לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

פרשת כי תבוא – מצוות ביכורים

הכרה בהשגחת הבורא

"ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלוקיך נתן לך…" (דברים כ"ו, ב')

"א"ר בנאה העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה…ר' הונא בשם ר' מתנה אמר בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה ובזכות מעשרות ובזכות בכורים. ומה טעם, בראשית ברא אלוקים…ואין ראשית אלא בכורים שנאמר ראשית בכורי אדמתך" (בראשית רבה פ"א , ד')

דברי המדרש דורשים ביאור, במה נתייחדו מצוות אלו של חלה מעשרות וביכורים, עד כדי כך שמעלתן הושוותה למעלת התורה שבזכותן נברא העולם.

עוד עמדו המפרשים על סמיכות מצות ביכורים למצות זכירת מחית עמלק שנלמדה בסוף הפרשה הקודמת. והנה אף עמלק התכנה בכינוי "ראשית" כמאמר הכתוב "ראשית גוים עמלק" ומשמע שיש בכוחה של מצות ביכורים (שאף היא נקראת "ראשית") להלחם בטומאתו של עמלק המכונים ראשית, וא"כ מוטל עלינו להבין מהו הכח המיוחד הטמון במצוה זו.

ה"חתם סופר" (בחידושיו על התורה) התקשה בשינוי לשונות הפסוקים: בפרק כ"ו פסוק א' נאמר "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נתן לך…וירשתה וישבת בה" ומשמעות המילים שה' יתן לך נחלה בעתיד. וכן בפסוק ג' נאמר: "הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו" ואף משמעות לשון זו שה' נשבע לתת לנו בעתיד את הארץ. ואילו בסיום וידוי המעשרות בפסוק ט"ו נאמר: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו…" ומשמעות לשון זו היא שה' כבר נתן לנו את הארץ בעבר.

וביאר זאת החת"ס על פי מאמרו של הלל הזקן בשמחת בית השואבה (סוכה דף נ"ג.) "אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי אני לא אבוא אל ביתך" וביאר כוונתו על פי דברי הגמ' בברכות דף ל"ה. שהתקשתה בסתירת הכתובים: מחד, נאמר "לה' הארץ ומלואה" ומשמע שהארץ שייכת לה'. ומאידך גיסא, נאמר: "השמים…לה', והארץ נתן לבני אדם". ותירצה הגמ' דקודם ברכה – לה' הארץ ומלואה, ואילו לאחר ברכה – כשהודה האדם לה' על הארץ ועל כל אשר נתן לו, נעשית הארץ שלו ועליו נאמר: "והארץ נתן לבני אדם".

לפ"ז ביאר החת"ס שזו היתה גם כוונת הלל וכפי שפירש רש"י שם שהלל התכוון לשכינה שאומרת שאם אתה תבא לביתי, כלומר תבא לבית המקדש על מנת לעבוד את ה' כי זהו ביתי ותשתוקק להתקרב אלי, אז אני אבא לביתך, כלומר שבית המקדש כבר יחשב ביתך כאילו הוא שלך, אבל אם לא תבא אל ביתי כלומר לא תבא לבית המקדש לעבוד את ה' ולא תשאף להתקרב אלי, אז אני לא אבא אל ביתך כלומר שאף שתשרה השכינה במקום המקדש אך לא יחשב המקום שלך.

עפ"ז ביאר החתם סופר את דקדוק לשון הפסוקים, בתחילה נאמר "כי תבא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נתן לך" כלומר גם כשכבר תבוא לארץ המובטחת, עדיין אין היא נתונה לך עד שתקיים את מצוות ה' ותודה לו על אשר נתן לך, וכך גם בהמשך הפסוק כשבא היהודי עם פרי ביכוריו לכהן לפני קיום כל המצוות התלויות בארץ הוא אומר: "באתי אל הארץ אשר נשבע ה'…לתת לנו" כלומר אמנם כבר באתי אל הארץ, אך עדיין היא לא בבחינת נתונה לי אלא רק מובטחת לי.

ורק לאחר הפרשת התרומות והמעשרות וקיום המצוות התלויות בפירות אומר היהודי בוידוי המעשרות: "השקיפה ממעון קדשך…וברך את עמך ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו" לאחר קיום מצוות אלו וההודאה לה' אז כבר הופכת הארץ לנתונה לנו.

***

הטעם שע"י הבאת ראשית ביכורי הפירות לכהן בבית המקדש וקיום מצוות הפרשת תרומות ומעשרות נעשית הארץ נתונה לנו, הוא מפני שטבעו של האדם לאחר שטרח, יגע ועמל בעבודת הקרקע ועבודת האילן על מנת שיוציא פירות יפים, ברגע שיוצא הפרי הראשון הוא חש סיפוק עצום שיגיע כפיו אכן נשא פרי.

רגע מיוחד זה הוא עיתוי שבניצולו ניתן להמריא אל מחוזות קדושים ונעלים ולהשליט על כל חייו שפע קדושה, שמחה וקירבה לה'. או להפך, להפוך את כל עבודתו וחייו לחיי חולין, גאווה והבל.

אם פונה הוא בהודאה לה' על כל הטוב אשר גמלהו ומודה כי לא עבודתו הצמיחה את פירותיו אלא השגחת ה' עליו וחסדיו המרובים, הרי הוא מייחד בכך את כל עבודתו לפרסום כבוד ה' והשגחתו בעולם ונעשה קרוב אליו בכל ליבו וחייו נעשים שמחים, רגועים ובטוחים.

מאידך גיסא אם חש הוא את כחו ועוצם ידו בעשיית החיל בפריחת פירותיו, הרי שהפך את כל עבודתו ליגיעת הבל וריק של גאווה אישית וכבוד מדומה, כפירה בטובתו של הקב"ה והתרחקות ממנו.

וכך כותב הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (ח"ג פל"ט) בטעמה של מצות ביכורים:

"אבל מקרא ביכורים יש בו מדת ענוה ג"כ, שהוא לוקח סל על כתפיו ומודיע חסדי השם וגמולותיו להודיע לבני האדם. שמעבודת השם הוא שיזכור האדם עיתות צרתו וענייני מצוקותיו כשירחיב השם לו, וזאת הכוונה חזקה אותה התורה במקומות רבים, וזכרת כי עבד היית וגו', מפני שפחד מן המדות המפורסמות לכל מי שגדל בעושר ובנחת. רצוני לומר הבעיטה והגאוה ועזיבת הדעות האמיתיות. פן תאכל ושבעת, ואמר וישמן ישורון ויבעט וגו', ומפני זאת היראה ציווה במקרא ביכורים בכל שנה לפניו יתעלה ולפני שכינתו"

מעתה ניתן להבין כי ההודאה לה' וקידוש יגיעת הכפיים לעבודת ה' להרבות את כבודו ולהראות את חסדיו בעולם על כל בריותיו היא זכות מיוחדת שבזכותה אמר המדרש שנברא העולם, שכן תכלית עבודתנו בעולם היא לקדש שמו יתברך.

עפ"ז יש להבין ג"כ שדוקא מצווה זו נלחמת ומגרשת את טומאתו של עמלק, שכן הטעם שמכונה עמלק ראשית "ראשית גויים עמלק" הוא מפני שהוא היה הראשון שיצא להלחם בישראל למרות כל הניסים הגלויים והמפורסמים שנעשו להם, ובהכרח הסיבה שלא פחד לצאת להלחם היתה משום שעליו נאמר "אשר קרך" דהיינו שבכל דבר בבריאה לא ראה את יד ה' שמנהיגה אותו אלא התייחס לכך כמקרה בעלמא שאינו מושגח (עפרא לפומייהו).

וא"כ במצוות הבאת הביכורים שמטפיל האדם את השתדלותו ועבודתו ומזניח את כחו ועוצם ידו ורק מודה לה' על השגחתו שהיא המצמיחה את הפירות ודואגת לבריאה כולה, הרי שבמצווה זו עוקר הוא את כל טומאת המקרה שעמלק מזהם בה את העולם וזו הסיבה שנסמכה פרשה זו לפרשת עמלק.

***

ע"פ דברים אלו ניתן להשלים ולהבין נקודה תמוהה נוספת: נאמר בפסוק: "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלוקיך…" ולכאורה יש לתמוה מדוע מביא הביכורים משתמש בלשון ה' אלוקיך שנראית כביכול שמוציא עצמו מהכלל ואין הוא אלוקים שלו.

על שאלה זו עמד רבנו בחיי ותירץ שכיון שאין אנו יודעים לאיזה אלוקים התכוון אותו אדם לכן אומר הוא בלשון שאינה משתמעת לשני פנים "ה' אלוקיך" דהיינו אלוקיו של הכהן שהוא ריבון העולמים.

ולפי האמור הדברים משלימים ומתאימים שהרי כל מטרת הבאת הביכורים להודות לה' על חסדיו והשגחתו על בריותיו וא"כ מוכרח הדבר שדבריו של מביא הביכורים יהיו ברורים ללא שום צל של ספק על כן מחובתו לפרש כי מודה הוא לאלוקיו של הכהן אשר הוא בורא העולם ואין בלתו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל