טיפול רפואי בהורים -קיצור הלכות

רבני בית ההוראה
כ"ד תשרי ה'תשע"ג

הרב לוי יצחק בניאל שליט”א

 

חיובי הבן והבת כלפי הורים סיעודיים

שתי מצוות נאמרו בתורה לגבי חיובי הבן והבת כלפי הוריהם: (א) חיוב כיבוד, שנאמר (שמות כ’, י”ב) “כבד את אביך ואת אימך”, על מצווה זו מבטיחה התורה שכר: “למען יאריכון ימיך”.

(ב) חיוב מורא, שנאמר (ויקרא י”ט, ג’) “איש אמו ואביו תיראו”[א].

התורה השוותה את כבודם של האב והאם לכבודו של הקדוש ברוך הוא, ואמרו חכמים[ב]: “שלושה שותפים יש באדם, הקב”ה, אביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אומר הקב”ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני”.

 

א.   צריך להיזהר מאוד בכבוד אביו ואמו ומוראם[ג].

ב.    חיוב הכיבוד מחייב את הבן והבת לדאוג לכל צרכיהם של ההורים[ד], כגון להאכילם, להשקותם ולסייעם בכל ענייניהם[ה]. כמו כן להוציאם לטיול, או ללוותם לבית הכנסת[ו]

ג.     מלבד חיוב הכיבוד במעשה ובדיבור, חייב  לכבדם גם במחשבה, שיהיו חשובים בעיניו[ז]. והדרך לכך היא להתבונן במעלה מיוחדת שיש לאביו או לאימו ודרכה לכבדם ולרוממם בעיניו[ח].

 

טיפול בסבר פנים יפות

ד.    בשעה שמטפל באביו או אמו, יעשה זאת בסבר פנים יפות ובשמחה על זכותו לקיים מצוה גדולה זו, ואין גבול למתן שכרו[ט].

 

האב או האם מבקשים דבר שעלול להזיק להם

ה.   אם האב מבקש מבנו שיתן לו מאכל שעלול להזיק לו, יש להבחין בין שני מקרים:

(א) אם המאכל עלול לסכן את האב, כגון חולה סכרת חמור שחרף אזהרות הרופאים מבקש ממנו מאכל המסוכן לו, אסור לבן ליתנו לאביו.

(ב) אולם אם ברור שבמאכל זה אין חשש סכנה כלל, אלא רק עלול להזיק מעט לבריאותו ישמע לציוויו של אביו[י].

 

האב או האם מסרבים לקבל טיפול שיש בו ייסורים

ו.      אם האב או האם מסרבים לקבל טיפול רפואי שטוב להם, אולם יש בו ייסורים גדולים בשבילם, נראה שיש לחלק בין שני אופנים שונים:

א.     אם הם במצב של פיקוח נפש והטיפול מסייע לרפואתם ולהאריך את ימיהם יש לעשות את הטיפול בעל כורחם[יא]. אולם באופן שאין הדבר בהול ישתדל שאחר יעשה טיפול זה[יב]

ב.     אם אינם במצב של סכנה ואותו טיפול רק ישפר את בריאותם ישמע לקול האב או האם ויימנע מלעשות זאת כיוון שיש בטיפול זה ייסורים[יג].

 

להעיר את אביו לתפילה

ז.      אב שהוא חולה שאין בו סכנה, מותר לבן להקיצו משנתו לתפילה[יד], אולם אם הוא חלוש באופן שהשינה מועילה לו לריפויו לא יקיצנו[טו].  

 

רחיצת אביו

ח.   אסור לאדם לרחוץ את אביו, אולם אב זקן או חולה שיש חשש סכנה אם יתרחץ לבדו, שמא יחליק ויפול וכד’, ואין אחר זמין שיעשה זאת, או שהאב מתבייש שאחר יעשה זאת, מותר לבן לרחוץ אותו ובלבד שלא יסתכל באותו מקום ויהא הבן עצמו לבוש. ולכתחילה עדיף שיהא האב מכוסה באותו מקום[טז].

 

כיבוד אב משל אב

ט.   מה שאמרנו שחייב הבן להאכיל ולהשקות את אביו ואמו, היינו לטרוח בשבילם אף אם בשל כך יתבטל ממלאכתו, אולם לא חייב הבן להוציא הוצאות מכספו לצורך קניית המאכלים אם יש להוריו ממון, משום שההלכה היא ש”כיבוד אב משל אב” – דהיינו מכספו של האב, לכן כל הוצאות התרופות והטיפולים הרפואיים מוטלים על האב[יז].

י.      ברם, אם אין להורים ממון ויש לבן, חובה על הבן לזון את הוריו כפי יכלתו. ועדיף שלא ישתמש לשם כך במעות הצדקה שלו אלא מכספו הפרטי[יח], אך אם מעותיו מצומצמים יתן להוריו את כל כספי הצדקה שלו והם קודמים לכל אדם אחר, ואף כופין אותו על כך[יט]. אך אם אין לבן אינו מחויב לחזור על הפתחים כדי להאכיל את אביו, ועיין הערה[כ].

יא.  אם יש לאב כמה בנים מחשבים לפי ממון שלהם, ואם מקצם עשירים ומקצתם עניים, מחייבים את העשירים בלבד[כא].

 

האם הבן חייב לתרום כליה לאביו?

יב. אב הזקוק להשתלת כליה, אין חיוב על הבן או הבת לתרום לו כליה מגופם[כב], אולם התורם מצוותו עצומה ולחסיד אמיתי יחשב.

 

הכנסת הורה זקן או חולה למוסד

יג.  אב או אם זקנים, שאין ביכולתם כבר להתגורר בביתם, ועתה עומדות לפני בנם שתי אפשרויות, או להשכינם אצלו בבית, או להכניסם למוסד סיעודי, מותר להכניסם למוסד כגון בית אבות וכדו’, אך ורק בשני תנאים: [א] שהאב או האם מסכימים לכך. [ב] הטיפול שינתן להם באותו מוסד הוא טוב ויוכלו להאריך בו ימים טובים.

אולם אם ההורים אינם מסכימים להיות במוסד, ומעדיפים להתגורר אצל בנם, עליו להכניסו לביתו ויטפל בהם בעצמו אף שהדבר כרוך במאמץ רב[כג], וידע שבכל רגע ורגע הוא מקיים מצוה עצומה של כיבוד אב ואם, ומובטח לו שכרו: “למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך (דברים ה’, ט”ז). ופעמים שיש בזה גם עניין של הצלת נפשות כשמכניסם לביתו, ולא שולחם למוסד.

יד. גם כשהטיפול בהורה הוא קשה מאוד, אך הוא מבקש להשאירו בבית הבן, מצוות הבן להשאירו בביתו וידע שכגודל הקושי כך גודל שכרו[כד]. (ובענין הורה שנטרפה עליו דעתו רח”ל עיין מה שכתבנו לקמן). 

טו.  אם מבחינה רפואית עדיף להורה להיות באותו מוסד רפואי משום ששם יטפלו בו יותר טוב מחמת המכשור הרפואי ואנשי המקצוע המצויים שם ולפיכך יאריך שם ימים, יש לאשפזו אפילו אם הוא מתנגד לטיפול[כה]. אולם פעמים רבות שהטיפול בחולה בבית הוא מסור יותר ואף מאריך ימים יותר, ובמיוחד בחולה מבוגר או סופני שפעמים במחלקות שונות הנהלים הם לחסוך בטיפול בו, באופנים אלו חובה על הבן להשאיר את האב או האם בביתו[כו].

טז. אם אשתו של הבן לא מסכימה בשום אופן להכניס את חמיה או חמותה לביתה, והכנסתם תביא להפרת שלום הבית, פטור הוא מלהחזיקם בביתו ויכניסם למושב זקנים. אך עליו לפקח עיניו תמיד שדואגים להם שם כראוי, ושח”ו לא גורמים להם נזק או קיצור ימים[כז]. (ובעניין בת נשואה שאביה מבקש להתגורר בביתה עיין להלן בדין חיובי כיבוד אב של אשה נשואה).

 

טיפול בהורה השוהה בבית אבות

יז.  אדם שאביו או אימו שוהים בבית אבות או מוסד סיעודי וכדו’, מצוה עליו לבקרם פעמים תכופות, להיות להם לחברה ולשמח את ליבם[כח]. כמו כן יפקח עיניו תמיד שדואגים להם לכל צרכיהם וח”ו לא מזלזלים בטיפולם. ודבר ידוע הוא שמלבד השמחה שביקורים אלו מעניקים לזקן והחולה, גם הצוות הרפואי מטפל ודואג לאדם שיש לו אנשים הדואגים לו ויש בכך הצלת נפשות.

יח.  גם אם האב או האם שוהים במוסד רפואי ללא הכרה זמן רב, מ”מ חובה ומצוה גדולה לבקרם לעיתים תכופות[כט], וכמו שנתבאר יש בכך גם הצלת נפשות.

 

ביטול תורה לצורך טיפול בהורים

יט. אדם השקוע בלימוד התורה, ואביו נמצא בעירו חייב ללכת לשמש את אביו ולחזור לתלמודו. אולם אם האב נמצא בעיר אחרת אינו צריך לבטל מלימודו הרבה כדי לבקרו. ברם, אם האב חולה ואין מי שיכול לטפל בו באותה מסירות כפי שבנו יטפל בו וכ”ש אם יש חשש סכנה לאב, חובה על הבן ללכת לטפל באביו.

ואם האב ביקש מבנו שיבא לסעדו נראה שהבן חייב לשמוע לו, אך יעשה כפי הצורך ולא יאבד עול תורה[ל].

 

חיובי אשה להוריה

כ.    אשה חייבת בכבוד אביה ואמה בכל הפרטים כאיש[לא].

כא.                         אשה נשואה, משועבדת לבעלה, לכן פטורה ממצות כיבוד אב ואם[לב]. אולם אם בעלה אינו מקפיד, הרי היא חייבת בכל פרטי המצוה כמו האיש[לג]. וראוי לבעל טוב שיאמר לאשתו לעסוק בצרכי האב קודם[לד].

 

אב או אם שנטרפה דעתם רח”ל

כב.  מי שנטרפה דעת אביו או אמו, משתדל לנהוג עימהם כפי דעתם עד שירוחם עליהם, ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתנו ביותר ילך לו ויניחם ויצוה לאחרים לנהגם כראוי[לה]. אך אם הכנסתם למוסד תגרום להקדים את מותם הוי פיקוח נפש ועליו להמשיך לטפל בהם[לו].

כג. אב או אם שנטרפה דעתם רח”ל, ועל פי פקודת הרופאים יש לכבלם בחבלים עד שיירגעו, לא יעשו זאת הבן או הבת אלא אחר[לז].

כד.  אב שנשתטה רח”ל, ורוצה לחבול בעצמו ויש חשש סכנה, מותר לבן להכותו כדי למונעו ולהצילו, אך יזהר שלא יכה יותר מהצורך ההכרחי, ופשוט שאם יש שם אחר שיכול להצילו עדיף שהאחר יעשה זאת[לח].

 

חיוב קימה בפני אב סומא

כה.  כשהאב נכנס חייב הבן לעמוד מפניו כדי לכבדו[לט]. ואף אם האב סומא ואינו רואה חייב לעמוד מפניו, וה”ה אב זקן שלקה במחלת שכחה ואינו מכיר כלל את בניו[מ].

 


לשון הנוסח כשמתפלל על אביו

כו. כשמתפלל על אביו כשהוא חולה, לא יוסיף תארים כגון אדוני אבי מורי וכדו’, אלא מזכירו בשמו בלבד[מא]. וכשאביו נמצא לפניו לא צריך להזכיר שמו כלל[מב].

 

 

 

 



עריכת טיפולים רפואיים לאביו או לאימו

נאמר בתורה (שמות כ”א, י”ב): “ומכה אביו ואמו מות יומת”. דורשת הגמ’ בסנהדרין (דף פ”ד:) שסתם מיתה האמורה בתורה היא מיתת חנק. מכאן למדנו שהמכה את אביו או אימו (בעדים ובהתראה) חייב מיתת חנק.

 

אדם שהוריו נזקקים לטיפול רפואי, נתקל בשאלות רבות האם לפי ההלכה מותר לו לטפל בהם טיפול זה, או שמא יש בו חשש שמא יגרום להוצאת דם מיותרת מהם, ונמצא עובר על שגגת “מכה אביו”. שאלה זו שכיחה עוד יותר כשהבן הוא רופא וההורים מפצירים בו שהוא יטפל בהם.

להלן אי”ה יבואר מהו גדר החבורה שעליה חייבה התורה ובאלו אופנים מותר לבן לטפל בהוריו, ובאלו אסור.

 

גדר החבורה האסורה

במשנה (סנהדרין דף פ”ה:) מבואר שהמכה את אביו או את אמו אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה.

ובירושלמי (סנהדרין פ”י ה”א) הסתפקו באיזו חבורה מתחייב האם כ”חבורת שבת” דהיינו רק חבורה שיש בה הוצאת דם. או כ”חבורת נזיקין” דהיינו חבורה שיש בה חסרון ממוני.

הירושלמי לא פשט את ספקו, אך בבבלי (סנהדרין פ”ד:) מבואר שהחיוב הוא רק כ”חבורת שבת” דהיינו חבורה שיש בה הוצאת דם[43].

 

יש להדגיש שגם החובל באביו ולא יצא דם מ”מ עובר על לאו מהתורה של “לא יוסיף”, ככל מכה חברו, אלא שאם יצא דם נענש בחנק. ואם נהג באביו או אימו מנהג בזיון  הרי הוא בכלל “מקלה אביו…”.

 

דין המכה אביו או אמו

א.   המכה את אביו או את אמו[44] עובר על איסור מהתורה. ואם עשה כן בעדים ובהתראה עונשו בחנק[45].

ב.    אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה שיש בה הוצאת דם[46]. אולם גם אם לא יצא דם עבר על איסור לאו ואם היה בכך בזיון לאביו הרי הוא בכלל “ארור מקלה אביו”.

 

החריש את אביו

ג.     מי שהכה את אביו על אזנו וחרשו הרי הוא חייב ועונשו בחנק, משום שבהכרח יצאה טיפת דם בתוך האוזן ולכן נתחרש[47].

 

שטף דם פנימי

ד.    גם אם הכה  את אביו באופן שנצרר הדם מתחת העור ולא יצא מהגוף, הרי הוא חייב[48].

 

אדמימות בעור

ה.   אם בהכאתו לא יצא דם (גם לא פנימי) ורק התאדם העור אינו חייב[49]

 

הוצאת דם והחזרתו לגוף

ו.      גם אם מוציא דם מגופו של האב ומחזירו תיכף ומיד לגופו למקום הדרוש, גם זה נחשב חבלה האסורה[50].

 

 

הורדת שקית עירוי (אינפוזיה)

ז.      לפיכך אם האב חולה ומחובר לעירוי (אינפוזיה) ומעוניין ללבוש בגד או להסירו, ולשם כך צריך להוריד את שקית העירוי ועי”ז יוצא דם לתוך הצינורית, אע”פ שאח”כ כשמחזיר את השקית למקומה הדם חוזר לגוף, מ”מ יש בזה משום איסור חבלה, ואין להתיר לבן לעשות זאת אם לא באופנים המפורטים להלן כשאין אחר שיעשה זאת (כגון שהאב מצטער ונדרשת המתנה ארוכה עד שהאחות או אדם אחר מהצוות הרפואי יבוא לעזור לו).  

 

עיסוי (מסז’)

ח.   לפיכך, מותר לבן לערוך עיסוי לאביו, ואף שמתאדם בשרו לא נחשב הדבר לחבורה. אולם אם יש לאב פצעים חיצוניים באופן שהעיסוי עלול לגרום להוצאת דם, עיין להלן שאין להתיר לבן לעשות זאת, אלא א”כ הוא צורך רפואי ואין אחר שיעשה זאת.

 

ריפוי באמצעות “כוסות רוח” (באנקעס)

ט.    מותר לבן לרפאות את אביו באמצעות “כוסות רוח” ואין בזה חשש חבלה[51].

 

חבלה ע”י גרמא או הסרת המונע

י.      החובל באביו או אמו בגרמא, אין בו חיוב מיתה כלל[52], אולם יתכן שעדיין אסור מהתורה[53].

 

הרפיה מאחיזת תחבושת על מקום דקירה לצורך בדיקת דם

יא.  אם ערכו לאביו בדיקת דם  או זריקה לתוך הוריד, והבן אוחז צמר גפן על מקום הדקירה, באופן שאם ירפה את אחיזתו עלול הצמר גפן ליפול והדם יזוב מעצמו, מותר לבן לעזוב את ידו של אביו ולא נחשב הדבר כחבלה שהרי הדם זב מעצמו ולא מכח מעשה הבן[54].

 

הורה שאינו שומר תורה ומצוות

יב. יש מי שכתב שאם האב או האם אינם שומרים תורה ומצוות ומחללים שבת בפרהסיא במזיד, מותר לבנם לטפל בהם לרפואה, משום שגם הכאתם אסורה רק מדרבנן ואינה בחיוב מיתה משום שלא עושים מעשה עמך[55].

 

אב שמחל על הכאתו

יג.  גם אם האב או האם מחלו לבנם שיכם, לא מועילה מחילתם והבן חייב על הכאתו. אמנם יש שצירפו את דעת המנחת חינוך הסובר שמועילה מחילת האב[56].

מכל מקום בכל האופנים שנכתוב להלן שיש מקום להתיר לבן לטפל באביו, יבקש הבן מחילה מאביו מראש, אם ח”ו יפגע בו שלא לצורך, ויעשה מלאכתו באמונה[57].

 

חבלה לצרכי רפואה

במסכת סנהדרין (פ”ד:) הסתפקה הגמרא האם מותר לבן להקיז דם לאביו. והביאה שדעת רב מתנא להתיר משום “ואהבת לרעך כמוך”[58]. וכן דעת רב דימי להתיר משום שהכאה לרפואה לא נחשבת מכה[59]. אולם כנגד זה הביאה הגמרא, את דעת רב (ולגרסה אחרת: רב פפא) שלא התיר לבנו להוציא לו את הקוץ. ומר בריה דרבינא לא התיר לבנו לפתוח לו כויה להוציא ממנה ליחה, שמא יצא דם ונמצא חובל באביו ויבא לידי שגגת חנק.

נחלקו הראשונים אם רב (פפא) ומר בריה דרבינא חלקו על רב מתנא ורב דימי ואסרו גם הקזת דם, או לא חלקו ובהקזת דם יודו שיש להתיר. דעת הרא”ש[60] (וכך למד בשיטת הרי”ף) שהאמוראים נחלקו בזה, והלכה כדברי האוסרים לטפל באביו אם יש חשש שיצא דם מיותר. ואילו דעת הרמב”ן[61] שאין מחלוקת, אלא שהאוסרים דיברו באופן שהיה שם אחר שיכול לעשות כן ולכן אסרו לבן לטפל באביו שמא יבוא לידי חשש שגגת חנק. ואילו המתירים דיברו באופן שלא היה שם אחר שיעשה כן ולכן התירו לבן לטפל באביו.

להלכה, השו”ע[62] פסק כשיטת הרא”ש שאסור לבן לטפל באביו או אימו כשיש חשש שיצא דם מיותר. ואילו הרמ”א פסק כשיטת הרמב”ן שהאיסור הוא רק באופן שאין אחר שיכול לטפל באב או האם, אולם כשאין אחר מותר לבן לטפל באביו.  

 

עוד מבואר בגמרא שרופא המטפל בחולה אחֵר (שאינו אביו), מותר להקיז לו דם ולהוציא לו קוץ ואין לחוש להוצאת דם מיותרת, כיון שגם אם יוציא דם ויחבול בו שלא לצורך אינו עובר אלא על שגגת לאו (“לא יוסיף פן יוסיף” – דברים כ”ה), ואין לחוש אלא רק בחובל באביו ששגגתו היא שגגת מיתה (חנק). מכאן יש ללמוד שאיסור זה הוא מדרבנן ולא חששו חז”ל להוצאת דם מיותרת אלא רק באיסורי מיתה.

 

יד. לדעת השו”ע אם היה קוץ תחוב לאביו, לא יוציאנו שמא יבוא לעשות בו חבורה, וכן אם הוא מקיז דם או רופא לא יקיז דם לאביו ולא יחתוך לו אבר אף על פי שמכוון לרפואה[63]. אולם לדעת הרמ”א איסור זה הוא רק כשיש שם אחר שיעשה, אבל אם אין שם אחר לעשות והוא מצטער הרי הוא מקיזו וחותך לו כפי מה שירשהו לעשות[64].

 

 

חולה שיש בו סכנה

טו.   כשהאב מוגדר חולה שיש בו סכנה, אם יש חשש שהרופא האחר יתמהמה ולא יטפל בזריזות הראויה כמו הבן חובה על הבן לטפל באביו מייד ללא שהיות, וכן עבור חולה אחר שיש בו סכנה כגון שנזקק למנת דם דחופה ואין אחר, יכול להוציא דם מאביו לצורך כך[65], מ”מ אם יש רופא אחר המזומן לפניהם שבאפשרותו לטפל בו מיידית ללא שהיות, שוב לא נחשב הדבר סכנה אם אותו אחר יטפל, וגם באופן זה יש להעדיף שהאחר יטפל בו ולא הבן[66].

 

הסרת תחבושת מפצע

טז. אדם שאביו סובל מפצעים ולצורך רפואתו מניחים תחבושת על פצעיו, וכשמסיר את התחבושת לפעמים עלול לצאת דם ע”י משיכתה, אסור לבן להוציא את התחבושת, אלא אם כן טיפול החלפת התחבושות הוא יומיומי, שיש חשש שאם יצטרכו לחפש אחר שיוציא את התחבושות, האב יימנע מכך או שהדבר יגרום לו לטרחה רבה, מותר לבן לעשות כן.

 

לקיחת דם לצורך תרומת דם

יז.  נראה שאסור לבן לקחת דם מאביו עבור תרומת דם אפילו אם אין שם אחר שיעשה זאת[67].

 

לקיחת דם לצורך בדיקת דם

יח.   אסור לבן לקחת דם מאביו החולה לצורך בדיקת דם, אלא א”כ אין שם אחר שיעשה זאת[68].

 

הנחת חומר המושך דם

יט.  אין איסור להניח לצרכי רפואה, תחבושת שיש בה חומר המושך דם, ואע”פ שיש בזה מעשה חבלה של הוצאת דם, מ”מ כיון שבידו של האב להסיר את החומר מגופו והוא מרצונו נמנע מכך, הרי שאין חיוב על מעשה הבן ויש להתיר לעשות כן לכתחילה לצרכי רפואה[69].

 

זריקות

כ.    יש שהתירו לחובש מומחה לעשות לאביו או אימו זריקות הנצרכות לו על פי פקודת הרופא[70], ויש שאסרו אלא א”כ אין שם אחר שיעשה זאת[71].

ונראה שלמעשה יש להבחין בין זריקה שלא ניתנת לתוך הוריד (תת- עורית או תוך- שרירית) שאין בה איסור חובל כלל[72]. לבין זריקה הניתנת לתוך הוריד (אינטראווינוזית) שבה יש איסור חבלה, משום שבשעת נעיצת המחט מוציאים דם מן הוריד לתוך המזרק (כדי לוודא שהמחט אכן נמצאת בתוך הוריד) והוצאת דם זו נחשבת חבלה, ואין להתירה אלא באופנים שאין שם אחר[73].

 

צינור העירוי

כא.                         אם נמצא כבר בווריד צינור כדי שיהא “וריד פתוח”, מותר להזריק דרכו, ואין בזה חשש חבלה שהרי לא יוצא דם כלל. אולם אם בפתיחת הצינור יוצא דם, הרי זו חבלה שאין להתירה אלא אם אין שם אחר שיעשה זאת, ועיין הערה[74].

גדר “ליכא אחר”

כאמור לעיל איסור זה של טיפול באביו לצרכי רפואה כשיש אחר הוא מדרבנן. אולם לא התברר במפורש בדברי הרמ”א ונושאי כליו באלו אופנים נחשב הדבר שיש אחר לפניו ובאלו לא. ועד כמה מחויב הבן לטרוח למצוא אחר שיטפל באביו או אימו.

אולם מעצם היתרו של הרמ”א לטפל באביו ואימו כשאין שם אחר, נלמד דהא דחיישינן באיכא אחר הוא רק זהירות איסור לכתחילה[75]. עפ”ז כתבו הפוסקים האחרונים כמה אופנים שיש להחשיבם כליכא אחר, ולהחשיב את המצב כדיעבד שמותר לבן לטפל בהוריו.

 

טרחא להשיג רופא אחר

כב.  מה שאמרנו שאם יש שם רופא אחר, אסור לבן לטפל באביו, היינו דוקא באופן שהרופא האחר מוכן ומזומן כמו הבן. אבל אם השגת רופא אחר כרוכה בטרחא כגון המתנה ממושכת בתור או הגעה לבית חולים וכדו’, נחשב הדבר שאין שם אחר ומותר לבן לטפל באביו. אולם ישתדל ככל האפשר שלא יגיע לידי חבורה מיותרת[76].

 

טיפול יומיומי

כג. חולה סכרת הנזקק לערוך בדיקות דם מדי יום ביומו, ואין באפשרותו לעשות זאת לעצמו, מותר לבנו לעשות כן, כיון שיש להניח שאם נחייב אותו לחפש אחר שיעשה זאת, הוא ימעט בבדיקות הנחוצות לבריאותו. וה”ה לכל טיפול יומיומי שחיפוש אדם אחר בכל יום  כרוך בטרחא וטרדה, יש להתיר לבן לעשות[77].

 

כשהבן מומחה יותר

כד.  אם הבן הוא מומחה, ויטפל באביו במומחיות יותר מאחרים נחשב הדבר שאין שם אחר, ומותר לבן לטפל באביו. ומסתבר שגם אם מקצועיותו של הבן  שווה לרופא האחר, אולם הבן יטפל במסירות רבה יותר, מותר לו לטפל באביו[78].

 

הוצאה כספית למציאת רופא אחר

כה.   אם הטיפול הרפואי ע”י אחר כרוך בהוצאה כספית גדולה, ואילו הבן יעשה את הטיפול בחינם מותר לבן לטפל באביו, אולם אם עלות הטיפול מועטת יש להעדיף שאחר יטפל. ויש שכתבו שהוצאות עבור הטיפול באביו אינן סיבה להקל לבן לטפל באביו[79].

 

האב עלול להתרגז ולהזיק לבריאותו

כו.  אם האב אינו מבין את עניין האיסור באופן שאם הבן יסרב לטפל בו, האב יתרגז מאוד וכעסו עלול להזיק לבריאותו, נראה דחשיב צורך לחולה ומותר לבן לטפל בו[80].

 

האב מסרב להיות מטופל בידי אשה מטעמי צניעות

כז.  אם האב זקוק לבדיקת דם, והאפשרות היחידה היא ש”אחות” תערוך את הבדיקה, או הבן. והאב מעדיף שבנו יעשה את הבדיקה ולא האחות מטעמי צניעות, נחשב הדבר כליכא אחר ומותר לבן לעשות כן[81]


דינים שונים

מילת אביו

כח.                         אב שעד עתה לא נימול, ועתה חפץ להיכנס בבריתו של אברהם אבינו ולהיות נימול, אם יש מוהל אחר זמין שימול אותו אסור לבנו למולו, אולם אם אין אחר מותר לבן להזדרז ולמול את האב כדי שלא יעבור עליו יום אחד בלי מילה[82].

 

תספורת לאביו

כט.   מותר לבן לספר את אביו אם יש לאב עדיפות שדוקא בנו יספרו, אולם לא ישתמש בסכין לחיתוך השערות בעורף משום שמצוי שיפצע אותו שם והוי חבלה[83].

ל.     ברם, אם יש לאב פצעים בראשו באופן שכשמגלח את ראשו ברור שיצא דם, או שיש לו עור עדין שבכל תספורת יוצא לו מעט דם, אסור לבן לספר את אביו. אלא א”כ האב מחמת מצבו מתבייש ללכת לספר אחר. או שאין מזומן לפניו ספר אחֵר והחיפוש אחריו כרוך בטרחא מרובה, אז נחשב הדבר כליכא אחר ולדעת הרמ”א מותר לבן לספרו. אולם ישתדל בכל יכולתו להימנע מלפצוע את אביו[84].

 

 

 

 

 




[א] לא נאריך בחיבור זה בכל פרטי ההלכות של כיבוד ומורא אב ואם כי רבים ומסועפים הם, רק נעמוד על כמה פרטים הנוגעים לטיפול בהורה סיעודי, ונזכיר בקצרה את לשון השו”ע (סי’ ר”מ סעיף א’): “איזהו מורא, לא יעמוד במקומו המיוחד לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו, או מקום המיוחד לו להתפלל, ולא ישב במקום המיוחד לו…ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו בפניו אפילו לומר נראין דברי אבא, ולא יקראנו בשמו לא בחייו ולא במותו…”

[ב] קידושין (ל:).

[ג] שו”ע סי’ ר”מ סעיף א’. ועיין בחיי אדם (כלל ס”ז סעיף א’) שהוסיף: “ופשיטא שצריך לאהבה אותם כגופו שהרי הוא בכלל “ואהבת לרעך כמוך”, אלא שבאביו ואמו הוקשה אהבתם לאהבת המקום, כדאיתא בזוהר פרשת תצא: “…בגברא דמשתדל בתר אבוהי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה, ורוחיה ונשמתיה. וכל עלמא דהוי ליה, חשיב ליה לאין, למעבד ביה רעותא דאבוי ואמיה”. ואמרו ז”ל דכל מצות הבן על האב והאם, הוא פירעון חוב שהבן חייב לפרוע לאביו ולאימו הטובות שגמלוהו. ומי שאינו מכבדם נקרא רשע, דכתיב לוה רשע ולא ישלם. וא”כ בכלל הפירעון שיאהוב אותם אהבה עזה כדרך שהיו אוהבים אותו ולא יהיו עליו לטורח ולמשא. ואם אין אדם מכבד אביו ואימו, גזירות קשות באות עליו…וכיון שהשווה כבודם לכבוד המקום, א”כ גם העונש שווה” עכ”ל. 

[ד] חיי אדם (כלל ס”ז סעיף א’).

 [ה] לשון השו”ע (סי’ ר”מ סעיף ד’): איזהו כיבוד, מאכילו ומשקהו מלביש ומכסה מכניס ומוציא. וברמ”א שם הוסיף: “וישמשנו בשאר דברים שהשמש משמש רבו”.

[ו] דהוי בכלל “מכניס ומוציא”.

[ז] כתב החיי אדם (כלל ס”ז סעיף ג’): “הכיבוד הוא במחשבה ובמעשה ובדיבור…שהם חשובים בעיניו ובליבו, דהיינו שידמה בעיניו שהם גדולים ונכבדי ארץ, אף שבעיני שאר בני אדם אינם חשובים כלל, וזה עיקר כיבוד” עכ”ל.

[ח] כתב בשיחות הגר”ח שמואלביץ זצ”ל: “מקובלני שאין מצות כיבוד אב ואם מתקיימת כהלכתה אלא א”כ מעריך הבן את אביו ומעריצו למאד. וחייב הבן למצוא באביו תכונות מסויימות שבהם הוא מצטיין יותר מכל אחד זולתו, והרי הוא בהן גדול הדור”.

[ט] כתב השו”ע (שם): “ויתננו לו בסבר פנים יפות שאפילו מאכילו בכל יום פטומות והראה לו פנים זועפות נענש עליו. והוסיף הרמ”א: “וכן להפך אם מפעיל את אביו בטחינה ברחיים וכוונתו לטובה כדי שינצל מדבר קשה יותר מזה, ומדבר פיוסים על לב אביו ומראה לו שכוונתו לטובה עד שיתרצה אביו לטחון ברחיים- נוחל עולם הבא”.

[י] בהגהות בית לחם יהודה (סי’ ר”מ סק”ח) הביא מספר חסידים (סי’ רל”ד): “אב שהיה חולה ואמרו לו הרופאים שלא ישתה מים ולא יאכל דבר פלוני, ושאל האב לבן שיתן לו מים או אותו דבר שאמרו לו הרופאים שלא יאכל, ואמר אם לא תתן לי, לא אמחול לך לא בעוה”ז ולא בעוה”ב – אינו מחויב לשמוע לו” עכ”ל.

אולם עיין בברכי יוסף (סי’ ר”מ אות ח-י) שביאר שדברי הספר חסידים הם באופן שאותו מאכל עלול לסכן את אביו, וז”ל: “אם היה אביו חולה ואומר לו שישקהו דבר שמזיקו, אבל ודאי דליכא סכנה ישמע לו. וכן משמע ממה שכתב ספר חסידים (סי’ רל”ד) שכתב דבמידי דסכנה לא ישמע לו, ומוכח הא אי ליכא סכנה אף שמזיקו שרי” עכ”ל.  

מבואר מדברי הברכי יוסף שאם האב מבקש שהבן יתן לו דבר שאינו בריא, יש לחלק בין דבר שיש בו חשש סכנה שאין לשמוע לו ולא להביא דבר זה, לבין דבר שמוחזק כאינו בריא וראוי למעט בו, שבזה אם אין חשש לסכנה ממשית, אלא רק חשש רחוק שדבר זה עלול להזיק לבריאותו כן ישמע לו. ובהגהות יד שאול (י”א) לכאורה  משמע דאף באופן שאין זה סכנה מ”מ לא ישמע לו, שכתב “והמעיין בשיטה מקובצת ימצא דכל שאין לאב הנאה וכבוד מזה אין מחויב הבן לשמוע אליו…ובזה אני אומר דמכ”ש אם האב חולה ומצוה לבנו שיתן לו דברים המזיקים לו, שאינו מחויב לכבדו בזה”. אמנם יתכן שכוונתו היא רק באופן שהאב כבר חולה ואותו אוכל עלול לגרום לנזק ממשי לכן אין לתת לו.

 

האב מבקש מבנו  שיגיש לו סיגריה

לפי הנ”ל, אב המבקש מבנו שיגיש לו סגריה, יש להבדיל בין אם האב בריא באופן כללי, ומעשן סגריה באופן  חד פעמי שבאופן זה לא נחשבת  סכנה ועליו לתת לו. לבין אם הרופאים אסרו עליו במפורש שבזה אסור לתת לו. וכך מובא בקובץ “מבקשי תורה” (בענין כיבוד או”א כרך ד’ עמ’ קנ”ב) בשם הגרי”ש אלישיב שליט”א דאב המבקש מבנו סיגריה על מנת לעשן, אע”ג שלדעת הרופאים העישון מזיק באופן כללי, מ”מ חייב ליתן משום כיבוד אב, ועדיין אין זה נכנס בגדר איסור. אבל אם הרופא קבע באופן מיוחד שהעישון עלול להזיק לאביו, אף שאין בזה חשש סכנה אין לשמוע לאביו משום דאז יש איסור לעשן, ובמקום איסור אין דין כיבוד אב.

[יא] ע”פ דברי המור וקציעה (או”ח סי’ שכ”ח) שכתב שבחולה שיש בו סכנה, כופין אותו בעל כורחו לעשות את כל הטיפולים שיש בהם כדי להאריך ימיו (בתנאי שברור לרופא בידיעה ודאית שזו תרופה בדוקה). ואינו יכול לומר שאינו רוצה בייסורים ועדיף לו מוות מחיים, כיון שאין הדבר תלוי בדעת החולה, ואין לו רשות על גופו לאבד עצמו לדעת.

[יב] כמו שכתב הרדב”ז (פ”ו ממרים ה”י) לבאר שאם נטרפה דעתו של אביו מניחו ביד אחרים שידאגו לו והם יוכלו לגעור בו (כשהדבר לטובתו).

[יג] כשם שמותר להביא לאביו דבר שרק עלול להזיק לו, כל שאין בו סכנה, כך גם לא יעשה לו הבן טיפול שיש בו ייסורים, כל זמן שהאב מסרב ואין במניעת הטיפול סכנה.

 

לקחת אב לבריכה באופן שמתייסר מכך

א. אב זקן שהוא במצב של אחוזי נכות גבוהים. אינו מסוגל ללכת או לעשות פעילות גופנית דומה לזה. הרופא אומר שהפעילות הגופנית שעל האב לעשות כדי לשמור על בריאותו היא לקחתו לבריכת שחיה ושם העובד הזר המטפל בו יחזיק בו והתזוזות הקלות שיפעיל האב היא תהיה הפעילות שלו.

האב צלול בדעתו (אך מחמת מצבו הבריאותי הוא מיואש מחייו) ומתנגד בכל תוקף לפעילות זו ויש לו מכך ייסורים גדולים, מעצם הפחד להיות בבריכה במצב שלו. –האם מוטל על הבן לצוות את העובד הזר לעשות זאת בכל כורחו של האב או לוותר על כך?

ב. אמא זקנה, איננה מוכנה שירחצו אותה. דבר פשוט שהמקלחת היא לטובתה, האם יש לצוות לעובדת הזרה שתעשה כן בעל כורחה של האמא?

נראה שהתשובה לשאלות אלו תלויה בנ”ל, יש להתייעץ עם הרופא. ואם לטענתו  חוסר בפעילות זו או הימנעות ממקלחת תקופה ממושכת, עלולה לסכן את חיי האב או האם, יש לעשות זאת נגד רצונם, אולם אם אין בזה אלא רק שיפור ההרגשה או שיפור בריאות גרידא שאין חובה לעשות, וניתן למצוא דרכים אחרות לעשות זאת, לא יעשה זאת להם. ואם טוען שעלול להכביד עליהם החולי וממילא יתקצרו ימיהם ודאי יעשה טיפולים אלו. כמו כן יש לדון בזה סברה נוספת, שאם יודע בבירור שאם בכל אופן יעשה דברים אלו לטובתם, אח”כ ההורים ישמחו בכך, כגון מקלחת שבוודאי תשפר את הרגשתם מיידית יתכן שבזה מותר לו לעשות זאת וצ”ע.

[יד] חיי אדם (כלל ס”ז סעיף י”א), ז”ל: “וכן כשמקיצו ללכת לבית הכנסת…שכולם חייבים בכבוד המקום”. ומקורו בספר חסידים. ומן הסתם האב ישמח שבנו העירו בזמן, שיוכל להתפלל.

[טו] קונטרס כיבוד או”א לגר”י זילברשטיין שליט”א (בספר אבני זכרון עמ’ שמ”א).

[טז] בפסחים (נ”א.) נאמר: “עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אימו ובעל אחותו, ור’ יהודה מתיר באביו מפני כבוד אביו וה”ה לבעל אימו”. ובמסכת שמחות (פי”ב) מפורטת יותר דעת ר’ יהודה, והנוסחה שם כך: “אם היה אביו זקן או חולה נכנס ומרחיצו שכן הוא כבודו”. (ועיין בתוספתא קידושין (פ”א ה”ח) שדייקה לכתוב שהבן “מרחיץ פניו ידיו ורגליו” של אביו, ולא כתבה רוחצו סתם).

בטעם האיסור, רש”י שם פירש שהוא משום חשש הרהור: “מתוך שרואהו ונזכר שמשם יצא נותן ליבו להרהור וכן בחמיו נותן ליבו שיצתה אשתו מכאן וכן בבעל אחותו נמי איכא הרהורא” גם המהרם חלאוה (בפסחים שם) כתב בשם התוס’, דהאיסור לרחוץ עם אביו או חמיו הוא דוקא במרחץ יבש שמגולים, אבל בנהר או בחמי טבריה כשמכוסים במים, מותר. מבואר שלדעתו ג”כ האיסור מחשש הרהור וכשנמצאים במים ומכוסים מותר. ולגבי זמן הכניסה והיציאה מהמים עיין בשו”ת להורות נתן (ח”א סי’ ס”א אות י”ג) שכתב שבזמן מועט כזה ליכא למיחש, כעין מה שכתבו תוס’ בסוטה (י”ט. ד”ה וכהן). וע”ע במרדכי (פסחים סי’ תרו) ובספר לקט יושר (יו”ד עמ’ לז) שמבואר שנקטו שהאיסור הוא מחשש הרהור וכך נקטו הפוסקים. (אמנם עיין במאיר שכתב שהחשש הוא לפריקת עול מורא).

דין זה הובא ברי”ף שם וברמב”ם (פכ”א מאיסו”ב הט”ז) וברא”ש, וכ”פ הרמ”א (יו”ד סי’ רמ”ב סעיף י”ז, אבה”ע סי’ כ”ג ס”ו), אלא שכתב שנהגו היתר בדבר הואיל ומכסין ערותן בבית המרחץ וליכא למיחש להרהורא. והפתחי תשובה (שם סק”ה) כתב דבזמנינו שאין מכסין את הערוה אין היתר. וכ”פ פוסקי זמנינו שאסור לבן לרחוץ עם אביו, כ”כ בשו”ת אגרו”מ (יו”ד סי’ קמ”ז), שו”ת שבט הלוי (ח”ז סי’ ר”ב) אמנם סיים שם: “שאם הבן קטן ביותר שעדיין לא שייך הרהור כ”כ, ובפרט כשהקטן צריך לו אין למחות, והייתי מקפיד בנעורי אף כשהיו הבנים עמנו שלא יכנסו עד אשר אביהם היה כבר מלובש עכ”פ בגד אחד”. ועיין בספר כבוד הורים (פ”ד הערות סוף אות כ”ד) שהביא בשם הגרי”ש אלישיב שליט”א שאמר לו שהאיסור בילדים הוא מגיל עשר ומעלה, אבל בפחות מגיל זה כל אחד לפום חורפיה.

והנה, בעניין אב חולה או זקן, זו מחלוקת ת”ק ור’ יהודה, וביאר בשו”ת מנחת יצחק (ח”ד סי’ ס”ב) שנחלקו בטעם האיסור אם הוא משום חשש הרהור או משום חוסר כבוד, ולפי ת”ק שהאיסור הוא מחשש הרהור יש לאסור גם באופן שהאב צריך לו, וסתימת כל הראשונים והפוסקים שהלכה כת”ק. אולם באופן שיש בזה חשש סכנה כגון שעלול להחליק ואין אחר שיעשה זאת כתב בשו”ת מנחת יצחק (ח”ד סי’ס”ב אות ח’) שמותר לבן לרוחצו וכ”כ הגר”ש ואזנר שליט”א (הובא בקובץ מבקשי תורה כיבוד או”א עמ’ קנ”ו). וציין שם לספר אוצר הפוסקים סי’ כ”ג ס”ק כ”ג בשם ספר שמע אברהם שראוי שהבן עצמו יהא מלובש. וסיים שכיון שמשתדל שלא להסתכל אין חשש וגם מצוה איכא.

ולגבי בת נראה שאין איסור לרחוץ את אימה אם היא צריכה לה, שהרי אין חשש הרהור, וכשאמה צריכה לה אין בזה חוסר כבוד.

[יז] שו”ע סי’ ר”מ סעיף ה’.

[יח] לשון הרמ”א (סי’ ר”מ סעיף ה’): “וי”א דאינו חייב ליתן לו רק מה שמחוייב ליתן לצדקה, ומכל מקום אם ידו משגת תבא מאירה למי שמפרנס אביו ממעות צדקה שלו”.

[יט] שו”ע (שם). ועיין בשו”ת חתם סופר (יו”ד סי’ רכ”ט) דאע”ג דקי”ל ביו”ד (סי’ רנ”ז ס”ט) שלא יתן אדם כל צדקותיו לעני אחד בלבד, וה”ה שלא יתן לקרוב אחד בלבד, מ”מ אב שאני שהרי מצטרפת כאן מצוות כיבוד אב, והלא ישנו מד”א הסובר דכיבוד אב משל בן, ואף שאין הלכה כמותו, מ”מ בצדקה שאין חסרון כיס לבן, חייב ליתן הכל לאביו.

[כ] שו”ע (שם סעיף ה’). ועיין בחזו”א (יו”ד סי’ קמ”ט אות ב’) שביאר את דברי הטור שמה שאינו מחויב לחזור על הפתחים כוונתו שבאופן שאם יתן הבן משלו, הוא יצטרך עקב כך לחזור על הפתחים לצורך עצמו. הרי הוא פטור מלתת מכספו לאביו, אולם אם יש לבן כסף לצורך עצמו ואין לאב, והאב זקוק לחזור על הפתחים לצורך עצמו, חייב הבן לטרוח ולחזר על הפתחים לצורך אביו, מדין כיבוד שהרי חייב הבן לטרוח עבור אביו “דמה לי להביא לו גוזלות לאכול, ומה לי להביא לו מעותיו שבני העיר נותנים לו”. וסיים החזו”א שהב”ח והש”ך פירשו שהבן פטור לגמרי גם  מטורח זה של חיזור על הפתחים ודבריהם תמוהים. ועיין בערוך השלחן (סי’ ר”מ סעיף כ”ב) שביאר את דעת הב”ח מדוע אינו חייב לחזור על הפתחים הרי זו טירחא דגופיה, וביאר דדבר שהוא עצם הכיבוד מחוייב לעשות לאביו אף שע”י כך יתבטל ממלאכתו כגון לרחצו ולהלבישו, אולם החזירה על הפתחים אינו מעצם הכיבוד אלא “הכנה למזונותיו”. עוד חידש שם שאם יש לבן כדי סעודת לחם ובשר, לא יאכל בשר ויקנה לחם גם בשביל אביו.

וע”ע ב”בן איש חי” (פרשת שופטים) שכתב: “אף שאין הבן חייב לחזר על הפתחים, מכל מקום נכון מצד הנימוס ודרך ארץ, אם אפשר לו לחזר על הפתחים בשביל אביו ואמו”. וע”ע בערוך השלחן (סי’ ר”מ סעיף כ”ב) שלגבי אימו בשום אופן לא יניחה לחזור על הפתחים, דזילותא דאשה גדולה מאוד”.

[כא] רמ”א (סי’ ר”מ סעיף ה’). וע”ע בערוך השלחן (סי’ ר”מ סעיף כ”א) מה שרצה לחדש בזה.

[כב] משום שכיבוד אב משל אב ולא משל בן, כ”כ בקונטרס כיבוד או”א להגר”י זילברשטיין שליט”א (מודפס בספר אבני זיכרון עמ’ שי”ב).

 

האם לוותר על טיפולי פוריות לטובת כיבוד אם?

עיי”ש בעמ’ שמ”ב סעיף ס”ב, לגבי זוג בני ל”ח שנה שלא זכו עדיין להיפקד בזש”ק, ועתה עוברים טיפולי פוריות, אולם לאשה יש אמא זקנה וחולה במחלה קשה והבת נזקקת לטפל בה, והאם לא מוכנה שהבת תעזוב אותה ובכך נמנעים מלטפל באותם טיפולים. כתב שם שכיון שכיבוד אב משל אב אין הבת מחוייבת להפסיד את הסיכוי להיבנות ולהוליד בגלל האם, ובפרט שהבת פטורה מכיבוד אם, דמשועבדת לבעלה. אך אם הדבר גובל בפיקוח נפש צ”ע, וטוב תעשה הבת אם תאמר לאמה שתתרצה בטיפולה של האחות, ועי”ז תזכה לראות בנים לבתה, עכ”ל. ונראה שדין זה לא גרע ממה שפסק הרמ”א (סוף סי’ ר”מ) ע”פ דברי המהרי”ק שלגבי שידוכים לא צריך לשמוע לקול הוריו דלגבי האשה חשיב כיבוד אב משל בן והוא לא צריך לוותר על כך, וכ”ש לגבי קיום מצוות פריה ורביה והולדת ילדים.

[כג] נראה שדין זה של הכנסת האב או האם לביתו לא גרע מכל שירות שחייב לעשות לצורך הוריו כגון להאכילם ולהלבישם וכד’, וכמו שכתב הרמ”א (סעיף ד’) שישמשנו בדברים שהשמש משמש את רבו, ועיין בשו”ת רעק”א סי’ ס”ח, שכתב שעצם השמיעה בקול אביו או אימו נחשבת להם נחת רוח. והנה, בהגהות רעק”א לשו”ע (סי’ ר”מ, ה’) כתב: “אם האב רוצה לדור בבית בנו, עיין בשו”ת ראנ”ח (מים עמוקים ח”ב סי’ ק”א)”. שם (בשו”ת מים עמוקים) דן בדבר ראובן שנשבע לשמעון שימכור לו ביתו, ויעקב אבי ראובן שכר דירה בבית ראובן, ומעכב על ראובן מלמכור הבית לשמעון. נשאלה השאלה האם יש לקיים את השבועה לבטל כיבוד אב, כי חפץ לדור בו? והשיב: “אין הבן חייב להושיב את אביו בביתו, דכיבוד אב משל אב, ואינו חייב לתת ביתו לאביו, ואע”פ שקונהו בכסף מלא, דמ”מ אם מכריחים אותו למכור בעל כורחו, נחשב כמוציאים ממנו ממון, דהדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, ואין הבן חייב לפזר משלו בעד כבוד אביו” עכ”ד. דברי הראנ”ח אמורים כשמגורי האב גורמים לבן להפסד ממון, כי מעוניין למכור את הבית. אולם כשהאב מבקש לגור בבית בנו שבין כה אינו עומד להשכרה, אין הבן מפסיד ממון על עצם המגורים ובזה הוא חייב להכניס את אביו ולשכנו בביתו. וכ”כ בקונטרס כיבוד או”א בספר אבני זיכרון לגר”י זילברשטיין שליט”א עמ’ רפ”ב בשם הגרי”ש אלישיב שליט”א: “חייב להכניס את אביו לדירתו, כי רק להוציא ממון ממש פטור, אבל כל שאינו עומד להכניס אחרים לדירתו כדי להשתכר מהם, חייב להכניס את אביו, ואין זה נחשב משל בן”. וכ”כ בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ב סי’ תמ”ד, סי’ תמ”ו).

[כד] בגדר חיוב הטרחה שמוטל הבן על לדאוג להוריו עיין בקונטרס כיבוד או”א (בספר אבני זיכרון לגר”י זילברשטיין שליט”א עמ’ רצ”ז) שהביא את דברי  הרמב”ם (פ”ו ממרים ה”ז), וכ”פ השו”ע: “עד היכן כיבוד אב ואם? אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים, לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק. ועד היכן מוראן? אפילו היה לובש בגדים חמודות ויושב בראש הקהל, ובא אביו ואימו וקרעו בגדיו והכוהו בראשו וירקו בפניו, לא יכלימם, אלא ישתוק ויירא ויפחד ממלך מלכי המלכים שציווהו בכך, שאילו מלך בשר ודם גזר עליו דבר שהיה מצער יותר מזה, לא היה יכול לפרכס בדבר, קל וחומר למי שאמר והיה העולם כרצונו” עכ”ל.

וכך כתב רבנו בחיי (פרשת יתרו כ’, י”ב): “ומה שקבע הכתוב שכר הכבוד אריכות ימים, הגאון רב סעדיה ז”ל נתן טעם בזה, כי מפני שלפעמים עתידים שיחיו האבות עם הבנים זמן ארוך, והאבות הם למשא כבד על הבנים, והכבד יכבד עליהם. לכן קבע עליהם שכר המצוה הזאת למען יאריכון ימיך, כלומר עליך לכבדם ותחיה עמהם, ואם אולי תצטער על חייהם, דע לך שעל חייך אתה מצטער. ויעויין במסכת פאה (פ”א מ”א), בפירוש הר”ש דכיבוד אב ואם אין לו שיעור”.  

ו”בפענח רזא” תמה מדוע נאמר: “יאריכון ימיך, היה צריך להיות כתוב יאריכו ימיך (בלא נו”ן סופית)? ותירץ: “אלא שאביך ואמך הם יאריכון ימיך, שכשתכבדם יבקשו רחמים עליך. (וכעין זה כתב האבן עזרא עיי”ש).

עוד הביא בקונטרס הנ”ל את דברי הגר”ח קנייבסקי שליט”א שלמד מהחכמת אדם (כלל ס”ז) שמצוות כיבוד או”א היא כעין פריעת חוב של הבן על כל הטובות שעשו לו הוריו. וכשם שהם היו מתאמצים לטפל בו , כך הוא מצווה להתאמץ לטפל בהם. ועיי”ש שהביא את דברי הגרי”ש אלישיב שליט”א שכיון שישנה דעה שמצוות כיבוד או”א אינה רק מצווה בין אדם לחברו, אלא מצווה בין אדם למקום הרי שלדעה זו חייבים לטרוח בצרכיהם אף מעבר למה שהורים מוכנים להעניק לבנם.

[כה] משום שזוהי טובתו של האב, ואינו בעלים על גופו להכניס את עצמו לסכנה.

[כו] קונטרס כיבוד או”א לגר”י זילברשטיין שליט”א (מודפס בספר אבני זיכרון). ועיי”ש (עמ’ רפ”ב) שכתב בעניין חולה במחלת אלצהיימר ר”ל, שדעתו מטורפת עליו והבן מוכן להחזיקו בביתו ולטפל בו, אך ברור לו בוודאות שלפעמים לא יוכל לשלוט בעצמו ויתפרץ ובודאי יצעק על אביו שלא כדין כשיעשה מעשי שטות. מ”מ אם טובת האב היא להיות אצל הבן למרות הגערות שישמע מבנו, יחזיקו הבן בביתו כי זוהי הטובה האמיתית שלו וזהו רצון התורה. והדבר דומה ללווה החייב לפרוע חובו למלווה, ויודע שאם יפרע לו יתרגז למאוד וינפץ כלים בחמתו, האם נאמר שעקב זאת לא יפרע חובו? וכי מה אשם המלווה? כך גם בעניין כיבוד אב המצוה להחזיקו בביתו היא כעין פירעון חוב, ויתפלל הבן לבל יכשל, ויתכן שאפילו אם יכשל יסלח לו השי”ת כי לפעמים הוא אנוס.

[כז] שו”ת שבט הלוי (ח”ט סי’ קצ”ז) כתב בעניין בן המטפל באביו הזקן כל היום ובכך בטל ממלאכתו ואשתו אינה מסכימה לכך ונגרם נזק לשלום בית שלהם, שהצדק עם האשה מכמה טעמים: [א] ע”פ דברי הרמב”ם (פ”ו ממרים ה”י) וכ”פ שו”ע (סי’ ר”מ ס”י): מי שנטרפה דעת אביו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם, ואם א”א לעמוד מפני שנשתנו ביותר ילך ויניחם ויצוה אחרים לנהגם כראוי, והראב”ד השיג ע”ז שאם מהני שמירה שישמרם הבן עצמו. אולם גם הראב”ד  מודה שאם אצל אחרים יכול להשתמר כגון במושב זקנים, ואילו אצל הבן נגרמת הפרעה בשלום בית וביטול פרנסה, מותר לבן להכניסו למושב זקנים שיטפלו בו. [ב] כיון שהבן מאבד את פרנסתו מחמת הטיפול באביו, הרי להלכה קי”ל דכיבוד אב משל אב, ואף שמבואר בשו”ע סעיף ה’ שכל שיש לו פרנסת יום אחד מחויב אפילו לחזור על הפתחים ולא להפסיק לטפל באביו, מ”מ הא דעת הגר”א שם (י”ד) דבכל אופן אינו חייב, ועוד דלפי המציאות ברוב המשפחות זה בלתי אפשרי, וזה עצמו יגרום הרס המשפחה. [ג] מוטלת על הבעל מצוות “ואהבת לרעך כמוך” כלפי אשתו ושלום ביתו, וסו”ס אינו מפקיר את אביו כשיהיה במושב זקנים אלא יפקח עיניו עליו תמיד שם.

ובקונטרס כיבוד או”א לגר”י זילברשטיין שליט”א (מודפס בספר אבני זיכרון עמ’ רפ”ג), הביא לכך ראיה מדברי הרמב”ם (פי”ג אישות הי”ד): “וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותך, ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שמריעין לי ומצירין לי, שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו אחרים עימו ברשותו. והוסיף שם :”כמו כן אם יופר שלום הבית אצל הבן, הרי הוא פטור מלהחזיק הוריו בביתו משום שכיבוד אב משל אב ולא משל בן, וכשיפסיד את אשתו אין לך חסרון גדול מזה. והרי נאמר במהרי”ק שורש קס”ז, הובא ברמ”א (סי’ ר”מ סעיף כ”ה) דבשידוכים אין מצווה לשמוע לקול אביו, וכמה טעמים בדבר, ואחד מהם שהוא חייב לאהוב את אשתו, ואם ישא אשה שאינו חפץ בה הוי כהפסד משל בן, כמובא בביאור הגר”א (סי’ ר”מ סעיף ל”ו).

אלא שעדיין יש לדון מצד פיקוח נפש, אך בדרך כלל אם יופר שלום הבית, עדיף להורים שיכנסו למוסד כי הטיפול הביתי לא יעזור בכה”ג” עכ”ל. ועיין עוד בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ב סי’ תמ”ד).

[כח] ומקיים בכך מצוות רבות של כיבוד אב ואם וביקור חולים, ופעמים שיש בכך אף הצלת נפשות.

[כט] בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ב סי’ תמ”ח) כתב ב’ טעמים לכך: [א] כבוד אביו הוא ככבוד המקום ית”ש, ובביקור אצלו לעיתים תכופות מרגישים שמכבדו ואינו מזלזל בו שאין בו דעת, ואף שהאב לא מגיב ולא מרגיש, מקיים מצות השי”ת שציוה לכבד את אביו ואמו. [ב] גם אם נראה שאינו מבין או מגיב כלל, אפשר שבאמת הוא רואה או מרגיש ואין לו כח להגיב.

[ל] בשו”ע סי’ ר”מ סעיף י”ג, כתב שתלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם. ומקור דין זה במגילה (ט”ז:) שיעקב אבינו לא נענש על שביטל כיבוד אב ואם בזמן שלמד תורה בבית עבר. ועיין בפתחי תשובה (ח’) בשם פר”ח שחילק בין אם צריך לילך חוץ לעיר שאז תלמוד תורה עדיף, לבין אם הוא בעיר צריך לשרת את האב ולחזור לתורתו. אולם שם יצחק אבינו לא ביקש מיעקב שיבוא, ויתכן שאם האב מבקש במפורש מבנו שיבוא לעזרו חובה על הבן לעשות כן, וכ”כ במשיב דבר (קל”ח) שאם הוא לומד ואביו מבקש השקיני פשיטא שמחויב לבטל. ועיין בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ג סי’ רע”ד) שדייק מדברי הרמב”ם לא כך, והביא מהשאילתות (פרשת תולדות) כדברי הפת”ש. ולסיכום כתב כך: “אם כיבוד אב ואם יבטל אותו מלימודו לגמרי, תלמוד תורה עדיף, אבל באקראי אף שמבטל מתלמוד תורה, יקיים מצוות כיבוד אב ואם ששכרו רב מאוד, ואם האב או האם חולים שאין מי שישמש אותם הרי הוא מוכרח לעזוב לימודו (וכ”כ בשו”ת פרי השדה), אבל בזה יצמצם לפי הצורך בלבד ולא יאבד עול תורה, שלא יתקיים סו ” אם תעזבני יום יומיים אעזבך” עכת”ד.   

[לא] שו”ע סי’ ר”מ סעיף י”ז.

 [לב] שו”ע סי’ ר”מ סעיף י”ז.

[לג] ש”ך (שם ס”ק י”ט).

[לד] ספר חסידים (אות של”ה). ועיי”ש שכתב עוד לאב שבתו נשואה, שלא יצווה לה לעסוק בצרכיו כל זמן שעוסקת בצרכי בעלה.

[לה] לשון השו”ע (סי’ ר”מ סעיף י’), כלשון הרמב”ם (פ”ו ממרים ה”י), ומקור דין זה בגמ’ קידושין (ל”א:) בעובדא דרב אסי עיי”ש. אולם הראב”ד שם השיג על הרמב”ם שאם אחרים יכולים לטפל באב או האם א”כ גם הבן יכול לטפל, ואם הוא לא יכול מה יוכלו לעשות האחרים? והט”ז (י”ד) הביא את דעת הראב”ד וכתב שכן עיקר. אולם ברדב”ז (על הרמב”ם הנ”ל) כתב שבודאי יש הבדל בין אם הבן מטפל לבין אחרים, דכלפי הבן יש לה געגועין (והיא מתפנקת) ולא מיכספא מיניה (אינה מתביישת ממנו), משא”כ באחרים. כמו כן הבן אינו יכול לגעור בה, ואילו אחרים גוערים בה, ועי”ז אפשר שתחזור משטותה ומעשים בכל יום בכיוצא בזה והבן לא יכול לעשות דבר מזה” עכת”ד, וכעין זה כתב גם המגדל עוז. והחיי אדם (כלל ס”ז ס”ט) העתיק להלכה את דברי השו”ע.

[לו] עיין בקונטרס כיבוד או”א לגר”י זילברשטיין שליט”א (בספר אבני זיכרון עמ’ רצ”ו), שלא מצינו שמשום פיקוח נפש התירו לעזוב את אביו או אמו. והביא ראיה לדבר מהרש”ש (קידושין ל”א:) שם מסופר על רב אסי דהוה ליה ההיא אמא זקנה, אמרה ליה בעינא תכשיטין, עבד לה. בעינא גברא, ניעיין לך. בעינא גברא דשפיר כוותך, שבקה ואזל לארעא דישראל, שמע דקא אזלא אבתריהו. אדהכי והכי שמע (רב אסי) לארונא דקאתי. (שנפטרה, והביאו את ארונה), אמר: אי ידעי לא נפקי!.ופריש הרש”ש: “ולי נראה דרצה לומר, אי ידעי דתיזל אבתרי ותמות בדרך, לא נפקי מבבל, דחשש פן טורח הדרך או עזיבתו אותה גרמו מיתתה” עכ”ל. הרי שאם היה מעלה על דעתו שעזיבתו אותה יגרמו למיתתה לא היה עוזב אותה והרי מקור דברי הרמב”ם והשו”ע מיוסדים על רב אסי” עכ”ל.

[לז] ערוך השלחן (סי’ ר”מ סעיף ל”ב).

[לח] פשוט שבמקום פיקוח נפש נדחה גם איסור זה של חובל באביו. ובאופן שאין בהכאה הוצאת דם כלל אין בה חיוב מיתה, ומותרת לצורך רפואתו וה”ה הצלתו. אלא שאם יש שם אחר ברור שעדיף שהאחר יעשה זאת. דגם בהכאה שאין בה הוצאת דם עובר משום ארור מקלה אביו. וע”ע בקונטרס כיבוד או”א להגר”י זילברשטיין שליט”א (מודפס בספר אבני זיכרון עמ’ ש”ה) שצירף את דברי החינוך (מצוה מ”ח) שכתב דמותר להכות אביו כשבא להמיתו. והביא את דברי הראשון לציון (סי’ ר”מ י”א, הביאו בספר כיבוד הורים עמ’ קכ”ו) שחייב אדם למנוע את אביו מחטא, בכל אשר תמצא ידו, אלא שיעשה זאת ע”י אחרים, ואם אין שם אחרים ישתדל הבן למונעו, שאין כבוד ככבוד הבורא, ועד כאן לא אסרינן על הבן ליעשות שליח בי”ד להכות את אביו, אלא דוקא בשעשה כבר אביו את העברה, דהמלקות הם משום כפרה, אבל כדי למונעו מהעברה ע”י שיכנו הרי זה מותר. אך ב”מכתם לדוד” (ל”ג) כתב, מי שאביו רשע, מצווה עליו להוכיחו בלשון מכובדת, ואם לא שמע לו, הוא הציל את נפשו” עכ”ל. ועיי”ש בקונטרס הנ”ל שדן להשוות חובל באביו למכה חברו שאינו חייב אלא בדרך ניציון ולא כשנעשה לטובתו. אולם עיין בשו”ת מנחת שלמה ח”ב סי’  ע”ו אות ב’ שכתב מפורש לא כך, דחובל באביו עובר גם כשעושה כן שלא בדרך ניציון שהרי עובר גם כשחבל בו בשוגג (אלא שפטור. וכ”כ ברכי יוסף (ר”מ, ד’). מקרבן חטאת). אמנם, עיי”ש באות ג’ שכתב שמהפסוק “ואהבת” שפיר שמעינן דעל הכאת אב ואם כשרוצים בכך לא הוי בכלל “מכה”.

[לט] שו”ע סי’ ר”מ סעיף ז’.

[מ] הגהות רעק”א בשם שו”ת שער אפרם (סי’ ע”ח) ופתחי תשובה. ועיין עוד בברכי יוסף (סי’ רמ”ד). ועיין בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ב סי’ תמ”ח) שהוכיח כן מקידושין (ל”א:) שרב יוסף שמע קל כרעיה דאימיה, אמר איקום מקמי שכינה דאתיא, משמע שנתחייב אף שלא ראתה. וכ”פ הגרי”ש אלישיב שליט”א – הובא בקובץ מבקשי תורה (כיבוד או”א עמ’ רל”ד). (וע”ע בשו”ת שבט הקהתי (ח”ג סי’ רנ”ו) מש”כ בשם הגרי”ש אלישיב שליט”א).

[מא] ספר חסידים (ת”ת), הובא בהגהות רעק”א (או”ח סי’ קי”ט סעיף א’) והמקור משלמה שאמר “דוד אבי”, וכן אלישע אמר (מלכים ב’ ב’ י”ד) “איה ה’ אלקי אליהו” ולא אמר אדוני. ועיין בספר תוספות חיים (על החיי אדם כלל ס”ז הערה ט’) שכתב: “צ”ע על מה שנתקן בברכת המזון בברכת הטוב בבן אצל אביו שיאמר הרחמן הוא יברך את אבי מורי בעל הבית הזה. וכתב לתרץ במקור חסד (פי’ על ספר חסידים שם): “יתכן שביחוד בחולה דאיתרע מזליה ובודקים אחריו למעלה לא יתאר אותו בשבחים, אבל בברכה סתמית אין לחוש, וכמו שאומרים בברכת המזון הרחמן הוא יברך את אבי מורי, וכן במי שבירך לגדול הקהל, וכמו שנהגו בימות הרמב”ם לומר בקדיש ובחיי רבנו משה בן מיימון וכדומה”. (הובאו דבריהם בקובץ מבקשי תורה כיבוד או”א עמ’ רי”ז).

[מב] כמו בכל חולה שנמצא לפניו שלא צריך להזכיר שמו, כמבואר במשנ”ב (קי”ט, ב’).

[43] בגמ’ (סנהדרין פ”ד:) מבואר שאם “הכחישה באבנים” (דהיינו שהפחית את ערך הבהמה ע”י שהטעין עליה משאות בכובד מוגזם) לגבי מכה בהמה הוא חייב, אולם לגבי מכה אביו אינו חייב כיון שנאמר “נפש” ועיי”ש בתוס’ ד”ה הכחישה שמדובר שגרם לנזק בלתי הפיך לבהמה. ואעפ”כ לגבי אביו אינו חייב. מבואר להדיא שחובל באביו אינו חייב אלא אם יצא דם. וכך מבואר ברש”י (שם ד”ה דכתיב) שפירש את הלימוד מהפסוק “מכה נפש בהמה” שנפש היינו דם.

[44] איסור זה הוא בין באביו ובין באימו, לפיכך כל פרטי הדינים שיובאו להלן שייכים בין באביו ובין באימו.

[45] שמות (כ”א, י”ב), סנהדרין (פ”ד:). ועיין בכתובות (דף ל’:) דאף שסנהדרין בטלה וממילא ארבע מיתות בטלו, אולם דין ארבע מיתות לא בטלו, ומי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרנוכי (מיתת אסכרא בגרון). ועיין בספר חסידים (אות תרע”ח): “מי  שחטא בדבר שיש בו חנק אפילו בשגגה לא ירחץ בנהר ולא ירגיל עצמו בספינה וכן מכל דבר יזהר מכיוצא בו” עכ”ל.

[46] סנהדרין (שם).

[47] בבא קמא (פ”ו.), רמב”ם (פ”ה ממרים ה”ו).

[48] לגבי החובל בשבת נפסק בשו”ע (או”ח סי’ שט”ז ס”ח) שגם אם רק נצרר הדם חייב, לפ”ז כתב הרד”ל (מובא ב’העמק שאלה’ משפטים שאילתא ס’ סק”ט) שהוא הדין לעניין החובל באביו או אימו שיהא חייב אם רק נצרר הדם.

אולם הנצי”ב בהעמק שאלה (שם) כתב שנידון זה תלוי במחלוקת הראשונים בשבת מהו חיובו של החובל בחברו ונצרר הדם: א. רש”י בשבת (תחילת פרק ח’ שרצים, דף ק”ז.) פירש שני פירושים, או שחייב משום שוחט דהיינו נטילת נשמה או משום צובע שהעור נצבע במקום החבורה. ב. תוס’ (שם ד”ה שמנה) כתב שהפירוש הראשון הוא העיקר שהחיוב הוא משום נטילת נשמה. ג. הרמב”ם (פ”ח משבת ה”ז) פסק שהחובל חייב משום מפרק (תולדה דדש).

א”כ לדעת הרמב”ם שהחיוב בנצרר הדם בשבת הוא משום מפרק, אין לדמות דין זה למכה אביו שאינו חייב אלא בהוצאת נפש דהיינו הוצאת דם. וכן לפירוש השני של רש”י שהחיוב הוא משום צובע אין לדמות דין זה למכה אביו. ורק לדעת התוס’ שהחיוב בנצרר הדם הוא משום נטילת נשמה שגם זה נחשב מוציא דם, יש להשוות גם מכה אביו או אימו שיהא חייב בנצרר הדם משום הוצאת הדם.

עפ”ז כתב ה”העמק השאלה” שדעת השאילתות היא שאינו חייב בנצרר הדם משום שכתב שגדר החבלה שעליה חייב הוא “דעביד חבורה דמפיק דם”, משמע שאם לא יצא הדם אלא רק נצרר אינו חייב.

אולם, להלכה עיין בביאור הלכה (סי’ שט”ז ס”ח ד”ה והחובל) שכתב שרוב הפוסקים הסכימו שהחיוב בנצרר הדם הוא משום נטילת נשמה (תוס’, רמב”ן, רשב”א, ריטב”א, מאירי), וגם רש”י חזר בו שכן בחולין (דף מ”ו: ד”ה מי לא) פירש שהחיוב הוא משום חובל. א”כ הוא הדין לעניין מכה אביו או אימו יש לחייב גם אם לא יצא דם לחוץ אלא נצרר.

[49] בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ ל”ב אות ג’) כתב: “נראה דנצרר הדם הוא דוקא אם נקרע אחד מגידי הדם ונשפך הדם בפנים באופן שאלמלא העור המקיף היה הדם יוצא ונשפך לחוץ, אבל מה שנתנפח ונתקבץ הדם למקום אחד, אע”פ שנתאדם הבשר מבחוץ אין זו החבלה מנצרר הדם” עכ”ל. ועיי”ש מש”כ דבעינן דוקא חבורה החוזרת

ראייתו של הגרשז”א זצ”ל היא מדברי רש”י בחולין (דף מ”ו ע”ב) שכתב על נצרר הדם: “דכיון שהאדים העור מבחוץ בידוע שנקרע העור מבפנים וסופו להנקב ולצאת”. וכן הוכיח מדברי רש”י בשבת שפירש דנצרר הדם הוא דוקא באופן שאין הדם חוזר ונבלע. וכ”כ התוס’ שבת (דף ע”ה. ד”ה כי): “דכיון דנצרר סופו לצאת אלא שהעור מעכבו”. וכ”כ הרא”ש “וסופו להנקב העור ולצאת”.

אמנם, עיין בשו”ת מנחת יצחק (ח”א סי’ כ”ז סוף אות ו’) שכתב לאסור לערוך זריקות לאביו כי כל פעם נתאדם העור והוי כמו נצרר הדם. אולם יש להסתפק אם כוונתו על אדמימות גרידא, או דוקא אדמימות הנובעת מצרירות דם ושטף דם פנימי באותו מקום. 

[50] כתב בספר “גשר החיים” (ח”ב פ”א אות ו’ עמ’ כ’), ז”ל: “העירני רב אחד מה הדין ברופא שמוציא דם מגוף החולה ומחזירו תיכף ומיד לאותו הגוף למקום הדרוש, אם נקראת גם זו חבלה אחרי שלא מחסיר מהדם מאומה (בדומה ל”מחי’ בקורנסא” דסוגיא דב”ק צ”א דלא חסרי’ מידי). ואמרתי שפשוט הוא שהרי זה חבלה, ואסור לרופא לעשות זאת לאביו או אימו בדאיכא רופא אחר. דהא מיד ברגע שהוציא דם כבר חבל בו ואינו מתקן במה שמחזיר את הדם אח”כ. ואפי’ במציאות שהלקיחה והחזרה בבת אחת לא עדיף זאת מנצרר הדם שאע”ג שהדם נשאר בגוף הרי זה חבלה”. עכ”ל. ויש להוסיף שפשוט שאדם החובל בשבת ומוציא דם הרי הוא חייב אף אם בסוף מחזיר את הדם, שהרי נתקיימה מחשבתו של הוצאת נשמה (=הדם), ולא יעזור כלל מה שיחזיר את הדם למקומו, ודומה הדבר לאדם שברר בשבת פסולת מתוך אוכל ולבסוף החזיר את  הפסולת למקומה שודאי לא תיקן כלום (עיין בפמ”ג א”א ריש סי’ שי”ט וברשב”א המובא בב”י סי’ רנ”ג ס”ה).

[51] הגרש”ז אויערבך זצ”ל בשו”ת מנחת שלמה (שם) צירף כמה סברות להתיר זאת: א. אינו עושה שום חבורה ואינו מוציא דם מאביו, אלא רק גורם לאדמימות בבשר.ב. הוי חבורה החוזרת. ג. יש לצרף את דעת המנחת חינוך שמועילה מחילת האב, אולם עיין להלן מש”כ בעניין זה. ד. עוד  חידש שם שיש מקום להסתפק שמא אינו חייב אלא בחבלה הגורמת לפיחות ערכו של האדם, כיון שהוקש מכה אדם ללמכה בהמה, וזה באמת צד אחד בספקו של הירושלמי. אולם סברה זו קצת צ”ע שהרי כבר התבאר לעיל שמהבבלי נראה שהחיוב הוא רק בחבורה שהיא כחבורת שבת, ללא הבדל כלל אם היה פיחות דמים או לא.

[52] שו”ת הר צבי (יו”ד סי’ קצ”ז), שו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ ל”ב). וכיון שאין בזה חיוב מיתה, יתכן שיהא מותר לעשות פעולות אלו לצורך רפואה אף בדאיכא אחר, שהרי מה שאסרו לחבול לצורך רפואה היינו משום חומרת האיסור דאתי לידי שגגת חנק, אבל באופן הנ”ל שעושה בגרמא ואין בו חיוב מיתה יתכן שלא אסרו כלל. או שמא לא פלוג וגם בזה חששו לשגגת חנק, וצ”ע.

[53] שו”ת מנחת שלמה (שם).

[54] ב”העמק שאלה” (משפטים שאילתא ס’ סק”ט) כתב לגבי מה שדנה הגמ’ לאסור הקזת דם לאביו שמא יצא דם מיותר, ש”אע”פ שלא עשה חבורה חדשה, מכל מקום צריך לומר שעשה מעשה בידיים בהוצאת הדם היתר, כגון שדחק בידו הגיד שיצא הדם יותר וכה”ג, הא לאו הכי פשיטא דבלא מעשה לא מחייב” עכ”ל. מבואר מדבריו שאם בתחילה יצא הדם בהיתר ואח”כ הוסיף לצאת כל שלא עשה מעשה, והדם יוצא לבד לא מחייב.

בנידון דידן שלקח את אביו לבדיקת דם ולאחריה נצרך הבן להחזיק את הפד על מקום הדקירה, לאחר כמה דקות מבקש הבן להסיר את הפד מידו של אביו אלא שחושש שהדם יתחיל לצאת ונמצא חובל באביו, לכאורה פשוט להתיר דמקרה זה עדיף מהוצאת דם בגרמא, שהרי אינו עושה שום מעשה ואפילו בגרמא כדי שהדם יצא, אלא רק מרפה את הלחץ שמונע את הדם מלזרום, וע”י הוצאת הפד מתחיל הדם לזוב מעצמו ודמי למה שכתב ה”העמק שאלה” שכל שלא עשה מעשה אין בזה איסור כלל. אמנם אם התחבושת מודבקת על ידו, ועלול לצאת דם מחמת משיכתה, אם יש שם אחר, יוציא האחר את התחבושת.

[55] שו”ת תשובות והנהגות (ח”ב סי’ תמ”ג), וטעמו ע”פ הגמ’ בסנהדרין פ”ה. דדוקא בעושה מעשה עמך חייב ומקשינן הכאה לקללה. ואף שמבואר שם בגמ’ שמ”מ יש איסור לחבול בהם גם אם הם רשעים, מ”מ כתב המאירי שאיסור זה אינו אלא מדרבנן, וכך ביאר הב”ח (יו”ד סי’ רמ”א). וכך פסק השו”ע (יו”ד רמ”א ס”ד): “היו אביו ואימו רשעים גמורים ועוברי עבירה אפילו נגמר דינם להריגה ויוצאים ליהרג אסור לו להכותם ולקללם, ואם הכה אותם או קללם פטור. ואם עשו תשובה חייב ונהרג עליהם אפילו אע”פ שיוצאים ליהרג”. א”כ מבואר שהאיסור לחבול בהם הוא מדרבנן, ולפ”ז לא יהא איסור לטפל בהם, משום שאין בהם חיוב מיתה ולא גרע מרופא המטפל בחברו שגם אם חובל בו שלא לצורך אינו עובר אלא על לאו (“לא יוסיף”) ואינו בחיוב מיתה ולכן מבואר בגמ’ (סנהדרין שם) שמותר לטפל בחברו. וא”כ כ”ש הכא שאין אלא איסור דרבנן. מ”מ כתב שם ב”תשובות והנהגות” שיבקש מחילה מאביו אם ח”ו יפגע בו שלא לצורך.

ובעניין חיוב כבוד לאב רשע, עיין בשו”ע סי’ ר”מ (סעיף י”ח) שהמחבר פסק כדעת הרמב”ם שאפילו היה אביו רשע ובעל עברות מכבדו ומתיירא ממנו, ואילו הרמ”א פסק כשיטת הטור שאינו מחוייב לכבד אב רשע אלא א”כ עשה תשובה. וכתב שם הש”ך (כ’) “מיהו אע”פ שאינו מחוייב לכבדו אסור לצערו”. ובעניין מחלל שבת בפרהסיא בימינו יש להסתפק אי חשיב תינוק שנשבה.

[56] כתב המנחת חינוך (מצוה מ”ח אות ג’): “ונראה דזה שחייבה התורה במכה אביו ואמו או בחברו, היינו דוקא בלא רשות, אבל אם אביו ואמו או חברו אומרים לו שיכם או שיקללם, אינו עובר בלאו הזה ואינו חייב מלקות ולא מיתה. וכך חידש בדעת הרמב”ם (פכ”ו מסנהדרין ה”ו) שדיין אינו יכול למחול על קללתו, וכן שאר העם אם מחלו על קללתם עדיין מלקין את המקלל שכבר חטא והתחייב, ומשמע דוקא אם כבר קילל כיון שעבר עבירה לשמים אין המחילה מועלת, אבל כשנתן לו רשות מתחילה לקלל אין כאן עבירה כלל, וה”ה לגבי מכה.

ולשיטתו מה דאיבעיא בש”ס לעניין להקיז דם לאביו, היינו שלא מרצון האב, ומסקינן דפטור כיון דהוי לרפואה, ומ”מ אסור שמא יוציא דם מיותר. אבל אם אביו מוחל לו ומצוה להכותו אינו חייב כלל.

ומסיים המנ”ח: “ואע”פ שלא מצאתי זה מפורש מ”מ הסברא נותנת כן”.

והנה בהגהות למנחת חינוך מהדורת מכון ירושלים, כבר ציינו שכדברי המנ”ח מבואר ברלב”ח (קונטרס הסמיכה ק”א ד”ה עוד אני אומר) שכתב: “הרי שאמר לחברו הכני ופצעני ע”מ לפטור פטור אליבא דכו”ע, ונראה שהוא מותר, דכ”מ ברמב”ם (פ”ה מחובל ומזיק) דאינו עובר רק דרך נציון.

אולם, הסברו של המנחת חינוך קצת דחוק בביאור הגמ’ והפוסקים שסתמו שהאיסור לטפל באביו הוא  בכל אופן וגם כשהאב מוחל ומעוניין בכך.

יתרה מזו, מצאנו בכמה מהראשונים והקדמונים שכתבו במפורש שלא מועילה מחילת האב על הכאתו: בשאילתות (משפטים שאילתא ס’) כתב, דאף שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול, הני מילי כבודו, אבל הכאתו וקללתו לא. ובהעמק שאלה אחרי שהביא ראיות לדברי השאלתות, הוסיף וכתב: “ובאמת לא נצרכנו לראיות אלא על בזיון בעלמא דלא מהני מחילה, אבל קללה והכאה פשיטא שהרי אפי’ המקלל עצמו עובר בלא תעשה”.

וכ”כ הריב”ש (סי’ ר”כ) בשם הראב”ד, דליכא למימר שיהא האב יכול למחול לבן שיאמר לו דברי חירופין וגידופין. ועיי”ש בסי’ תפ”ד דכתב דגם בחברו הדין כן.

ועיין עוד במנחת חינוך עצמו (מצוה רי”ב אות ו’) שהביא בשם חידושי הר”ן שהאב אינו יכול למחול על צערו ובזיונו.

אמנם, עיין בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ ל”ב אות ב’)שצירף את שיטת המנחת חינוך להלכה, ושם בהערה הוסיף דאף שבשאילתות כתוב שהאב אינו יכול למחול על הכאתו, מ”מ כשעושה כן להוציא קוץ וכד’ (שאין זה דרך הכאה ובזיון) יתכן שמועילה מחילת האב.

ועיין עוד בשו”ת מנחת שלמה (ח”ב סי’ ע”ו אות ד’) מה שהאריך לבאר דבריו ולהוכיח כדעת המנחת חינוך, אולם עיי”ש בהערת המדפיס שכשכתב את דבריו הראשונים לא ידע מהריב”ש ומהברכי יוסף (יו”ד סי’ ר”מ) שהוכיח מהגמ’ שעל ספק הכאה לא יכול האב למחול. אולם ראה שם בגוף התשובה שמ”מ לגבי טיפול רפואי כשהאב מוחל, צירף את דעת המנחת חינוך, דלגבי זה יתכן שלכו”ע מועילה מחילה. 

ובשו”ת מנחת יצחק (ח”א סי’ כ”ז אות ו’) ובשו”ת תשובות והנהגות (ח”ב סי’ תמ”ג) תמהו על חידושו של המנחת חינוך ולא צירפו אותו להלכה וכפי שהתבאר שדבריו מנויים על סברא גרידא, ודחוקים בביאור הסוגיה, ובכמה ראשונים מפורש דלא כמותו. וכן כתב בשו”ת שבט הלוי (ח”ב סי’ קי”ב אות ד’) שמלשון הרמב”ם (פ”ה ממרים ה”ז) מוכח דלא כמנ”ח, שהרי כתב: “הרי זה מחתך ומקיז כפי שהרשהו לעשות” משמע דבמקום שאינו לרפואה גם אם הרשהו אסור. 

[57] לצרף את דעת המנחת חינוך.

[58] ופירש רש”י שלא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו, וכיון שאביו רוצה שהבן יקיז לו דם הרי זה מותר ולא נאמר בזה איסור מכה אביו.

[59] ולמד זאת ממכה בהמה לרפואה שפטור, ה”ה מכה אדם לרפואה פטור וביאר הגרש”ז אויערבך זצ”ל בשו”ת מנחת שלמה (ח”ב סי’ ע”ז אות ג’) שכוונתו ללמוד שהכאה לרפואה לא נחשבת מכה.

ועיין ב’תורה תמימה’ (פרשת משפטים אות ק”כ) שלא אמר רב דימי אלא שפטור מעונש, אבל לכתחילה לא יעשה כן אם אפשר באחר. אולם בכל הראשונים והפוסקים מבואר שרב מתנא ורב דימי הם באותה שיטה שלצורך רפואה פטור ומותר וכל הדיון בראשונים היה אם שניהם פליגי על רב פפא ומר בריה דרבינא או לא.

[60] סנהדרין (פ”י סי’ א’).

[61] “תורת האדם” (עניין הסכנה). וכ”כ הר”ן (סנהדרין פ”ד:), טור (סי’ רמ”א) וכן נראה דעת הרמב”ם (פ”ה ממרים ה”ז), אמנם עיין בב”ח מה שלמד בדעת הרמב”ם.

[62] יו”ד סי’ רמ”א סעיף ג’.

[63] אמנם עיין “בן איש חי” (פרשת שופטים סעיף כ”ד) שפסק כדעת הרמ”א שאם ליכא אחר, מותר לבן לטפל באביו, וכ”כ מהר”י קאשטרו (בהגהותיו לסי’ רמ”א סק”ג).

[64] מסתימת דברי הרמ”א נראה שהתיר לבן גם להוציא לאביו את הקוץ למרות שהדם  שיוצא אינו קשור לעצם הטיפול. וכך משמע בדברי הרמב”ן ושאר הראשונים שלא חילקו בין הוצאת קוץ להקזת דם וכד’. וכך הביא בספר “כיבוד הורים” ששמע מהגרי”ש אלישיב  זצ”ל. וע”ע בדברי הגר”ח פלאג’י בספרו “החפץ חיים” (סי’ צ””ו).

[65] ספר אבני זיכרון בקונטרס כיבוד או”א להגר”י זילברשטיין שליט”א (סעיף י”ז).

[66] שו”ת מנחת יצחק (ח”א סי’ כ”ח) וחלק על דברי מחותנו בשו”ת חלקת יעקב (ח”ב סי’ ל”ט).

[67] הוצאת דם לצורך תרומת דם אינה מיועדת לצורך רפואי של האב התורם, לפיכך יש לאסור לבן לעשות אותה לאביו או לאימו גם באופן שאין שם אחר. אמנם אם לפי הוראת רופא הדבר נצרך להם לרפואתם האישית יש להתיר אם אין שם אחר שיעשה זאת.

[68] עצם הוצאת הדם הרי היא מעשה חבלה שאסור לבן לעשותה, אולם כיון שנצרכת לרפואתו, א”כ אם אין שם אחר שיעשה זאת מותר לבן לעשותה.

[69] כתב בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ ל”ג) בעניין העמדת עלוקה או תחבושת המוציאה דם: “שהיתר גמור לעשות (זאת) לאביו או לאימו לצרכי רפואה אפילו אם איכא אחר, כיון שאח”כ יכול האב לסלקו מעליו, הרי זה דומה להא דדחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול לעלות משם או להניח לו גחלת על ליבו שיכול לסלקו פטור, ולכן לצרכי רפואה יש להתיר” ובספר גשר החיים (ח”ב פ”א אות ה’ עמ’ י”ט) הסכים עימו.

[70] שו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ ל”ב) ע”פ סברת הר”ן בסנהדרין שכל האיסור להקיז דם לאביו הוא שמא יעשה חבורה ללא צורך, היינו שלא יכוון הוריד ויחבול במקום אחר שלא לצורך, וא”כ בזריקות שע”פ רוב אין זה עושה כלל חבורה מסתבר שאין להחמיר. וכ”כ בספר גשר החיים (ח”ב פ”א אות א’) להתיר משום שבזריקות הרגילות כל שנעשה ע”י מומחה אין הוצאת דם לחוץ וגם לא נראה עי”ז צרירות דם של חבורה, וי”ל שאין זה בכלל חבלה. וכיון שע”פ רוב אין הזריקה עושה חבורה מותר לכתחילה לעשותה לאביו או אימו גם במקום שיש אחר.  

[71] בספר גשר החיים (ח”ב שם עמ’ י”ג) הביא את תשובת הראב”ד דירושלים הגרצ”פ פראנק זצ”ל (בעל שו”ת הר צבי) שחלק על הסברה הנ”ל וכתב שיציאת דם ע”י זריקה הוא דבר המצוי ומאן מפיס לומר דכאן ליכא החשש. אמנם עיין שם בספר גשר החיים בסיכומו (עמ’ י”ט) שכתב שנראה שיש לחלק בין זריקות הנעשות בגידים שבהם שייך צרירות דם, לבין זריקות הנעשות בבשר שעפ”ר אין זה מצוי שיצא דם. אולם בשו”ת מנחת יצחק (ח”א סי’ כ”ח אות ו’) חלק עליו דגם בזה מצוי שמתאדם העור והוי כמו נצרר הדם.

[72] עיין שמירת שבת כהלכתה (פרק ל”ב סעיף נ”ח ופרק ל”ג סעיף ז’) שכתב שאין בזה איסור חובל לעניין שבת, וא”כ ה”ה שאין בזה איסור חבלה באביו או אימו.

[73] בשש”כ (שם) כתב בשם החזו”א שהוצאת דם כזו בשבת יש בה איסור תורה.

[74] אם לא יוצא דם בעת הזריקה לצינור פשוט שאין בזה חבלה ומותר לבן לעשות כן לכתחילה. אולם אם בפתיחת הצינורית יוצא מיד דם, נראה שלא נחשב הדבר כגרמא  בלבד, אלא מעשה גמור של חבלה בהוצאת דם ואין להתיר זאת אלא בליכא אחר. ועיין בשו”ת שבט הלוי (ח”ב סי’ קי”ב ג’, ח”י סי’ קנ”ט) שכתב שכיון שמצינו בר”ן בסנהדרין (פ”ה) דהחשש בהקזה הוא  דילמא לא יכוין הוריד כראוי, היה מקום להתיר שימשיך הבן ויגמור את ההקזה, או זריקות הרגילות בזמנינו דאולי מה שמעמיק קצת יותר ממה שצריך אינו בגדר חבלה שלא לצורך כיון דהוא בשעת עסק הרפואה ממש, ובלא”ה א”א לצמצם בענין זה”. אולם כבר העיר השבט הלוי עצמו שמשאר הראשונים יראה דבכל אופן יש חשש דילמא יחבול בו יותר מהראוי. וכוונתו למה שכתב הרמב”ן ב’תורת האדם’ שער הסכנה שהחשש הוא “דלמא חביל ביה טפי ממה שהוא בדרך הרפואה”. וביאר דבריו הרד”ל (על השאילתות, מובא בהעמק שאלה משפטים ס’ סק”ט) שהחשש הוא שמא יעשה את החבורה רחבה וגדולה יותר. וא”כ גם כשיש חשש שיצא דם מיותר בעת פתיחת הצינורית הרי זה כלול בחששו של הרמב”ן דחביל ביה טפי ממה שצריך בדרך הרפואה.

[75] ב”ח (יו”ד סי’ רמ”א) דייק כן מלשון הרמב”ם (פ”ה ממרים ה”ז) “המקיז דם לאביו…לכתחילה לא יעשה כן”, ספר גשר החיים (ח”ב פ”א אות א’ עמ’ ח’), שו”ת שבט הלוי (ח”י סי’ קנ”ט), שו”ת תשובות והנהגות (ח”ב סי’ תמ”ג).

[76] שו”ת מנחת יצחק (ח”א סי’ כ”ז אות ד’). וסברתו דכיון דהאיסורא, היכא דאיכא אחר, נלמד מרב (רב פפא) ומר בריה דרבינא דלא שבקו לברייהו להוציא קוץ ולפתוח כויה, ואלו העניינים לא הוי מעשה אומן כ”כ, ושכיחי בקיאים לעשות זאת בכל עת ובנקל, א”כ דוקא באופן זה אסור לבן לעשות, דהיינו באופן שהרופא האחר מוכן ומזומן כמו הבן, אבל בלאו הכי נחשב הדבר שאין שם אחר. וכל שכן כשהאב חלוש וטרחא יתירה לילך לרופא אחר או לבית חולים, וכמה פעמים צריכים להמתין כמה שעות עד שאפשר יהיה להשיג את הרופא בזה ודאי נחשב הדבר שאין שם אחר ומותר לבן לטפל באביו”.

עוד הביא שם את הוכחת מחותנו (בעל שו”ת חלקת יעקב) מדברי התוס’ בפסחים (דף כ”ה ע”ב ד”ה אי אפשר) שכתב בהגדרת דבר שלא אפשר: “נראה לר”י דלא אפשר כדרכו אלא בטורח גדול חשיב לא אפשר”.

[77] שו”ת מנחת יצחק (שם), שו”ת שבט הלוי (ח”ט סי’ קצ”ו).

[78] כתב ערוך השלחן (סי’ רמ”א ס”ו) שאם הבן “עושה בטוב יותר מאחר, ואביו חפץ בו יכול לעשות”. מבואר שבמקום שהבן הוא מומחה, ואין אחר שהוא ברמת מומחיות כמותו מזומן לפניהם, מותר לבן לטפל באביו.

ועיין בשו”ת חלקת יעקב (ח”ב סי’ ל”ט אות ג-ד) שיצא לדון בדבר החדש, דאף אם הבן ואחר שווים, אלא שהאב מעדיף דוקא את הבן שכך רצון ליבו, יכול הבן לרפואתו. ונסמך בדבריו על דברי הגמרא בנדרים (מ”א:) דמודר הנאה מותר לרפאותו רפואת הנפש. וכתב הר”ן שם, (ע”פ דברי הירושלמי) דאפילו אם יש שם רופא אחר, דלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. והתם איירינן לענין מודר הנאה מחברו שהוא איסור תורה, ואפילו הכי התירו לרפואתו, וכן בנידון דידן. אולם בשו”ת מנחת יצחק (ח”א סי’ כ”ח אות ז’) האריך לחלוק על דבריו, דשאני נידון דידן דחכמים חששו שמא יוציא דם מיותר שלא נצרך לרפואה, ואין זה דומה לדין מודר הנאה מחברו דממה נפשך, מה שיוציא דם יותר ממה שצריך הוי מקלקל ולא מהנהו כלל, והוא הרי רק הדירו מהנאה.  

אמנם נראה, שאם מומחיותו של הרופא המזומן לפניו שווה למומחיותו של הבן, אולם אותו רופא מתייחס בצורה שאינה נאותה או בבזיון לאב, ואילו הבן יטפל באביו במסירות יתרה ובמאמץ להסב לו את ההרגשה הנעימה ביותר, הרי שיחס זה נחוץ לעצם הטיפול ובזה מותר לבן לטפל באביו. וכבר כתב הרא”ש במסכת בבא קמא (פ”ח סי’ א’) ש”צריך שיהא לחולה נחת רוח מן הרופא”. אולם אין למהר להחליט בזה, והדבר מסור ללב ויש להתייעץ עם חכם בגדר דבר זה.

[79] בספר ‘גשר החיים’ (ח”ב פ”א סי’ א’) כתב שבאופן שהבן עושה בחינם ואילו מומחה אחר לא יעשה כי אם בשכר, נחשב הדבר כליכא אחר. והוסיף, שהבן עצמו ודאי אינו מחויב לשכור מומחה ולשלם לו משלו דנקטינן דכיבוד אב משל אב, א”כ לגביו נחשב הדבר כליכא אחר שמותר לו לטפל באביו.

ובשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ ל”ב) חיזק את דבריו מספר ‘יפה ללב’ (ח”ג רמ”א) שכשהבן עושה בחינם ואילו רופא אחר עושה כן בשכר, נחשב הדבר כליכא אחר שמותר לבן לטפל באביו, כאשר אין ביכולת וברצון האב לתת שכר.

אולם בשו”ת הר צבי (יו”ד סי’ קצ”ז) חלק על דברים אלו וכתב שכיון שהבן מחויב ברפואת אביו ומה שאסור לו להקיז דמו וכו’ אינו אלא רק מחשש שיצא דם מיותר, א”כ מחובתו של הבן להוציא הוצאות לדאוג לעצמו שלא יבוא לידי איסור הוצאת דם ונמצא שהתשלום אינו עבור הכיבוד בעצמו אלא בשביל הבן וחייב להוציא הוצאות אלו, וז”ל: “אף שהדין דין אמת הוא שאינו מחויב להוציא כסף לכבוד אב, הרי זה שייך רק אם כבר נסתלק ממנו גוף חיוב המצוה, כגון אם היה הדין נותן שהוא בעצמו אסור לו להקיז דם, אז נאמר שאין לחייבו לשלם לאחר משום מצות כיבוד, דכיבוד אינו בחיוב ממון וממילא מיפטר ממצוה זו לגמרי. אבל לפי מה דקי”ל דאי ליכא אחר המצוה חוזרת אליו והאי גברא במצות כבוד קאי ומחויב לעשות זה, או ע”י עצמו או ע”י אחר…א”כ (נמצא) שבאמת הבן מחויב לעשות הרפואה לאביו אלא שצריך להדר לעשות ע”י אחר אם אפשר לו כדי שלא ליכנס לחשש שגגת איסור מיתה, ואם הידור זה עולה לו בכסף למה לא יהא חייב להוציא כסף על זה, הרי תשלומים אלו אינם מעצם חיוב כבוד כלל אלא שהוא רוצה להקל על עצמו מעשה המצוה בממונו. למה הדבר דומה, לאב שהודיע לבנו הנמצא במקום רחוק שיבוא אליו להאכילו ולהשקותו והבן קשה לו לבוא רגלי מרחק רב שכזה, דבודאי מחויב להוציא כסף ולנסוע לאביו, ואי משום דמצות כבוד אב אינה יכולה לחייבו ממון מחויב הוא ללכת רגלי. ונמצא שהכסף שהוא משלם לא משום מצות כיבוד אב אלא לגרמיה הוא דעביד שלא יצטרך לכתת רגליו ויהיה מעונה בדרך כחו, וכן הוא כאן, הוא מחויב להקיז דם לאביו, אלא שהוא רוצה שלא ליכנס בחשש שגגת איסור, ובעבור זה צריך לתת כסף להיזהר מחשש איסור ונמצא דהכסף משלם לצורך עצמו שלא להכנס בספק איסור שאינו פוטר אותו ממעשה המצוה, וזהירות זו אינה גרועה מזה שאינו רוצה ללכת רגלי דמחויב להוציא מכספו ע”ז, וכן בשביל זהירות יתרה מחויב להוציא כסף דזהו בשביל עצמו להתרחק ממכשול. וממון זה אינו מחמת מצות כיבוד, דכבוד רמיא עליה בלא”ה בין אם יוציא כסף ובין שלא יוציא כסף דאם אינו רוצה להוציא ע”ז כסף, הרי הוא מחויב לעשות בעצמו ולכן לא יפטר ממצותו אא”כ מעמיד אחר במקומו ואפילו אם זה עולה לו בכסף” עכ”ל.

אולם יש להשיב על טענה זו, שכיון שסוף סוף אסור לבן להקיז דם לאביו או לטפל בו טיפול שיש בו חשש הוצאת דם מיותרת, הרי שאינו מצווה על פעולה זו ולא חייב כלל לעשות זאת, וממילא הוצאת ממון כדי למצוא אדם אחר שיטפל באביו או אמו הרי היא בכלל כיבוד אב משל אב, שדבר שאינו מחויב לעשות לאביו אינו מחויב להוציא על כך ממון. 

שו”ר שכך כתב הגרש”ז אויערבך זצ”ל (מובא בספר נשמת אברהם יו”ד סי’ רמ”א סק”א עמ’ ער”ה): “לענ”ד נראה דהצלתו משגגת חנק אינו דומה להוצאות נסיעה כיון דהשגגת חנק היא ג”כ רק משום אביו שלא להכשל במכה אביו, וכיון שאם אין אחר אינו צריך לחוש לשגגת חנק ומותר בעצמו לעשותו, אי אפשר לחייבו לשכור אחרים אלא משל אב ולא משלו” עכ”ל[79].

אולם ב”גשר החיים” (ח”ב עמ’ י”א) הביא את טענת הגרי”א הרצוג זצ”ל שטען טענה אחרת, וז”ל: “אטו משום דצריך ליתן שכר מותר לו להניח לבנו לעשות איסור”. וכעין זה כתב גם הגר”מ שטרנבוך שליט”א בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ב סי’ תמ”ג): “במקום שחז”ל אסרו והוי ככל איסור דרבנן צריך האב להוציא ע”ז ממון ולא הותר לבן לעבור איסור דרבנן כדי להציל את אביו מהוצאות, ואין להתיר משום שהבן בחינם”. 

ובשו”ת שבט הלוי (ח”י סי’ קנ”ט) כתב שכיון שהדין הוא דאם ליכא אחר מותר לבן לרפאות, בהכרח “גם החשש הוא לא מספק השקול, ומוש”כ הרמב”ן בתוה”א דהתורה חייבה לרפאות וסתם בקי אינו שוגה ומקלקל, ואם גם פעם לא עלתה בידו זה נכנס בגדר היתר של רפואה בין באחר בין באביו, אלא מהיות טוב אנו חוששים לכתחילה שלא לבא לחבלה שלא לצורך רפואה, וא”כ אין כאן נדון של הצלה מלאו גמור וא”כ גם אם נחמיר דאע”פ שלקח שכר יש לו דין איכא אחר, יראה דא”צ  אלא ליתן שכר מטפל הרגיל, אבל להפריז בממון הרבה ודאי דלא צריך” עכ”ל.

[80] שו”ת תשובות והנהגות (ח”ב סי’ תמ”ג).

[81] קונטרס כיבוד או”א מהגר”י זילברשטיין שליט”א (בספר אבני זיכרון עמ’ ש”ז בהערה).

[82] בשו”ת מנחת שלמה (ח”ב סי’ ע”ו) כתב שבלשון הרמ”א מבואר שאם אין שם אחר לעשות והוא (האב) מצטער, מותר לבן להקיז לו דמו וכו’. וא”כ מצוות מילה לא גרע ממקום צער דודאי אם אין שם אחר שרי להזדרז ולמול את האב שלא יעבור עליו יום אחד בלי מילה.

[83] בספר “מושב זקנים” לבעלי התוס’ (פרשת קדושים) כתב שאסור לבן לספר את אביו שמא יעשה בו חבורה, כמו שאסרו חז”ל להוציא ממנו קוץ מחשש שמא יעשה בו חבורה. וכן בספר לקט יושר (תלמיד התרומת הדשן, יו”ד עמ’ 37) כתב שבעל התרומת הדשן לא הרשה לבנו לגלח לו את זקנו, שמא יעשה בו חבורה, ואף שהוא מוחל לו על כך.

אולם יש לדון בזה, בזמנינו שרגילים לספר במכשירים חשמליים או במספריים שלא שכיח כלל שיצא דם מחמת התספורת, אין זה דומה כלל להוצאת קוץ או פתיחת כויה שמצויה בהם מאוד הוצאת דם. ודוגמה לדבר כבר כתב הגרש”ז אויערבך זצ”ל בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ ל”ב אות א’) לגבי זריקות (לתוך השריר) שאין להחמיר משום שע”פ רוב אין זה עושה כלל חבורה.

א”כ במקום שיש עדיפות מסוימת שהבן יספר אותו יש מקום להקל. אולם מצוי שכשמגלחים את השערות מהעורף באמצעות סכין, העור נפצע ויורד דם, לפיכך לא ישתמש הבן בסכין כשמספר את אביו.

[84] ועיין עוד בשו”ת באר משה (ח”ד סי’ פ”ד), ובשו”ת משנה הלכות (ח”ב יו”ד סי’ קט”ו).

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים