בס"ד
לכבוד רבני בית ההוראה שליט"א
חתנו של אחד מחשובי המתפללים אצלינו בבית הכנסת חולה במחלה הידועה רח"ל, והוא מבקש שיזעקו עליו בציבור כמנהג, בקול התעוררות, בעצם יום השבת. והנה לשון השו"ע שהותר להתפלל על החולה המסוכן בו ביום, ומשמע שיש חשש שיסתכן היום, אבל אי לא"ה אסור. וכן הוא בשו"ע הרב שם: (סימן רפח): "ואפילו שאלת צרכיו התירו אם הוא חולה המסוכן סכנת היום שזועקים ומתחננים עליו בשבת אפילו בצבור וכו' אבל חולה שאין מסוכן בו ביום אסור לבקש עליו ולא לברכו בשבת כיון שאפשר לעשות כן אחר השבת".
וכן הוא בשו"ת הריב"ש (סימן תקיב): שאלת, מהו לומר אבינו מלכנו, בשבת שבין ראש השנה ליוה"כ וכו' תשובה: בדבר כזה, שרבו בו הסברות, וגם שאין אסורו חמור כל כך, הולכין בו אחר המנהג. וכו' ובגירונד"א, נהגו ג"כ שלא לאמרו בהם, מן הטעם הזה, זולתי ביום הכפורים, שחל להיות בשבת; מפני שהוא גמר דין. ואם לא עכשיו, אימתי, ועשאוהו כנרדף, שצועקין עליו בשבת, כשיש בו סכנה ליומו. אבל אם אין בו סכנה ליומו, לא. ובכאן, כיון שעדיין יש שהות עד יום הכפורים, אין צועקין בשבת. ע"כ. ומבואר דרק בסכנת היום מותר להתריע בשבת.
אמנם מאידך, טענו כמה מהאברכים, דלשון השו"ע הוא לאו דוקא, ובכל סכנה מותר.
וכן לשון המ"ב קצת משמע כדבריהם, שכתב שם סימן רפח ס"ק כח : אבל "מי שאינו מסוכן לא", וכשעושין מי שבירך לחולה "שאין בו סכנה" אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. ולברך המקשה לילד בודאי מותר דהא בכלל "מסוכנת היא" וכן היולדת בתוך שבוע ראשון ג"כ נראה דלכו"ע אין להחמיר. ע"כ. אלא אם נאמר, שהמ"ב דיבר רק על 'מי שבירך' ולא על זעקה.
ושו"ר בשו"ת אגר"מ חלק א סימן קה: ביום טוב אחרון של פסח ביקש חולה שיתפללו בעדו והיה מסוכן, אבל לא היה סכנת היום, ואמרו מזמורי תהלים והתפילה עבורו, ושאלוני אם עשו כדין, ואמרתי שיפה עשו דכיון שבעצמו ביקש שיתפללו ויאמרו תהלים והוא מסוכן יש לחוש לטריפת דעתו אם לא יעשו כדבריו, וכו', ורואה אני שכ"ש שיש להתיר להתפלל עבורו כשביקש מחשש טירוף הדעת, ואף בשבת יש להתיר, וכשלא ביקש בעצמו אלא אחרים ביקשו אסור. ע"כ.
ובספר מעשה איש ח"א (עמ' קלד) הובא: האם מותר להתפלל על חולה מסוכן בשבת כדרך שמותר לעשות דברים אחרים לרפואתו? השיב לרי"א וולף זצ"ל: מותר רק על חולה שמסוכן לבו ביום, אף שריפוי בסממנים מותר גם למי שמסוכן רק למחר, כי בתפילה יכולים אנו להתמהה ונתפלל למחר… אצל הקב"ה אין הבדל בין היום למחר…
ובספר שיבת ציון להגרב"צ מוצפי שליט"א הביא, דבפתיחת ההיכל מותר להתפלל, כי עת רצון כזו לא תהיה מחר.
וראיתי מי שכתב שעל המחלה הידועה נחשב סכנה לבו ביום, דכל יום שהמחלה נשארת בגופו, הרי זה תוספת סכנה.
ויש לומר באופ"א, דבכל יום הסכנה גודלת, ואפשר שאם נמתין למחר נצטרך נס יותר גדול, ואז לא תועיל התפילה, דשמא אין בכח תפילתנו, לעשות נס כ"כ גדול.
מה הדין בכל זה?
תשובה:
שלום רב.
הכרעת ההלכה היא אכן כמו שכתבת שעל חולה שיש בו סכנה מיידית מותר להתפלל, ועל חולה שאין בו סכנה מיידית מותר להתפלל רק ביחיד, אך בציבור אסור, אלא אם כן ביקש שיתפללו עליו.
בשורות טובות.
מקורות:
סי' רפ"ח סעיף י' ובמ"ב ס"ק כ"ח, ובאגרות משה או"ח ח"א סי' ק"ה.
