבן שנולד ואין אנו יודעים מיחוסו, אלא דיש לו חזקת כשרות, אך אין אנו יודעים אם הוא כהן וכיו”ב, וע”ז נאמנת החיה להגיד או שהוא כהן או ממזר וכו’. ומש”ה כל שיש מערער, יהיה מי שיהיה, כתב מרן בשו”ע (אה”ע סי’ לד סל”ה) דאינה נאמנת. ע”ש. והיינו כשיטת הרמב”ם המבו’ לעיל, וה”נ י”ל בנ”ד. ומה דמשמע בשב שמעתתא (שמעתא ו פרק טו) דיש צורך בב’ עדים גם ביוחסין, היינו משום דאיירי התם שבא לפוסלו, ובכדי לפסול בעי’ ב’ עדים, משא”כ כשבא להכשיר די לנו בנאמנות חיה.]

עוד יש לבאר דמהני הכא עדותה ע”פ מ”ש הרשב”א (חלק ב סימן קפב), בזה”ל: ואף על פי שאנו מחזיקים אותו לענין פי שנים בבכור, על פי נשים, שאני התם לפי שאי אפשר זולתי זה. שאין האנשים מילדין את הנשים. זכר לדבר: ותקח המילדת ותקשור על ידו שני וגו’. ע”כ. והיינו דכל שאין מציאות שיהיה גבר שם, יש להאמין לאשה. וכעי”ז כתב הרא”ש בתשו’ (כלל נב סי’ ב), וז”ל: ובשביל שהאמינה תורה לאב, אף על פי שהוא קרוב ויחיד, וטעמא שאין להעיד אלא הוא, ואין אחר יכול להכירו, ילפינן מינה: הוא הדין חיה ואמו. ע”כ.  וה”נ כל שאין מציאות שיהיה גבר בתהליך ההפריה, [עי’ אג”מ אה”ע ח”א סי’ ע], יש לדמות נ”ד ללידת אשה דנאמנת החיה. ובזה גם לולי תקנת הקדמונים שהביא הרמ”א (חו”מ סי’ לה) י”ל דנאמנת. וראה עוד בשו”ת באהלה של תורה (אריאל, ח”א סי’ עא) שהאריך להביא את ד’ אופני ההפריה, ושבחלקם אין אפשרות מעשית של עדות זכר, מצד צניעות. ואף באלו שיתכן עדות של זכר על עצם ההפריה, מ”מ אין אפשרות של עדות על הזרע שהנו של הבעל, ועל כרחינו אנו צריכים לסמוך על נאמנות הבעל או על אשתו, וממ”נ די לנו להאמין אשה יראת שמים במה דאפשר. וע”ע באנצ’ הלכתית רפואית (ערך הפריה חוץ גופית עמ’ 849) שהביא כן להלכה ולמעשה, וכן המנהג [כן ביררתי בי”ט תמוז ה’תשע”ב אצל רבני מכון פוע”ה].

ובנ”ד, יש לצרף עוד דאיכא חזקה למשגיחה של אומן לא מרעי אומנותיה, ועי’ בשו”ת באר יצחק (אה”ע סי’ ה) שהוכיח שיש לסמוך על ערכאות להתיר עגונה באופן שמעידים כי מת בעלה, והוכיח כן מהגמ’ בגיטין (ט:) שסומכים על ערכאות להוציא ממון, ועיי”ש בתוס’ (ד”ה אע”פ) שכתבו לבאר הטעם, משום דקים לן בסהדותייהו שהוא אמת, דלא מרעי נפשייהו. ע”כ. אלא דכתבו שם  התוס’ שם דתקנתא דרבנן הוא. וכ”כ הרא”ש (שם סי’ י) ובהג”א (שם). וכ”כ הר”ן (שם ד.) וז”ל: ונ”ל דלאו מדינא אמרינן הכי, כיון דעכו”ם פסול לעדות, כי לא מרעי נפשייהו מאי הוי, אטו משה ואהרן מי לא מהימני ואפ”ה רחמנא פסלינהו, אלא ודאי הכי קאמרי בשלמא מכר איכא למימר דתקנתא דרבנן הוא כיון דקים לן דקושטא קאמרי, דאי לאו הכי לא מרעי נפשייהו וכו’. ע”כ. ואף שבאיסורין מהני החזקה דאומן לא מרעי, אף מדאורייתא, היינו משום דבאיסורין די לנו ברוב, משא”כ בעדות אשה ובממון דבעי’ ידיעה ודאית, ולכן רק מדרבנן מהני. אמנם עי’ במהרי”ק (שורש קכא) שכתב דמועילה עדות ערכאות בעדות אשה אף מה”ת וז”ל: ועוד דאפשר לומר דעדיף האי מכותי מסיח לפי תומו, ויש להתיר אפילו בלא טעמא דאשה דייקא ומנסבא, וגם בלא טעמא דמשום עיגונא אקילו בה, דהא אפילו אחזקה שצריך עדות גמור כגון להוציא ממון מחזקתו דבעינן שני עדים, סמכו אחזקה דלא מרעי נפשיה גבי שטרות העולים בערכאות של כותים בשטרי מכר אף בלא טעמא דדינא דמלכותא דינא, כדמוכח בהדיא בפרק קמא דגיטין. ואף על גב דאם היה משקר לא היה מגיע לו היזק רב כי אם מעט זלזול, אפילו הכי אמרינן כיון שהוא דיין לא היה מעיד שקר ופוגם את כבודו, ואפילו לענין ערוה להתיר אשת איש לעלמא הוה סמכינן אחזקה זו אי לאו דלאו בני כריתה נינהו כדמוכח שם בהדיא. עכ”ל. ועי’ בשו”ת תורת חסד (אבה”ע סי’ א) שהביא דברי המהרי”ק וכתב דכוונתו דמהני אף מה”ת. אך מדברי הראשונים הנ”ל משמע דהוא רק מדרבנן. [וע”ע בזה בשו”ת אבני נזר (אה”ע סי’ סז), ובערוה”ש (אה”ע סי’ יז ס”פ). ועי’ בזה באוצר הפוסקים (ח”ג עמ’ קה והלאה).][1]

שוב הראוני תשובת הגר”מ שטרנבוך (בדין תינוק מבחנה, העתיד להתפרסם בספרו תשובות והנהגות) ושם הביא שנשאל בזה כיצד מהני השגחת אשה ולא בעי’ ב’ עדים כשרים, וכתב בזה”ל: אמנם לענ”ד י”ל דהנה אי’ בגמ’ (יבמות לט:) דיבם ויבמה שבאו לחלוץ ואין בי”ד מכירים אותם, אפי’ קרוב או אשה נאמנים להעיד שזהו אחיו של מת וזהו יבמתו, לפי שגילוי מילתא בעלמא הוא. והיינו שבגילוי מילתא בעלמא, נאמן ע”א ואשה, ואפי’ לענין דבר שבערוה כלחליצה שזהו דשב”ע. ובשו”ת התשב”ץ (ח”א סי’ פג) ביאר, דגדר גילוי מילתא בעלמא, היינו דבר שקרוב להיות נודע לנו באומד הדעת כמו שמעיד זה, אלא שמכוסה ונעלם מאיתנו קצת, ואחר שגילה לנו העד אותו כיסוי הוחזק הדבר בדעתינו כאילו נודע לנו על פי ראייתנו מפני שכבר היתה דעתינו נוטה לזה מקודם, כמו בהכרת היבם ויבמה, שכשבאים לפנינו איש ואשה לחלוץ, בודאי דעתנו סומכת שיבם ויבמה הם, והרי”ז כאילו נודע לנו באומד הדעת, ואחרי שגילה לנו העד שהם יבם ויבמה, הוחזק הדבר בדעתנו כאילו נודע לו ע”פ ראייתנו, ולכן די בגילוי מועט כזה אפי’ ע”פ קרוב או אשה. ע”ש בארוכה. ונראה דנדון דידן נמי נחשב כגילוי מילתא בעלמא, דודאי גם בלא השגחה שלנו דעתינו סומכת, וכמעט ברור לנו לגמרי שנעשה הכל כשורה, כיון דאם יתפסו שהרופא טעה והשתיל לגוף האשה ביצית של אשה אחרת, או שבמעבדה טעו ולא הפרו בביצית זרעו של בעל האשה שממנה שאבו הביצית, ישללו מהם לגמרי הרשיון לעסוק יותר ברפואה לעולם, ויפסידו פרנסתם לגמרי, ועוד יענישו בקנס גדול, לכן במעבדה והרופא נזהרים היטב לעשות הכל כשורה. [ועוד, שזהו ג”כ מילתא דעבידא לאיגלויי דבזמנינו אפשר לגלות בבדיקות גנטיות מאיזה זרע וביצית נוצר, ולכן נזהרים היטב המעבדה והרופא שלא לרמות או לטעות, ואף שזהו דבר רחוק שילכו לעשות בדיקות גנטיות לולד לברר מיהו אביו ואמו, מ”מ כיון שיודעים שאם יתברר שטעה יפסיד לעולם מעמדו ופרנסתו לשמש כרופא, בודאי מפחד טובא אפי’ מחשש רחוק שיתגלה שטעה, ולכן כ”ז שלא שמענו ערעור אנו מחזיקים הרופא שלא ירמה או יטעה, כיון שעבידא לאיגלויי. עכ”ל.

הרי שעיקרן של דברים הטעונים בירור, האם הצורך בהשגחה הוא חיוב מן הדין,  או שמא אינו אלא גילוי מילתא בעלמא וכיו”ב. וכל שי”ל דאין זה אלא גילוי מילתא בעלמא, שפיר יש לומר דמהני עדות אשה. [2]

ואין לתמוה ע”ד, דא”כ בהא דחיה נאמנת, מדוע הוצרכו הראשונים לטעמם, הלא י”ל בפשיטות דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא. שכן שם על כל ולד מהשלשה שלפנינו, יש לומר שהוא הבכור, או הוא הכהן, ואין לנו כלל ידיעה בדבר, ואין כאן לדברי התשב”ץ ש”קרוב להיות נודע לנו באומד הדעת כמו שמעיד זה”, ולכן יש צורך בעדות גמורה. משא”כ בנדון דידן, שיש כאן דין של אומן לא מרעי אומנותיה, ויש יסוד סביר שהמתעסקים בדבר משתדלים בכל כחם שלא לטעות בדבר, ולכן אין המשגיחה אלא בגדר גילוי מילתא שאכן כן הכל נעשה כשורה, ומש”ה עדיפא על חיה. ובפרט לפי מה שהבאנו לעיל מדברי הר”ן (קדושין לא. מדה”ר) שכתב דגם בחיה נאמנותה משום דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא. וא”כ שפיר י”ל דגם בנ”ד נאמנת מאחר ולא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא.

אלא דלענ”ד כבר נתבאר דאף אי נימא שיש לזה דין עדות, מ”מ בכה”ג יש מקום להאמינה וכנ”ל.

זאת תורת העולה

לענ”ד די באשה המשגיחה משעת קבלת הזרע ועד ההפריה, הן לדעת הרמב”ם (פט”ו מאיסורי ביאה הל”ב) דכל שלא אתחזק, נאמנת אשה. והן לדעת הרשב”א (חלק ב סימן קפב) והרא”ש (כלל נב סי’ ב) דכל שאין אפשרות שיהיו שם אנשים, נאמנת אשה.

ובפרט דיש לצרף לזאת חזקה למשגיחה של אומן לא מרעי אומנותיה, [דעי’ בבאר יצחק (אה”ע סי’ ה) שהוכיח לסמוך מחמת כן על ערכאות המעידים שמת הבעל בהיתר עגונה. וכן הסכימו עוד מהפוסקים].

ועוד י”ל דמאחר ויש גם לרופא חזקה שלא מרעי אומנותיה להחליף ח”ו, הרי המשגיחה אינה אלא כגילוי מילתא, וכמ”ש הר”ן (קדושין לא. מדה”ר) לגבי נאמנות חיה. וכן העלה הרה”ג מ. שטרנבוך בתשובה כת”י.

 


[1] אלא דאף שיש לומר דיש לתת נאמנות לאשה מטעם אומן לא מרעי נפשיה, היינו דוקא בכה”ג שאין בעדותה דין של דבר שבערוה, שכן אינה מעידה להוציא את העובר מכשרותו. אך לענין להוציא לעז של ממזר על אדם ע”פ נאמנות אומן, כגון ע”פ בדיקת רקמות הנעשית ע”י מי שאינם שומרי תו”מ, נראה פשוט דלא מהני, וכן הבאתי פעם קדם מו”ז מרן שליט”א תשובת הרה”ג רבי זאב ליטקה שליט”א, שכתב דאין לנו להאמין לבדיקת רקמות על אף החזקה דאומן לא מרעי אומנותיה, שכן לדבר זה הצריכה תורה שני עדים דוקא, ואף אם יש לנו חזקה שאדם זה דובר אמת, לא די בכך. דאטו אילו משה ואהרן יעידו לפנינו כי פלוני ממזר הוא, ניחוש שאינם דוברי אמת ח”ו, ובכל זאת אמרה תורה שאין הולד ממזר, שכן יש צורך בשני עדים כשרים, ובדבר שצריך לו עדות, לא תועיל נאמנות. [והביא ראיה לדבריו מדברי הט”ז (יו”ד סי’ צח ס”ק ב) שכתב וז”ל: ונ”ל דהרשב”א והרא”ש ס”ל דהא דאמרינן בהגוזל דאין מסל”ת נאמן במילי דאורייתא, היינו במידי דבעי עדות דוקא, משא”כ באיסור והיתר שפיר מהני, דבזה לא בעינן עדות גמורה, אלא באם יש לנו הוכחה, סגי. תדע דהא ע”א נאמן באיסורין להתיר, ואם כן הכי נמי מסל”ת דמזה יש לנו סברא שאין שם איסור וסגי בזה, והא ראייה שקפילא מהני אפי’ באינו מסל”ת מטעם דלא מרעא חזקתו, ובמידי דבעי’ עדות ודאי לא מהני דבר כזה, אלא ע”כ דבאיסורין לא צריך רק הוכחה. עכ”ל. הרי להדיא חילק בין איסורין לדבר שצריך בו עדות, דמה דאמרי’ אומן לא מרעי אומנותיה היינו דוקא באיסורין, אך לא בדבר שהתורה הצריכה בו עדות. וכעי”ז כתב גם בבאר יצחק (שם יו”ד סי’ ה) וז”ל: ואף שהתוס’ בגיטין כתבו דאין נאמנותו אלא מדרבנן, וכו’ היינו משום דמה”ת אף משה ואהרן שלא נחשדו להעיד שקר, אפ”ה פסולים, דהתורה פסלתם מגזה”כ, ולכן אף דהוי הוכחה מה”ת דלא מרע אומנתו, עכ”ז פסולים משום גזה”כ דהתורה פסלה לנכרי להעיד בממון וערוה, רק דרבנן תקנו להאמינו היכא דיש הוכחה דלא מרע נפשיה, ואילו לא היתה הוכחה כ”כ לסמוך ע”ז נגד חזקה לאיסור לא היו חז”ל מתקנין להאמינו. ע”כ. וכן נראה מדברי החזו”א (אה”ע סי’ פז ס”ק יג) וז”ל: ואפשר דענין דלא מרעי נפשיהו הוא חזקה דאפשר לחכמים לדון על פיה כמו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וכיו”ב, ואין הענין נחלט אלא בגמר דין והא דהקשו אטו משה ואהרן מי לא מהימני, י”ל דחזקת גברא שהוא מהימן זהו ענין עדות שאמרה תורה גדריה, אבל חזקה אחריתא ב”ד דנין על פיה, ומ”מ בגט לא מהני חזקות כאלו דלא ניתן ענין זה אלא לדון בין אדם לחבירו וצ”ע. ע”כ.]

שוב דברתי בענין זה עם ידידי הרה”ג רבי צבי רייזמן שליט”א, וטען לי שאין נקרא אומן אלא באדם שיוצר דבר חדש, אך לא בראיה והסתכלות בעלמא, דבזה אין יצירה ולא חשיב אומן. אמנם באמת יל”ע האם המושג שאומן לא מרעי אומנותיה הוא מכח היצירה שיצר, או משום שרוצה לשמור על שמו, ולא גרע מכימאי הבודק מזון, שכתבו בשו”ת אבן יקרה (תנינא סי’ יג) ובשו”ת עמק הלכה (ח”א סי’ נו ד”ה ואף לענין) שאמרי’ בו אומן לא מרעי אומנותיה. שכן תפקידם של אלו הוא בראיה ובבחינת הדבר, וזו אומנותם ופרנסתם, ולא מרעי נפשייהו לאבד את שמם הטוב ופרנסתם. וראה עוד גם בשו”ת אבן יקרה (תליתאה סי’ פב) שכתב לבאר דבריו הנ”ל, דכיון שייחד את עצמו למלאכה זו, אינו משקר בו. ע”כ. וכ”כ בשו”ת תשובות והנהגות (כרך א סימן תכג): נראה שאומן שאומנותו ופרנסתו לבדוק עדיף מקפילא ארמאה דלדעת הרמ”א אין אנו מקילין לסמוך עליו, וגם למחבר שנאמן היינו דוקא במסל”ת ולא כשיודע שסומכין עליו (וכמבואר בשו”ע ר”ס צח), מ”מ כאן נראה דלכו”ע מהני שהוא מילתא דעבידא לברורי ואין כאן רק טעימה אלא בירור המציאות והוא כמו ערכאות ולא מרע אומנתיה ואם יכשל יפסיד אומנותו, וגם ישלם קנס גבוה. עכ”ל.

ובתשובה אחרת של האבן יקרה (תליתאה סי’ ב) כתב עוד לענין בית ילדים של גויים שניתנו בו קודם המלחמה ילדים רבים יהודים, והיה חשש שמא הוחלפו, ומחמת כן נשאל האם יש להם דין שתוקי או אסופי, וכתב האבן יקרה בזה”ל: בראשונה אדבר אודות החשש שמא הוחלפו בבית האסופים בוויען ילדי ישראל בילדי נכרים וכו’, דקי”ל דלא חיישי’ לאחלופי במקום שאין הנכרי נהנה בחליפין, וגם אהא דאומן לא מרעא אומנותיה. אולם דבריו נאמנו מאד אם נבא לומר שבמזיד רצו להחליף ילד נכרי בילד ישראל, אבל הכא החשש הוא שמא הוחלפו בלא יודעים, והנשים המתעסקות עם הילדים, בעצמן טעו, כגון בשעת הרחיצה וסברו על ילד אחד שהוא עברי ואינו כן. וכו’. עכ”ל. הרי שגם על עצם השמירה וההשגחה קרי לה אומן לא מרעי אומנותיה. ועפי”ז כתב גם בשו”ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן מ) להתיר תינוקת שלקחוה לאימוץ ממוסד נוצרי כיהודיה, אי זקוקה לגירות, ואם לאו, אם מותרת גם לכהונה. וכתב הציץ אליעזר (שם אות ב): הרי יוצא לנו גם זאת שהמדובר שלפנינו בסופו של דבר הוא על נאמנות של רופא מנהל בית תינוקות עירוני רשמי, א”כ הרי יש לנו לומר בזה דחזקה אומן לא מרע אומנותיה. ומטעם זה אין גם לחשוש לשמא הוחלפה באחרת בבית התינוקות הנוצרי שבשם. באשר בדרך כלל כל המטפלים דין אומנים להם ועליהם פיקוח רשמי. ע”כ. וזכורני בדברי הפוסקים שגם לגבי משגיח כשרות, קראוהו בכלל אומן לא מרעי אומנותיה, אך לע”ע לא מצאתי. ודי בזה.

[2] הנה בטעם הצורך בהשגחה, יש לכאו’ ללמוד מדברי הב”ח (יו”ד סימן קצה) שכתב וז”ל: מצאתי בהגהת סמ”ק ישן מהר”ר פרץ שכתב: אשה נדה יכולה לשכב אסדיני בעלה, ונזהרות מסדינים ששכב עליהם איש אחר פן תתעבר מש”ז של אחר, ואמאי אינה חוששת פן תתעבר בנדותה מש”ז של בעלה ויהא הולד בן הנדה, והשיב כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי אפילו תתעבר מש”ז של אחר, כי הלא בן סירא כשר היה, אלא דמש”ז של איש אחר קפדינן אהבחנה גזירה שמא ישא אחותו מאביו כדאיתא ביבמות. עכ”ל. והביא כן גם הט”ז (יו”ד שם ס”ק ו). ומבואר שיסוד האיסור לשכב על סדיני אחרים, מחשש שמא תתעבר מזרע של אחר, ולא נדע זאת, ואח”כ בנה הנולד לה מזרע זה ישא אחותו מאביו, כדאי’ ביבמות (מב.). ואי בשכיבה בעלמא על סדיני אחר חששו חז”ל, כ”ש שיש לחוש בנ”ד. וכן ראיתי להגאון בעל ציץ אליעזר (ח”ט סי’ נא שער ד פ”ב אות א) שהביא דברי הב”ח וכתב בזה”ל: ואם חשש לכך למציאות רחוקה כזו שיכול אי פעם נדיר להתהוות, הרי ברור בלי שום צל של ספק שישנו איסור ברור וחמור משום כך בסידור הפרייה מלאכותית. ע”כ.

אלא דאף לדברי הציץ אליעזר שדימהו לדברי הסמ”ק, אכתי יש לומר דמהני עדות אשה, דאטו אם תבא אשה ותעיד לפנינו שעל סדין זה, שקודם לכן שכב עליו אחר, בדקה היא בכל צורות הבדיקה, ונמצא שאין שם זרע, וכי לא נסמוך על דבריה ונתיר לשכב על סדין זה. וה”נ בנ”ד אף אם יש צורך בהבחנה, מ”מ מהני לן עדות אשה לזה, וכמשנ”ת הטעם הן לדעת הרשב”א והן לדעת הרמב”ם.

ועוד, דלכאו’ יש מקום לדחות את הראיה מדברי הסמ”ק לענין דידן, שכן דוקא בנדון הסמ”ק שהעיבור מזרעו של אחר אינו נעשה ע”י אדם, ויש אפשרות שלעולם לא תדע האשה שנתעברה מזרעו של אחר, לפיכך החמירו כ”כ ודימוה לנדון הגמ’ דשמא ישא אחותו מאביו. אולם בנדון דידן שהדבר נעשה בידי אדם, ויש בזה חזקה דאומן לא מרעי נפשיה כנ”ל, א”כ אין לדמותו לדין הבחנה דאורייתא. ואף שעדיין יש צורך בהשגחה מפני הטעות, מכל מקום לאו מדין הבחנה הוא, ולכן מהני אף עדות אשה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים