נאמנות האב לומר אינו בני כשהחזיק אותו כבנו

הרב זאב ליטקה
ג' תשרי ה'תשע"ג

המקרה שלפנינו עוסק בילד שנולד לאשה פנויה שהתעברה ואמרה כי הוא מאדם האסור עליה באיסור כרת. ועוד לפני לידתו הלכה לגור עם אותו אדם, עד שהילד היה בגיל 3 אז נפרדה ממנו. כשהיה בן 12 תבעה אותו האם למזונות, והלה הכחיש וטען כי ילד זה אינו ממנו, בית המשפט פסק לערוך בדיקת רקמות, שעפ”י זה נקבע כי אכן ילד זה נולד לאותו פסול. במאמר שלפנינו נעסוק רק בענין דין “יכיר”, ולא בשאר צדדי ההיתר שניתנו באותו מקרה.

נאמנות  האב  מדין יכיר

א

לכאורה יש לדון בזה להתירו מטעם אחר, שהרי האיש מכחיש את דברי האם וטוען שילד אינו ממנו, ובזה  יש לדון שיהיה לו נאמנות מדין יכיר שהאמינה תורה לאב לומר על מי שהוחזק כבנו שאינו בנו. ופסק המחבר סי’ ד’  סכ”ט כדעת רוב הראשונים דאף שאינו אומר על מי שמוחזק לנו שהוא הקטן שהוא בכור וממילא הגדול הוא ממזר, אלא גם אם אומר על מי שמוחזק לנו שהוא בנו שאינו בנו נאמן וממילא נעשה ממזר כיון שמאשתו נולד. וכתבו הנמוק”י ביבמות (כג,ב) והריטב”א שם (סט,ב) והובאו בב”י סימן ד’ דכשם שנאמן ביכיר לפוסלו ה”ה האמינה לו תורה להכשירו הובא ג”כ בקצוה”ח (סימן רעז סק”ב), ועיי”ש שהביא מהירושלמי שאינו נאמן להכשירו, אולם זה ברור שלומר שאינו בנו נאמן ועי’ לקמן.

ואף שכתב בתרומת הדשן סימן רסז שנאמנות האב מדין יכיר אינו אלא באשה נשואה אבל בפנויה שהוחזק הבן שהוא מאיש מסוים אינו נאמן מדין יכיר, והובא ברמ”א סימן ד’ סכ”ט.

מ”מ בנד”ד שפיר יש לדון שיהיה נאמן מדין יכיר, עי’ בחזו”א אבה”ע סימן א’ ס”ק יז שביאר כוונת התרומת הדשן שבאשה נשואה די במה שאומר זה אינו בני כדי לעשותו ממזר כיון שאם אינו ממנו א”כ הוא ממזר, ולומר שאינו ממנו זהו ממש נאמנות של יכיר, אבל מאשה פנויה אם הוא אומר שאינו שלו אין בזה די לעשותו ממזר, וכדי לעשותו ממזר צריך שיאמר שמאיש פלוני ממזר הוא וזה כבר אינו בגדר יכיר אלא בגדר עדות ולכן אינו נאמן. שהרי כאן הוא אינו מעיד על היחס שלו לבנו, שהרי הוא אומר שאינו בנו, משא”כ כשהוא אומר זה אינו בני (ועי”ז הוא גרום לו ממזרות) אז הוא מעיד על היחס שלו אליו, ובזה האמינה לו התורה.

ועיי”ש מש”כ על דברי הרמב”ם בפט”ו מאיסורי ביאה הט”ז שהאב נאמן לומר זה אינו בני אלא מפלוני נתעברה. ודברי החזו”א אלו בתוספת ביאור הביאו הגאון רבי יוסף כהן זצ”ל בספרו דברי יוסף סימן יג אות ד’ עיי”ש. וע”ע בביאור הגר”א שם ס”ק פה שג”כ משמע כנ”ל.

וראיה לזה מדברי הריב”ש סימן מא שנשאל בפנויה שאמרה מאיש פלוני הוא, והוא מכחישה ואינו רוצה לשלם לה מזונות, כתב שם: “ועוד דאפילו באשתו העומדת תחתיו ומשמשתו וילדה לו האמינה תורה לאב לומר זה אינו בני וממזר הוא דקיי”ל כר”י דנאמן אדם לומר זה בני בכורי ואפילו אמר כן על תינוק בין הבנים כדאפסיקא הלכתא כותיה בפרק יש נוחלין (ב”ב קכז,ב) וכשאומר על הקטן שהוא בכור הרי הגדולים ממזרים ואע”פ שהן מוחזקים בהם שהם בניו התורה האמינתו מדכתיב יכיר יכירנו לאחרים וכן פסקו הגאונים ז”ל וכ”כ הרמב”ם ז”ל וכו’ וכיון שכן שמעון נאמן בטענתו ואין מזקיקין אותו לשבועה”. עכ”ל הריב”ש והביאו והב”ש סימן כב ס”ק ה’ לדינא ע”פ טעם זה. הרי שיש נאמנות יכיר בכה”ג גם בפנויה, וע”פ החזו”א הדבר פשוט כיון ששם מדובר שנשאל הריב”ש באופן שאומר אינו בני ובזה הוא לעולם נאמן בין בנשואה ובין בפנויה. (רק בדרך כלל הנפק”מ המעשית היא רק בנשואה, אז ההשלכה של אמירה כזו היא ממזרות).

וכן ראיתי שנשאל הכתב סופר (אבה”ע סי’ ב’) באלמנה שילדה ואומרת שמאחי בעלה הוא והוא מכחיש, ובאות ג’ הביא דברי התה”ד וכתב שעד כמה שאומר אינו ממני הוא נאמן מדין יכיר וכנ”ל.

ולפי”ז בנד”ד כיון שנאמן האב לומר על מי שהוחזק כבנו שאינו בנו גם בפנויה א”כ הרי נאמן לומר שאין ילד זו ממנו אלא מאחר (אף שאינו נאמן לומר מיהו האחר). וממילא דינו של ילד זה כדין פנויה שנתעברה וילדה ואינה לפנינו לבדקה שם סכ”ו דנאסר רק מדרבנן, (ומאחר שיש תרי רובי כשרים הרי שהוא כשר לכו”ע דם מדרבנן).

ואין לדחות דא”כ איך נאמנת פנויה לומר מכשר פלוני הוא לעשותו כשר לגמרי אע”פ שהוא מכחישה הרי כיון שיש לו נאמנות מדין יכיר שאינו ממנו א”כ שוב הוה ספק מי האב. עיי”ש במה שדן הגר”י כהן בספרו דברי יוסף שם לבאר שנאמנת מדין פלגינן דיבורא לומר מכשר הוא אע”פ שאינה נאמנת לומר מפלוני.

א”כ בנד”ד לומר פלגינן דיבורא מפסול נבעלתי אף שאינה נאמנת לומר ממנו נבעלתי לא שייך שאין לה נאמנות מיוחדת לומר מפסול נבעלתי יותר מאם היתה שותקת שאז ג”כ נאסר הולד מדרבנן.  (וגם אם בנד”ד שאמרה רק מאיש פלוני נבעלתי שלא שייך לחלק את דבריה ממש אם שייך בזה פלגינן דיבורא תליה במחלוקת ראשונים כיון שא”א לחלק רק את משמעות הדברים דהיינו את הנאמנות עצמה, אבל דעת הרשב”א בתשובה אלף רלז הובא בסמ”ע חו”מ לד ס”ק סד דלא אמרינן פלגינן דיבורא רק היכא שאפשר לחלק את הדברים עצמם).

יכיר בהוחזק ע”פ האב

ב

אך עדיין יש לברר שהרי בנד”ד גידל ראובן הנ”ל את הילד עד גיל שלש כדרך שמגדל אדם את בניו וכו’, וכתב רבינו ירוחם בשם הרמ”ה דהא דנאמן האב לומר שאינו בנו אע”פ הוחזק לנו כבנו היינו “דוקא דלא הו”ל חזקת כשרות אפומא דאב אבל הו”ל חזקת כשרות אפומא דאבוה לא מיהמן למפסליה אלא בסהדי” והובא בב”י וברמ”א סעיף כט. וסיים שם הרמ”א “האב שאמר על בנו שהוא ממזר וחזר אח”כ ונתן אמתלא לדבריו למה דבר כך נאמן.

ובביאור דברי הרמ”א לחלק בין הוחזק שהוא בנו שנאמן לומר אינו בני כמבואר בב”ב קכז,ב היו מוחזקין וכו’ לבין מקום שהוחזק ע”פ האב, כתב החות יאיר סימן צג לחלק בין הוחזק לנו שהוא בנו באופן שסוקלין ושורפין על החזקות שאז יותר אינו נאמן ביכיר וזהו כוונתו שהוחזק ע”פ האב,  ומה שנאמן נגד הוחזק “היינו שלא הוחזק אלא ע”פ ידיעה מסברא”.

ודומא לזה כתב מהר”ם בנעט (שו”ת פרשת מרדכי סימן מג) לחלק אופן ששורפין וסוקלין על החזקות אין האב נאמן נגד זה ביכיר.

וגם התשב”ץ (ח”ג סימן ריז) צ”ל שסובר כן, שכתב שאם הוחזק ע”פ האב, היינו שנהג עימו כבן יותר אינו נאמן ביכיר, אף הוסיף “ומעתה למוד מענין זה לענין ממזר וכו’ כיון שהוחזק מפי אחרים (בכשרות) ומפיו לא הוציא עליו שם ממזרות לעולם ובחזקת כשרות היה בישראל אינו נאמן להוציאו מאותה חזקה לעולם”.

ואין לומר דכוונת התשב”ץ דכיון שנהג עימו כבן וכו’ הרי כאילו כבר הכירו וכמו שיובא לקמן. דא”כ אין כל הבנה לדבריו שאם שתק כבר אינו נאמן ביכיר. דשתיקה זו ודאי אינה מועילה כאילו הכירו בפועל, (אכן בסוף דברי הרמב”ן עה”ת שהובא בקצוה”ח רפא סק”א לא משמע כן). וכן סיום דבריו מורין כן “ובחזקת כשרות היה בישראל אינו נאמן להוציאו מאותה חזקה לעולם” משמע שאין הטעם אלא משום שהוחזק ע”פ האב הוה חזקה אלימתא יותר ומש”ה לא מהני נאמנות של יכיר.  ועוד שהרי שיטת הרשב”ץ שמטעם יכיר לא מהני במסיח לפי תומו עיין לקמן אות ד’ א”כ ודאי כאן כוונתו שאינו נאמן ביכיר מצד החזקה עצמה שהוחזק באופן כזה שהחזקה היא ע”פ האב והטעם כמש”כ החות יאיר דנגד כזו חזקה אלימתא אינו נאמן ביכיר.

אלא שדברי החות יאיר תמוהים מאד, מניין לנו לחלק כך בין החזקות, הרי התורה האמינה לאב גם נגד הוחזק א”כ נאמנות זו היא גם נגד חזקה ברורה, ועי’ במשל”מ פ”ד מנחלות ה”ב שהביא בשם כמה פוסקים שיכיר נאמן גם נגד עדים א”כ כש”כ נגד חזקה.

ועוד יש להקשות, הרי יכיר ודאי נאמן בממונות, א”כ יוצא אפוא שההוחזק שסוקלין ושורפין על פיו זה רק בחזקה גמורה לגמרי, ואילו לממונות יספיק חזקה פחותה מזו, שהרי נאמנות יכיר גוברת על החזקה בממונות. ובזה אין שום סברא לחלק שיש חזקה לסקילה ויש לממונות והחזקה שמוציאה ממון אין די בה לסקול.  ובאמת שבשו”ת מהריא”ז ענזיל (סימן לה) הרבה לתמוה עליו ויבואר לקמן.

ודברי החות יאיר נסתרים גם ממקור דברי הרמ”א שהוא ביד רמ”ה שם אות קא “דגרסינן לקמן ת”ר היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחר בכור הוא נאמן כר’ יהודה, האי מוחזקין הו היכי דמי אילמא דאמר אבוה מעיקרא עליה דידיה דבכור הוא וחזר ואמר על אחר שהוא בכור אמאי נאמן נהי נמי דאמר ר’ יהודה דאבא נאמן לא יהא אלא שני עדים וכי מהימני למהדר בהו בסהדותיהו והא קיי”ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכו’ אלא ע”כ האי מוחזקין בו דקתני דלא אמר אבוה עילויה ולא מידי עסקינן אלא חזקה בעלמא הוא דאית ליה מחמת נפשיה כדאמרן”. ומבואר שאין חילוק מצד ההוחזק אלא רק מצד שכבר אמר ושוב אינו חוזר ומגיד.

וכן משמע בדברי הרשב”א בסוגיא שם “וכן ‘כשהחזיק’ אחד מבניו כבכורו וחזר ואמר אינו בכור הרי הוא כאילו אמר על מי שהוא בכור ודאי לא יטול פי שניים, ואפילו לא היו מוחזקין בו שהוא בכור לא היה נאמן לומר על אחד שהוא בכור אפילו לר’ יהודה אלא משום דכתיב יכיר שהתורה נתנה בידו ההבחנה, וכן באומר ממזר, ודוקא למי שלא הוחזק אלא ע”י הודאתו אבל לאחר הודאתו שוב אינו נאמן שלא נתנה לו התורה הבחנה אחר הבחנה” עכ”ל. וכיוצא בזה מבואר בריטב”א שם.

העולה מדברי הראשונים וממקור דברי הרמ”א שבהוחזק ע”פ האב שאינו יכול לחזור בו אין הטעם שהוא חזקה יותר אלימתא אלא משום שנחשב שאמר כבר על בנו ואינו חוזר ומגיד. ומה שכתב הרמ”א “הוחזק בכשרות אפומא דאב” אין כוונתו שהעיקר הוא ‘שהוחזק’ אלא אפשר שכוונתו לא שסתם שמענו אותו קורא לו בני אלא שע”י קריאתו בני הוחזק אצלינו שהוא בנו וכמש”כ בשו”ת זית רענן הובא לקמן אות ג’ יכיר יכירנו לאחרים.

לפי”ז בנד”ד אמנם אין לנו ידיעה שהריש אמר שהוא בנו, אבל עכ”פ אנו יודעים כי הוא גידל אותו כבנו עד גיל 3, ויש הרבה פוסקים שכתבו ע”פ הרמ”א הנ”ל שהוחזק ע”פ האב שאינו נאמן לומר אינו בני, היינו משום שאנו רואים שהאב מתנהג עם הבן כבנו הוא כהוחזק ע”פ האב וזה גופא ההכרה שמכיר בו שהוא בכור, ועתה אינו נאמן לומר שאינו בנו, ולפי”ז ה”ה בנד”ד שמשך שלש שנים מעת שנולד היה נוהג עימו כאילו הוא בנו, א”כ עתה אינו נאמן לומר מדין יכיר לומר שאינו ממנו.

וכ”כ שם החות יאיר שא”צ שיאמר בני הוא זה אלא די “אם הוחזק לבנו ע”פ האב בשאר דברים וענייני חיבה שאין נוהגין רק אב עם בנו”. וכיוצא בזה כתב החזו”א חו”מ (ליקוטים סימן כא ריש פ”ח). ועי’ עוד חקרי לב (מהדו”ב אבה”ע דף עה). וכן ראיתי שכתב כן בפשיטות הגר”ש טנא זצ”ל בספרו ברכת שלמה (אבה”ע סימן ח’).

מתנהג עימו כבנו – ובגדרי יכיר

ג

אכן לכאורה אם נאמר כי התנהג עימו כבנו הרי זו אמירה “זה בני” כדי שאח”כ כבר לא יהיה נאמן לומר אינו בני, שייך רק אם נאמר שמועיל יכיר גם במסיח לפי תומו, אבל אם יכיר לא מועיל במסל”ת אלא צריך הכרה ממש ודאי אין מקום לומר שהתנהג עימו כבן זהו הכרה.

והנה בגדר דין יכיר חקרו האחרונים אם היא בגדר עדות או לא, עיין בתוס’ רע”א יבמות פ”ב אות כו שמסתפק בזה, ובדברי חיים הלכות נחלות סימן ד’ חקר בזה אם נאמנות זו שנתנה לו התורה הוא בגדר עדות או שהתורה נתנה לו ‘בעלות’ לקבוע דינו של הבן. ותלה חקירה זו אם נאמן ביכיר נגד עדים, וע’ ישועות יעקב (אבה”ע סימן ד’ ס”ק כב) שכתב בפשיטות שהוא בגדר עדות. וכן בשו”ת חכם צבי (סימן מד) הוכיח כן מהגמ’ ביבמות “לדבריך עכו”ם אתה ואין עדות לעכו”ם שנאמר שם לגבי יכיר. וכן האריך בשו”ת רבי שלמה איגר (סימן ט’).

ויש שרצו להוכיח שהוא גדר של עדות מדברי הראשונים בסוגיא שם (רשב”ם קכז,ב ד”ה אינו נאמן “כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד” וכ”כ שם הרמב”ן והרמ”ה וכן הנמוק”י, אולם כבר כתב הגר”ח ולאז’ין בחוט המשולש סימן ג’ שאין זו ראיה וכוונתם הוא רק שהתורה נתנה רשות לאב להכיר מיהו בנו כמש”כ הרשב”א שם ואחר שכבר הכיר בו אינו חוזר ומכיר).

אכן, בין אם נאמר שהוא גדר של עדות ובין אם הוא גדר של בעלות בפשטות היה מקום לומר דדין זה הוא רק אם בא עתה להכירו יהיה נאמן בדין זה, אבל אם אין הוא בא להכירו אלא סתם הוא מתנהג עימו כבנו או אפילו קורא לו כך בסתם ואין כוונתו כלל להכירו עתה אין זה דין יכיר, ולכל היותר נחזיק שהוא בנו אבל לא משום דין הכרה שנאמן בו נמי נגד חזקה.

אמנם בראשונים מבואר שיש יכיר גם במסל”ת, עיין בריטב”א שם שכתב בפירוש שמועיל גם במסל”ת. וכן משמע מדברי הרמב”ן והר”ן שם.

ומש”כ הרמ”ה אות קג “מהא שמעינן דהיכא דאתו סהדי ואסהידו דשמע מפומא דאבוה דהאי בוכרא מילתא דשמע מינה דבוכרא הוא אע”ג דלא אמר הכי בפירוש ואע”ג דלא אמר ליה אלא דרך שיחה בעלמא שקיל פי שנים ודוקא בדאיכא תרי סהדי”. ואין ראיה דדעתו דמהני יכיר אף בדרך שיחה, דאפשר דהא דמהני דרך שיחה היינו להוחזק וכמו שיש מפרשים הסוגיא שמועיל מדין הוחזק.

אכן מדברי הרשב”א משמע דיכיר לא מהני דרך שיחה וז”ל (קכז,ב ד”ה היה) “ונראה לי משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכל שאומר בני הרי הוא כאומר יירש עם בני ואינו בכור כאומר לא יטול פי שנים” ועיי”ש עוד, ומבואר מדבריו דודאי אם התנהג עימו כבנו לא חשיב כאילו כבר הכירו, ומשמע נמי דעתו שלא מועיל במסיח לפי תומו.

וכן דעת הרי”ד בתשובה (סימן צב) דלא מהני יכיר אלא בב”ד, וכן דעת המהרח”ש בתשובה (סימן נב), ואף שלא קיי”ל כשיטתם מ”מ ודאי פשוט לדעתם שלא מועיל יכיר במסל”ת.  וראיתי בשו”ת זית רענן (ח”ב חו”מ סימן עט) שנשאל באחד שהוציא כת”י של אביו שכתוב בו שהוא בכור, והשיב לו שלא מועיל דכתיב יכיר ודרשו חז”ל יכיר יכירנו לאחרים אבל סתם להכירו לעצמו לא מהני בדין יכיר, ומש”ה כתב שם דלא מהני אפילו אם עדים עומדים שם אחורי הגדר.  (ואמנם על ראשית דבריו שצריך שיכירנו לאחרים יש ראיה ברורה מדברי הרשב”ם קכו,ב הובא לקמן אות ד’, אך מדברי הרשב”ם אין ראיה על מסל”ת ודו”ק)

וראיתי בספר ש”ש רווחא דשמעתתא שנדפסו בסוף הערות של הגר”א גורביץ שליט”א ושם בעמוד תפו רצה להוכיח מדברי הרמב”ם שלא מועיל דין יכיר חוץ לבי”ד, שבפ”ב מנחלות הלכה יד כתב דין יכיר שנאמן האב לומר אין זה בני ובהלכה טו-טז הביא את הדין שנשתתק בודקין אותו כדרך שבודקין לגיטין וכן עדים ששמעו אותו לומר שהוא בנו וכו’ ואז הביא רק את הדין האב שנאמן לומר שהוא בנו ולא הביא את הדין שאומר אינו בני, והטעם, שלהגיד שהוא בנו על מי שלא הוזחק אין צריך לזה דין יכיר ובאמת הוא רק מדין הוחזק, אבל לומר על מי שהוחזק כבנו שאינו בנו אינו נאמן ברמיזה וכד’.

ובאמת בהלכות איסורי ביאה פט”ו שמדובר רק בנאמנות לפסול את בניו זאת אומרת על מי שהוחזק כבנו שנאמן לומר שאינו בנו לא הזכיר כלל את הדין של מי שנשתתק וכד’, א”כ מוכח דדעת הרמב”ם שדין יכיר לא מועיל במסל”ת. או עכ”פ לא מועיל ללא אמירה מפורשת.

נמצא לדעת הפוסקים שדין יכיר נאמר דוקא בתורת הכרה ולא מועיל מסיח לפי תומו, א”כ ודאי לא משנה לנו מה גידל אותו כבנו שיהיה נחשב להכרה, ולשיטתם יהיה נאמן בנד”ד לומר שאינו בנו.

מתנהג עימו כבנו אם מועיל אמתלא

ד

 ואפילו אם נאמר שמועיל נאמנות של יכיר גם במסיח לפי תומו נראה שלרוב הפוסקים צריך לכה”פ שיבאו עדים ששמע אותו אומר שהוא בנו, אבל סתם מה שגר עימו אין זה ראיה שהוא הכיר בו כבנו.

וראיה מדברי הרשב”א שהובא לעיל שכתב בריש דבריו “וכן כשהחזיק אחד מבניו” זאת אומרת שהחזיק האב עצמו ואפ”ה כתב דנאמן אח”כ מדין יכיר לומר אינו בני.

עוד ראיה לכאורה יש להביא מקידושין פ,א “סוקלין ושורפין על החזקות כדרבה בר רב הונא דאמר רבה בר רב הונא איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין זה על זה ונשרפין זה על זה” והיינו נסקלין זה על זה אם הבן בא על האשה ונשרפין זע”ז אם האיש בא על הבת ועי’ מאירי שם. וא”כ לשיטות הפוסקים שסוברים כי  אם מתנהג עם הבן כדרך שמתנהגים עם בנים הרי זה כאילו הכירו כבר, א”כ מה הראיה שנשרפין על החזקות הרי כיון שהוא דר עם הבת כבתו (שהרי עי”ז יש הוחזק) א”כ הרי מצד דין הכרה יש בידינו להחליט בודאות כי זו בתו.

אלא ודאי שהתנהגות עם הילד כבנו גרידא אף שהוחזק ע”י זה כבנו אין זה נחשב להכרה מדין יכיר, ויכול עוד לבוא אח”כ ולומר שאינו בנו. אכן, אם היה האב אומר אין זה בתי יתכן שיהיה נאמן (או שלא נאמין לו משום שרוצה להפטר מהשריפה עי’ חת”ס אבה”ע סו”ס עו) עכ”פ יהיה תלוי בדין יכיר. (אח”כ ראיתי שהקשה כן המהר”ם בנעט בתשובתו הנ”ל סי’ מג בשם ספר חוט השני איך הורגים על החזקות אולי יאמר אח”כ שאינו בנו ויהיה נאמן מדין יכיר, ולכן רצה להוכיח שם דגדולה חזקה זו יותר מיכיר וכמש”כ החות יאיר שהובא לעיל, אולם המהר”ם בנעט תירץ “וצ”ל דהא דהאמינה התורה היינו משום דירדה התורה לסוף דעת האדם שאין איש בנמצא שיאמר על בנו שאינו בנו ובודאי האמת אומר ע”כ שוב אין לחוש שיאמר אח”כ על בנו דלא חיישינן שישקר נגד האמת”).

וכן משמע בירושלמי ב”ב פרק יש נוחלין ה”ז “אם היו מוחזקין בו שהוא בנו ובשעת מיתתו אמר אינו בני ושאינו בנו אמר בני נאמן” (ובתוספתא הגירסא היא אינו נאמן, אך לדידן קיי”ל דיכיר נאמן אף בהוחזק) ולא מסתבר שבמשך כל חייו היו מחזיקין אותו לבנו ולא ראו את האב מתנהג עימו כבן דא”כ מדוע החזיקו אותו לבנו, אך יש לשיב על זה.

וביותר קשה דאמרינן שם בב”ב קכו,ב אמר פלוני בני בכור הוא אין זה נחשב להכרה שאפשר שכוונתו שהוא בכור לאימו, ופירש רשב”ם דאין זה ספק ואפילו תפיסה לא מהני דלא חשיב יכיר יכירנו לאחרים שצריך שידעו אחרים ממנו שהוא בכור וכיון דאפשר שכוונתו היא לבכור לאמו אין זו הכרה, וא”כ ה”ה במתנהג עימו כבן הלא עינינו הרואות שפעמים אדם מגדל ילדים שאינם ממנו וכמש”כ הפוסקים שהובאו באות ה א”כ צ”ע אמאי יש מחשיבים זאת להכרה (ובשלמא לענין חזקה די בזה שמחזיקים אותו מחמת זה).

ה

עיין בשו”ת הרי”ד סימן צב שנשאל וז”ל “מי שנולד לו בן והכניסו אותו לברית מילה ופירנסו וגידלו ולימדו תורה ולימדו אומנות והשיאו והוליד בנים ובנות, והבן עושה לאביו כל המצוות המוטלות עליו מורא וכיבוד ופרנסה משלו עד שנעשה בן מ’ שנה בחזקת כשרות והוליד בת והשיאוה אותה ועדיין אביו ואמו קיימין זקן וזקנה זה עם זה ועכשיו באו אנשים ואמרו שבפנינו אמר הזקן קודם נישואי בנו שפלוני זה אינו בנו ומאחרים נתעברה אמו”.

ובתוך תשובתו כתב הרי”ד “ומאי דכתב מר וזה האיש שהכניסו לברית ולימדו תורה ונהג בו מנהג בנים וכמה פעמים קראו בנו והאכילהו והשקהו והלבישו והשיאו אשה ואח”כ קראו ממזר שלא בבי”ד לא תהא עדות פיו גדולה מהעדאת העדים ואילו מעידים שני עדים שלא בבי”ד כי הוא ממזר יכולים לחזור בעדותם” והיינו דס”ל דלא מהני יכיר אלא בבי”ד.  ואח”כ הוסיף “ואת”ל כי אינו צריך בבי”ד מ”מ יכול לחזור בעדותו וכ”ש שכבר קראו בנו קודם דיבור זה שקראו ממזר” הרי מבואר דהעיקר הוא שקראו בנו ורק מש”ה אין יכול עתה לומר אינו בני ולא משום שגדלו למדו והשיאו אשה וכל מה שציין בשאלה.

וכן בשו”ת רדב”ז סימן תקמו שנשאל באחד שאמר על אחד מבניו שהוא הבכור אע”פ שעדים מעידים על האחר שהוא הבכור והיה נוהג בשניהם כבניו, והשיב דודאי נאמן ואף אם היה אומר על האחר שאינו בנו היה נאמן “דלכבודו ולכבוד אשתו הוא אומר שהוא בנו ולא ממזר”. הרי מבואר להדיא דאף שהוחזק בהנהגתו כבנו נאמן מדין יכיר לומר שאינו בנו ואפילו שכבר קראו בנו “דלכבדו ולכבוד אשתו אומר שהוא בנו”.

ובשו”ת אור גדול (סימן ב’) נשאל באחד שקודם מיתתו אמר על מי שהוחזקה משך שנים כבתו היחידה שאינה בתו האם חייבת אשתו חליצה כיון שע”פ האב הוא מת בלא בנים, והאריך שם בדין יכיר ואם מועיל לגבי חליצה ולא העלה כל צד דכיון שהוחזקה כבתו משך השנים שהיה נוהג עימה כבתו דת לא מהני יכיר שאינו בתו. ורק בסוף התשובה אחר שכבר פסק להתירה בלא חליצה הוסיף “עוד יש להעיר בעובדא דנא דכיון דעד יום מותו הוחזקה לבתו אולי יש לברר ששמעו מפיו איזה פעם שהיתה בתו דבכה”ג שוב אינו חוזר ומגיד”. הרי שאף שהבין בפשיטות שאפילו שנהג בה כבתו יכול לומר קודם מיתתו שאינה בתו אא”כ אמר בפירוש שהיא בתו.

והאריך בזה בשו”ת מהריא”ז ענזיל (סימן לה) אחר שהביא דברי התשב”ץ הנ”ל חלק עליו, שהרי הרמב”ן כתב שם דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד א”כ כל שלא הגיד אלא שתק ודאי חוזר ומגיד וכמו בעדים כל שלא באו להעיד ודאי יכולים לבא להעיד אף ששתקו קודם.  ועוד דהא נלמד מקרא והיה ביום הנחילו את בניו וכו’ יכיר לתת לו והיינו שכל ימיו לא אמר כלום עד שסוף ימיו אומר שאינו בנו ונאמן.  ואח”כ הוסיף “וגדולה מזו נראה לענ”ד דאפילו קרא לו כל ימי חייו בני וקודם מותו אמר בני זה ממזר נאמן דעביד איניש דקרי לבן אשתו בני ואפילו המגדל יתום ובן חבירו מעלה עליו כאילו יולדו”.

וכן מצאתי במאירי בסוגיא שם “ומ”מ יש פוסקים אותה ומפרשים שבני ממזר אינו מכחיש החזקה שמוחזקים בו לגמרי שדרכו של אדם לגדל בן שנולד לאשתו מן הזנות בחזקת בנו מפני כבוד עצמו שלא לפרסם קלון אשתו, אבל אין דרך לגדל את עבדו בחזקת בנו ולהתנהג עמו כאב עם בנו”.

וע”ע בשו”ת דברי חיים ח”א אבה”ע סימן צו שדן בבתולה שנמצאה מעוברת כמה חודשים קודם נישואין ילדה ונתגדל ואח”כ מת בעלה אם פטורה מהחליצה והגיעו עדים לב”ד ששאלוהו למה תתיחד עימה והשיב להן שיודע הוא שהולד ממנו.  וע”ז כתב הד”ח “הנה אמירת זה בני בודאי פשוט שאין צריך לאומרה בב”ד רק בפני עדים סגי ולא מהימן לחזור בו וכו’ אך עכ”פ מבואר שם שאם יש מקום לתלות אמירתו באיזה אמתלא תולין ומש”ה נאמן לחזור במכס ולומר עבדי הוא א”כ ה”ה בנד”ד וכנ”ל שמחמת תאוותו שרצה בה ולהפיס דעת הבריות אמר ממנו הוא ובודאי היה יכול לחזור בו”.  וכיוצא בזה כתב החת”ס אבה”ע א’ סימן עו ד”ה ועוד עיי”ש.

ו

והארכנו בכל זה להוכיח שיש הרבה פוסקים שסוברים כי מה שהתנהג עם הבן כבנו אין זה נחשב הכרה כדי שאח”כ לא יהיה נאמן לומר אינו בני. ולכן נאמן עתה לומר אין זה בני. ויתרה מזו מצינו ברדב”ז, מהריא”ז ענזיל, ובדברי חיים הנ”ל דאף אם באמת אמר שהוא בנו נאמן לומר עתה אין זה בני באמתלא “שמחמת תאותו שרצה בה” אמר שהוא בנו.

עוד נראה מדברי הרדב”ז והדברי חיים שאין צריך כלל לומר אמתלא זו ודי אם חזר בו וכבר אנו מפרשים את האמתלא דמה אמר בנו הוא מהטעם הנ”ל.  ולכאורה יש הביא ראיה לזה מהא דאמר בני וחזר ואמר עבדי וכו’ וחילופיה בבית המכס אמר בני וחזר ואמר עבדי נאמן ועיי”ש ברשב”ם, ומשמע שאין הוא צריך לתרץ דבריו דרק משום שהיה בבית המכס אמר כן, אלא כיון שאמר עתה עבדי אנו תולים דמה שאמר קודם בני משום שהיה בבית המכס.

ועי’ ברמ”א (סי’ ד’ סעי’ כט) שאם אמר על בנו שהוא ממזר נאמן לחזור באמתלא, עכ”פ אבל לכאורה צריך לומר את האמתלא. אלא שי”ל כי רק במקרה שאמר מפורש הרי זה בני, ואח”כ רוצה לומר אינו בני או להיפך, אז צריך לפרש את דבריו, ולהסביר את האמתלא. אבל בנד”ד שלכל היותר הוא גידל את הילד כבנו עד גיל 3, גם אם נאמר שזה נחשב להכרה, מ”מ אח”כ כשאומר מפורש אינו בני, הרי אנו יכולים להסביר את דבריו באופן שהסבירוו האחרונים הנ”ל, כך שלא יסתרו את עדותו עכשיו, לכן לכאו’ אינו צריך לפרש את האמתלא.

אמנם יש פוסקים שחולקים על הרמ”א וסבורים שלא מועיל חזרה בדין יכיר אפילו ע”י אמתלא, עי’ אוצר הפוסקים (סימן ד’ סכ”ט אות קמב), מ”מ י”ל שטעמם הוא משום שיכיר לשיטתם הוא גדר של עדות ולכן לא מועיל אמתלא לחזור בו, דאינו חוזר ומגיד. וכן משמע מדברי הש”ש ש”ו פ”ח שהאריך להוכיח שמועיל אמתלא  לחזור בו משום שאינו עדות. וכן הגרע”א בתשובה סי’ פ’ כתב שמה שלא מועיל אמתלא בזה, הוא דוקא כשאמר בב”ד אז הוא גדר של עדות, אבל אם היכיר היה חוץ לבי”ד נאמן לחזור בו באמתלא.

וע”ע בשו”ת רבי שלמה איגר סימן ט שהאריך דלא מהני אמתלא כיון שהוא בגדר עדות, והגר”ח ואלז’ין השיב לו (תשובתו נדפסה שם סי’ י’ וכן בחוט המשולש סימן ג’) שמועיל אמתלא וסמך דבריו עיקר דאינו בגדר עדות, א”כ בנד”ד אף אם נאמר שמה שהתנהג עימו כבנו הוא הכרה גם להפוסקים הנ”ל מועיל אמתלא לחזור בו שהרי הרור כי מתנהג עימו כבנו אינו בתורת עדות[1].

ומכל זה נראה בנד”ד  בין אם נאמן האב ביכיר לומר שאינן בנותיו א”כ דינם של בנות אלו כשתוקי מותרים מה”ת משום מעלת יוחסין לא התירו חכמים, ובין אם הוה ספק בדין אם נאמן ביכיר א”כ הוה ספק ממזר שהתירה התורה ורק רבנן אסרו משום מעלת יוחסין.

וכאן תהיה השאלה אם בנידון דידן אפשר לסמוך על הפוסקים הנ”ל שנאמן האב ביכיר ואז דינה יהיה כדין שתוקית שההיתר בזה פשוט יותר עיין אות יא, או שמא אין לסמוך למעשה רק על פוסקים אלו ונשאר עדיין בספק אם נאמן ביכיר ועיין לקמן.

אכן אין לומר דכיון דיש ספק אם ההכרה הראשונה נחשבת להכרה א”כ אין זה כלל הכרה וכמש”כ הרשב”ם הובא לעיל סוף אות ו’ דכל היכא שאין הכרה ברורה לא הוה ספק הכרה אלא ודאי שאין כאן כלל הכרה, וממילא אזלינן רק בתר ההכרה השניה, דכל זה רק היכא שיש לנו ספק בלשון האב מה כוונתו אבל בספיקא דדינא חשיב כספק אם יש יכיר או לא, וכ”כ להדיא בחידושי רבי מאיר שמחה שם קכז,א ובקובץ שיעורים שם אות תז.

נאמנות האב כשבא להפטר ממזונות

ז

אכן עוד יש לדון בזה כיון שהכחשת האב שאינו בנו היה במסגרת תביעה לבית המשפט למזונות, וטענתו היתה כדי להפטר מתשלום מזונות, א”כ הוא נוגע בדבר ואיך נאמינו מדין יכיר הרי אפילו עדים אינם נאמנים כשהם נוגעים בעדות. אכן, קושיא זו הקשו החתם סופר אבה”ע ח”א סימן עו והגאון רי”א חבר בבנין עולם סימן ו’ אות יא על הריב”ש סימן מא הובא ג”כ בב”ש סימן כב סק”ה  דהאמין לאיש לומר שאינו בנו מדין יכיר אף שבעיקר בא לפטור עצמו ממזונות.

עד שכתב שם בבנין עולם שהריב”ש לא כתב זה רק לסניף בעלמא ועיקר הטעם שפוטר משבועה הוא מחמת הטעמים האחרים שהיו שם. אלא שפשטות דברי הריב”ש הן שנאמן מדין יכיר אף כשבא לפטור עצמו ממון, וכן הב”ש שם שהביאו לא הביא אלא רק טעם זה.

וגם בעיקר הקושיא אולי י”ל שדוקא בשני עדים אמרינן שאינם משקרים ולכן אם הם נוגעים בדבר יש חשש משקר כמבאר בסמ”ע ובש”ך תחילת  סי’ לז לכן אינם נאמנים, אבל בעד אחד שבסתם אינו נאמן ואפ”ה יש גזירת הכתוב של יכיר שהוא כן נאמן, א”כ מה בכך שהוא גם נוגע הרי כל נאמנותו הוא מגזירת הכתוב א”כ נאמר דגם אם הוא נוגע יהיה נאמן. וכן בע”א נאמן באיסורין לא מצינו שיהיה פסול בנוגע בעדות. ובפרט לדעת הע”ש שהובא סמ”ע ובש”ך שם דפסול נוגע הוא משום דאדם קרוב אצל עצמו.

ומ”מ האחרונים הביאו דברי הריב”ש בפשיטות עי’ אבני מילואים סימן ד’ ס”ק יט ושואל ומשיב מהד”ק ח”ב סימן קלה. וגם התשב”ץ בח”ב סימן יט שנחלק על הריב”ש ופסק דאפשר להשביעו לא חלק אלא מטעם אחר, וכן המשל”מ בפ”ד מנחלות ה”ב שחולק על הריב”ש לא נחלק אלא משום שגם לכופר הכל האמינה תורה ואפ”ה צריך להשבע היסת (ועי’ במשנת יעבץ חו”מ סימן כא אות ד’ שביאר דעת הריב”ש שכופר הכל אין לו נאמנות אלא הממע”ה משא”כ ביכיר יש לו נאמנות שהאמינה לו התורה שכך היה המעשה וכעין זה כתב שם בשו”מ) ומ”מ ודאי יש לסמוך על דברי הריב”ש ולהאמין לאב מדין יכיר אף כשהוא נוגע. 


[1] הערת מו”ר הגר”ח וייס שליט”א: “וי”ל להיפך דאיתא ביו”ד ריש סימן קפה דאף בשאנחד”א מועיל אמתלא מ”מ בהוחזקה נדה בשכנותיה לא מועיל אמתלא מכיון שהוחזקה ברבים (עיי”ש בש”ך) א”כ ה”ה י”ל ביכיר דאף שמועיל אמתלא ביכיר מ”מ במתנהג עימו כבן לא מהני אמתלא כיון שהוחזק כן ברבים”.

ולכאו’ יש לחלק ע”פ מש”כ בשו”ת זית רענן הובא באות ג’ דכל יכיר צריך שיכירנו לאחרים וכן משמע ברשב”ם עיי”ש ואפ”ה כתב הרמ”א דמהני אמתלא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים