פרשת נצבים – ‘ובחרת בחיים’

כ' אלול ה'תשע"ב

“ובחרת בחיים”

“העדתי בכם היום…החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך”  (דברים ל’, י”ט)

ובחרת בחיים – אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק יפה ואומר לו את זה ברור לך, ועל זה נאמר ה’ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך. (רש”י)

כבר תמהו רבים מהמפרשים על לשון הפסוק, הלא דבר פשוט לכל בר דעת שכשעומדות לפניו שתי דרכים האחת ידועה שתביא אותו במהירות אל מיתתו ואילו השניה תוסיף לו חיים, ברור שיבחר בחיים. א”כ מה חידשה התורה בציוויה זה, שלעולם יש לבחור בחיים ולא במות, הלא זו נטייתו הטבעית של האדם לרצות לחיות ולהישמר שח”ו לא ימות?

והשאלה מתעצמת לאור דברי רש”י בפרשת השבוע, המבאר שציווי זה דומה לאב שמראה לבנו מהו החלק היפה שבנחלתו, וכי חיים ומות אלו שתי נחלות שהיה נצרך הקב”ה להמליץ על בחירת החיים?

ביאור לפסוק זה מבאר החתם סופר בספרו “תורת משה” על פי המסופר במסכת תמיד (דף ל”ב ע”א) ששאל אלכסנדר מוקדון את זקני הנגב: “מה יעשה אדם ויחיה”? ענו לו: “ימית את עצמו”. המשיך ושאל: “ומה יעשה אדם וימות”? ענו לו: “יחיה את עצמו”.

ביאור הדברים, שלפני האדם לעולם עומדות שתי דרכים, האחת מובילה לחיי נצח ואילו השניה מובילה לרדת שחת. אולם, דרך המלך מוסתרת בפיתויי העולם הזה, ולא יוכל לעלות על שביל הזהב אלא א”כ יתגבר על תאוותיו הרגעיות וכך יוכל ללקוט יהלומים נצחיים בדרכו האמיתית. כל התגברות מכונה “מיתה” משום שממית את תאוותו הגופנית, אולם ברגע שהצליח להכניע אותה מיד הוא חש סיפוק והנאה רוחנית הנוסכת בו כוחות להמשיך לצעוד בדרכו הבטוחה.

הדרך השניה המובילה למוות נצחי, אף היא עטופה ב”עטיפות צבעוניות” של הנאות רגעיות ומילוי תאוות, אדם שצועד בדרך זו מנסה למלא את סיפוקיו הרגעיים. ואמנם, הנאותיו החולפות אף הן מכונות “חיים” אולם אין אלו חיים אמיתיים אלא תחושת חיות זמנית. אדם הצועד בדרך זו הרי הוא מתדרדר במדרון תלול ומעביר את חייו בריקנות וחוסר סיפוק ממשי.

משל למה הדבר דומה, למלך עשיר גדול אך בעל לב זהב ומידות טובות ונאצלות. יום אחד החליט המלך לעזור לעניי ממלכתו והכריז כי ביום פלוני במשך חמש שעות יוכלו כל נתיני הממלכה להיכנס לחדר האוצרות המלכותי ולאסוף לעצמם מכל הבא ליד.

כל תושבי הממלכה, בשומעם את ההודעה, התמלאו שמחה וציפו בכליון עיניים ליום המיועד. אולם כששמעו יועצי המלך הטובים את הכרוז, התגנב חשש לליבם שמא בני הממלכה ירוקנו את חדר האוצרות וכל עושרו של המלך ירד לטמיון. מיד פנו אל המלך והעלו לפניו את חששם.

המלך לקח את הדברים לתשומת ליבו, ובמוחו נצנץ רעיון לפתור את הבעיה…

היום המיוחל הגיע וכל בני הממלכה באו בהמוניהם לארמון המלוכה בדרכם לחדר האוצרות.

חדר האוצרות היה ממוקם מול גינת המלך. והנה מיד כשנכנסו כולם לארמון החלו לשמוע כרוז המכריז על אטרקציה חדשה שלא נראתה כמותה הנפתחת ברגעים אלו ממש בגינת הארמון.

כל הנוכחים הפנו מבטם לעבר הגן. והחלו ללכת לראות איזו אטרקציה הכין לכבודם המלך.

כעבור מספר דקות שוב הכריז הכרוז על נגן מיוחד במינו שהגיע לגן, ועל ארוחת צהרים מלכותית המחולקת לכל האורחים היקרים.

אט אט עבר הזמן והאורחים שכחו את מטרת בואם האמיתית לארמון המלך.

אולם לפתע הבחין המלך בידידו אוהבו, וליבו התמלא תקווה שלא יהיה פתי כשאר הבאים.

והנה אותו ידיד מתחיל לצעוד לכיון הגן, או אז לקח המלך אבן קטנה וזרק אותה על ראשו של ידידו על מנת שישים ליבו ללכת לחדר האוצרות ולקחת עימו יהלומים ושאר קניינם יקרים.

אך הידיד לא ייחס משמעות לאבן שנזרקה עליו והמשיך בדרכו לגן.

המלך לא התייאש וזרק עליו אבן נוספת קצת יותר גדולה. הכאב החד שחש כתוצאה מפגיעת האבן העלתה  את כעסו. ואז הפנה מבטו לכיון ממנו נזרקה האבן ואז הבחין במלך שסימן לו למהר להיכנס לחדר האוצרות טרם יעבור זמנו…

כך ביאר החת”ס את דברי הפסוק. יש דרך המליאה מצוות ומעשים טובים שדרכה קונה האדם חיים נצחיים, ויש דרך שנראית נוצצת בהנאות גשמיות רגעיות אולם אינה מובילה אלא לריקנות ושממון. על כך פונה הקב”ה לעם ישראל ומצווה אותם “ובחרת בחיים” – אנא תיבחרו בשביל הזהב המוביל לחיים אמיתיים.

פעמים שהקב”ה שולח לאדם ניסיון קשה כגון אדם שהכעיס אותו מאוד או העליב אותו ופגע בכבודו, או עני מרוד שמתחנן לבקש את עזרתו ולאדם כעת השעה קשה.

אם יצליח הגיבור ויתגבר על יצרו, יבליג על רצונו ויתאזר בסבלנות הרי שרגע ההתגברות חשוב לפני ה’ כאילו מסר נפשו על קדושת שמו וזכה בזכויות עצומות לו ולכל העולם כולו.

***

הפסוק שהביא רש”י בעניין זה “ה’ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי”, הובא גם ברמב”ם בסוף הלכות שמיטה ביובל המדבר על מי שרוצה לזכות להיות מעובדי ה’ האמיתיים ולהידמות לשבט לוי וז”ל:”ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעבדו לדעה את ה’ והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה’ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים וללוים. הרי דוד אומר ה’ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי“. עכ”ל של הרמב”ם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים