ניתוחים קוסמטיים לאור ההלכה

רבני בית ההוראה
כ"ב תשרי ה'תשע"ג

 

ראשי פרקים:

 

מבוא

  1. מקור איסור חבלה בעצמו
  2. שיטת המתירים
  3. דעות הפוסקים
  4. חבלה ברשות
  5. חובל בחברו
  6.  חבלה לצורך
  7.  ניתוחים קוסמטיים
  8.  דיאטה
  9.  תרומת דם עבור הרווחת ממון
  10. .  ניתוחים קוסמטיים בהורים


 

ניתוחים קוסמטיים

מבוא

בשנים האחרונות, עם התפתחות תחום “הניתוחים הפלסטיים”, נפתח פתח בפני  אנשים ונשים רבים ליפות עצמם ע”י ניתוחים שונים. ניתוחים אלו הם כירורגים לכל דבר הכרוכים בחיתוך העור, הבשר והוצאת דם. לדוגמה, אשה שקפצה עליה זקנה ורוצה להראות צעירה יותר, לצורך זה עליה לעבור סדרת ניתוחים בפניה (FACE LIFT). כעת נשאלת השאלה האם ניתוחים אלו מותרים או שמא יש לחשוש שהמנתח והמנותח עוברים על איסור תורה של חבלה בגופו?

דבר ברור הוא שאם הניתוח הוא לצורך רפואי או לצורך תיקון אברים (כגון אחר תאונה או פגם מלידה) הרי הוא מותר. אולם נידון דידן באיש או אשה שעושים כן ללא שום צורך רפואי אלא רק כדי לשפר את המראה החיצוני.

עוד נברר במאמר זה האם מותר למנתח פלסטי לנתח את אביו בניתוחים קוסמטיים[א].

 

1. מקור איסור חבלה בעצמו

אדם החובל בעצמו אפי’ בלא הוצאת דם עובר על איסור תורה, הקדמונים נחלקו במקור הדין:

א. הגמ’ במסכת בבא קמא (צ”א:) הקשתה סתירה בין המשנה (בדף צ:) האומרת שאין אדם רשאי לחבול בעצמו, לבין הברייתא (שבועות דף כז.) ששם נאמר שאדם רשאי לחבול בעצמו. ותירצה “תנאי היא”, דהיינו שדין זה תלוי במחלוקת תנאים. בהמשך הסוגיה, נשאה ונתנה הגמ’ מי הוא התנא האוסר חבלה בעצמו. והסיקה שהוא רבי אליעזר הקפר ברבי, שביאר מדוע נזיר נקרא חוטא, כאמור בפסוק “וכפר עליו מאשר חטא על הנפש” (במדבר ו, יא), וכי באיזה נפש חטא הנזיר שאנו קוראים בו “חטא על הנפש”?! וביאר, שחטאו היה במה שציער עצמו מן היין, שאין לאדם להימנע מהטוב שנתן הבורא בבריאה.

לומדת מכך הגמ’: “והלא דברים ק”ו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. כלומר, המסגף עצמו ויושב בתענית נחשב חוטא, א”כ ק”ו לאדם החובל בגופו שנחשב חוטא ועובר איסור.

נמצא שלפי הגמ’ הנ”ל איסור חבלה בעצמו מקורו, מהכתוב בנזיר “וכפר עליו מאשר חטא על הנפש”.

 

ב. בתוספתא (ב”ק פ”ט,א) מבואר שמקור איסור חבלה בעצמו הוא מהפסוק (בראשית ט,ה) “ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש” – מיד נפשותיכם אדרוש את החובל בעצמו, שאף שאין דינו מסור לידי אדם, שאין בית דין מענישים אותו, אולם דינו מסור לשמים. בספר החסידים [תרע”ו] הביא גם כן מקור זה כפי שהוזכר בתוספתא.[2]

ג. מפשטות לשון הרמב”ם (פ”ה חובל ומזיק ה”א) משמע, שמקור איסור חבלה בעצמו נלמד מאותו מקור של האיסור לחבול בחברו, שנאמר (דברים כה, ג) “לא יוסיף” (להלן יבואר דין חובל בחברו) אולם יש שרצו לדחוק בלשונו ש”לא יוסיף” הוא מקור לחובל בחברו, ואילו חובל בעצמו נלמד ממקור אחר (עי”ש).

 

2.שיטת המתירים

הרמ”ה (מובא בשיטה מקובצת ב”ק צא:) הוכיח שדעת רב חסדא היא שמותר לאדם לחבול בעצמו, וכך יש לפסוק: הגמ’ מספרת שכאשר היה הולך רב חסדא בין קוצים ודרדרים היה מרים את בגדיו כדי שלא יקרעו, אף על פי שבכך היה נסרט גופו, וטענתו בפיו “זו מעלה ארוכה וזו אינה מעלה ארוכה”. דהיינו בגדים אינם יכולים להתרפאות נמצא שהקורעם עובר על איסור “בל תשחית”. מה שאין כן בשרו, כיון שמעלה רפואה אינו עובר על איסור “בל תשחית”. הוכיח מכאן הרמ”ה שמותר לאדם לחבול בעצמו משום שלהלכה פוסקים כרב חסדא “דבתרא הוא”[3].

אלא שבספר “ים של שלמה” (ב”ק פ”ח סי’ נ”ט) אחר שהביא את דברי הרמ”ה כתב שאולי כל דבריו אמורים רק בחבלה לצורך, כגון רב חסדא שהיה צריך לעבור דרך הקוצים, אך אם אין החבלה נצרכת גם הוא מודה שאסור, ונמצא שהרמ”ה אינו חולק על דעת האוסרים [בהמשך יבואר דין חבלה לצורך]. גם בספר “שדי חמד” (מערכת הא’ כללים אות ג’ ד”ה עוד ראיתי) כתב שניתן לדחוק שהרמ”ה שהתיר חבלה בגופו פסק כן בחבלה לצורך שהיא מותרת.

 

3. דעות הפוסקים

לענין הלכה: הטור (חו”מ סי’ ת”כ סעיף ל”א) פסק כשיטת הרמ”ה שמותר לאדם לחבול בעצמו.

אולם הרמב”ם (פ”ה מהל’ חובל ומזיק ה”א) פסק כסתם משנה בבא קמא  שאין אדם רשאי לחבול בעצמו, וכן פסק השולחן ערוך (חושן משפט סי’ ת”כ סעיף ל”א): “החובל בעצמו אע”פ שאינו רשאי [פטור]”.

גם בשולחן ערוך הגר”ז (הל’ נזקי גוף ונפש ודיניהם ה”ד) כתב שחבלה בגופו אסורה וזה לשונו: “אסור לאדם להכות את חברו אפי’ הוא נותן לו רשות להכותו כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער אפי’ במניעת איזה מאכל או משתה אלא אם כן עושה בדרך תשובה…” עד כאן לשונו. מתוך דבריו עולה ממילא הדין שאסור לאדם להכות את עצמו, כיון שאין לו רשות על גופו לא להכות בעצמו ולא לתת לאחר רשות להכותו .

 

4. חבלה ברשות

חידוש גדול חידש בספר מנחת חינוך מצוה מ”ח “שלא להכות אב ואם” (אות ג’), לדבריו, אדם יכול לתת רשות לחברו להכותו, ואין בו שום איסור. ואפי’ אב יכול לבקש מבנו שיכהו ואין בו שום איסור. ואמנם מצאנו כסברה זו גם בשו”ת הרלב”ח (בקונטרס הסמיכה ק”א ד”ה עוד אני אומר) שאם אמר לחברו הכני ופצעני ע”מ לפטור פטור לכל הדעות.  וכתב הגרי”פ פערלא שנראה שהוא מותר (ולא רק פטור) שכן משמע ברמב”ם (פ”ה מהלכות חובל ומזיק ה”א) שאינו עובר על איסור “חובל בחברו” רק דרך “נציון ובזיון” (כפי שיבואר בהמשך בעזה”י), וכן בס’ שדי חמד (מערכת האלף כללים אות ג’ ד”ה “ותמיהא לי”) כתב שכוונת הרלב”ח שחבלה בעצמו ובחברו ברת מחילה. (אמנם הרלב”ח לא התיר אלא רק חבלה בחברו ולא הזכיר חבלה באביו, ובענין זה המנחת חינוך הוא דעת יחידי).

אולם רוב הפוסקים חלקו על שיטת המנחת חינוך ולדעתם אין לאדם “זכות” ו”בעלות” על גופו ואינו יכול להכות את עצמו, ולא לתת לאחר להכותו [אמנם אם הוא לצורך יבואר בהמשך]: בשאילתות (שאילתא ס’) כתב שאף שאב שמחל על כבודו כבודו מחול, היינו דווקא כבודו אבל על הכאתו וקללתו אינו יכול למחול. וכן כתב בשו”ת הריב”ש (סי’ תפ”ד) שאסור לחבול בחברו אף אם נותן לו רשות[4].

גם בספר שדי חמד (שם) כתב שאין דברי המנחת חינוך והרלב”ח מבוררים להלכה.

וכאמור, כך פסק בשו”ע הרב (שם) שאין לאדם רשות על עצמו, וא”כ אינו יכול למחול על הכאתו.

 

5. חובל בחברו

איסור חבלה בחברו מפורש בתורה לגבי אדם שהתחייב בבית הדין מלקות, הדין הוא ששליח בית דין מכהו ארבעים חסר אחת. וכתוב בפסוק (דברים כ”ה, ג’) “ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף להכותו על אלו מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך”. ומכאן למדו במס’ סנהדרין (פה.) אזהרה למכה את חברו. שהרי השליח בי”ד בתחלה מכה בהיתר, ואף על פי כן כתוב “לא יוסיף”. דהיינו שאם הכהו השליח יותר מהמגיע לו עובר בלאו, א”כ כל שכן המכה את חברו בחנם עובר בלא תעשה”.

וכ”פ הרמב”ם (בהל’ חובל ומזיק פ”ה ה”א) וזה לשונו: “אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון [י”ג בזיון] הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר “לא יוסיף להכותו” אם הזהירה תורה מלהוסיף בהכאת החוטא, קל וחומר למכה את הצדיק” עכ”ל.

וזה לשון השולחן ערוך [חו”מ סי’ ת”כ סל”א]: “החובל בעצמו אע”פ שאינו רשאי [פטור], אחרים שחבלו בו חייבים” עכ”ל.

 

6. חבלה לצורך

עד כה ביררנו את האיסור לאדם לחבול בעצמו וכל שכן בחברו שלא לצורך. עתה עלינו לחקור מה דין החובל לצורך. לדוגמה, אשה העושה ניתוח קוסמטי כדי ליפות את עצמה ולהיות יותר נאה, האם דבר זה נחשב צורך חשוב ומותר, או שכל סוגי החבלה אסורות? [וכבר ביארנו בתחילת המאמר כי צורך רפואי בוודאי מותר, כפי שכתבה התורה “ורפא ירפא”  (שמות כ”א, י”ט) מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות (ראה בבא קמא פ”ה.)].

 

בתוספות (ב”ק דף צא: ד”ה אלא האי) הביאו את דעת ר”י שגם אדם החובל בעצמו לצורך מסוים, אעפ”כ עובר בלאו[5].

 

אמנם בפני יהושע (שם) חילק בין צורך קטן שבו אסרו חבלה, לבין צורך גדול שבו גם חובל בעצמו מותר[6]

אולם ברמב”ם שהובא לעיל [פ”ב מהל’ חובל ומזיק ה”א] משמע שרק חבלה דרך “נציון ובזיון” אסורה, אולם אם חובל לצורך אין זה בדרך נציון ובזיון ומותר.

 

בשו”ת אגרות משה (חו”מ ח”א סי’ ק”ג, חו”מ ח”ב סי’ ס”ה-ס”ו) הקשה על דברי התוס’ שאסרו חבלה לצורך, שהרי תוס’ דיברו על איסור בל תשחית (כאמור בהגה פ”ט) ובזה כתבו שאפי’ לצורך אסור חבלה בעצמו. אולם למסקנת הסוגיה שאיסור חובל בעצמו נלמד מנזיר כר”א הקפר ברבי, אזי כל חבלה לצורך תהא מותרת. שהרי זה ודאי שאם נמנע מלשתות יין בשביל הרווחת ממון (כגון שהתנו איתו שאם יימנע מלשתות יין יקבל כסף), דבר ברור הוא שאין בו “חטא”, שהרי סוף סוף הוא נהנה יותר ממניעת השתיה מאשר אילו היה שותה. וא”כ, כיון ששאר חבלה אנו למדים בקל וחומר מנזיר, אזי גם הנלמד, דיו שיהא כמלמד, שכל שחובל לצורך יהא מותר. עכ”פ נמצא שמתוך הסוגיה עולה שחבלה לצורך מותרת ומה הטעם שתוס’ אסרוה?!

 

אלא ביאר ה”אגרות משה” שיש לחלק בין שני סוגי “צער הגוף”: (א) המונע את עצמו מלשתות יין עבור הרווחת ממון אין להחשיבו כלל למצטער, כיון שהנאתו מהרווח גדולה מצער מניעת השתיה. וראיה לדבר, שאם לא התגבר על יצרו ושתה יהא לו עוד יותר צער מזה שהפסיד הרווח שהיה משיג כשלא היה שותה.

 

(ב) הסוג השני הוא החובל בעצמו שהוא צער ממש ולא רק הימנעות מהנאה, ובזה ברור שיהא אסור לו לחבול בעצמו עבור רווח ממוני שהרי אין כאן השוואה בין החבלה בעצמו לבין הרווחת ממון שהרי יש כאן חבלה וצער גמור עבור קבלת שכר, וזה פשוט וברור שיש לאסור, כיון שלא התירו לעבור על איסור בשביל קבלת תמורה[7].

 

7. ניתוחים קוסמטיים

עפ”י הדברים האמורים יש לדון בכל הניתוחים הקוסמטיים למיניהם, כגון אשה שרוצה לבצע ניתוח לצורך התייפות ונוי, במושכל ראשון היה מקום לאסור שהרי ניתוחים אלו הם חבלה בגופה ממש, ותוס’ הרי פסקו לאסור אפי’ חבלה לצורך.

 

אולם כתב האגרות משה (חו”מ ח”ב סי’ ס”ו) שיש להתיר לערוך ניתוחים אלו כשסיבת הניתוח היא לצורך התייפות ונוי. ונימוקו עמו דכיון שהרמב”ם לא אסר אלא חבלה “דרך נציון” ויש גורסים “בזיון”, אזי אם חובלים בצורה שהיא לטובתה יש להתיר.

 

עוד הוסיף, שאפי’ אם לא נסבור כהרמב”ם שהחבלה האסורה היא רק כשהיא דרך נציון ובזיון, מ”מ יש להתיר מטעם “ואהבת לרעך כמוך”. כפי שפרש”י (סנהדרין פ”ד:) “לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהן אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו”. וחבלה כדוגמת ניתוח קוסמטי הרי היא לטובת האדם ועל זה לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם.

עוד הביא ראיה לכך מהגמ’ במס’ בכורות (מה.): שם במשנה הוזכר דין כהן שהיתה לו יתרת וחתכה, ולא הוזכר שם שום איסור בחבלה, ואם היה איסור בדבר היה צריך לומר “אע”פ שאינו רשאי”. אלא ע”כ מכיון שחיתוך זה נעשה לנוי הרי מותר הדבר, וכל שכן נערה או אשה שהייפוי הוא יותר צורך וטובה מאשר לאיש שהרי כבר אמרו חז”ל (כתובות נט:) “אין אשה אלא ליופי”, ודאי יש להחשיב ניתוח קוסמטי כטובתה, ויהא מותר לערוך ניתוח בשביל להתייפות.

 

אמנם, כל זה בצורך נורמטיבי, כגון אשה שרוצה להתייפות לצורך מציאת שידוך, או שיש לה מורל נמוך ולצורך שיפור בטחונה העצמי מעוניינת לערוך ניתוחים קוסמטיים, כגון ניתוחי פנים:

ניתוחי “אף” שאינו פרופורציונאלי(RHINOTLASTY PLASTY) , ניתוחים סביב העיניים (BIETHAROTLASTY PLASTY) , ניתוח לשיפור מראה האוזניים (OTO PLASTY) כמו כן ניתוחים לתיקון מומים נסתרים כדי שלא להתגנות על בעלה (MAMO PLASTY). נראה שכל המקרים הללו נחשבים ניתוחים לצורך, שבהם התיר האגרות משה.

אולם איש או אשה שרוצים לבצע ניתוח בלא צורך מתקבל על הדעת, כגון אנשים שרוצים להראות כאנשים אחרים ומעוניינים לשנות את כל מראם, זה ודאי נחשב שלא לצורך ואיסור גמור הוא לעשות חבלה שלא לצורך.

ולמעשה, דבר ברור הוא, שכל מקרה יש לדון לגופו ולשאול “שאלת חכם” ואין להקיש ממקרה אחד למשנהו.

 

 

 

 

8. דיאטה

שאלה נוספת נשאל הגר”מ פינשטיין זצ”ל,[8] לגבי אשה שרוצה לעשות דיאטה להימנע ממאכלים שונים, ומדובר שאין היא נמצאת בסיכון עקב השמנת יתר, אלא שמעוניינת להתייפות, ואוכלת רק כדי קיום ונמנעת משאר המאכלים. האם דבר זה מותר או שמא זה הוי בכלל חבלה בגופה שאסור?

 

והשיב שאם נמנעת ממאכלים מתוקים שהם רק בגדר תאוה, ודאי שיכולה להחליף תאוה בתאוה. דהיינו, אם תאות ההרזיה וההתייפות עדיפה לה מאשר תאות המאכלים המתוקים, אין זה בכלל איסור חבלה בעצמה.

אולם, אם נמנעת מאכילת מאכלים בסיסיים והיא מצערת עצמה ברעבון לא שגרתי, [ואינה אוכלת אלא רק כדי קיום] כתב האגרו”מ שדעתו נוטה לאיסור שהוא בכלל חבלה בעצמה, אמנם הוסיף שכיון שפעמים רבות גם הרגשת הרעבון הוא רק מהרגל רע של אכילה מיותרת, א”כ אף שגם במקרים אלו יש לאסור שהרי הוא רק לצורך נוי ולא לצורך רפואה אין למחות בידן.

 

9.תרומת דם עבור קבלת ממון

שאלה נוספת שאלו את הגר”מ פיינשטיין זצ”ל[9], האם מותר להוציא דם לצורך הרווחת ממון. לדוגמה, מה שנהוג במדינות שונות בעולם שלצורך עידוד תרומת דם משלמים סכום סמלי עבור כל תרומה. נשאלת השאלה האם תרומה זו מותרת או שיש בה משום איסור חובל בעצמו?

(כמובן מדובר באופן שאין בזה דין הצלת נפשות, משום שאין חולה לפנינו שצריך את התרומה, אלא מראש מכינים מלאי תרומות “בבנק הדם” שלכשיזדמנו חולים יהיו להם מנות דם זמינות, ומי יודע אם בכלל התרומה שלו תבוא לידי אדם שדוחים איסורים בשבילו).

 

פסק האגרו”מ שיש להתיר משתי סיבות:

(א) אף שהיה מקום לאסור משום שאף חבלה לצורך הרווחת ממון גרידא אסורה כמבואר לעיל. אולם כאן בתרומת הדם יש צורך רפואי, שהרי מצינו שבדורות הקודמים היו נוהגים להקיז דם אף רק ל”אקורי” [להתקרר] כמבואר במס’ שבת (דף קכ”ט.), וראה שם עוד מאמרים במעלת הקזת הדם. ולכן אף שנשתנתה המציאות כבר בזמן הרמב”ם, כמו שכתב (בפ”ד מדעות הי”ח) שיקיז רק בצריך לזה ביותר ואחר חמישים שנה לא יקיז כלל (ועיי”ש בכסף משנה). ועתה נשתנה עוד יותר שאין מניחין להקיז כלל לצורך רפואה מ”מ ודאי גם עתה יש איזה רפואה בדבר שלא מסתבר שיהיה שינוי גדול כל כך בין זמן חז”ל לימינו.

(ב) סברא נוספת כתב הגר”מ פינשטיין זצ”ל, שכיום מוציאים הרופאים את הדם כמעט בלא צער. לכן הסיק שאפשר שאין לאסור חבלה זו של הוצאת הדם והרוצה להקל אין למחות בידו.

 

10.ניתוח קוסמטי בהורים

פסוק מפורש הוא בתורה שהמכה אביו או אמו ועשה בהם חבורה בהוצאת דם חייב מיתה בחנק כדכתיב (שמות כא, טו) “ומכה אביו ואמו מות יומת” (אמנם אף המכה בלא הוצאת דם עובר “בארור מקלה אביו”).

בן שרוצה לטפל טיפול רפואי באביו כאשר הטיפול כרוך בהוצאת דם, פסק השו”ע (יו”ד סי’ רמ”א ס”ג) שלא יטפל אלא אחר יעשה כן. אולם הרמ”א פסק שם שכאשר “ליכא אחר”, דהיינו שאין אחר שיכול לרפאותו מותר לבן לרפאות ורק כאשר יש אחר אסור לבן לרפאות[10].

 

חילוק זה למדו הראשונים מכח הסוגיה במס’ סנהדרין (פ”ד:), שם הסתפקה הגמ’ האם מותר לבן להקיז דם לאביו, רב מתנא אמר “ואהבת לרעך כמוך”, רב דימי בר חיננא אמר “מכה אדם ומכה בהמה” מה מכה בהמה לרפואה פטור, אף מכה אדם לרפואה פטור. ובהמשך, הביאה הגמ’ שרב [וי”ג רב פפא] לא הרשה לבנו להוציא ממנו קוץ מחשש להוצאת דם, וכן מר בריה דרבינא לא הרשה לבנו לפתוח כוויה מחשש זה.

 

הרי”ף [יט. מדפי הרי”ף] וכן הרא”ש [פ”י,א] פסקו כאמוראים שאסור לבן להוציא קוץ מאביו מחשש הוצאת דם. אולם כתב הרמב”ן [תורת האדם ענין הסכנה ו’] שסיבת האיסור לבן לרפאות את אביו היא כיון שישנו אחר שיכול לעשות כן, אזי אין טעם שהבן יכנס לספק איסור שגגת מיתה (שאם יוציא דם מיותר נמצא חובל באביו שלא לצורך). אולם אם אין אחר שיכול לעשות כן מותר לבן להתעסק בכל עניני רפואה של אביו כיון שיש בזה מצוה של “ואהבת לרעך כמוך” [ופירש שכן כוונת הרי”ף]

 

כעת ע”פ הדברים האמורים יש לשאול האם לבן מנתח פלסטי מותר לטפל בהוריו בניתוחים שונים שכל עניינם אינו אלא לייפוי ונוי, ומה שפסק הרמ”א באין אחר שמותר לבן לטפל, היה מקום לומר שהוא רק בטיפולים רפואיים, או שיש דבר שמפריע לאב כגון קוץ תחוב בבשרו, אולם לצורך נוי והתייפות מנין לנו להתיר?

 

בספר שיעורי תורה לרופאים (להגר”י זילברשטיין שליט”א, ח”א סי’ כ”ז) רצה להוכיח שגם טיפול קוסמטי נחשב ריפוי. ממה שאמרו חז”ל בב”ק (פ”ה:) שתתכן מציאות שהחובל בחברו יחויב לשלם דמי ריפוי, מבלי שיצטרך לשלם דמי נזק. והוא באופן שהיתה לו מכה בבשרו והיתה מתרפאת, ונתן לו חברו סם חריף על המכה שריפא לו את הכאב, אולם כתוצאה מכך החויר בשרו כצרעת, ועל מקרה זה חייבתו תורה “ורפא ירפא” – שישלם דמי ריפוי. הרי מוכח שגם תרופה קוסמטית ליפוי הבשר שנפגם מראהו, הרי הוא בכלל “ורפא ירפא”.

אולם הוסיף שיתכן שכל זה דוקא כאשר מתבייש לצאת בצורה כזו בין אנשים, וכעין מה שכתבו התוס’ שבת (נ’: ד”ה בשביל) “ואם אין לו צער אחר אלא שמתבייש לילך בין בני אדם שרי, דאין לך צער גדול מזה”. אבל טיפול קוסמטי לתוספת נוי (או יישור שיניים) שאין בהם פגם גדול נראה דאין בו מצוה, (ואינו בכלל רפואה הכתובה בתורה).

 

ויעויין בשו”ת ציץ אליעזר (חי”א סי’ מ”א) שהביא את דברי השערי צדק שרצה לחדש חידוש גדול: “התורה נתנה רשות לרופא לרפא דוקא מחלה, או להציל מצער וייסורים הבאים לאדם בניגוד לטבעו, אבל אם נולד בטבעו כך ורוצים לשנות את טבעו, אין זה גדר רפואה”. השערי צדק מרחיק לכת עד שכותב שאשה שנולדה בטבעה עקרה, אין בטיפול בעקרות מלידה משום רפואה (לגבי כל היתרי רפואה) משום שבזה רוצים לשנות את טבעה ולא לרפואתה. אולם הרבה אחרונים דחו דבריו.

 

והנה, לכאורה דברים אלו לא נוגעים לנידון דידן, אלא נראה לומר שכל צורך שהאב מצטער בו ומבקש מבנו שיעשה לו למנוע את צערו, נחשב צורך שהתירו הרמ”א בליכא אחר. וראיה לדבר משורש הטעם האמור בגמ’ להתיר הקזת דם לאביו, שהוא משום “ואהבת לרעך כמוך” שכל שעושה לטובת ההורה, אין בזה גדר חבלה. וכן מהלימוד מרפואת בהמה שכשם שצורך הבהמה אינו נחשב “מכה”, כך גם הכאת האב או האם לצורך רפואי אינה נחשבת מכה, רואים להדיא שכל שהוא לטובת האב אין זה בכלל חבלה, ועיין שכן כתב בשו”ת מנחת שלמה (ח”ב סי’ ע”ו) להתיר עפ”ז לבן למול את אביו באופן שאין אחר שיעשה זאת , למרות שעריכת ברית מילה אינה רפואה אלא צורך גדול. מבואר שלפי הבנתו כל צורך גדול כזה שהאב מצטער בו, ומצווה לבן לעשות, כשליכא אחר אין זה בגדר חבורה האסורה, ומותר לבן לעשותו.

 

א”כ גם ניתוח לצורך תיקון פגם במראה האב או האם יהא בכלל היתר זה, וכפי שכתב הרמ”א שכל שהאב מצטער בדבר וליכא אחר, מותר לבן לרפאתו. וכשהאב סובל מביטחון עצמי נמוך עקב מראהו הבעייתי, או שדבר זה מפריע לו להסתובב בחברת בני אדם, משום שמתבייש באותו מום, נראה ודאי שנחשב צורך האב והרי זה בכלל ההיתר שכתב הרמ”א. ואם האב מעוניין בבנו כיון שהוא המנתח הטוב ביותר בתחום, או שמתבייש ללכת לרופא אחר יראה שלבן מותר לנתח ניתוחים אלו.

 

להלן מצורפת תשובת הגאון הגדול ר”מ שטרנבוך שליט”א בעניין זה.

 

י”ד תמוז התשע”ב

לכבוד

מרן שר התורה ר’ משה שטרנבוך שליט”א

אחדשה”ט

 

שאלתי, בעניין מנתח פלסטי אשר אביו סובל מדימוי עצמי נמוך, עקב פגם, לדעתו, במראהו החיצוני.

האב מבקש מבנו שינתחו ניתוח קוסמטי לצורך תיקון אותו פגם. הבן נחשב מומחה מאוד בתחום זה, לכן האב חפץ שבנו יבצע את הניתוח. יתרה מזו, אם יצטרך לבקש מרופא אחר שיעשה ניתוח זה יצטרך להמתין זמן רב, ויוטרד מכך מאוד.

 

האם מותר לבן לנתח את אביו?

 

בכבוד רב ובהערכה רבה

דוד צבי אפשטיין

ירושלים

 

תשובת כבוד הרב[11]:

נשאלתי, שהאב מבקש מבנו לעשות לו ניתוח קוסמטי ולאחר צריך להמתין זמן, אם מותר. נראה כיון שאינו לרפואה רק לקוסמטיקה, תלוי אם מקובל ורגילים לעשותו, נקרא נצרך ומותר ואין צריך להמתין, אבל אם מפונק ואפשר להמתין לא אוכל להתיר, שאסרו חז”ל כשיש אחר אפילו ברפואה.

 

 




[א] תודות לדודי ד”ר מורדי פריימן הי”ו מומחה לפלסטיקה כירורגית על העזרה ברקע הרפואי למאמר זה.

[2] הגמ’ במסכת בבא קמא שהזכרנו, אמנם ניסתה לומר שהפסוק “ואך את דמכם” וכו’ מהווה מקור לאיסור חבלה בעצמו, אולם דחתה זאת ד”קטלא שאני”, דהיינו שפסוק זה נאמר רק לגבי האיסור להמית את עצמו, אולם מנין לאסור לחבול בעצמו?! וא”כ לכאורה קצת קשה איך בתוספתא נלמד איסור חבלה מפסוק זה. אולם, עיין במאירי (ב”ק שם ד”ה זה שביארנו) שאחר שלמדנו מנזיר שהמצער עצמו עובר על איסור, שוב כבר ניתן לומר שגם הפסוק “ואך את דמכם” מדבר על כל חבלה, ולא רק על ממית עצמו (כיון שכבר אי אפשר לדחות “קטלא שאני” – שהרי יש סיוע מנזיר).

[3] ומה שהבאנו בשם ר”א הקפר שאסור לאדם לחבול בעצמו כפי שנלמד מנזיר, כתב על כך הבית יוסף (חו”מ סי’ ת”כ ס”ק כ”א) שמשמע ליה להרמ”ה שבשום מקום אין הלכה כר”א הקפר, וראה ברמב”ם (מובא להלן) שפסק לאסור חבלה בעצמו, וציין הגר”א יו”ד סי’ רל”ו סק”ו שמקורו אינו מר”א הקפר אלא ממקום אחר.

[4]  והוסיף שמה שאמרו בסוף פרק החובל שאם מחל על הכאתו דהיינו שאמר לחבירו “הכני על מנת לפטור שפטור, זה אינו אלא לענין פטור מממון. אבל אין הוכחה מזה שיוכל להכותו ולפוצעו ולהפטר מלאו.

[5] תוס’ דיברו בשלב שהגמ’ למדה שמקור איסור חבלה בעצמו הוא מ”בל תשחית” – וע”ז פירשו שחידוש הוא שהמקרע על המת עובר משום “בל תשחית” אפילו בקורע לצורך, והוסיפו שכמו כן מה שכתוב “ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש” היינו שההורג עצמו אפי’ לצורך, כגון שירא מאיזה דבר, הקב”ה ידרוש את דמו שעבר על איסור. [יוצא מן הכלל הוא אדם שירא פן יעבירוהו העובדי כוכבים עברה ומפחד שמא ייסרוהו ביסורין שלא יוכל לעמוד בהן, אז מותר לו לחבול בעצמו כמו שמצינו בגמ’ במסכת גיטין (נ”ז:) גבי ארבע מאות ילדים שנשבו לקלון שהטילו עצמם לים (תוס’ עבודה זרה יח.)].

[6] אמנם המעין בפנ”י ימצא שהתיר רק צורך גדול וסכנת נפשות יחד (וצורך גדול ניתן להחשיב כי ההיא דשאול המלך ע”ה שאמר לנושא כליו עמוד ודקרני פן יפגעוני הערלים שהוא כדי להציל רבבות מישראל שיבואו להצילו, ע”ע תפארת ישראל יומא (פ”ח מ”ח) וא”כ משמע שצורך גדול גרידא גם לפנ”י לא יתירו, וצ”ב.

[7] האגרו”מ (חו”מ ח”ב סי’ ס”ו) הביא הוכחה לחילוק זה: שהרי לדינא אין אנו סוברים כר”א הקפר ברבי שנזיר נקרא חוטא, ומכל מקום פסקו הרמב”ם והשו”ע שחובל בעצמו אסור, על כורחך שהוא מלימוד אחר שאפי’ לצורך אסור [וע”ע בגר”א יו”ד סי’ רל”ו סק”ו] וזה לא מסתבר בכגון הציור שהבאנו בנזיר שבו מסתבר להתיר לצורך, אלא על כורחך אתה אומר חילוק הדברים כמובא.

[8]  שו”ת אגרו”מ חו”מ ח”ב סי’ ס”ה.

[9]  שו”ת אגרו”מ חו”מ ח”א סי’ ק”ג.

[10] בפוסקי זמננו דנו מה ההגדרה למושג “שאין אחר” שמותר לבן לרפאות, וחקרו בדוגמאות שונות כגון: שאחר לוקח כסף והבן יעשה בחינם [ראה שו”ת הר צבי יו”ד סי’ קצ”ג, גשר החיים ח”ב פ”א סי’ יא, שו”ת מנחת יצחק], וכן אם הבן מומחה יותר (ערוך השולחן יו”ד סי’ רמ”א).

[11] נמסרה ע”י נכדו הרב פנחס שטרנבוך שליט”א.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים