לתרומות לחץ כאן

ברכת הטוב והמטיב בלידת בן

א.      ילדה אשתו בן זכר (בעתו ובזמנו) מברך: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם הטוב והמטיב"[א] וגם היולדת צריכה לברך כן[ב].

ב.      גם אם לא ראה בעצמו אלא היה בעיר אחרת והודיעו לו שילדה אשתו מברך מיד כששומע[ג].

ג.       אם לא בירך מיד כששמע, ונזכר לאחר זמן יכול לברך משום שעדיין הטובה נמשכת, ומסתבר שיכול לברך כל זמן שתוקף השמחה בליבו[ד].

ד.      אם יש לו כמה בנים ואין לו בת וחפץ מאוד שתיוולד לו בת (שיוכל לקיים מצות פריה ורביה) ונולד לו בן צ"ע אם יש לו לברך ברכת הטוב והמטיב[ה].

ה.      נולד לו בן טרם זמנו (פג) והרופאים טוענים שאינו בסכנת חיים מברכים עליו "הטוב והמטיב". ואפילו אם נזקק למכשירים רפואיים, כיון שהרופאים אומרים שבס"ד בעזרת המכשירים עתיד התינוק לחיות, יכול לברך כבר בשעת הלידה[ו].

ו.        אולם אם הרופאים מסופקים אם יחיה, לא יברך "הטוב והמטיב" עד שיצא מכלל סכנה ואז יוכל לברך, אפילו לאחר זמן[ז].

ז.        נולד לו ילד עם מום חמור, מסתבר שאין לברך עליו[ח]. אולם אם נולד עיוור, קיטע או חיגר  יתכן שמברכים עליו אם יש שמחה בעצם לידתו[ט].

ח.      על ילד מונגולואיד אין לברך[י]. ויש מי שכתב שאם ההורים בכל אופן שמחים בו יש לברך[יא].

ט.     נולדו לו ב' בנים תאומים, ימתין ויברך ברכה אחת על שניהם[יב].

י.        אם מתה אשתו בלדתה רח"ל, יברך "דיין האמת" על מיתתה ולאחר מכן יברך "שהחיינו" על לידת הבן, אך לא יברך "הטוב והמטיב" שהרי אשתו לא הספיקה לשמוח בלידת הבן[יג]. ואם מתה אחר כמה שעות מהלידה צ"ע אם יברך הטוב והמטיב[יד].

יא.   בני ספרד אינם נוהגים לברך הטוב והמטיב בלידת בן, ומכוונים לפטור את שמחת הלידה ב"שהחיינו" שמברכים בשעת המילה[טו]. וטוב שיכוון בברכת "הטוב והמטיב" שבברכת המזון גם לחיוב ברכתו על בנו הנולד לו[טז].

 

ברכת שהחיינו בלידת בת

יב.    ילדה אשתו בת (בעתה ובזמנה), בפעם הראשונה שרואה את בתו מברך ברכת "שהחיינו"[יז]. וגם היולדת תברך כן[יח].

יג.     נולדה לו בת טרם זמנה (פגה) אם איננה בסכנת חיים מברך עליה "שהחיינו", אולם אם היא בסכנת חיים אין לברך עליה, ואף כשיוצאת מהסכנה אין לברך שהחיינו דאין חידוש בראייתה[יט].

יד.    כשנולדו לו ב' בנות תאומות, ימתין ויברך ברכה אחת על שתיהן[כ].

טו.   כשנולדו לו תאומים בן ובת נחלקו הדעות אם יצא בברכת הטוב והמטיב על הבן והבת יחד[כא], או שעליו לברך גם הטוב והמטיב על הבן וגם שהחיינו על הבת[כב].

טז.   בני ספרד אין נוהגים לברך "שהחיינו" בלידת בת[כג]. וטוב לפטור זאת בברכת שהחיינו על פרי או בגד חדש.

 



[א] שו"ע או"ח סי' רכ"ג סעיף א'. ומבואר בגמ' בברכות דף נ"ט ע"ב שעל דבר שהוא טובה רק לו מברך "שהחיינו" ואילו דבר שהוא טובה לו ולאחרים מברך "הטוב והמטיב", והטעם שמברך בלידת בן הטוב והמטיב הוא משום שבבן זכר ניחא לו וניחא גם לאשתו. (מה שאין כן בבת ניחא לו משום שמקיים מצות פריה ורביה אבל אשתו אינה מצווה על פריה ורביה). ובביאור הלכה (שם, ד"ה ילדה) הביא משו"ת הרשב"א (ח"ד סי' ע"ז) דברכה זו שייכת דוקא בדבר שיש לו תועלת והנאה בו כירידת גשמים וירושת קרובים ולעניין ריבוי יין שאחרים נהנים ושותים ממנו עמו (כמבואר באו"ח סי' קע"ה), וכן כשנולד לו בן זכר יש לאב ולאם הנאת תועלת: ראשית, דהוה להו חוטרא לידא ומרה לקבורה. שנית הבן הוא כירך האב והאם ומידת כל אדם שתאבים לכך שבנם ירש אותם. ועפ"ז הכריע הביאור הלכה שרק האב והאם יברכו ברכה זו ולא כספר חסידים שכתב שגם אם נולד בן לבנו או לבתו או לאוהבו יברך ברכה זו, דאין לברך אלא מי שיש לו תועלת והנאה מהדבר, כנ"ל וטוב למעט בברכות אלו בדבר שלא נזכר בהדיא.

[ב] אך צריכה להיזהר שבשעת הברכה יהיו ידיה וגופה והמקום נקיים (ואם נגעה במקומות המכוסים תיטול ידיה). ויש מי שכתב שטוב שהאיש יברך ויכוון להוציא את אשתו, והיא תכוון לצאת בברכתו. (ספר "וזאת הברכה" בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א, וסברתו שזו שמחה משותפת לשניהם). ופשוט שאם האשה בהרדמה וכד' ואינה יכולה לברך סמוך ללידה אין לבעל לשהות מלברך, ואח"כ כאשר אשתו תוכל לברך היא תברך לעצמה.

[ג] משנה ברורה סי' רכ"ג סק"א. ואם נתבשר שילדה אשתו כשהיה במדינת הים ובירך, וראהו עתה לאחר ל' יום, מברך שהחיינו. ואם רואהו בתוך ל' יום צ"ע. ואם ראה אותו רק לאחר י"ב חודש מברך מחיה המתים (בשם ומלכות – משנ"ב רכ"ה ג') משנ"ב סי' רכ"ה סק"ה ושעה"צ ס"ק ה' ו'.

[ד] פמ"ג, מובא במשנה ברורה סי' רכ"ג סק"ג. לשון הפמ"ג הוא לאחר כדי דיבור יברך דעדיין הטובה בעולם, ולא ביאר עד כמה יכול לברך. ובכף החיים (סי' רכ"ג, ה') כתב שמסתבר שיכול לברך כל זמן שתוקף השמחה בלבו, אך אח"כ יברך בלא שם ומלכות. וכ"כ בספר קצות השלחן לגר"ח נאה (סי' ס"ד בבדי השלחן):אפשר דכל זמן שעסוקין באותו עניין ולא הסיח דעתו עדיין מהבשורה יכול לברך ותו לא" עכ"ל. וע"ע מש"כ בספר 'תשובות והנהגות' (ח"א סי' ר'). ומי שלא בירך עד שעברה שמחתו, עיין בספר תורת היולדת (פ' ל"ז) שכתב שהגר"ח קנייבסקי שליט"א יעץ לאברך ששכח לברך, שיכול לכוון בהטוב והמטיב שבברכת המזון גם על לידת הבן. ועיי"ש מה שכתב בשם הגרח"פ שיינברג שליט"א לדון בזה.

[ה] מאחר שסוף דבר לא ניחא ליה בזכר. ביאור הלכה (שם, ד"ה זכר). ועיין בספר 'לפאר ולברך' בפסקי הגר"נ קרליץ שליט"א (עמ' קכ"ה) שכתב שלמעשה המשנ"ב אינו מכריע שלא לברך, לכן כשנולד לו בן יש לברך הטוב המטיב אף אם יש לו הרבה בנים ואין לו בת ותאב לבת.  

[ו] דעת הגר"ח קנייבסקי שליט"א מובא בספר "לפאר ולברך" עמ' ע"ח, דאף שההורים מצטערים על שנולד במצב כזה, היות ויש בו תועלת (שיהיה בעז"ה בן קיימא) מברכים. ועיין באשל אברהם (סי' רכ"ג סעיף א') שכתב: "תינוק הנולד ספק בן ז' ספק בן ח' וניכר כן בלידתו שאינו נגמר כראוי, נראה שאין לאב לברך עליו שהחיינו בעת הלידה עד שעוברים ל' יום, נהי שבכל הילדים תיקנו חז"ל לברך בעת הלידה מצד רוב בני קיימא הם, מכל מקום היכא שיש ריעותא אין לברך. כי גם שאין מברכים על פי ספק ספיקא…מכל מקום על פי רוב מברכים וכיון שרוב הילדים הם בני קיימא מברכים, כי כן תיקנו חז"ל מה שאין כן כשיש ריעותא והוא מה שהוא יוצא מכלל רובי, ואין מוחזק רוב בכזה שיהיו בני קיימא ואין לברך כי אם אחר ל', וכשימתין עד המילה הוא ג"כ נכון וטוב" עכ"ל. מבואר בדבריו שהטעם שלא מברכים על ספק בן ז' ספק בן ח' משום שאין רוב שהם בני קיימא, ויתכן שאין כוונתו דוקא רוב אלא שאדרבה מיעוט שבמיעוט חיים כיון שמדובר בתינוק שניכר בלידתו שלא נגמר כראוי. ולפ"ז בימינו שרבים מהפגים הנולדים החל מתחילת החודש השביעי (ופעמים רבות אף קודם לכן) חיים והם בני קיימא וכ"ש תינוקות הנולדים בחודש השמיני שבימינו הם מפותחים יותר מאלו הנולדים בחודש השביעי, וכפי שביאר החזו"א ביו"ד סי' קנ"ה שנשתנו הטבעים, א"כ י"ל שבכל מקרה שהרופאים טוענים שרוב הסיכויים שיחיה (אפילו אם לשם כך יזדקק למכשירים) יוכל לברך  ככל בן קיימא. וכ"כ גם בקונטרס 'הכל יודוך' (עמ' ע"ז) להגר"מ גרוס שליט"א.

ברם, עיין בספר 'תורת היולדת' (פ' ל"ז הערה ט') שכתב: "נולד לו בן פג והרופאים מסופקים אם יחיה, לא יברך "הטוב והמטיב", אלא א"כ יש לו יין חדש ואז יכון גם על הבן. ויברך על פרי חדש "שהחיינו" ויכון גם על ראיית הבת. ואם רוב הסיכויים שהפג יחיה, יתכן שיוכל לברך. וצ"ע. כי יש להסתפק אם מברכים על סמך 'רוב', דהנה מבואר בדגול מרבבה יו"ד סי' ש"ה ה' בהגהה, שאם נסע האב מביתו ושמע שנולד לו בן בכור ורוצה לפדותו במקום שנמצא בו, אינו מברך על הפדיון שמא מת הבן בביתו, ולמיהב לבן דין "חזקת חיים" יש לפקפק, כי כל זמן שלא עברו ל' יום אינו בחזקת חיים כי שמא נפל הוא, ויש לדון בזה דיועיל מטעם חזקה דאתי מכח רוב, דרובם אינו נפל, והדבר צ"ע, ולכן המובחר שבדרכים, שיעשה שליח, עכ"ל. הרי שאי אפשר לברך על סמך רוב, וכל שכן בנידוננו, כאשר לא כלו חדשיו ונולד פג טרם זמנו דאע"פ שהרופא קבע דרוב הסיכויים לחיים, בכל זאת מכיון דלא כלו חדשיו לא מהני רוב כדי שיוכל לברך. ויתכן שאפילו הפתחי תשובה (ש"ה, כ"א) דפליג על הדגול מרבבה, בנידוננו יודה כיון שלא כלו חודשיו, עכ"ל תורת היולדת. ולפי מה שהתבאר, באשל אברהם מבואר להדיא שיש לברך על פי רוב, ודבר זה מוכח מניה וביה שהרי כל תינוק הוא בבחינת ספק כלו לו חודשיו ואעפ"כ אזלינן בתר רוב התינוקות שהם בני קיימא ועפ"ז מברכים, ומה שכתב הדגול מרבבה שאין לסמוך על רוב יתכן דהיינו דוקא לעניין מצות  פדיון הבן שהתורה חייבה במפורש לפדות דוקא אחר ל' יום כדי שיצא התינוק מדין ספק נפל ולא סמכה על רובא, מה שאין כן לעניין ברכת הטוב והמטיב כיון שיש רוב שחיים הרי שהוא שמח בעצם לידת בנו וראוי לברך על כך כשם שבכל תינוק סומכים על רוב ומברכים מיד ולא ממתינים ל' יום כדי לברך. וכך כתב לדון גם בספר "לפאר ולברך" (עמ' ע"ט) והוסיף ששאני פדיון הבן שעל הצד שהבן מת אינו מקיים את המצוה לכן אינו יכול לסמוך על רוב.

[ז] הגר"נ קרליץ שליט"א, מובא בספר "לפאר ולברך" פסקי דינים עמ' קכ"ו. וטעמו שגם כעת שיצא מכלל סכנה ישנה שמחה על כך שיצא בבריאות ושלמות. ובספר הנ"ל כתב להוכיח כן מדברי האבודרהם (ברכות שער ג') שמברכים שהחיינו על פדיון הבן מחמת השמחה שיצא מכלל נפל.

[ח] תורת היולדת (פ' ל"ז סעיף ז'), פסקי דינים מאת הגר"נ קרליץ שליט"א (מובא בספר 'לפאר ולברך' (עמ' קכ"ו) כי ההורים אינם שמחים בלידת בן כזה. ופשוט שאם מחמת מום זה עתיד למות תוך זמן קצר (אפילו שנים ספורות) הרי שלא שייך לברך עליו שהרי שני טעמי הרשב"א המובאים בביאור הלכה (רכ"ג ד"ה ילדה) לא שייכים באופן זה, שהרי בתינוק זה אין תועלת והנאה של חוטרא לידא ומרה לקבורה וכן אין את השמחה שיש לו בן שיוכל להוריש לו.  

[ט] תורת היולדת שם וסברתו: "דמה בכך שהוא בעל מום, הרי יכול להיות גדול בישראל, דרב יוסף היה סגי נהור, ונחום איש גמזו היה בעל מום וזכותם הגינה על כל ישראל" עכ"ל. 

[י] הגרי"ש אלישיב שליט"א מובא בספר 'תורת היולדת' (פ' ל"ז הערה ט') וטעמו דאין ההורים שמחים בלידתו.

[יא] הערת הגרח"פ שיינברג שליט"א שם, וז"ל: "נראה דאע"פ שבשעת הלידה מצטערים הרבה, מכל מקום יוצאים ידי חובת פרו ורבו, ולאחר זמן יש המשלימים עם המצב, ומקבלים באהבה את הנולד להם, ולא ימסרוהו למוסד בשום אופן, אלא מגדלים אותו בביתם. ומוכח ששמחים בו, ובכי האי גוונא נראה דיש לברך עליו. והכל תלוי באם שמחים בו. ויעויין במשנ"ב (רכ"ה כ"ט), ודווקא בדבר שהוא שנוי גדול, אולם מונגולואיד לא הוי שינוי כל כך בעיני הרואה" עכ"ל.

[יב] ע"פ מה שכתב המשנ"ב (סי' רכ"ב סק"ב): "אם שמע כמה שמועות בבת אחת די לו בברכה אחת". ובשעה"צ (ג') כתב: "נראה דבבת אחת לאו דוקא, אלא כל שלא בירך על השמועה הראשונה כבת אחת דמי. וכ"כ בספר 'לפאר ולברך' (עמ' ע"ג) בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א דנראה דימתין עד שיוולד הבן השני ואז יברך ברכה אחת על שניהם וביאר דלא חשיב מסיח דעתו מהבשורה משום שעדיין עסוקים באותו עניין ולידת שניהם נחשבת טובה אחת גדולה. וכ"כ שם (עמ' קכ"ה) בשם הגר"נ קרליץ שליט"א. עוד הוסיף בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א שאם כבר בירך אחר לידת הראשון לא הוי בכלל ברכה שאינה צריכה כיון שהבן השני עדיין לא בא לעולם ואילו כלפי הבן הראשון כבר חל חיוב ברכה.  

[יג] רמ"א סי' רכ"ג סעיף א'. ועיין בט"ז שכתב שהשו"ע חולק וסובר שאף אם מתה בלידה עדיין יש לה טובה שהשאירה זכר בעולם ויכול לברך הטוב והמטיב, ואכן כך מבואר להדיא בב"י. אולם המשנ"ב הביא אחרונים רבים שנקטו לדינא כדעת הרמ"א והביא את דברי המור וקציעה שלא תיקנו "הטוב והמטיב" אלא על הנאה גשמית ולא על הנאה רוחנית. וכתב הרמ"א שיש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו (שהחיינו) שאינה חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים בברכות אלו. וביאר המשנ"ב שטעם המקילים הוא שברכת שהחיינו נתקנה רק על דבר הבא מזמן לזמן. ומה שנתפשט מזה להקל בשאר ברכות אינו נכון דמאי דאתמר בגמרא שהיא רשות אתמר. ובבה"ל (ד"ה ויש) ביאר שטעם הסוברים שבכל אופן ברכה זו היא חובה הוא דדבר שתיקנו חז"ל לברך משום שמחת הלב לא שייך בזמן, אלא כל אימת שנזדמן ע"י הקניה שמחה בלבו מברך לה' על שזיכהו לבוא לשעה שיש בה שמחת הלב. 

[יד] ביאור הלכה (שם, ד"ה בלדתה), ושורש ספיקו הוא אם יכול לברך הטוב והמטיב משום שמחת אשתו באותם כמה שעות, או שמא כיון שכרגע היא מתה לא שייך לברך על שמחה שהיה לה קודם וכעת לא שייכת.

[טו] בן איש חי (פרשת ראה ח') וע"ע כף החיים סי' רכ"ג ו'.

[טז] שו"ת אור לציון (ח"ב פרק י"ד, מ"ז).

[יז] דין זה מקורו בדברי המשנ"ב סי' רכ"ג ב', וסברתו דלא גרע ממי שרואה את חברו אחר ל' יום ושמח בראייתו שמברך "שהחיינו". ולפ"ז אינו מברך ברכה זו על שמיעת בשורת הלידה אלא רק בראיית בתו בפעם הראשונה. ואינו מברך "הטוב והמטיב" ואפילו אם כבר יש לו כמה בנים זכרים והיה חפץ מאוד שתיוולד לו בת כדי שיקיים מצות פריה ורביה, אעפ"כ אם נולדה לו בת אינו מברך הטוב והמטיב, משום שאשתו אינה מצווה על פריה ורביה ולעולם ניחא לה בבן זכר (משנ"ב א' ושעה"צ ג').

ויש שפקפקו על חידושו של המשנ"ב וכתבו שאין לברך "שהחיינו" בלידת הבת ויש לפטור ברכה זו בברכת "שהחיינו" על פרי או בגד חדש ('וזאת הברכה' פרק י"ח בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א והגרש"ז אויערבך זצ"ל וכן מבואר בספר הליכות שלמה תפילה סי' כ"ג, נשמת אברהם ח"א סי' רכ"ג סעיף א', אוצר הברית עמ' ט"ז), שו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סי' קל"ב), שו"ת משנה הלכות (מהדו"ת ח"ג סי' ל"ב), שו"ת אבו ישראל (ח"ט עמ' ע"א). טעמם דקי"ל בסי' רכ"ה סעיף ב' דאין מברכים על חבר אהוב שלא ראהו מעולם (ורק התכתב עימו). שנית, ברכת שהחיינו על חברו היא מחמת ראייתו וכאן כשמבחין בבתו בפעם הראשונה אינו מכיר אותה ואפילו לא יכול לזהות אותה ונמצא שעיקר הברכה היא על השמחה וע"ז לא מצאנו שיברך "שהחיינו".

אולם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סי' מ"ג) כתב שטעמו של המשנ"ב הוא טעם גדול וז"ל: "בדבר חידוש המשנ"ב, דאף בלידת נקבה שלא נאמר שיברך שהחיינו, היא דוקא על השמועה, אבל על הראיה מברך, שאפילו ברואה חברו לאחר ל' יום מברך שהחיינו כשחביב בראייתו והרי כל אדם הוא שמח בראיית בתו, הוא טעם גדול דאחרי שנולדה לו הבת הוא שמח בראייתו אותה כסתם אינשי אפילו עניים שדחוקים בפרנסתם שמחים בראיית בניהם ובנותיהם אף שנוסף עליהם דאגת פרנסה הם בטוחים בהשי"ת שישלח להם פרנסה גם עבור הבת שנולדה לו, ולכן אף שלא הוזכר זה בדברי רבותינו ואף בערוך השלחן לא הוזכר חידוש זה, יש מקום לומר דלא פליגי ע"ז, דמשום הפשיטות לא כתבו זה וכדמשמע מלשון המשנ"ב שכתב שנראה לו פשוט, ואם היה סובר שאלו שלא הזכירו פליגי ע"ז לא היה זה ממילא דבר פשוט, וממילא למעשה יש להורות כהמשנ"ב שצריך לברך". ועוד כתב שם: "ואף שהיא רשות אין לזלזל ולהקל, דודאי כיון שרשאי לברך יש לכל אדם לברך ואף לגדולי עולם. ולא לחינם בירך ר' יהודה שהחיינו אקרא חדתא, אף שסובר שהיא רשות, כדאיתא בעירובין דף מ', וכ"ש אנן דלי מצוות שיש לנו לברך להשי"ת ולהודות לו אם אך יש לנו רשות לברך".

ובאורחות רבנו הקהלות יעקב זצוק"ל כתב: "כדברי המשנ"ב כן נוהגות גם הבנות והנכדות בבית מו"ר זצוק"ל. וכן מובא בספר "לפאר ולברך" (עמ' כ"ו) בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א שמה שכתוב במשנ"ב שצריך לברך שהחיינו בלידת הבת בראייתה, זהו חידוש של המשנ"ב, וצריך לברך אף שיש מפקפקים בדבר. וכן דעת הגר"נ קרליץ שליט"א (מובא בספר הנ"ל עמ' קכ"ו). ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ג סי' כ') כתב: "דלהלכה יש לפסוק כהמשנ"ב לברך על לידת בת שהחיינו, ולא שייך לומר בזה ספק ברכות להקל ושלא לברך על ספק (גם אם נתפוס שיש ספק בדבר), וכדמצינו בב"ח בטור או"ח סי' כ"ט שכתב לבאר שיש חילוק בזה בין ברכת שהחיינו ושאר ברכות, דברכת שהחיינו יכול לברך גם בספק, מפני דברכת שהחיינו שבאה על שמחת ליבו של האדם יכול לברך אע"פ שאינו ודאי חייב לברך, דאינו עובר על לא תשא אם הוא שמח, ומברך לו יתעלה על שהחייהו וקיימהו עד הזמן הזה".

[יח] ספר 'הליכות ביתה' (סי' י"ג עמ' קכ"ב) בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל, דלדעת המשנ"ב דמברך שהחיינו בלידת בתו, נראה דגם האם מברכת שגם היא שמחה בראייתה. וכ"כ בספר 'לפאר ולברך' (עמ' צ', קכ"ו) בשם הגר"נ קרליץ שליט"א והגר"ח קנייבסקי שליט"א. 

[יט] הגר"נ קרליץ שליט"א, מובא בספר 'לפאר ולברך' עמ' קכ"ז.

[כ] הגר"נ קרליץ שליט"א, מובא בספר 'לפאר ולברך' עמ' קכ"ו, עמ' צ"ה.

[כא] דעת הגר"נ קרליץ שם, ותורת היולדת (פ' ל"ז סעיף ד') וטעמם ביאר הגר"ז זילברשטיין שליט"א שם ובספר 'לפאר ולברך' (עמ' צ"ב), כשם שהמברך על הבן הטוב והמטיב ושוב ראהו בתוך ל' יום שאינו מברך שהחיינו כמבואר בשעה"צ רכ"ה ה' ו'. וכשם שהאוכל פירות הארץ ופירות חו"ל שמברך ברכה אחרונה על הארץ ועל פירותיה, והטעם דהודאה על הגדול יותר שהוא פירותיה כוללת גם הודאה על הקטן שהוא פירות שגדלו בחו"ל. וכך ברכת הטוה"מ על הבן כוללת גם את השהחיינו על הבת". עכ"ל.

[כב] ספר 'לפאר ולברך' (עמ' צ"א) בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א והגר"מ גרוס שליט"א בקונטרס 'בדמייך חיי' (סי' כ"ב) דשני עניינים נפרדים הם ולא שייך לכלול הכל בברכה אחת.

[כג] בן איש חי (שם), ברכת השיר והשבח (פרק י"א ד').

הצטרף לדיון

תגובה 1

  1. הפסק לברך שהחינו הוא לא (רק) חידושו של המשנ"ב, אלא קדמו בעל התניא בסידורו ב"סדר ברכות הנהנין" פרק יב הלכה יב, וזו לשונו שם (אחרי שמסיים לבאר דיני ברכת לידת בן):
    ואפילו על בת צריך לברך כל שלשים יום כשנהנה ושמח בראייתה כמו שנתבאר אלא שעל השמועה אינו מברך כלום שאינה שמועה טובה.

    ויש מקום נוסף שמשמע ממנו שהמשנ"ב לא ראה את סדר ברכות הנהנין שבסידור בעל התניא, אבל זכה לכוון לדעתו.

    ומדברי בעל התניא למדנו, שאין דין מיוחד של ברכת שהחינו על לידת בת, אלא זהו דין "הרואה את חבירו החביב עליו", המפורש בגמרא ובפוסקים.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *