אין תנאי בנישואין – פרק הסיום – ג

הרב צבי גרטנר
י"ב אלול ה'תשע"ב

דיין בביה”ד דרכי הוראה, וביה”ד ירושלים העתיקה

מח”ס “כפיה בגט”.

בס”ד

המאבק על קדושת הייחוס בישראל

 

סקירה היסטורית וגילויים חדשים על השתלשלות ההצעות,

ועל נימוקי ההתנגדות של גדולי התורה וההלכה

 

ההתנגדות הרעיונית להצעת הקנסורביטיבים

כאמור במאמרנו הקודם[1], רבותינו די בכל אתר ואתר גילו התנגדות ענינית לגוף ההצעה, באומרם שאין כאן גמירות דעת למינוי שליחות כלל ועיקר, אלא מעשה אחיזת עינים בעלמא[2]; ובנוסף לכך, הרי שורה שלימה של הסתייגויות הלכותיות אפילו לשיטותיהם של הרבנים הקנסורביטיבים הם, אותן מנה רבי יוסף אליהו הענקין במאמרו הנ”ל.

 אכן, מעל ומעבר לכך, התקוממו הרבנים נגד עצם הרעיון שאיש אחד וחבל מרעיו יציבו את עצמם כ”עיני העדה” לדאוג לסבל העגונה ולטפל בעניינה שלא על דעת כלל רבני ישראל ומנהיגי הדור[3]. ובאמת כבר בראשית דרכו נתקל עפשטיין בביקורת שהוטחה בפניו מפי “הרבי המובהק שלי”, רבי משה מרדכי עפשטיין[4]. וכך מתאר עפשטיין את המפגש ביניהם[5]:

בבקורי הראשון בארץ ישראל בשנת תרפ”ט בקרתי את הרבי המובהק שלי, הגאון ר’ משה מרדכי עפשטיין ז”ל בביתו בחברון על יד הישיבה שם. הכתב-יד של מחברתי “הצעה למען תקנת עגונות” היה אז תחת ידי, ובקשתי ממנו כתלמיד מרב לעבור על המחברת כדי שיחוה את דעתו על הצעתי בכלל, ועל פרטי ההלכה שכתבתי, ולא רצה אפילו לנגוע במחברתי, ודרש לפני פרק בהלכות מסירת נפש בהתלהבות עצומה:

“מדוע אתה מתאונן כל כך על גורל המר של העגונות? תהיינה עגונות ותתקיים היהדות. הרי הגרמנים יצאו למלחמה נגד כל העולם. האם לא ידעו מראש שיפלו חללים וישארו יתומים ואלמנות, ואף על פי כן לא הטרידה אותם ידיעה זו מלהלחם במסירת נפש, משום שהכירו שכבוד האומה דורש קרבנות, והביאו את הקרבנות האלו מבלי להתאונן. הכבוד של עם ישראל היא התורה שלנו, ולמענה נקריב קרבנות כל מה שצריך, קרבנות של הרוגים, יתומים, אלמנות ועגונות”[6].

 וכרוח הדברים האלו כותב לו גם רבי ישראל בנימין-בענדט פייוולזאהן[7] בתשובתו אליו[8], וז”ל:

חכם לב! את מחברתו “הצעה למען תקנת עגונות” קבלתי זה כבר, ואחר עד עתה בתשובתי, באשר קודם הפסח לא עלתה לי מרוב טרדה בענינים שונים, להתבונן היטב בדבריו, שצריכים עיון רב, בינה בספרים, ושקול הדעת.

עתה אחרי הפסח שמתי עיני ולבבי אל דבריו. ועתה באתי אל הד”ג.

אמנם כן דבריו נכוחים וטובים כלליהם ופרטיהם. פלפל בחכמה, ברב בינה ורב דעת – ובכלל הצעתו טובה וישרה מאלה שקדמוהו בזה, ומה גם “לתנאי בקדושין”, שאין נעימת התורה וקדושת ישראל נוחות מזה לבטל הקדושין –  וחייהם יחד עשרות שנים, חיי [ד?]הפקרא וזרעם כזרע הפקר. גם בהצעתו דרושה עצה ותושיה לחוש על מה שחשו רז”ל “שלא תהא קלה בעיניו להוציאה”.

ובכל זה, דבריו טובים ונכוחים אך אין שומע לו, כל זמן שההצעה הכי יותר טובה ונכוחה – לא תאושר מועד רוב חכמי ישראל י’ עליהם יחיו, ובזמן הזה יתכן הדבר הזאת, יותר מבזמנים עברו, באשר כמעט בכל ארץ ומדינה ישנה “אגודת רבנים” “ועדה רבנים” וכדומה – ישלח בארצות הברית הצעתו לכל אגודה ואגודה, והנה ידונו זה אם באסיפה כללית, אם בקביעת ועד מיוחד לזה – ועל פי רוב יקום דבר.

אדמה כי הד”ג יחשב כמוני שאין כל רב בישראל שלא יחוש צערן של בנות ישראל העגונות, ולא ידאג לתקנתן. אך כל אחד יכיר וידע כי אין כח ליחיד גם לבית דין גדול של מדינה אחת לתקן תקנה רדיקלית כזה, ומה גם בדורנו אשר […. ….] יעלו עלינו מכל עברים לפרץ פרצות בחומתינו. אך לבינו ומעינו על חלליהן י’ ירחמנו. וכן כאשר ידונו בזה, כל הנאמנים הנעמנים בנו, יתן כל אחד ראשו לבו וידו לזה, וי’ יאיר עינינו ויתקן עצתנו על פי דברי תורתנו הנצחית שדרכיה דרכי נועם.

          וכן כותבים רבני ליטא במחאה גלויה[9] שנוסחה על ידי רבי חיים עוזר[10]:

ובאמת מה נורא הדבר, הן גם בשאלה פרטית ובעגונה יחידית נמלכים בגדולי הזמן, אף כי בתקנה כללית הנוגעת לטהרת קדושת המשפחה בישראל בעניני ערוה ואשת איש החמורה. היאומן, כי בעיקרי תורה ירהבו להנהיג תקונים על דעת עצמם[11]!

ועולה על הכל זהות ה”מתקנים”, כי היטב חרה להם להרבנים האורתודכסים התערבות הקנסורביטיבים בנושאים חמורים שכאלו – הן מצד עצם הענין שמעיזים לחוות דעת בענינים שאין להם כל שייכות וזיקה, והן מצד בלבול העלול להיווצר בדעת ההמון, פן ואולי יבואו להתייחס אליהם כ”מאן דאמרי”ם” באמת[12].

וכה דברי רבי יוסף קאנוויץ במאמרו “רועים מתעים”[13]:

מלפנים היו “מורים” כאלה חכמים המכירים את מקומם, ידעו בעצמם כי אין להם דעת בתורתנו הקדושה, ואינם ראוים להוראה כלל וכלל, והיו יודעים לעצור ברוחם החפשי בלי להתערב בעניני הוראה, ועכשיו “המורים” האלה מבית מדרשו של שכטר, הם אינם מכירים את מקומם וקוצר דעתם, והם בבחינת “אינם יודעים שאינם יודעים”[14], ומעיזים לצאת אל העם בתור פוסקים, ולהתערב בעניני איסור אשת איש החמורה, דבר שלא היה בישראל[15].

אכן עכשיו נודע הדבר כי “המורים” האלה, לא לאמונה גברו בארץ, בועטים ברבותיהם והולכים בעקבות חבריהם הריפורמים הקיצונים בסינסינעטי … והגיעה השעה לומר להם הסירו המסוה!! – חלילה לכם להקרא בשם רבנים, ומורי הוראה בישראל …

והנה אם אין לדאוג לאלה מבני עמנו שיד להם בתורתנו הקדושה, אלה שיודעים להבדיל בין קלא אילן לתכלת[16], בין יהודי חרד לדתו, ויהודי חפשי בדעות ובמעשים, אבל אנו דואגים לחלק גדול מבני עמנו בארץ זו שרחוקים מידיעת התורה ומדרכי החיים של עמנו הקדוש. אלה שבאמת אין יודעים להבדיל בין קודש לחול, ואם אין דעת התורה הבדלה מנין[17]! לאלה אנו דואגים, שמא ילכו בדרכי המתקנים האלה, באין להם כח ההבדלה, ובהמשך הזמן ישמעו בקולם, קול מסית ומדיח מדרכי ה’ ומדרך התורה, ואם אלה יקבלו את התקנה שלהם בנשואין, אז יחללו את קדושת המשפחה, וירבו ממזרים בישראל.

לפיכך הגיעה השעה להוציא הכרוז במחנה ישראל כי התלמידים מבית מדרשו של שכטר אינם שייכים לרבנות והוראה כלל וכלל. והם בכלל אלו שאמרו חז”ל[18]: “כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהם”.

בלשכת “אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה”, מתקבלים לעתים תכופות “כתובות” ו”גיטין” משלהם, ובאמת צריך לקרוע! כי יש מהם שמסדרים קדושין לאשת איש אם רק יש לה גט מערכאות, וגם לנשים שצריכות לחלוץ. אוי לנו שכך עלתה בימינו! ועכשיו הוסיפו סרה בתקנתם החדשה לתקנת עגונות שזהו באמת מעין פלגש בגבעה!

הרעיון המרכזי הזה מוצא ביטוי גם במכתבי רבני אירופא שאליהם פנו רבני “אגודת הרבנים”. למשל, רבי אברהם דובער כהנא שפירא [בעל ה”דבר אברהם”][19] כותב[20]:

… נשתוממתי ונדהמתי לשמועה, שאספה של ראבייס, שרובם בודאי יודו בעצמם שאין כחם יפה בתלמוד ופוסקים, הרהיבה לתקוע א”ע להלכות חמורות של איסור אשת איש ולהנהיג חדשות בסידור קידושין וגיטין על דעתם. כל השומע תצילינה אזניו וכמשתומם יעמוד לראות את העזובה הנוראה ההולכת ומתגברת עד שכך עלתה בימינו. גם בקידושין וגט יחידי אמרו חז”ל: “כל שאינו יודע … עסק עמהן”, אף כי בהלכה כללית לדורות המסורה לגדולי התורה וההוראה בעלי תריסין וגדולי הדור[21], ואיך התאמרו בעלי האספה לעשות בזה דבר על דעתם …[22]

ורבי יחזקאל אברמסקי [בעל ה”חזון יחזקאל”][23] כותב[24]:

הסכנה הנשקפה היא גדולה מאד בימינו אלה, שכבר יש לנו מקומות הרבה שאין להם בני תורה, ויבואו ח”ו לסמוך על דבריהם הנאמרים בלשון מדברת גדולות, כאלו היו באמת אנשים בני סמכא.

 וכן כותב[25] רבי משה שאצקעס[26]:

 .. אוי לנו שכך עלתה בימינו כי יעיזו ראבייס כאלו, אשר ידיעתם בתורה והוראה מעטה, ובפרט בטיב גיטין וקדושין לתקוע עצמם בענינים חמורים כאלו, הנוגעים לעיקרי התורה וקדושת ישראל. והמסורים אך ורק לחוות דעת גאוני ישראל ומאוריו, אשר מימיהם, מי התורה והדעת, אנו שותים ומפיהם אנו חיים.

וכן האדמו”ר מסאטמאר, רבי יואל טייטלבוים[27] כותב[28]:

… וכל המאמין בתוה”ק חלילה לו לבקש הוראה יתירה מתלמידי הסמינר שכטר אשר שורשם שורש פורה ראש ולענה לחבל כרם ה’ צבאות ולהמית ולהדיח  בני ישראל מדרכי ה’ יתברך …

ואילו רבי משה צבי אריה ביק פונה אליהם בשאלה נוקבת[29]:

… אוי לנו שעלתה בימינו כך שאנשים שאינם מאמינים בתורה מן השמים יורו הוראות בישראל, ואנשים שאינם מאמינים בעיקר גדול מעיקרי הדת, ונקראים בשביל זה אפיקורסים וכופרים בתורה כמבואר ברמב”ם פ”ג מהלכות תשובה ה”ח, ירהבו עוז בנפשם לדבר נגד גאונים וקדושים בישראל, ולומר שלהם להכופרים נודעו דיני תוה”ק ולא להם ח”ו[30], אוי להן לעינינו שכך רואות, ואוי להן לאזנינו שכך שומעות. ולכם אשאל, אם אינכם מאמינים בתורה מן השמים, ורק כל דיני התורה הם דינים יהודיים שנתקבלו בקרב העם היהודי, מה לכם לעשות תקנות [בשלוחון?], הלא יכולים אתם לעקור את דיני תוה”ק מכל וכל לעשות תורה חדשה ולגבב דינים חדשים ולקראם “דיני כנסית הרבנים האמריקאים”. ואלה הצאן האובדות המאמינים כמותכם ילכו אחריכים, והמאמינים האמתים יחדלו מדרככם ויסורו מכם. אבל עכשיו גם המאמינים האמתים נבוכים הם בדרך וטועים אחריכם, ולמה תעשו ככה?

כעשרים שנה אחר כך, מוצאים אנו את רבי יוסף אליהו הענקין כותב דברים דומים[31], בנוגע ליוזמה החדשה היוצאת “מהחדר הקונסרבטיבי לעשות נוסח חדש בהכתובות”[32], וז”ל[33]:

ואם כוונתם של בעלי האסמבלי[34] לפרסם על ידי זה בית דין שלהם, זו קשה כראשונה; הטובים שבהם היו אומרים שהסטייה שלהם מדרך המקובל היא בכוונה טובה להציל מה שאפשר להציל אצל אלה שרחוקים לגמרי מהיהדות, אבל הצעד המסוכן הזה עלול לעור עיני העם ולהמשיכם בדרך הפקר בהסתה שהם הבית דין והמנהיגים – בזמן שידוע שדרכיהם הם גשר רעוע העלול לפול למים הזידונים[35] … וזוהי תועבה וכל מי שיש בו ריח תורה ויראת שמים צריך לברוח מזה כבורח מאש ואבדון. ומודה ועוזב ירוחם.

המשך השתלשלות האירועים

הרבנים האורתודכסים, בראותם שאין הקנסורביטיבים נסוגים אחור, אלא איתנים הם בדעתם להנהיג את ה”תיקון גדול” שלהם “להלכה” ולמעשה, ולא עוד אלא שנושא האמור להיות הלכותי מובהק ונידון בצנעה בין ארבעה כתלי בית המדרש, מוצא על ידיהם לרשות הרבים בעתונות היהודית[36], תוך הטחת זלזולים והשמצות ברבנים האורתודכסים[37], שינסו ראשי “אגודת הרבנים” את מתניהם להשיב מלחמה שערה, הן במישור ההלכותי, על ידי פנייתם לגדולי הרבנים די בכל אתר ואתר שיחוו דעתם בענין, והן במישור ההסברתי, כאשר רבי יוסף קאנוויץ תופס את הפיקוד ומנצח על המערכה[38], ואף מפרסם מספר מאמרים בגנות המציעים והצעתם[39].

הפנייה אל גדולי הרבנים נעשתה פעמיים, פעם אחת בחדשי אייר-סיון, תרצ”ה, תיכף משנודע להם דבר הצעת הקנסורביטיבים שהתקבלה, ופעם נוסף בחדשי החורף, תרצ”ו, משנשמע מחדש שהקנסורביטיבים עומדים על דעתם להוציא תקנתם אל הפועל[40].

מבין הרבנים שחוו דעתם בנדון נמנו: רבי אברהם יצחק הכהן קוק[41] במברק ל”אגודת הרבנים” ב23 ליוני 1935 (למנינם)[42], ובמכתב לרבי חיים עוזר בכ”ז סיון תרצ”ה[43]; רבי חיים עוזר במכתב ל”אגודת הרבנים” ביום ו’ עש”ק כ’ סיון תרצ”ה[44] ובמכתב נוסף להם בכ”ח טבת תרצ”ו[45]; רבי יוסף ראזין אב”ד דווינסק [ה”ראגאצ’אבר”][46] ביום ד’ כ”ג תמוז תרצ”ה[47]; רבי אברהם דובער כהנא שפירא [בעל ה”דבר אברהם”][48] ביום ד’ ט”ו תמוז תרצ”ה; רבי יחזקאל אברמסקי [בעל ה”חזון יחזקאל”][49] ביום ה’ כ”א טבת תרצ”ו; רבי משה שאצקעס בי”ד שבט, תרצ”ו[50]; רבי יואל טייטלבוים [האדמו”ר מסאטמאר] ביום ה’ כ”ו טבת תרצ”ו[51]; רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל[52] בח’ טבת תרצ”ו[53]; ורבי משה צבי אריה ביק באור ליום ג’ פ’ צו ח’ ניסן תרצ”ו[54].

אף מספר גופים רבניים השיבו בנדון, ה”ה: רבני ליטא במחאה גלויה ערוכה על ידי רבי חיים עוזר[55] בחודש שבט תרצ”ה[56], ועל החתום רבי חיים עוזר, רבי חנוך העניך אייגעש מווילנא[57], רבי שמעון יהודא הכהן שקאפ, ר”מ דישיבת “שער התורה” הוראדנא[58], רבי ברוך דובער לייבאוויץ, ר”מ דישיבת “כנסת בית יצחק” קאמינעץ[59], רבי אלחנן בונם ווסרמן, ר”מ דישיבת באראנאוויץ[60], רבי יצחק זאב בלאא”מ הגאון החסיד רשכבה”ג מרן חיים זצוקללה”ה סאלאווייציק אבד”ק בריסק[61], ורבי אברהם צבי הירש קאמאי אב”ד ור”מ במיר[62]. ומלאו אחריהם כשמונים רבני ליטא[63]. ואלו דבריהם:

הנה בימי הקיץ העבר נודענו כי הראבייס הקונסרבטיבים באמריקה בועידתם השנתית החליטו הלכה למעשה למען תקנת עגונות להנהיג סדר חדש בקדושין ונשואין, היינו, שמיד אחר הקדושין והנשואין ימנה הבעל שליח לגרושין באם לא יבוא לזמן פלוני וכיוצא בזה מן התנאים. ואגודת הרבנים בארצות הברית וקאנאדא עמדו בפרץ ופרסמו שאין ממש בתקנת הראבייס, ותקנתם היא קלקלה גדולה להוסיף פשע ולהרבות מכשולים בישראל.

גם כמה מגדולי הזמן במדינתנו יצאו במחאה נמרצה שאין ממש בתקנתם, וכי על ידי זה יערערו טהרת המשפחה ויוכלו לגרום בזה תערובת ממזרות בישראל, ובקשו לעורר את הראבייס הקונסרבטיבים למשוך ידיהם מזה ולא יוסיפו עוד להתעסק בתקנה מקולקלה זו בידעם ובשמעם דעת תורה מגדולי ישראל, וחשבנו כי נשתקע הדבר.

ומה מאד חרדנו לשמוע מחדש מאגודת הרבנים באמריקה, כי הראבייס הקונסרבטיבים עומדים על דעתם בפרצותם ובפחזותם להוציא את התקנה המקולקלה אל הפועל. ובאמת מה נורא הדבר, הן גם בשאלה פרטית ובעגונה יחידית נמלכים בגדולי הזמן, אף כי בתקנה כללית הנוגעת לטהרת קדושת המשפחה בישראל בעניני ערוה ואשת איש החמורה. היאומן, כי בעיקרי תורה ירהבו להנהיג תקונים על דעת עצמם!

וכבר היה מעשה כזה בענין תנאי בנשואין, שרצו איזה רבנים ודרשנים בפאריז לתקן תקנה זו של תנאי, ואז יצאו כל גדולי התורה בתפוצות הגולה במחאה נגדם. וכאשר שמעו אז הרבנים והדרשנים דעת זקני ההוראה בטלו את דעתם, כאשר באו כל הדברים בכתובים במחברת “אין תנאי בנשואין”.

ועתה אם יתעקשו הקונסרבטיבים להעמיד על דעתם המשובשה להוציא תקנות מקולקלות, כמו קדושין ונשואין ושליחות לגרושין או על ידי תנאי בנשואין, נפרסם באמריקה ובכל המדינות שאין בדבריהם ממש ושעל ידי תקנתם נהיה מוכרחים להבדל מהם ולבלי להתחתן אתם ויבוא עי”ז פירוד במחנה ישראל.

ואל הקונסרבטיבים ולכל המושפעים מהם הננו פונים בקריאה לבבית: שימו נא אל לבבכם את האסון הנורא שתביאו על ידי מעשיכם לקרוע בבית ישראל קרע שאינו מתאחה לעולם; חדלו להרע לבית ישראל במכה טריה שאין לה תקנה, כי הפסול לא יפקע ולא יבטל לדורי דורות, והשמרו מלהכשיל ולהכשל באיסור אשת איש וממזרות.

נקוה שיתבוננו להרים מכשול ולבלי להוציא לפועל את אשר יזמו לעשות, ויחי עם ישראל בטהרתו וקדושתו, ושלו’ יהיה לכל קהל ישראל מעתה ועד עולם.

וכן “אגודת הרבנים בפוילין” שלחו מכתב בשם הועד הפועל מהמזכיר רבי ראובן יהודה נייפעלד, אבד”ק נאווידאהר[64] מיום ד’ לסדר פנחס, ט”ז תמוז תרצ”ה[65], ואח”כ[66] מכתב נוסף מיום א’ לסדר ויגש, ג’ טבת תרצ”ו, ועל החתום: נשיא האגודה רבי מנחם מענדל אלטער, אבד”ק פאביאניץ[67], סגן הנשיא רבי יצחק מאיר ברמ”א קאנאל[68], הגזבר רבי שלמה דוד כהנא[69], והמזכיר רבי ראובן יהודה נייפעלד. ואחריהם מלאו קרוב לאלף רבני פוילין[70]. ואלו דבריהם:

בתשובה על יקרת כת”ה הננו בזה להשיב דברים ברורים מיוסדים על אדני דת תורתנו הקדושה. לדאבון לבנו נשתוממנו מאוד ולמשמע אוזן עגמה נפשנו, איך נהיה כזאת בישראל! תורתנו הקדושה צוחת לא בי הם היתרים כאלו, שבדו מלבם המופקרים במדינתכם, הרוצים להפקיר ח”ו בנות ישראל בסידור קדושין ונשואין, שיהא מנוי שליחות לגירושין, אם יעזוב אותה ג’ שנים, או אם תשיג פטורים בערכאות וכדומה. ומה גדול הכאב, כי מצאו האנשים האלה, הפורצים ומחריבים יסודי היהדות, עוד עוז בנפשם לטהר את השרץ וינסו להביאו אל המקדש הדתי פנימה ח”ו.

אי לזאת, בשם קרוב לאלף מורים ורבנים שליט”א היושבים על מדין, חברי אגודת הרבנים בפוילין, ובתוכם גאונים גדולים מאורי עיני הגולה, אנו מכריזים בשער בת רבים בקול גדול לא יסף, מחאה נמרצת וחריפה בכח תורתנו הקדושה, נגד אנשים החוטאים ומחטיאים שאין בתקנתם קלקלתם שום ממש על פי הדין, ומטרתם להתיר אשת-איש לעלמא בלא גט, ומכיון שאינם יודעים בטיב גיטין וקדושין אל יהא להם עסק עמהן ובכלל אין להם הרשות להתערב בעניני הוראה איסור והיתר, כי אין עטרה זו הולמתם!

ואל אחינו בני ישראל הכשרים במדינתכם אנו פונים בקול חוצב להבות אש דת! הבדלו מהעדה הרעה הזאת, ובעזהשי”ת הם כלים מאליהם! כמו אלה הכתות שעמדו במשך הדורות ונקרעו מגוף הישראלי קרע שאינו מתאחה! זאת מצאנו לחוב קדוש להשיב לכת”ה.

חזקו בעד עמנו ותורתנו הקדושה ואנחנו עמכם, לכו נא גבורי החיל בכחכם זה ויהיה ד’ עמכם, כעתירת ידידי כת”ה, המוקיריכם ומחבביכם מרחוק וחותמים בברכת התורה הקדושה.

גם “ועד הרבנים לעדת ווארשא” השיבו ביום ה’ פרשת בא, ו’ שבט תרצ”ו[71], ועל החתום רבי יעקב מאיר בידערמאן[72], רבי מנחם זעמבא[73], רבי צבי יחזקאל מיכלזאן[74], ועוד[75]; וכן בית דין צדק דק”ק קעשנוב בראשות האב”ד רבי יהודה ליב צירלסאהן[76] יצאו חוצץ נגד “התקנה” בה’ טבת תרצ”ו[77]. וכן ארגונים רבניים שונים באה”ק, ה”ה: הרבנות הראשית לארץ ישראל[78], והחותמים תחילה רבי אברהם יצחק הכהן קוק[79] ורבי אבא יעקב הכהן ברוכוב מח”ס שו”ת חבל יעקב[80], ומלאו אחריהם כארבעים רבנים[81]; הרבנות הראשית הספרדית בי”ב שבט תרצ”ו[82]; הרבנות הראשית לפתח תקוה והסביבה[83], בצירוף מכתב מרבי ראובן בהר”ש כ”ץ, הרב הראשי ואבד”ק פתח תקוה והסביבה[84]; וכן “הרבנות הראשית בממשלת תורקיה הלאומית”, בט”ז סיון[85] ובט”ו לחודש “אב הנחמות” תרצ”ה[86].

כאמור, בד בבד עם הפניות לגדולי הרבנים די בכל אתר ואתר, ניהל רבי יוסף קאנוויץ מערכה קשה ועניפה על דעת הקהל:

יותר משנה ארכה מלחמת-מצוה זו ורק הודות לסבלנותו ומסירות-נפשו של המצביא הראשי, הרב קאנוויץ, שלא ידע ליאות ולא עזב את שדה-המערכה אף רגע, הצליחה אגודת הרבנים להפר את עצת ה”ראבייס” ולקלקל מחשבתם. כשר-צבא מנוסה חיפש אחר הנקודה החלשה של המתקיפים וכשמצאה – ידע את תמרונו הוא. במקום לדבר משפטים עם ה”ראבייס” עורר בתבונה רבה את דעת-הקהל נגד תקנתם, ואמנם תכסיסו זה הצליח בידו ועד מהרה נאלצו ה”ראבייס” לסגת אחורנית. סוף סוף ניצחה האמת את השקר, ה”ראבייס” עזבו את שדה-המערכה וידיהם על ראשם[87], ורבני-ישראל – עם זר נצחון על ראשם.

ברם הרב קאנוויץ לא הסתפק בנצחון הזמני של הרבנים. כחכם הרואה את הנולד, פחד וחשש אולי כעבור מספר שנים יעלה בדעת ה”ראבייס” לחדש את תקנתם, ומי יודע אם ימצאו אז אותם הכחות הכבירים לעמוד בפרץ? – למטרה זו אסף וערך את כל החומר של מלחמת הרבנים נגד תקנת העגונות של ה”ראבייס” וכתבם בספר “לדור אחרון”[88], אשר יצא לאור בשנת תרצ”ז על ידי אגודת הרבנים, למען יעמדו ימים רבים למשמרת ויהיו לאות ולזכרון לדורות הבאים[89].

הצעת ר”א ברקוביץ, ארצות הברית – תשכ”ז

בשנת תשכ”ז יצא לאור ספר “תנאי בנשואין ובגט”[90] מאת רבי אליעזר ברקוביץ משיקאגאו שבארצות הברית[91]. מטרת החיבור, לברר ולדון בסוגיית “אין תנאי בנישואין” על מנת להציע סוג של “תנאי בנישואין” שיועיל מצד אחד לפתור את “בעיית העגונה”, ומצד שני לא נשלל בשעתו על ידי גדולי הרבנים בעת הפולמוס שמסביב התיקון המוצע בצרפת. ועיקר רעיונו, שהתנאי הצרפתי תלה את ביטול הקידושין בדבר אחד בלבד, היינו הפקעת הנישואין על ידי הערכאות של גוים, ואילו הצעתו לתלותו גם בהתנהגות הבעל שלא כדין בהמשך לפי ראות עיני בית דין מוסמך, כגון שמסרב לגרשה בג”פ שלא בצדק, או שעבר על חדר”ג. וז”ל המחבר[92]:

אין רצוננו להציע כאן מה שצריך להיות צורת תנאי כזה בדיוק. יודעים אנו שהרבה דנו על שאלות דומות לשאלתנו, גדולי הרבנים בדורות שלפנינו. ואין אנו מעיזים לקוות לחדש חידושים שהם לא ראו, ולמצוא פתרונות שהם לא מצאו. אמנם בעוה”ר יום יום המצב הולך וגרוע ובעיות חמורות שהדורות הקודמים לא ניסו בהן חודרות תחת יסודות חיי האישות בישראל ומסכנות אותן. ולמען ה’ ולמען קדושת עם ישראל מחויבים אנו להתיישב בדבר בימים אלה מחדש לפי חומר הבעיא של ימינו אנו, ולפי המצב הנוכחי בדורנו. ואולי בחסדי ה’ נמצא תרופה.

רק לדוגמא נעיין למשל בתנאי מעין זה: האשה מתנה שאם שנתיים לאחר שיופר הנישואין על פי חוקים אזרחיים הבעל יסרב ליתן גט לאשתו וישא אשה אחרת בלי היתר מאה רבנים או שאם ידרוש ממון בעד נתינת הגט, הקידושין יהיו בטלין למפרע. אם נמצא שיש מקום לתנאי כזה אז יהיה אפשר לטכס עצה איך להגדיר את עצם צורת התנאי להלכה למעשה באופן שלא נכשל חו”ח בעניני אשת איש. אמנם אין זה מתפקידנו. שאנחנו לא באנו להורות הלכה למעשה רק לברר בעה”י לפי כוחותינו הקלושים את השיטות והעיקרים השייכים לעניננו ואין אנחנו בני חורין להפטר מזה.

 וכ”כ בפנים הספר[93]:

נתבונן עכשיו בבעיתנו השלישית. האם יש לסמוך על תנאי שהוא דומה לתנאו של המהר”י ברי”ן[94] בנקודה אחת ושונה ממנו בנקודה אחרת; דהיינו שהתנאי הותנה מעיקרא באופן שקיומו או אי-קיומו אי אפשר להתברר אלא זמן מסוים אחר הנישואין אבל מכל מקום יתברר בחיי הבעל ולא אחר מיתתו. נעיין למשל  בתנאי מעין זה. חיי אישות הופרו בין האיש ואשתו על פי חוקי האזרחיים של איזו מדינה. הבעל מסרב לתת ג”פ לאשתו ולאחר שנה או שנתיים גם נשא אשה אחרת שלא על פי תורה. או נאמר שאחר שהופר חיי האישות  ביניהם בערכאות אזרחיות הבעל מסרב לתת ג”פ לאשתו ומתנהג כנגדה באופן המתנגד לעקרי מוסר היהדות והתנהגותו זו נתבררה על פי בית דין נאמן שיש לסמוך עליו. האם אפשר להתנות בשעת הקידושין שאם חיי האישות יופר ביניהם בערכאות אזרחיות והבעל יעבור על חרם דרב”ג הקידושין יהיו בטלין למפרע.

ועיי”ש[95] שמאריך לבאר שנלע”ד תנאי כזה יועיל כשם שמועיל התנאי של המהר”י ברונא והרמ”א.

בהמשך[96] מעורר המחבר שהצעות מעין שלו כבר נדונו בעבר, ואף נדחו:

בעיקר שני נסיונות נעשו בזמן החדש לתקן קדושין ונשואין על תנאי. לפני כששים שנה רבני צרפת רצו להכניס תנאי בכל נשואין שבארצם. השני היתה ההצעה מרבני קושטא כלפני ארבעים שנה … עצתם של רבני צרפת הרעישה את כל עולם היהדות בשעתה. כל גדולי הדור ורבני רוב הארצות יצאו כנגדה במחאה חריפה והדבר נדחה לגמרי. אמנם על הצעתם של רבני קושטא דנו בעיקר גדולי הרבנים בארץ ישראל. (ראה משפטי עוזיאל אה”ע סי’ מ”ד ואת וויכוחו בענין תיקונו של המחבר עם הרב הגאון ר’ ש”י זוין נ”י). אכן שונה היה תנאי צרפת מתנאי קושטא לגמרי. התנאי שהציעו רבני צרפת היה על מנת שאם הנשואין יופרו בערכאותיהם לפי חוקי המדינה אז הקידושין יהיו בטלים למפרע. רבני קושטא כוונו להכניס כמה וכמה תנאים בקדושין אלא שהתנאים לא היו תלוים בערכאות אלא בבעל עצמו … רבני קושטא רצו להטיל תנאי בקדושין במקרים אלה: אם הבעל יסע למרחקים בלי רשות אשתו ויתמהמה שם שנים מספר; אם לא יציית לבית דין בחיוב מזונותיה; אם הבעל יחלה במחלה מדבקת או חולי רוח; אם הבעל ימיר דתו; אם ימות בלי ז”ק והיא תפול לפני יבם.

ודאי שאין לזוז מפסקיהם של גדולי התורה בענין התנאי הצרפתי כמו שהוא מובא בקונטרס אין תנאי בנשואין. אמנם שונה הוא לגמרי התנאי שאנו דנים עליו מאותו התקון הצרפתי. נשים עין לטעם הפסק והמחאה באותו הקונטרס ונראה איך הם נוגעים לנידון דידן. בעיקר הם מיוסדים על נמוקים משלשה סוגים: נמוקים מוסריים כלליים ששרשן בעצם קדושת חיי האישות בישראל; נמוקים הלכתיים פרטיים; וגם נמוקים מעשיים.

ע”פ הקדמת דברים אלו מאריך המחבר ומצדד שרובן, ואולי כולן, של ההתנגדויות שהועלו נגד ההצעה הצרפתית אינן נוגעות להצעה שלו, ובכך הוא מסיק[97]:

על יסוד הנ”ל הנני מציע בדחילא ורחימא שמקום הניחו לנו אבותינו לפתוח עוד הפעם בשאלה חמורה זו, והבעיות החמורות בחיי האישות של העם כולו בזמננו מחייבים אותנו לידון על הדבר מחדש. ויש תקוה שבעזרת ה’ הפתרון ימצא על יסודות ההלכה ועל פי תורתנו זו הקדושה שלא תהי מוחלפת לעולמי עולמים.

דעת בעל ה”שרידי אש”

הספר נפתח ב”דברי הקדמה מאת הרב הגאון יחיאל יעקב וויינברג ז”ל[98]“:

ראיתי את הקונטרסים הגדולים של הרב הגאון ר’ אליעזר ברקוביץ שליט”א בעניני תנאי בקידושין ובנישואין והם מצטיינים בבקיאות עצומה ובחריפות עמוקה מאד; ובהגיון זך וישר הוא יורד ליסודי היסודות של ההלכה ומעלה פנינים שעל ידם מתישבות כמה פליאות שהתלבטו בהן כמה מרבותינו האחרונים ז”ל. אין כל ספק שקונטרסים אלה ראוים לפרסום ולדיון רחב מצד גדולי ההלכה.

הם מהווים ספר גדול, המפליא הן בבקיאותו והן בניתוחי הענינים לעומקם ולרוחבם ולא ראיתי דוגמתו בין ספרי האחרונים השונים של מחברי זמננו. הכל יודעים את חומר הבעיות שעלו בזמננו הן בא”י הן בח”ל, בעיות שלא נמצא להן פתרון ושהן מסכנות את האישות ומחריבות את טהרת המשפחה בישראל וראוי שגם גדולי דורנו ידונו בהן והספר הנ”ל ישמש מצע ובסיס לעיון ולדיון חדש.

אמנם ידוע כי בדור שלפנינו פורסם ספר אין תנאי בנשואין, שבו יצאו גדולי גאוני הדור ז”ל לאיסור גמור על הטלת תנאי בקידושין ובנישואין, אבל המחבר דידן מדגיש בדיוניו שלא יצא חו”ש לחלוק על גדולי הדור הקודם, אלא בשביל שהמצב הוגרע מאד ובעיות חדשות חמורות השתרגו ועלו על הפרק, בעיות שגדולי הדור הקודם לא נסתבכו בהן; הענינים הגיעו עד כדי כך שהרבה נשים נפרדות מבעליהן רק בערכאות לבד בלי גט פיטורין כד”ת והולכות ונישאות לאחרים ועל ידי זה מתרבים חלילה ממזרים בישראל. ואילו היו אלה מקרים בודדים כמו בדור הקודם גם כן היו צריכים לדון בכובד ראש לחפש תקנה לדור, עאכו”כ שהדבר הפך לתופעה המונית, ר”ל, ומשפחות אלה שנטמעו מתערבות לעתים עם משפחות שנשתמרו בקדושתן באין משים וגדול כח היצר והתשוקה להתחבר על ידי נישואין. ע”כ אמרתי שאין לעבור בשתיקה ובשוא”ת על הופעת הפרצה הזאת ויש צורך דחוף לעיין באפשרות ובצורך החיוני של תקנות להסיר מכשולים נוראים מחוגים רחבים ואף כי מחוגי שלומי אמוני ישראל, כנ”ל.

זאת ועוד: האיסור שפרסמו אותו גדולי הדור הקודם מכוון היה בעיקר נגד התנאת התנאי של רבני צרפת וזה היה התנאי שלהם: באם יתפרד הזוג בערכאות יהיו הקידושין שם בטלין מעיקרא. נגד זה טענו הגאונים מכל הארצות שדבר זה יגרום לביטול קדושת האישות בישראל חו”ש וכל הענין יהפוך למין חוזה של שותפות ואף האשה המסרבת באישות יכולה לבטלה על ידי הערכאות, ובאופן זה בטלה האישות בישראל ונמצא שהאישות תלויה בעקיפין בדעת הערכאות ונתגלה הדבר שהתנאי אינו אלא הערמה לכסות על המשפט הערכאי, בעוד שהרב ברקוביץ מצמצם את אפשרות התניית התנאי על מקרים מסוימים ומסלק את התלות בערכאותיהם שלהם, כאשר יווכח המעיין בספרו.

והנה בדין היה להתעמק בעיון רב ועמוק בספרו הנ”ל ולנקוט עמדה ברורה אם לחיוב אם לשלילה. אלא שחרפו עלי החלאים ל”ע וגברה עלי החולשה ל”ע ונבצר ממני לרדת ולצלול בים הגדול הזה של סברות, מסקנות וחידושים רבים, אשר חונן בהם המחבר הגדול הרב ברקוביץ, שליט”א, אלא משום חשיבות הענין וחביבות דגברא דנן לא אעלים את אשר עם לבבי. יש להתבונן מה הניע את גדולי הפוסקים בדור העבר לחלוק על עמודי ההלכה, הלא המה הרמ”א הנו”ב החת”ס ויצאו נגדם, שבעיקר נטו לדעת השלטי גבורים בכתובות פרק המדיר, וז”ל: לשון הריא”ז, בעל הרי זו מקודשת קידושין גמורים ואפילו קידש על תנאי … ואמר הריני בועלך על מנת שאין עליך מומין או נדרים או על תנאי אחר, כגון על מנת שירצה אבא, אף על פי שלא רצה האב מקודשת לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, שהרי זו תחילת בעילתו לשם אישות היתה, וזה שהתנה כסבור שלא יעברו על תנאו ולפיכך אף על פי שלא נתקיים התנאי הרי אי אפשר לבטל בעילת האישות והרי זו מקודשת, עכ”ל (ועיין בהגהות אשר”י שם). הרי שבמלים ברורות דוחה הוא בכל כוחו את כל ענין תנאי בנישואין ומסיק שאין תנאי בנישואין. ובכדי להבין את עומק דבריו יש לצרף לכאן מש”כ השלטי גבורים במס’ קידושין פ”ג בשם ריא”ז בדין מקדש בלא עדים, וז”ל: ונראה בעיני שאם הוחזקו באותן הקידושין ועומדין בחזקת איש ואשתו אעפ”י שאין להם עדי קידושין ולא עדי יחוד … הואיל ומוחזק במקומן בחזקת איש ואשתו הרי חזקה זו כמו עדות גמורה, עכ”ל. ויש להתעמק ולהבין דבריו, שלפי דעתו עצם החיים של חיי אישות מהווה לפי עצם מהותו קידושין. ולפי עומק פשוטן של הדברים יש לחדש ולהבין את דברי הגמרא בכתובות ג’ ע”א וז”ל הגמרא: כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה … קידש בביאה מאי איכא למימר וכו’ שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. הרי שלפי עומק כוונת הגמרא שלולי השווי רבנן ורק להם כלומר לחז”ל הוה להם כח כזה לשוות לבעילתו בעילת זנות, אבל בלי זאת היתה עצם החיים של חיי אישות עם ביאה קובע מצב ומעמד של קידושין וככה יש להבין כוונת הש”ג.

ועוד יסוד גדול באדני היכל הפוסקים של עמנו מצאו גדולי הפוסקים של הדור העבר, והוא בספר דברי מלכיאל בחלק חמישי סימן קכ”א, וז”ל: ועוד כי עי”ז תתרבה הפריצות ח”ו בישראל כי יאמרו שהקידושין אין בהם ממש ובידם לבטלם ע”י השופט, ועוד דאף בזמן הש”ס לא עשו תקנות כאלה רק במקום שיש לחוש למכשול בשוגג עי’ גיטין דף ל”ג.

והנה אחרי כל האמור לעיל זאת היא לפיענ”ד הבעיה היסודית שיש להציע לגדולי הרבנים של ימינו על בסיס הקונטרס הגדול של הרב ברקוביץ שליט”א, אשר בא בכוח של עמילות ויגיעה עצומה בתורה והקדיש לילות כימים ללון בעומק עמקה של הלכה.

מדרכי הוראה וממנהגיה נהג בידי תופשי תורת הפסיקה בישראל שנרתעים הם ונפשם נוקעת מלהתיר תנאי בקידושין ובנשואין. יש להתעמק בכוונת דברי בגמרא: אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, שהמדובר כאן אינו רק בגדר העבירה המוגדרת של בעילת זנות, אלא חז”ל הגיעו לסוף דעתו של אדם ולא ניחא ליה להפוך את כל היסוד של החיים, את חיי אישות, למין חוזה הדדי בצורה של חוזה המקובל בדרך מקח וממכר שאפשר לבטלם ברצון שניהם או ברצון אחד מהם. היוצא מזה, כי אפילו חיי נישואיהם של זוג, שלעולם לא יתפרדו ולא יתגרשו זמ”ז אבל כל משך תקופת חייהם יחד ילבש צורה של ארעיות ובלתי יציבותי ובכן יש להכריע מה עדיף ולעשות תקנה: אם לשמור על קדושת ונצחיות חיי הנישואין בחינת ‘וארשתיך לי לעולם’ ולשים לב שגם בחוגי שלומי אמוני ישראל האמונים עלי יראה, קדושה וטהרה שלא לגרום ח”ו אצלם מין זעזוע וצינון של קדושת האישות ע”י חו”ק, או להתחשב עם רוע המצב המקולקל שהתפשט בדורנו זה, נימוק גדול וחשוב אשר אין לזלזל כלל וכלל בחשיבותו: הריבוי והתפשטות העצומה של מקרי זוגות המתחברים שלא כדין ושלא כתורה שוב עם בן זוג אחר, אחרי שנתפרדו רק בערכאות כיוון שלא יכלו להתגרש בבית דין בגלל הסיבות הידועות (מחלת הרוח של הבעל או סירוב שרירותי של אחד הצדדים להסכים לגט) והחידוש בדורנו הוא הפשיון והריבוי של הנגע הזה, שהפך כבר לצרת רבים ולקלקול הדור, חו”ש, ויש נימוקים ושיקולים לתרי עברי דנהרא.

ולא באתי לפסוק ולהכריע אלא להפנות לב גדולי הפוסקים על חיוניות וחשיבות הבעיה, אשר המחבר הגדול הרב ברקוביץ, שליט”א, דן בה ושאין להשתמט ממנה אלא לטרוח ולדון שוב על בעיה חמורה זו.

במשאו הארוך בעל ה”שרידי אש” מדגיש וחוזר ומדגיש את הערכתו הרבה הן למחבר והן לחיבורו. וכן מפרט את גישתו הייחודית בסוגיית “אין תנאי בנישואין” – היינו, שמאחר ועיקר ההתנגדות להצעת התנאי הצרפתי היתה מטעמים מוסריים, ומאחר ובדורו התרבו מקרי העיגון והקלקולים המסתעפים מהם, לכן צו השעה הוא לדון בכובד ראש בהצעת המחבר שלדבריו אינה לוקה במגרעות הצעת צרפת. והיה אם יסכימו לה גדולי הדור, “בעיית העגונות” תבוא על פתרונה במדה מסויימת .

דברים דומים[99] העלה רי”י וויינברג על הכתב במכתב ששלח כמה שנים לפני כן, ביום ד’ כ’ סיון תשי”ז, לרבי אליהו יונג[100]:

… השאלה על תנאי בקידושין ובנישואין היא באמת שאלה חמורה מאד. מצד ההלכה בודאי יש להתיר תנאי על פי תנאים מיוחדים ובמקרים מוגבלים כגון המרת דת או טירוף דעת של הבעל או יבום וחליצה. וכבר התירו גדולי האחרונים הרמ”א והב”ח והנו”ב והחת”ס והגרע”א ז”ל להתנות תנאי  בשעת הביאה ובשבועה שלא יבטל את התנאי. אלא שרבני צרפת בשעתם רצו להנהיג תנאי בכל קידושין על כל המקרים שיבואו, ונגד זה יצאו כל גדולי הדור, וטעמם היה בעיקרו מתוך נמוקים מוסריים שלא לעשות את האישות בישראל למין חוזה של שותפות שאפשר לבטלו בכל זמן שאחד השותפים לא ירצה ב”שותפות זו”. ולכן נחוץ לצמצמם את התקנה רק למקרים מיוחדים וכנ”ל.

… ומה שנוגע אלי – לכתוב הערות אין תועלת. צריך אני לחבר ספר גדול על נושא זה ולדון על כל מה שנאמר ונכתב ע”י גדולי הדור האחרון, ואולי אעשה את זה בשביל הכרך השני אי”ה. אבל נחוצים לי ספרים וכאן בשווייץ אין להשיגם ואפילו הספר “אין תנאי בנשואין” אין לי כאן … בספר משפטי עוזיאל דן בנושא זה בארוכה וכן הרב הענקין חיבר ספר בנושא זה, ויש צורך להוסיף ולהעמיק בדיון זה עד שתבוא הסכמת כל גדולי ישראל.

אולי יש בידו הספר אין תנאי בנשואין? …

תגובת רבי מ”מ כשר להצעת ר”א ברקוביץ

בשנת תשכ”ט יצא רבי מנחם מנדל כשר[101] בהתקפה חריפה נגד הצעת רבי אליעזר ברקוביץ. דבריו נדפסו ב”נועם”[102], ובעקבות מכתב שנתקבל ע”י מנהל בתי דין הרבניים רבי דב כץ, בזה”ל[103]:

הגיעה אלינו שמועה שבמערכת שלכם נתקבל בשעתו מכתב מהרב ד”ר יחיאל יעקב וינברג ז”ל, בו הוא חוזר מדבריו בענין תנאי בנישואין שכתב בהקדמה לספר “תנאי בנישואין ובגט”, כמו כן, נודע לי שהרב מ. כשר כתב תשובה ארוכה על דברי הספר הנ”ל.

אם כן הדבר, רצוי מאד שתפרסמו העתק מהמכתב הנ”ל ודברי החקירה של הרב כשר בנידון – בקונטרס “נועם” העומד להופיע בזמן הקרוב.

ובדברי המערכת[104]:

בהתאם לבקשתו של הרב דב כץ שליט”א, וכפי שהודיע לנו בעל פה שהדבר נוגע הלכה למעשה[105], אנו מפרסמים בזה את תשובתו של הרב מ. כשר שליט”א לרב אחד, שבו דן בענין הנ”ל, ובתוכה מצויה גם תשובתו של הרב וויינבערג ז”ל, שבה הוא כותב שמתחרט על תוכן מכתבו שכתב בענין תנאי בנישואין.

בתשובה זו לא נכנס הרב כשר לעצם השאלה, לבררה על כל פרטיה לפי מקורות ההלכה, שכבר נתבררה ב”נועם” ח”א עמ’ נב-סח, כי אם דן במכשולים העלולים לצאת מתיקון כזה, ושתיקון כזה הוא נגד דעתם של כל גדולי הדור מהדורות הקודמים, שאסרו בהחלט כל תנאי שהוא.

השמטנו הרבה קטעים מהמכתב אשר אינם נוגעים לעצם בירור השאלה.

לדעת רמ”מ כשר, דברי ר”א ברקוביץ מופרכים מעיקרם, שכן ההצעה הצרפתית היתה[106]:

היות שיש מקרים שאחרי שנתגרשו בבית המשפט “הבעל ממאן לתת גט פטורין לאשתו בשום אופן”, הציעו “להמציא אמצעים להתיר אשת איש בלי גט פטורין, שבשעת קידושין יאמרו שמקדשה על תנאי, שאם שופטי ערכאות של המדינה יבטלו (מסירות) האישות בין הזוג על פי חוקי המדינה ונמוסיה, ולא יאבה הבעל אח”כ ליתן גט-פטור לאשתו כדת תוה”ק, יהיה בכחו של מורה הדת להתיר האשה מכבלי העיגון” (נדפסו דבריהם בספר “אין תנאי בנשואין” דף כ”ה).

ובהמשך[107] מאריך הרבה להוכיח כדבריו האלו שאין בין ההצעה הצרפתית והצעת ר”א ברקוביץ ולא כלום.

וזאת ועוד[108]:

אמנם לעצם הדברים אין שום נפקא מינה כלל וכלל בכל הנ”ל, כי אפילו אם היה עולה בידו להציע תנאי שיהיה באמת רחוק מהצעת פריז “כרחוק מזרח ממערב” (מה שאין במציאות כלל) אין שום נפקא מינה כחוט השערה, מפני שגדולי ישראל אסרו כל התנאים שיהיו, והחליטו שבשום אופן שבעולם אי אפשר לתקן תקנה כללית שאפשר להתיר אשת איש לעלמא בלי גט. לדבריהם חס מלהזכיר תנאי בנישואין בתור תקנה כללית (ורק במקרים בודדים), ולפני שלשים שנה[109] אסרו אפילו גט על ידי שליח אם זה נעשה בשעת הקידושין.

וביחוד יש  להתפלא איך זה מעלים המחבר לגמרי, את העובדא שלפני שלשים שנה שוב יצאו כל גדולי ישראל שבדור, בחתימת יותר מאלף רבנים שאסרו, והטילו חרם על מי שירצה להנהיג תיקון גט על ידי שליח, וכללו באיסור וחרם זה גם הצעת תיקון של תנאי בקידושין, הרי זה דבר מפורסם בארצות הברית כמו שנדפס בקונטרס יכתב לדור אחרון. והגרי”י וויינבערג (שליט”א) [זצ”ל] שכתב הסכמה לספרו כותב לי בזה הלשון: בשעה שכתבתי מכתב זה (כלומר ההסכמה) לא ידעתי שכבר שקלו וטרו בזה באמריקה, וכבר נלחמו זה בזה הרבנים החרדים והרבנים הקונסרביטיבים, וכבר הוציאו ספרים, ספר לשאלת העגונה מאת הרב ל. עפשטיין, ונגדו ספר לדור אחרון מאת אגודת הרבנים. ראיתי רק את הספר לשאלת העגונה ולא את הספר לדור אחרון, ותמה אני על הרב … שהוא בודאי ידע מהספרים הנ”ל שהכניסני לתוך מערבולת זו, ואני לחולשתי הגדולה איני מוכשר כלל לדון בשאלה חמורה זו העומדת ברומו של עולמנו, ומתחרט אני שכתבתי מכתב זה, עכ”ל. הרי שעובדא זו שנודעה לו אחרי כתיבת מכתבו הביאה אותו לכתוב שמתחרט על כתיבתו, אף על פי שמסכים לפרסם את החומר[110].

וכסמוכין לדבריו אלו מביא[111] מרבי יוסף אליהו הענקין שכתב[112]:

ונוסף על זה כתבתי שרק על ידי צרוף תנאי בנשואין אולי יועיל, ולא ידעתי אז מהפסק שאין תנאי בנשואין בכל אופן, שפסקו כן כל גדולי דור הקודם, וכשנדפס הספר “אין תנאי בנשואין” חזרתי בי, כי אפילו גדול שבגדולים צריך לבטל דעתו אל הרוב, ובאם לאו הוא זקן ממרה, וכל שכן ננסים כמונו, וכן כתבו רבני קאנסטאנטינאפאל שמשכו ידיהם מהצעתם, וכן שארי המציעים, העומדים על בסיס התורה ויראת אלהים… וכבר נדפס זה משמי בהפרדס אלול תרצ”ה, ואזכיר כאן בקצרה טעמא דמילתא כו’.

וכן, כשחזר והדפיס “פירושי איברא” לאחר זמן, הקפיד להדפיס בצדי כל עמוד ועמוד באותיות בולטות “הדרי בי” – והרי הצעת רי”א הענקין, וכן הצעת רבני קושטא, דמתה להצעת ר”א ברקוביץ, ואף על פי כן חזר בו בעקבות פרסום הספר “אין תנאי בנשואין”[113].

השתלשלות האירועים – גירסת ר”א ברקוביץ

 

רוב הדברים המתפרסמים בשורות הבאות מקורם בטיוטת מכתב לידיד שכתב ר”א ברקוביץ בחורף תשל”ט, ובטיוטת מאמר שהכין על הפרשה באותה התקופה[114].

בשנת תשכ”ד פנה אליו רבי אליהו יונג, וסיפר לו על פגישה שהתקיימה בינו לבין רבי יחיאל יעקב וויינברג במונטרה. באותה הפגישה דנו ב”בעיית העגונה”, ור”א יונג בקש ממנו שיציע פתרון הלכותי. רי”י וויינברג השיבו שלרוב חולשתו ובריאותו הרופפת אינו יכול להכנס לעובי הקורה, אך יעצו לפנות אל רבי אליעזר ברקוביץ בבקשה שיתעסק בענין[115]. חזקה עליו בקשת ופקודת רבו, ואכן הוא נרתם למשימה.

משגמר לחבר את הספר, הוא מסרו לר”א יונג. התוכנית היתה להדפיסה בשנתון “נועם”, שר”א יונג כיהן כ”ראש הועד למען נועם בארה”ב”, ורבי מנחם מנדל כשר כראש המערכת. לשם כך, פנה רמ”מ כשר לרי”י וויינברג לשם מתן הסכמה על הספר[116], ואכן הוא שלח אליו הסכמתו המופיעה בראש הספר, כשהוא מפנה אותה לרמ”מ כשר[117].

מצוייד בהסכמת ובברכת רי”י וויינברג החלו בהדפסת הספר. אך לפתע הגיע רמ”מ כשר לניו יארק ובאמתחתו מכתב חדש מרי”י וויינברג שלדברי רמ”מ כשר היוה חזרה מהסכמתו לחיבור. ר”א ברקוביץ מצדו חלק על פרשנותו של רמ”מ כשר, באומרו שבמכתבו רי”י וויינברג דורש רק שינוי שני מלים בתוך הסכמתו. אך רמ”מ כשר בשלו, ומדגיש שלאור חזרת רי”י ווינברג מהסכמתו אינו יכול להדפיס הספר ב”נועם” – ובכך נתפרדה החבילה.

בסופו של דבר “מוסד  הרב קוק” נטלו על עצמם את הוצאת הספר לאור, כשרמ”מ כשר מעביר להם כל הגליונות שכבר נדפסו על ידו, ושלמעשה היוה כל הספר למעט כמה דפים שבסוף[118].

לאחר שיצא הספר לאור, רמ”מ כשר שיגר מכתב ברכה לר”א ברקוביץ, ובו הוא מביע קורת רוחו על הדפסת הספר.

אך כמה זמן אחר כך, פרסם רמ”מ כשר את מאמרו הנ”ל ב”נועם”, הכולל בתוכו כאמור את מכתב החזרה של רי”י וויינברג. ר”א ברקוביץ מספר שבקש [על ידי ר”א יונג] לפרסם תגובתו באחד מכרכי “נועם” הבאים, אך בקשתו לא נענתה.

עכת”ד ר”א ברקוביץ במכתב ובמאמר הנ”ל. כסמוכין לדבריו, הוא מציין שמצרף למכתבו צילומים של המסמכים דלהלן: א) הדף הראשון של הסכמת רי”י וויינברג כשהוא מופנה לרמ”מ כשר; ב) מכתב רבי משה בוצ’קו, ראש ישיבת “עץ חיים” במונטרה, לר”א יונג, ובו הוא מוסר משמו של רי”י וויינברג שהוא עומד עדיין בהסכמתו; ג) מכתב הברכה ששיגר לו רמ”מ כשר.

יצויין שצילומי המסמכים האלו לא נמצאו בין כתבי ר”א ברקוביץ, ויתכן שנאבדו, או שנמסרו למקבל המכתב, ולא הוחזרו. אך בשיחה שהתקיימה לאחרונה[119] עם רבי משה בוצ’קו בביתו בירושלים, הוא אישר את תוכן המכתב האמור. לדבריו, זה היה ימים או שבועות מספר לפני פטירת רי”י וויינברג, בחוליו כבר את חוליו האחרון, כשהתקבל מברק מר”א יונג בענין הדפסת הספר. רי”י וויינברג פקד עליו להשיב שאין בכוחו להתעסק בדבר, אך את הספר אפשר להדפיס, אבל ללא הסכמתו[120].

ויצויין עוד שלאחר פטירת רמ”מ כשר, בני משפחתו מצאו בין כתביו גלויה ששלח אליו רי”י וויינברג, ובה הוא מביע את צערו על כך שגדולי ישראל אינם מסכימים להצעתו לתקנת העגונות, הצעה שבכחה לפתור את “בעיית העגונות” ולמנוע ממזרות[121].

********

לאור כל האמור עד כה, נוצר הרושם שקשה ביותר לקבל את הדברים שרמ”מ כשר מייחס במאמרו לרי”י וויינברג[122]. אלא נראה שעקבי היה רבי יחיאל יעקב וויינברג, ודבק בעמדתו מהחל ועד כלה, והיא: חומרת “בעיית העגונות” מטילה חובה על רבני הדור להכנס לעובי הקורה בכדי למצוא פתרונות ולהציען בפני גדולי ישראל. לדעתו, הצעת רבי אליעזר ברקוביץ היא כזו – באשר היא אינה לוקה בחסרונות ההצעה הצרפתית, ומה גם שעיקר ההתנגדות להצעה הצרפתית היתה מתוך נמוקים מוסריים. לפיכך ראה חובה לעצמו לצרף הסכמתו להצעה זו, כדי לקדם את הצגתה בפני גדולי ישראל, ולהבטיח שידונו בה כראוי. אך, משנוכח לדעת שדבר ההצעה כבר נודע לגדולי ישראל והם מתנגדים לה כבר נסתלקה הסיבה וההצדקה למתן הסכמה מצדו, ולפיכך נסג אחור – על אף שעדיין היה סבור שהדברים כשלעצמם ראויים להעלותם על שולחן המלכים, מאן מלכי רבנן.

בירורם של דברים

אכן, כבודם של רבי יחיאל יעקב וויינברג ותלמידו ר”א ברקוביץ במקומם מונח, אך נראה שאין לקבל ולאמץ את דבריהם לא להלכה, וכל שכן לא למעשה. הגם שצדקו לכאורה באומרם שהצעתם שונה מההצעה הצרפתית[123], אך לעומת זה צדק רבי יוסף אליהו הענקין – ובעקבותיו רבי מנחם מנדל כשר –שההתנגדות לתנאי הצרפתית חלה על כל תקנה כללית של תנאי כפי שהוא.

ודבר זה למדנו מדברי רבי חיים עוזר במכתבו לרבי שמואל יצחק הילמן[124] מיום א’ ו’ תמוז תרפ”ט[125], וז”ל:

אחדשת”ה. יקרת מכתבו עם קונטרסו[126] על דבר תנאי בנשואין הגיענו לנכון. התפלאתי לשמוע על דבר מעשה איזה רבנים בקושטא, וכבר הודעתי לרומעכת”ר כי יש בידי חיבור מכל גדולי הזמן משנת תרס”ז שפרסמו שבשום אופן אין לעשות תקנת תנאי בנשואין כללי. כאשר הואילו אז איזה רבנים צרפתים לתקן תקנה זו, יצאו כל גדולי הרבנים מכל המדינות, בארוכה ובקצרה, כי חלילה להם לעשות כן, ושהבנים הנולדים יהיו ספק ממזרים[127] ושא”א להתחתן אתם. גם יש מכתב מהרב הכולל אדלער. ובאמת בהשפעתו ובהשפעת משפחת ראהטשילד נתבטל הדבר. אשתקד רציתי להדפיסו, אך לא אסתייע מילתא, אך לפי נראות יהיה ההכרח בזה, אחרי כי חוזר וניעור התקלה הזאת.

הרי ברור מללו שעיקר הסיבה להדפסת החיבור “אין תנאי בנשואין” היתה כדי להוציא מלב המצדדים בהצעת קושטא.

וכשתמצא לומר, אף רמז לדברים אלו במכתבו הנדפס בראש ספר “אין תנאי בנשואין”:

אולם זה איזה שנים אשר במדינות שונות מתעוררים יחידים, בגלל חסרון ידיעה בשרשי הלכה ומקלות הדעת, שרוצים לתקן תקנות על דעת עצמם, העלולים לעקור יסודות התורה, ואמתלא בפיהם למען תקנת עגונות.

וללא ספק, כוונת רבי חיים עוזר להצעת רבני קושטא, וכבר הערנו על כך במאמרנו הראשון.

הרי מבואר ככל הנ”ל שההתנגדות לתנאי הצרפתית חלה על כל תקנה כללית של תנאי כפי שהוא – ואחרי דבריו אין להשיב.

אחרית דבר

בשלשת חלקי מאמרנו שאנו עומדים עכשיו בחתימתו נתברר כי גדולי ישראל ובראשם מרן רבי חיים עוזר גרודזנסקי שללו לחלוטין כל תקנה כללית של היתר נישואין על ידי הטלת תנאי או מינוי שליחות בשעת הקידושין – הן הצעות הבאות מצד החכמים, דוגמת רבי יוסף אליהו הענקין ורבי יחיאל יעקב וויינברג, הן הבאות מצד רבנים שלא שמשו כל הצורך, דוגמת ה”ר מיכאל ווייל מצרפת, ועל אחת כו”כ הבאות מצד המהרסים והמחריבים, דוגמת עפשטיין וחבריו הקנסורביטיבים.

וה’ יגדור פרצות עמנו, ויצילנו “מיד בני ניכר אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר”. ויקויים בנו ברכת “אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל, אלופינו מסובלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו”. וייאמר בגלוי “אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה’ אלהיו”.

 

סוף


[1] אין תנאי בנישואין – סקירה היסטורית – ב.

[2] ועיין גם לקמן הערה 53.

[3] ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באישי תנועת הקנסורביטיבית, עיין בהמשך.

[4] נולד תרכ”ו בעיר באקשט לאביו רבי צבי חיים שהיה אב”ד ור”מ שם [מצאצאי רבי חיים באקשטר, עמית ורע לרבי חיים מוואלאזין]. למד בישיבת וואלאזין בשקידה עצומה, ואמרו עליו שהוא בקי בחצי הש”ס. כשחזר לישיבה אחרי שלמד במקום אחר כשנתיים, כבר אמרו עליו שהוא בקי בכל הש”ס ובשלחן ערוך חשן משפט. תרמ”ט נשא לאשה את בת הנגיד המפורסם רבי שרגא פייבל פראנק מאלקסוט פרבר קאוונא. [חתניו האחרים של רבי שרגא פייבל היו: רבי איסר זלמן מלצר, רבי ברוך יהושע הלוי הורביץ, אב”ד אלקסוט ומגדולי הרמי”ם בישיבת סלאבאדקא, ורבי שעפטיל קרעמר, ר”מ ומנהל בסלוצק, ואח”כ בישיבת ניו הייבען, וחותנו של רבי יעקב יצחק רודרמן]. לאחר נישואי רבי איסר זלמן מלצר לגיסתו בשנת תרנ”ג, קבעו לימודם יחד והתעלו מאוד בעיון התורה. בשנת תרנ”ג עזב רבי יצחק יעקב רבינוביץ [ר’ איצ’לה פאניוועז’ר] את ראשות הישיבה בסלאבאדקא, ומייסד ומנהל הישיבה רבי נתן צבי פינקל [ה”סבא” מסלאבאדקא] הטיל על שני הגיסים את תפקיד ראשי הישיבה. בשנת תרנ”ז התלקחה אש המחלוקת בישיבה אודות לימוד המוסר, אזי עזב רבי נתן צבי פינקל יחד עם ראש הישיבה רבי משה מרדכי עפשטיין את הישיבה, ופתח ישיבה חדשה בשם “כנסת ישראל”. לישיבה זו הצטרפו עמם כששים בחורים בלבד, ועם כל זה עלתה הישיבה מהרה, ומבין שורות תלמידיה יצאו הרבה מגדולי הרבנים וראשי הישיבות.

בראשית שנת תרס”א הופיע ספרו הראשון “לבוש מרדכי” על מסכת בבא קמא, ובשנים שלאחר מכן יצאו לאור יתר החלקים, שזכו אף להתפרסם במהדורות מספר. כיהן גם במשרת מו”ץ ראשון בסלאבאדקא, ולאחר פטירת רבי משה דאנישעווסקי בתר”ע קיבל גם את רבנות העיר [ראה מבוא לספר “הגיון ישעיה” הערה 21].

פעל רבות בעניני הכלל [בצעירותו עסק אף ברכישת קרקעות העיר חדרה בארץ ישראל], ובשנת תרפ”ד נסע יחד עם בעל ה”דבר אברהם” ורבי אברהם יצחק הכהן קוק במשלחת לאמריקה למען חיזוק היהדות. באותה שנה החליט להעביר הישיבה לארץ ישראל עקב גזירת הגיוס בליטא, ובאסרו חג תרפ”ה יצאה קבוצה גדולה של תלמידים לארץ ישראל, לעיה”ק חברון. אך נפתחו שערי הישיבה בחברון וגזירה עבידא דבטלה, ו”כנסת ישראל” היתה לשתי ישיבות כאשר רבי משה מרדכי עפשטיין עומד בראש שתיהן, וחילק את זמנו בין חברון לסלאבאדקא. לאחר הפרעות בחברון במנחם אב תרפ”ט, עקרה הישיבה לעיה”ק ירושלים, ושם נלב”ע י’ כסלו תרצ”ד. [מעניין שגיסו רבי איסר זלמן מלצר נלב”ע באותו תאריך י’ כסלו עשרים שנה אחריו, בשנת תשי”ד].

[5] “לשאלת העגונה” , עמ’ 34.

[6] ועיי”ש שמעלה על הכתב את אשר פער פיו להשיב על דברי “הרבי המובהק שלי”, ועיין במאמרנו הקודם, אין תנאי בנישואין.

[7] נולד תרכ”ה לאביו רבי ברוך בווייגאווא, ולאמו שהיתה נכדת רבי אליעזר אב”ד קעלם[ראה בספר הזכרונות לבן דודו א”א פרידמן (ת”א תרצ”ה)]. אחיו רבי שמואל אביגדור אב”ד פלאנגיאן, ורבי אליהו מאיר אב”ד קופישוק [היה מחותנו של רבי נפתלי טראפ ראש ישיבת ראדין, שבנו נשא בתו של רבי נפתלי] – ושלשה ­האחים האלו היו מן הרבנים המפורסמים בדורם בחכמתם, ביראתם. ובצדקתם, לוחמי מלחמת ה’ בגבורים. שימש ברבנות בערים שונות בליטא, שבשנת תרנ”ח נתמנה לרב בבייסגאלא, ובשנת תרפ”ח נהיה אב”ד שוקיאן. נלב”ע ביום א’ דחג שבועות תרצ”ז בשאווילי. מחיבוריו: “צרור החיים” דרשות והספדים (ווארשא, תרע”ד) , “סגולת ישראל” על פרשיות התורה (ווארשא, תרע”א וקאוונא, תרפ”ט), “לבני ישראל” דרשות (ב”ח גראיעווא, תרס”ח, וח”ג יצא לאור מכת”י, בני ברק תשנ”ג), “מוסר ישראל” על מסכת אבות, סידור “ברכי נפשי” – פירוש על סדר התפלה, “כנסת ישראל” כמה חלקים.

וז”ל בשולי תשובתו לעפשטיין: לבי אומר לי כי הד”ג הוא בן לידיד נעורי הרב הגאון ר’ עזריאל עפשטיין משיקאגא – בנו של רבי ומורי, שלמדתי ממנו ראשית חכמה הר”ר יהודה ליב זצ”ל מווייגאווא עיר מולדתנו.

[8] מכת”י, עיין במאמרנו הקודם.

ככלל, ראוי ליתן את הדעת על תופעה זאת, שמיעוט הרבנים שהשיבו לו בשנת תרצ”א [למעט ה”ראגאצ’אבר”] שלפחות חלק מהם נמנו על חשובי הרבנים דאז, קלסו ושבחו הן המציע והן הצעתו – אף אם נמנעו מלהסכים לדבריו להלכה ולמעשה. ולפלא יחשב, וכי לא ידעו טיבם של הקנסורביטיבים מהו? וכנראה שלא עמדו על סוף כוונתו ודרכו, מאחר ולפום ריהטא הוא מפלפל בתורה כותיק וכרגיל, ומה גם שחלקם הכירו היטב, או הוא, או אביו, שהיה רב גדול באמת. ויתכן גם שרצו לקיים בו “דברי חכמים בנחת נשמעים”, וכן “שמאל דוחה וימין מקרב”. ורק הגאון ה”ראגאצ’אבר” הצופה ומביט למרחקים בעינו הבדולח עמד תיכף ומיד הן על שורש הדברים והן עד היכן הם עלולים להגיע – כפי שאכן קרה – ולפיכך השיב בחריפות יתירה כפי שהשיב.

[9] “לדור אחרון”, עמ’ לז-מא..

[10] עיין  במאמרנו הקודם.

[11] וממשיכים שם לכתוב: וכבר היה מעשה כזה בענין תנאי בנשואין, שרצו איזה רבנים ודרשנים בפאריז לתקן תקנה זו של תנאי, ואז יצאו כל גדולי התורה בתפוצות הגולה במחאה נגדם. וכאשר שמעו אז הרבנים והדרשנים דעת זקני ההוראה בטלו את דעתם, כאשר באו כל הדברים בכתובים במחברת “אין תנאי בנשואין”. ועיין לקמן, שם העתקנו את נוסח המחאה במלואה.

[12] וזהו פשר הדבר שעפשטיין מרשה את עצמו לפרש את שתיקת רוב הרבנים שאליהם שלח הצעתו במשך השנים כמעין הודאה שאין דבריו מופרכים מעיקרא, ולא יצאו מגדר האפשר, ועיין גם “לשאלת העגונה” עמ’ 62 שכותב שם עפשטיין: עד שהרבנים האמריקאים התחילו בחרמות תפסו הרבנים באירופה את השיטה של שתיקה כלפי השאלה שלנו … לא הכרנו שתיקה זו כמו פסק דין בין לחיוב ובין לשלילה. אמנם הכרנו שאין הרבנים רוצים להצטרף לתקנה זו ולא לתקנות אחרות ממין זה משום פחדנות ויראה וחשד, אבל שתיקתם לא היתה פסק דין נגדנו. להיפך, לוא ראו הרבנים אז גסות ובורות בהצעתנו, או נטיה ודאית מן ההלכה הקבועה, בודאי לא היו שותקים, אלא כפי שאפשר לשער, מצאו בהצעתנו אמתיות המתאימות אל ההלכה, אבל לאידך גיסא יראו מתקנות חדשות, ואם כן לא יכלו לומר לא הן ולא לאו, ולפיכך שתקו, בטח האמינו ששתיקתם תועיל לחנק את ההצעה, אבל השתמשו בשתיקה ולא בכלי נשק של בירור דברי הלכה. אם כן עד שהגענו לפולמוס לא ידענו מפסק דין ברור מאת הרבנים.

ואילו רבי יוסף קאנוויץ כותב (“תשובה לתשובת תלמידי הסמינאר”, עמ’ צג): ומדוע זה ולמה, לא זכה המחבר דנן שרבני ישראל ישיבו לו תשובה כהלכה. אם לא שבחושם הבריא, הרגישו רבנינו, כי שיח ושיג להם פה, עם אחד מאלה, אשר “לשונם ומעלליהם אל ד’ למרות עיני כבודו”, עם אחד, אשר למראת עין תפס בקרנות המזבח בענין של הלכה, רק למען תפוש את בית ישראל, וכי רק עילה מחפש להתעולל בדת ישראל. להכניס תקונים מסוכנים בתורת ישראל, ולערער עד היסוד יסודות חיי המשפחה בישראל, ולא מצאו בדבריו ענין לענות בו במשא ומתן של הלכה, ע”ד “היתר עגונה”, כי אם פטפטנות בעלמא ע”ד “תקנת עגונות”. כדרך המתקנים המסכנים, ולכן מצאו לישר לפניהם את הדרך הכבושה של “אל תען … ואין משיבין על הקלקלה”, והסכימו כמו בהסכמה חשאיית הדדית, מבלי להכנס  בדברים עם חולם חלומות של הבל, שהשתיקה יפה להם, וכדי שישתקעו הדברים ולא יבואו לידי פרסום כלל עברו בשתיקה על כל הענין.

ואכן, עיין בנספח ג למאמרנו הקודם, שרבי חיים דוד רגנשברג בהגהותיו על הקונטרס ששלח לו עפשטיין הניף את הקולמוס ושבט הביקורת רק על הצעת רבי בן ציון אלקלעי שבתחלת הקונטרס, ואילו על הצעת עפשטיין שבהמשך הקונטרס נאלם דום [למעט השגה אחת לנוסח הצעתו הבאה בראשית דבריו], ולכאורה מאי שנא זה מזה, אלא כנ”ל.

והוא הדין שמטעם הזה “באספת אגודת הרבנים דנו אם לענות על זה בדברי תורה או לא, והחליטו שבספר המחאה שיוצא עכשיו, נגד “תקנתם-קלקלתם” לא ידונו שם בדברי תורה, אבל כל יחיד לעצמו יכול לברר סתירת דבריהם מצד ההלכה” (רבי יוסף אליהו הענקין, הובא במאמרנו הקודם). [יצויין שבנוסף לרי”א הענקין הנ”ל שהשיב לענין על דברי עפשטיין, גם רבי יוסף דוב הלוי לעווין השיב עליו באריכות בספרו “יד הלוי” (נ”י תש”ז), וקצור מדבריו ראה אור ב”הדנו”, היוצא ע”י ישיבת “יצחק אלחנן”].

[13] “לדור אחרון”, עמ’ צ-צא, ועיין במאמרנו הקודם הערה 89, ולקמן הערה 39.

[14] השוה למ”ש בספר “שם אנוש” משמו של בעל ה”בית הלוי”  איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת (תהלים צב, ז). ביאור זה הפסוק שמעתי מהגאון ר’ יוסף דוב זצ”ל, שהכסיל לא יבין את זאת דלא ידע, שבדמיונו הוא שהוא יודע מה בין טוב לרע, ובאמת שהוא טועה בדמיונו מרע לטוב ומטוב לרע, ועל כן לעולם לא יתגלה לו חסרונו משום דדמיונו תמיד יוליכנו שולל שהליכתו היא בדרך הטובה.

[15] בהגדירו את הרבנים הקנסורביטיבים כ”אינם יודעים שאינם יודעים” הטיב רבי יוסף קאנוויץ לקלוע אל השערה. ואכן, זהו אחד מרעיונותיו המרכזיים של עפשטיין לאורך כל החלק הראשון של חיבורו “לשאלת העגונה” הנקרא “פולמוס דברים בשאלת העגונה” [עיין במאמרנו הקודם, הערה 2], שהרבנים הקנסורביטיבים הם הם עיקרי הרבנים המוכשרים והמסוגלים לטפל בבעיות השעה באמריקה – לרבות “שאלת העגונה”, מה שאין כן הרבנים האורתודכסים המסתגרים תוך ארבע אמות של הלכה, ומעלימים עין משאון החיים ברחובה של עיר, עפ”ל.

[16] ראה בבא מציעא סא, ב.

[17] עיין במאמרנו הקודם, הערה 138.

[18] קידושין ו, א.

[19] נולד מוצאי יום הכפורים, תרל”א בקוברין לאביו הגאון המפורסם רבי זלמן סענדר כהנא-שפירא. למד בישיבת וואלאזין, שנוסדה על ידי זקן זקנו רבי חיים מוואלאזין. חתנו הצעיר של ה”גדול” ממינסק, רבי ירוחם יהודה ליב פערלמאן, ולאחר פטירת חותנו בשבט תרנ”ו, עלה על כס הרבנות בסמאלעוויטש במקום גיסו רבי אליעזר רבינוביץ שנקרא למלא מקום חותנם ה”גדול” כמרא דאתרא דמינסיק. כבן ל”ה הוציא לאור עולם את חיבורו “דבר אברהם”, כרך ראשון, שמאז ועד היום היוה אבן היסוד בעולם הלומדים. [כרך שני הוציא לאור תרע”ג, וכרך שלישי נערך ונסדר לדפוס על ידו, אך יצא לאור לאחר פטירתו על ידי בניו בארצה”ב, שהוציאו גם כתביו בדרוש, “אמרי אברהם”. יתר כתביו אבדו עם השרפה הגדולה אשר שרף ה’ בשואת אירופה]. בן מ”ב נתמנה ראב”ד העיר הגדולה קאוונא, ובמשך שלושים שנה עמד בראש רבני ליטא. בשנת תרפ”ד נסע לארצות הברית במשלחת יחד עם רבי משה מרדכי עפשטיין ורבי אברהם יצחק הכהן קוק, למען חיזוק היהדות. בשנת תרצ”ט נסע לשווייץ לצרכי רפואה, אך עם פרוץ מלחמת העולם השניה חזר לעירו להיות יחד עם עדתו, באומרו כי “קברניט הספינה הוא האחרון לעזוב את ספינתו הבוערת, ולא הראשון. ובעת סיכון כזו, עת צרה לישראל, מקומי עם קהלתי”. שהה בגיטו קאוונא [ולאחרונה נתפרסם, שלבני תורה ששאלוהו שם אם אפשר להקל באכילת קטניות בפסח, השיב שלעת כזאת שהצרות יוצאות מגדר הטבע, החובה מוטלת על בני תורה לדקדק אף הם באופן היוצא מגדר הטבע, ואולי בזכות זה ינצלו], ולא יכל לראות בסבל עמו, ובש”ק כ”ב אדר א’ תש”ג יצאה נשמתו בטהרה, ולמרות סכנת הנפשות שבדבר, ליווהו עשרת אלפים איש מאנשי הגיטו למנוחת עולמים.

[20] “לדור אחרון”, עמ’ נח.

[21] והשוה לדברי רבינו הנצי”ב בשו”ת משיב דבר ח”ד ריש סימן נ, ועיין גם במאמרנו הראשון (סוף הערה 46).

[22] עיי”ש שממשיך וכותב: מקוה אני, שמעתה יכירו כי שגגה יצאה מלפניהם ולא יהרסו עוד אל הקודש, ולא נצטרך עוד למחאות והקולות יחדלון ולא ישמע עוד קול אלה ולא קול עלה נדף, והיה שלום על ישראל …

[23] נולד א’ אדר א’ תרמ”ו בכפר ליד העיר מוסט שבמחוז ווילנא. בהיותו בן י”ז שנה נסע לנאוואהרדאק ללמוד אצל ה”סבא”, ובחדשים הספורים ששהה שם התקרב גם לרב העיר רבי יחיאל מיכל עפשטיין [ה”ערוך השלחן”], ואף הספיק להתעטר ממנו בסמיכת חכמים. משם נסע ללמוד בטעלז, ושמו יצא לתהלה כ”העילוי ממוסט”. בגיל עשרים נאלץ לנסוע לווילנא כדי לסדר פטורו מן הגיוס, ונתעכב שם כמה שנים ולמד בישיבת ראמיילעס. הרבה לבקר בבית רבי חיים עוזר, והתקרב לגדולי ווילנא, ובתוכם בעל ה”מרחשת” ששידך בינו לבין בתו של רבי ישראל יהונתן ירושלימסקי, אב”ד איהומן וחתן הרידב”ז ומראשוני תלמידי רבי חיים סאלאווייציק בוואלאזין. כשנה לאחר חתונתו בכ”ט אייר תרס”ט נסע בעצת חותנו לבריסק לשמש את רבי חיים סאלאווייציק וללמוד ממנו את דרכי ההוראה. בשנת תרע”ב נתמנה כרב העיר סמאליאן, ובשנת תרע”ד נהיה רב בסמאלעוויטש, על מקום  הדבר אברהם שנתמנה אז כראב”ד העיר הגדולה קאוונא. בתקופת מלחמת העולם הראשונה כשגלה רבי חיים סאלאווייציק למינסק הסמוכה לסמאלעוויטש, היה רבי יחזקאל נוסע שמה לשמשו מידי שבוע בשבוע [ועיין “ספר הזכרון למרן הגר”י אברמסקי” (י”ם תשל”ח) עמ’ כא, שם מובא מעשה רב שראה אז אצל רבי חיים]. בשנת תרפ”ג נתמנה כרב העיר סלוצק על מקום רבי איסר זלמן מלצר שעזב אז את ארץ הדמים. שימש ברבנות סלוצק עד שנאסר ע”י הממשלה הבולשביקית בערב ראש חודש אלול תר”צ והוגלה לסיביר. מאסרו עורר סערה בינלאומית, ולאחר השתדלות גדולה מצד גדולי הרבנים בדורו החפץ חיים, רבי חיים עוזר ועוד, ולחצים שהופעלו נגד הממשלה, הוא שוחרר מסיביר בערב יום הכיפורים תרצ”ב, וכחודש אחרי זה יצא מרוסיא בדרכו לאנגליה, שם נתמנה כרב קהילת “מחזיקי הדת”בלאנדאן, וכשלש שנים אחרי זה כאב”ד המרכזי בלאנדאן, משרה שהחזיק בה עד שיצא לפנסיה בשנת תשי”א, אז עלה ארצה והשתקע בשכונת בית וגן בירושלים. בעשרים וחמש שנותיו האחרונות מסר שיעורים כסדרם הן בשכונת בית וגן, והן בישיבת סלאבאדקא בבני ברק, והמשיך במפעל חייו, ספרי “חזון יחזקאל” על התוספתא [שהחל בו עוד ברוסיה בימי מלחמת העולם הראשונה]. אף פעל הרבה בענינים ציבוריים, כיושב ראש “מועצת גדולי התורה”, “ועד הישיבות”, וה”חינוך העצמאי”, וקולו היה נשמע בגאון ובעוז בכל הענינים שעמדו על הפרק. נלב”ע זקן ושבע ימים, כ”ד אלול תשל”ו. בשנת תשנ”ב יצא לאור על ידי תלמידו מתקופת סלאבאדקא, רבי משה מרדכי הלוי שולזינגר, את הספר “פניני רבנו יחזקאל”, ובו אוסף עשיר ביותר מאמרותיו, תורותיו, וכו’. גם יצאו לזכרו קובץ “כנסת ישראל” על ידי תלמידי ישיבת סלאבאדקא בבני ברק, ו”ספר הזכרון למרן הגר”י אברמסקי” על ידי “מכון ירושלים”.

[24] “לדור אחרון”, עמ’ נט.

[25] שם, עמ’ סב.

[26] נולד תרמ”ב בווילנא לאביו “העילוי מזעטיל” רבי אברהם אהרן. בגיל שלש התייתם מאביו, ואמו נישאה לרבי יצחק בלאזר אב”ד פטרבורג שגדלו כבנו [בהיותו כבן כ”ה חיבר קונטרס “ענף פרי” על ספרו של אביו חורגו, ונדפס בסוף ח”ב של “פרי יצחק”]. למד בישיבות סלאבאדקא וטעלז, ובגיל כ”ז עלה על כס הרבנות בליפנישאק פלך ווילנא, ומשם עבר לאיוויא שם כיהן ברבנות העיר כט”ו שנה. שמו נודע לתהלה בין גדולי הרבנים, והיה איש סודם של החפץ חיים ורבי חיים עוזר. בשנת תרצ”א נתמנה לאבד”ק לאמז’ה. בשנת ת”ש עם פרוץ מלחמת העולם השניה חזר לווילנא והתמנה על ידי רבי חיים עוזר לראש ישיבת גראדנא לאחר פטירת רבי שמעון שקאפ. משם נסע ליפן והיה מראשי הרבנים שעמדו בקשר עם שלטונות יפן לטובת הפליטים. לאחר נדודים רבים הגיע בשנת תשי”א לאמריקה שם המשיך להרביץ תורה לעדרים עד יומו האחרון בח”י טבת תשי”ט. בשנת תשכ”ו יצא לאור ספרו “ברכת משה”, שו”ת וחידושים בארבעה חלקי שלחן ערוך ובעניני קדשים.

[27] נולד בסיגעט ח”י טבת תרמ”ז לאביו רבי חנניא יו”ט ליפא [בעל  ה”קדושת יום טוב”]. כבר בילדותו הכירו בו שנשמה קדושה שוכנת בקרבו, ושנתברך בכשרונות עילויים, ואביו הצדיק ואחיו הגדול בעל ה”עצי חיים” השקיעו רבות בטיפוח אישיותו וכשרונותיו הברוכות. בסעודת הבר מצוה שלו הפליא את המשתתפים בפלפול ארוך שחידש בסוגיית “המוצא תפיליו” ממסכת שבת. לאחר הבר מצוה המשיך לעלות במעלות התורה והעבודה, ועוד לפני נישואיו בגיל י”ז נסמך ע”י שמונה מגדולי הדור, ומתוכם בעל ה”ערך ש”י”, בעל ה”ערוגות הבושם”, ובעל שו”ת “פרי השדה”. בחודש שבט תרס”ד נכנס לחופה עם בת רבי אברהם חיים הורביץ מפלאטניש, שהסמיכו על שולחנו בראדומישל. כשנה אח”כ השתקע בסאטמאר, ופתח ישיבתו. מהר מאוד התפרסמה הישיבה והעומד בראשותה לתהילה, ונהרו אליה טובי התלמידים. שנת תרע”א נתמנה ראב”ד אורשיבא, צ’כוסלובקי, וגם שם יסד ישיבה, ואף פעל רבות לביסוס המצב הרוחני של הקהילה, עד שיצא לה שם טוב כאחת הקהילות המפוארות. באותה התקופה כבר נודע כאחד מחשובי הרבנים, ורבות התחשבו בדבריו. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ לעזוב את המקום מפני הסכנה, וחזר לסאטמאר. שנת תר”פ כשנפטר רבה של סאטמאר רבי יהודה גרינוולד בקשו החסידים למנותו רב במקומו, אך לא אסתייע מילתא. שנת תרפ”ב חזר לכהונתו הקודמת באורשיבא, ובחודש אדר תרפ”ו הוכתר לרבה של קרולי, ופתח שם ישיבתו מחדש. בתקופה זאת התחילו גם החסידים להסתופף בצילו, לאחר פטירת אחיו הבכור בעל ה”עצי חיים”. שנת תרצ”ב ביקר בארץ ישראל לראשונה, והופעתו עשה רושם רב על היהדות החרדית, שלמדו להכירו כגאון נפלא חריף ובקי בכל חדרי התורה, וכקדוש עליון. מנקיי הדעת בירושלים היו שביקשו למנותו כרבה של ירושלים על מקומו של רבי יוסף חיים זוננפלד, אך הוא לא קיבל את ההצעה. שנת תרצ”ד התמנה לרבה של סאטמאר. נהג רבנותו ביד רמה, והכניס הידורים ושכלולים בכל סדרי העיר הדתיים, וקולו נשמע ברמה בכל תפוצות ישראל בעומדו במלחמת ה’ בגבורים.

בימי השואה, לאחר שפלשו הנאצים להונגריה לפני חג הפסח תש”ד ניסה לברוח לרומניה, אך נתפס ע”י הרשויות והוכנס לגיטו קלויזנבורג, ומשם הועבר למחנה ההשמדה ברגן-בלזן, וקידש שם שמים ברבים בהתנהגותו ובעבודתו בקודש. כעבור חמשה חדשים צרפוהו לרכבת-ההצלה המפורסמת, וביום כ”א כסלו תש”ה הגיע לשווייץ. באלול תש”ה עלה לארץ ישראל, והקים מחדש ישיבתו “ייטב לב” בירושלים. בשנת תש”ז עבר לאמריקה, והשתקע בוילימסבורג, והקים בה קהילה חשובה מן הגדולות שבעולם, עם מוסדות מפוארות של תורה, וצדקה  וחסד. ואף הוא יצא שמו כגדול שבגדולים בתורה עבודה וחסד, ועמד בראש העם, עד שבהרבה מתפוצות ישראל, היראים והחרדים לדבר ה’ הקימו עול תורה ויר”ש תחת השם “סאטמאר”.

השמיע את קולו ברמה כאשר עם הקמת מדינת ישראל נשתבשו הדעות ונשמעו קולות כפירה “כי כחי ועוצם ידי עשה את החיל”. והוציא את ספרו “ויואל משה” בו בירר כי על פי דין היה אסור לעלות בחומה ולהקים את מדינת ישראל – גם אם היתה מתנהלת על ידי אנשים יר”ש, ולא על ידי כופרים בה’ ובתורתו כקברניטי המדינה. בשנת תשי”ג נתמנה לגאב”ד העדה החרדית בעיה”ק ירושלים, ומצודתו היתה פרושה מארה”ב על כל עניני העדה החרדית באה”ק.

בעשר שנותיו האחרונות ידע חולי ומכאוב, ונלב”ע כ”ו מנחם אב תשל”ט. [ומרו הגרא”מ שך זצ”ל הספידו בהספד שנודע ונתפרסם ב”מכתבים ומאמרים” ח”א,  בו תיארו כגדול בענקים זקן ושבע ימים בתורה ביראת שמים ובמעשים ובפעולות. ואמר כי הוא ז”ל היה היחיד אשר הנהיג רבבות מישראל בגדולתו ובתקיפותו, והשפעתו היתה פרושה על כל כלל ישראל כולו]. מספריו: “ויואל משה”, שו”ת “דברי יואל”, “דברי יואל” עה”ת, “חידושי תורה” ועוד.

[28]  “לדור אחרון”, עמ’ סג.

[29] במכתבו מכת”י [עיין במאמרנו הקודם, הערה 35], ומופיע בשלימותו בנספחים שם, עמ’ תשז-תשט, ועיי”ש הערה 6.

[30] בנותן טעם לצטט כאן דברים שנאמרו כשלשים וחמש שנים אחרי זה, על ידי רבי יוסף דוב הלוי סולובייציק מבוסטון, ראש ישיבת יצחק אלחנן ומורה דרכם של היהדות האורתודכסית המודרנית, בהתייחסו להצעת Rabbi Dr. Emanuel Rackman (ראביי ד”ר עמנואל רקמן) לפתרון בעיית העגונות באמצעות היסוד ההלכותי של “אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה”, ובצירוף ההנחה שבתקופתנו זאת נשתנו הנסיבות, ואין אומרים עוד את החזקה של “טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו” – על  כל המשתמע בכך. הדברים נאמרו באנגלית בועידתה השנתית של הסתדרות הרבנים דאמריקה, וראו אור בבטאון Light (י”ז כסלו תשל”ו, עמ’ 11):

Chazal have emphasized many times the importance of humility, that a proud person can never be a great scholar, because studying the Torah means meeting the Almighty. When a finite being meets the Infinite, the Maker of the world, this meeting must precipitate a mood of humility.

Humility results in surrender.

What do we surrender to the Almighty? First we surrender to the Almighty the everyday logic, what I call the logic of the businessman, or the logic of the utilitarian person, and we embrace the logic of Sinai. Secondly, we surrender the very utilitarian, very superficial, everyday will, and we embrace another will, the will of Sinai.

When Rambam explains kabbolas ol malchus shamayim he enumerates as its elements: love of G-d, fear of G-d, and the study of Torah which is the great principle that all else depends upon.

So talmud torah means kabbolas ol malchus shamayim. And that is why one may not study Torah unless he says birchas hatorah. This is the reason for kaddish derabanan. Because talmud torah constitutes an act of surrender, of accepting the harness of mitzvos.

It is interesting that Chazal always say ol malchus shamayim. Why not kabbolas malchus shamayim? If you say kabbolas malchus shamayim [you accept it] because malchus shamayim is convenient, cooperating with man. That is why Chazal always inserted the word ol (harness) meaning regardless of the fact that kabbolas malchus shamayim is sometimes very uncomfortable, a very heavy yoke.

What does kabbolas ol malchus shamayim require of the person who studies Torah?

First, we must pursue the truth through singular halachic Torah-thinking and Torah-understanding: from within, in accord with the methodology given to Moshe and passed on from generation to generation. The truth can be discovered only through joining the ranks of the chachmei hamesorah. To say, I have discovered something the Rashba did not know, the Ketzos did not know, the Gaon of Vilna had no knowledge of;  I have discovered an approach to the interpretation of the Torah which is completely new, is ridiculous.

In order to join the ranks of the chachmei hamesorah, one must not try to rationalize the chukei hatorah from without. One must not judge chukim umishpatim in terms of a secular system of values. Such an attempt, be it historicism, be it psychologism, or be it utilitarianism, undermines the very foundation of torah umesorah, and leads eventually to the most tragic consequences of assimilation and nihilism, no matter how good the intentions of the person who makes the suggestion.

 Secondly, we must not yield to the passing charm of a modern political or ideological slogan because of an inferiority complex. I say not only not to compromise, but even not to yield emotionally, not to feel inferior. It shoud never occur [to one who has accepted ol malchus shamayim] that it is important to cooperate even a little bit with a modern trend or secular modern philosophy. In my opinion, yahadus does not have to apologize, neither to the modern woman nor to the modern representatives of religious subjectivism. We should have pride in our mesorah.

Thirdly, it goes without saying, one must not try to gear the halachic norm to the transient values of a neurotic society. (That is what our society is).

Fourth,  kabbolas ol malchus shamayim, which is an identical act with talmud torah, requires of us to revere and to love and to admire the words of the chachmei hamesorah, be they tanoim, be they amoroim, be they rishonim. They are the final authorities.

An irresponsible statement about chazal borders (I do not like to use the word, but according to Rambam it is so) on the heretical. Rambam says (in Hilchos Teshuvah 3:8):

וכן הכופר בפירושה והיא התורה שבעל פה, והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס.

Whoever denies the authenticity of Torah shebal peh is a tzedukki.

Why did he add vehamakchish magidehah, whoever denies the authority of the scholars of the mesorah?

Under the category of kofrim batorah are classified not only those who deny Torah shebal peh (there is no doubt about that), but even those who admit the truthfulness of Torah shebal peh but are critical of chazal as personalities. They find fault with chachmei chazal, faults in their character, Heaven forbid, or in their behavior, or that they had some prejudice. He is a kofer, for he denies the perfection and truthfulness of chazal.

Let me add something very important.

Not only the halachos, but also the chazokos chazal introduced are indestructible. You must not tamper, not only with the halachos, but even with the chazokos. For the chazokos chazal spoke of rest, not upon transient psychological behavioral patterns, but on permanent ontological principles rooted in the very depths of the metaphysical human personality, which is as changeless as the heavens above.

 Let us take for instance the chazoka (that is what I was told about) of tav lemaisav tan du mailemaisav armelu (Better to live two together than alone, Kiddushin 41a ). This has absolutely nothing to do with the social and political status of the woman in antiquity. The chazoka is not based upon sociological factors. It is a posuk in Beraishis: veel eeshaich teshukasaich (and your desire shall be to your husband). It is a metaphysical curse rooted in the feminine personality. She suffers incomparably more than the male while in solitude. Solitude to a male is not as horrifying an experience as solitude to a woman. And this will never change kimai hashamayim al haaretz. It is not a psychological fact: it is an existential fact. It is not due to the inferior status of the woman, but is due to the basic distinction between the female personality and the male personality.

The life of an old spinster is much more miserable and tragic than the life of an old bachelor. This was true in antiquity; it is still true; it will be true a thousand years from now. To say that tav lemaisav tan du mailemaisav armelu was due to the inferior political or social status of woman at that time is simply misinterpreting the chazoka. No legislation can alleviate the pain of a single woman; no legislation can change this role. She was burdened with it by the Almighty after she committed the first sin.

If you should start modifying and reassessing the chazokos upon which a multitude of halachos rest, you will destroy yahadus! Instead of philosophizing, let us take a match and set fire to the bais yisrael.

I was also told that it was recommended that the method of afkaeenhu rabbanan lekiddushin meenaih be introduced. If this recommendation were accepted (I hope it will not be accepted) then there will be no need for a get. We will be able to cross out the mishnah of  konah ess atzmah beget. Every rabbi will be able to suspend kiddushin. If such a privilege exists, why should it be monopolized by the Chief Rabbinate in Eretz Yisrael? Why should not the Rabbinical Assembly do it as well as the Chief Rabbinate?

Do you expect to survive as orthodox rabbis, do you expect to carry on the mesorah under such circumstances? Chaos will replace the Torah.

I hope those gathered here will join me in objecting to such discussion and debates at a rabbinical convention. I cannot imagine a Republican National Convention or a Democratic National Convention where a symposium would be held as to whether communism should replace democracy in the United States.

To speak about changing halachos of chazal is at least as nonsensical as discussing communism at a Republican National Convention. It is discussing methods of self-destruction and suicide.

דבריו הנוקבים של רי”ד הלוי סולובייציק פעלו את פועלם, ואכן נגנזה ההצעה. אך לאחרונה התקיים בראביי רקמן הישיש דברי חז”ל בסוף מסכת קנים (כה ע”א) ש”זקני … כל זמן שהם מזקינים דעתן …”,  בהקימו יחד עם רואה חשבון בשם משה מורגנסטרן ה”בית דין צדק לבעיות עגונות”. באומרם שהכלל של “טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו” אינו נוהג בזמנינו, “בית הדין” מתיר נשים להנשא לעלמא בלי ג”פ במקרים של סירוב בעליהם לגרשן, מדין קידושי טעות (Jewish Week, Aug. 28, 1998), ומדין אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה (New York Jewish Week, Oct. 9, 1998). למותר לציין שעולם הרבני על כל פלגיו מוקיע את מעשי ה”בית דין” שאין להם בסיס בהלכה ואחיזה במציאות.[לדיון ארוך בסתירת דבריהם, ראה מאמרו של רבי יהודה דוד בלייך (Tradition, Fall 1998)].

יצויין שחבר “בית הדין” משה מורגנסטרן הוא בן בנו של רבי שאול ליב מארגענשטערן, שהיה רב בליבערטי ניו יארק ונמנה על החותמים נגד הצעת עפשטיין בשעתו [עיין מאמרנו הקודם, הערה 107]. וכמה אירוני הדבר שהסב מסר נפשו על קדושת הייחוס בישראל, ואילו הנכד מתיר איסור אשת איש ברבים!

מן הענין להעתיק גם את דברי בנו של רקמן, מר יוסף, הכותב על אביו בManhattan Jewish Sentinel, Sept. 25, 1998 :

His proposals are much less revolutionary than, for example, the abrogation of the rules against the taking of interest on loans that the rabbis initiated centuries ago.

וקדמו ברעיון זה ה”רב” הקנסורביטיבי עפשטיין, עיין במאמרנו הקודם, הערה 2: נגשנו לשאלה זו מתוך אמונה עמוקה שהצדק והיושר והאמת דורשים דרור מכבלי העגון לרבבות מבנות ישראל ושאי אפשר שהתורה תדרוש ההיפך מזה … הרי לשמיטת כספים תקנו חז”ל פרוזבול, להוצאה בשבת – עירוב, לאיסור רבית מצאו שטר עיסקא ולחמץ שעבר עליו הפסח תקנו מכירה לנכרי, ואיך אפשר שלעגונה לא ימצא שום תיקון?

אכן, “נתמעטו הדורות”, כי בעוד שברוב “חריפותו” עפשטיין מציין הרי לא פחות מארבע דוגמאות של כפיפת דרישות התורה לדרישות “המציאות והצדק” באמצעות “פתרונות יצירתיים”, רקמן הבן מוצא רק אחד.

על מדת מיומנות ומהימנות ה”בית דין צדק לבעיות עגונות” תעיד גם העובדה הבאה: בחודש יולי 1998 הגיע מורגנסטרן ארצה, הקים הרכב מיוחד בן שני חברים [!] של ה”בית דין” בחדר שכור במלון בירושלים, והתחיל בפתרון “בעיית העגונות” הארצי-ישראליות, תוך שהוא מתיר לא פחות מ20 נשים בתקופה קצרה של יומיים בלבד. אך דא עקא, לאחר מעשה התגלו ספיקות כבדות בענין יהדותו של “חבר בית הדין” השני, מר כוזריאל מאיר! (ע”פ Jerusalem Report, Aug. 14 2000).

[31] במאמרו “תקון או הריסה”, נדפס ב”הפרדס”, תשט”ו, ואח”כ ב”לב איברא”, עמ’ 78-74.

[32] לפי ההצעה שהתקבלה על ידי “רבני” התנועה הקנסורביטיבית בועידתם השנתית לשנת 1954 (תשי”ד), החתן והכלה יחתמו על נספח להכתובה המנוסח הן בארמית, והן באנגלית, והוא בן שלשה סעיפים: א) החתן והכלה מסכימים לאפשר זא”ז להתנהג כל ימי חייהם בדרך התורה לפי ההלכה היהודית. ב) מרצונם החפשי הם מסכימים להכיר בבית הדין של התנועה הקנסורביטיבית והסמינר, או בא כחם, כסמכות בלעדית להורותם את דרך התורה ולאהוב ולכבד זא”ז משך כל תקופת נישואיהם. ג) כל אחד מהם מסכים לייפות את כח השני להזמינו בפני בית הדין הנזכר למעלה, במדה ותתעורר מדנים ביניהם, על מנת שכל אחד מהם יוכל לנהל את חייו כרצונו, כפי דיני התורה כל ימי חייו. והסמיכו את הבית הדין הנזכר למעלה להטיל קנסות על המסרב להופיע בפניהם לדין, או האינו מסכים לציית להחלטתם.

כהצעת עפשטיין הקודמת לה, כך הצעה זו נתקלה בהתנגדות עזה מטעם הרבנים האורתודכסים, הן במישור ההלכותי, והן במישור הרעיוני. לפרטי הדברים, עיין במאמרו של רי”א הענקין הנ”ל, ועיין גם במאמרו של Rabbi Norman Lamm, נדפס ב-Tradition, שנה  שניה, עמ’ 118-93.

מן הראוי לציין במיוחד את דברי רבי יוסף אליהו הענקין במאמרו הנ”ל, שלאחר שדן “על החדוש המוזר של המתקנים אם יש בו ממש”, ומוכיח שלא, הוא ממשיך וכותב: אם תאמר מה היזק יצא מזה אם יחתמו ואם יתחייבו? הנה מכיון שאין בזה תועלת מצד עצמה מסתמא כונה אחרת טמונה בזה, וכאשר יודעים אנו מכבר השתדלות הקונסרבטיבים לעשות תנאי בנשואין, וכנראה לוטה כונה זו גם בזה. ולבד מה שאין כאן תנאי כלל, ואמנם אפילו יעשו תנאי גמור כתנאי בני גד ובני ראובן כבר נתברר על פי כל גדולי הדור בספר שנדפס על פי הגאון רבי חיים עוזר זצ”ל שאין תנאי בנשואין, הלכה ברורה היא ולא רק תקנה; ולפטור אשה בלא גט משום תנאי הוא היתר אשת איש לעלמא. ועיי”ש שמאריך בהסבר הדין שאין תנאי בנשואין. [ומ”ש ” הנה מכיון … וכנראה לוטה כונה זו גם בזה” דברים דומים מסר לנו רבי אליעזר טייטץ בשם אביו רבי פינחס, בדרשה שדרש ברבים נגד מעללי הקנסורביטיבים].

[33] במאמרו הנ”ל הערה 28, עמ’ 78.

[34] =אסיפה.

[35] מרמז בזה לאחד מעיקרי טיעוני הקנסורביטיבים להצדיק דרכם, וכדברי עפשטיין (“לשאלת העגונה”, “האורתודכסים והקנסורביטיבים” עמ’ 36-28): … תפקידם של הרבנים הקנסורביטיבים … לבסס ולחזק את היהדות המסורתית באמריקה … התפקידים המיוחדים של הרבנים הקנסורביטיבים הם לחנך את הנוער היהודי להיות נאמן לעמו ולתורתו, לבצר את היהדות נגד הריסות הזמן והמקום, ולהתאים את דרכי התורה והמצוה אל החיים המתקדמים באמריקה … עד כמה הצליחו בכל התפקידים האלו אי אפשר לשקול בכף מאזנים … הרב הרומני לוחם נגד השחתת הזקן במספרים, הרב הפולני נגד קיצוצי פאות, הרב הגליצאי נגד ספרים חיצונים, והרב הליטאי נגד שערות באשה. אבל את האויב המסוכן לא ראו והמלחמה העיקרית לא טעמו. כלום יאמינו … הטמיעה וההתבוללות חדרו כל כך … עד אשר נישואי תערובות אינם עוד דבר מפתיע, שהחצי ממספר ילדי ישראל לא ראו מימיהם צורת אות עברית, שהבוגרים מהם לשליש ולרביע אינם נכנסים לבית תפילה מיום כיפור ליום כיפור וחלק נגון מהם לא דרכו על סף בית כנסת כל שנות חייהם, שהשבת מתחללת בפרהסיא בדרך כלל, שנבילות וטריפות וחמץ בפסח נאכלים לשובע. לוא ידעו הרבנים החרדים את מצב היהדות כמו שהוא לא התפנקו במותרות רוחניות … גם אנחנו הרבנים הקנסורביטיבים אין לנו במה להתפאר בהצלחה מרובה נגד זרמים זרים בחיי היהדות. אמנם לא הבאנו את הדור החדש לידי אותה ההכרה של היהדות המקורית … אשר לה אנו שואפים. אבל אנו חיים בתוך העם ומכירים את הכח הענקי של הזרמים השוטפים, ולגבי הכחות האלו אנו מעריכים במדה מדויקת את צמצום הכחות שלנו … אנו עורכים את המלחמה לא בקפדנותו של שמאי אלא במתינותו של הלל. מתחילים בעיקרים, באהבת ה’, באהבת רעים, ביהדות לאומית, בהכרת הקדושה והיופי אשר ביהדות, בחינוך דתי לאומי בין לקטנים ובין לבוגרים, ובהדרגה ממשיכים את לב הדור לפרטי היהדות, לשבת ויום טוב, לתפילה ותפילין, לדינים ומנהגים קבועים בעם. אפילו אם לא הצלחנו עוד במדה גדושה …

ומה לעיסה שהנחתום מעיד עליה, וכאמרו שם, “עד כמה הצליחו בכל התפקידים האלו אי אפשר לשקול בכף מאזנים”, “אמנם לא הבאנו את הדור החדש לידי אותה ההכרה של היהדות המקורית”, ו”אפילו אם לא הצלחנו עוד במדה גדושה”. וככלל, במבט אחורה כששים שנה אחרי כתיבת הדברים, ניתן לעמוד על מדת ורמת אמיתתם, כי התנועה הקנסורביטיבית היא בבחינת “כל באיה לא ישובון”, ואילו היהדות האורתודכסית מוסיפה והולכת.

[36] ראה, למשל, “הפרדס”, שנה ט חוברת ג, עמ’ 2: … העתונים היהודים והאנגלים חטפו זאת, להשמיע להעולם מהחלטה זו. וב”הפרדס”, שנה ט חוברת ו, עמ’ 8: חשבנו לבטח אחרי מכתבי מחאה של גאוני הדור שליט”א, יבוא מיסד הצעה זו, אשר מזרעא דאבא קאתא, ויפרסם ברבים, לבטל הצעתו … לדאבוננו לא כן הדברים, מוסיף חטא על פשע ומדפיס בעתוני שבועון באנגלית את הצעתו המשובשה, ונותן הצעתו לפני הקהל, ישפוטו בזה. ובמכתב רבי חיים עוזר מיום כ”ח טבת תרצ”ו (“לדור אחרון”, עמ’ ט): קבלתי עתון אשר בו תולים הראבייס באינטערוויאו [=ראיון] עם מר עפשטיין בהגאון הקדוש החפץ חיים זצ”ל והרא”י קוק זצ”ל … – ועיין לקמן הערות 43, 45. וכן ראה מאמרו של רבי יצחק קוסובסקי-שחור (“לדור אחרון”, עמ’ ק-קד, ועיין במאמרנו הראשון, בהערות 40-39, שם): העתונות העברית בשפות שונות מקדשת בעת האחרונה הרבה מקום לשאלת העגונות, ביחס עם הצעות הרבנים הקונסרבטיבים שבאמריקה בנוגע לפתרון שאלה מכאיבה זו …. ועיין גם “לשאלת העגונה” עמ’ 39 ועמ’ 44 שעפשטיין מצטט שם דברים שונים שאמר לעיתונאים.

[37] ראה, למשל, “לשאלת העגונה”, עמ’ 18, שמצטט מכתב הקורא שהופיע בעתון מסויים, המגנה את ה”ווירדיגע רבנים” [=רבנים חשובים] החושבים שיכולים לפעול דברים גדולים באמצעות “זידלערייען” [=העלבות, השפלות]. ושם, מסופר אחד שכתב בעתון עברי כדברים האלה: כי כבר ראשית הניצוח לא בדברי-תורה, ולא באסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ואף לא באמתתם של הדברים האמורים או בשקרם אלא באומריהם. הכדורים הראשונים הושלכו לראשי הרביי’ס לא משום שאין הלכה כמותם אלא משום שהרשו לעצמם לדבר דבר בענין, שלדעתם של האורתודוכסים רק להם הזכות לטפל בה … וניצוח רבני המתחיל באופן כזה – לא מדברים אלא מאישים – כבר מראשיתו אין לו אופי של משא-ומתן, בכוונה טהורה, למען האמת, אלא נושא עליו חותם של ריב המחלוקת.

[38] ראה “חיי יוסף”, עמ’ מד.

[39]  ה”ה: “עמי מאשריך מתעים” [נדפס ב”מארגען זשורנאל”, כ”ו אייר, תרצ”ה, ושוב ב”הפרדס”, שנה ט חוברת ג עמ’ 5-3, ובתרגום ללה”ק בשם “רועים מתעים” ב”לדור אחרון”, עמ’ פט-צא, ועיין במאמרנו הקודם, בהערות 90-87 שם – ויצויין שקיימים הבדלים בין הנוסח האידית שב”הפרדס” לנוסח הלה”ק]; “תשובה לתשובת תלמידי הסמינאר” [נדפס ב”מארגען זשורנאל”, ה’ סיון, תרצ”ה, ושוב ב”הפרדס”, שנה ט חוברת ג עמ’ 7-6, ובתרגום ללה”ק ב”לדור אחרון”, עמ’ צב-צד]; “שאלת העגונה והמתקנים” [נדפס ב”מארגען זשורנאל”, כ’ סיון, תרצ”ה, ובתרגום ללה”ק ב”לדור אחרון”, מ’ צה-צט]. וראוי לבדוק בעתונות היהודי של אותם השנים, אם אין ממנו מאמרים נוספים שלא חזרו להדפיסם ב”לדור אחרון”.

[40] ראה “מחאה גלויה” מרבני ליטא מחודש שבט, תרצ”ו (“לדור אחרון”, עמ’ לז): ומה מאד חרדנו לשמוע מחדש מאגודת הרבנים באמריקה, כי הראבייס הקונסרבטיבים עומדים על דעתם בפרצותם ובפחזותם להוציא את התקנה המקולקלת אל הפועל. וכן, תשובת רבי משה שאצקעס (“לדור אחרון”, עמ’ סב): נדהמתי לשמוע כי הראבייס הקונסרבטיבים חניכי הסמינר של שכטר במדינת אמריקה, עומדים להחזיק בתקנתם המקולקלת, להנהיג שמיד אחר הקדושין ימנה הבעל שליח לגירושין אם יעזוב אותה איזו שנים, אן אם תשיג פטורים בערכאות וכיו”ב, למרות מה שרבני מדינתם וכמה מגדולי הזמן במדינתנו יצאו נגדם במחאה נמרצה, כי אין ממש בתקנה זו מצד הדין וההלכה …  וכן, תשובת רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל (“לדור אחרון” עמ’ סד): והנה עתה בשמעי שוב שהתקלה עומדת במקומה נעתרתי לבקשת אגודת הרבנים … לצאת במחאה גלויה נגד החלטה זו ולבאר בראשי פרקים קלקלותיה המרובות [ועיין להלן הערה 48].

[41] נולד תרכ”ה בגרייוא, למד בלוצין ובסמארגאן ובוואלאזין, חתן האדר”ת, ובזיווג שני נשא את בת אחי האדר”ת. בשנת תרמ”ח נתקבל לרבנות העיר זיימל, ואח”כ בעיר בויסק. בשנת תרס”ד עלה לארץ ישראל וכיהן ברבנות העיר יפו ומושבותיה במקום רבי נפתלי הירץ הלוי. לפני מלחמת העולם הראשונה נסע לאירופה להשתתף בכנסיה הגדולה של “אגודת ישראל”, ונשאר בשוויץ ואח”כ באנגליה עקב מאורעות המלחמה. לאחר המלחמה שב לארץ ישראל ונתקבל לרב ואב”ד בעיה”ק ירושלים [תוך התנגדות כבדה מחוגים חשובים בירושלים, שקיבלו עליהם לבסוף את רבנות רבי יוסף חיים זוננפלד], ועם פתיחת משרדי הרבנות ע”י ועד הצירים הציוני נתמנה לרב הראשי בארץ ישראל. הקים בירושלים את ישיבתו “מרכז הרב”. נלב”ע ג’ אלול תרצ”ה. מחיבוריו הרבים: “משפט כהן”, “דעת כהן”, “הלכה ברורה”, “עולת ראיה”, “עין איה”, ועוד. [גם חיבר חיבורים רבים בתחום ההגות היהודית – שעוררו  התנגדות עזה מצד גדולי רבני דורו, חלקם מפני שלא הכירו מקרוב את גדולתו בתורה, ואת שיח האיש ושיגו, וחשדוהו לרב נאור ו”מתקן”, וחלקם שחששו מטעם “חכמים הזהרו בדבריכם” שמא יבואו התלמידים ויטעו בכוונת הדברים וישתו מים רעים].

[42] הובא ב”לדור אחרון” עמ’ ז וב”הפרדס”, שנה ט חוברת ד, עמ’ 2, וחוברת ו, עמ’ 8, וז”ל: אני מוחה בכל תוקף נגד המכשלה של סידור קידושין בצירוף שליחות גט שיחריב את קדושת המשפחה בישראל. [התאריך על פי מכתב גיסו [בזיווג ראשון] ומזכירו רבי אברהם משה רבינוביץ-תאומים [בן האדר”ת] בכ”ב מנחם אב תרצ”ה, נדפס ב”הפרדס”, שם, ועיין שם ש”מפאת מחלת כ”ק מרן שליט”א שקשה היה לו הכתיבה, שלח כ”ק מרן שליט”א טלגרמה מחאה”].

[43] הובא ב”לדור אחרון” עמ’ ח [בצירוף המלים: ומעל ערש דוי כתב המכתב דלקמן] וב”הפרדס”, שנה ט חוברת ו עמ’ 8, וז”ל: שלום רב לכבוד ידי”נ הגאון האמיתי פאר הדור מוה”ר ח”ע גראדזענסקי שליט”א

אחדשה”ט באה”ר!

כעת הגיעני מכתב הדר”ג ע”ד פטפוטי הדברים של אחד מתלמידי הסמינר של שכטר מר עפשטיין, שאמרתי שמצד ההלכה הנני מסכים למנות לסדור גט אחר הנשואין במקום הכרח ע”י מינוי סופר עדים ושליח, וכל אלה הם דברים בדוים, לא ידעתי כלל את האיש ואת מהותו. וכבר הודעתי בתליגרמה [=מברק] לאגודת הרבנים באמריקה את מחאתי נגד קלקלה זו.

מצד מצב בריאותי הנני מוכרח כעת לקצר ואני חושש שאיזה ידים של שקר נשלחו בכוונה בכל ענין זה להטיל קוצים בעינים.

והנני בזה חותם בברכת כנה”ר ונפש ידי”ע דוש”ת באה”ר מהר הקודש מירושלים.

[ב”אגרות לראי”ה” (אגרת רלט, עמ’ רמז-רמח) מובא מכתב תשובה מרבי חיים עוזר לרבי אברהם יצחק הכהן קוק מיום ט’ תמוז תרצ”ה, ובו הוא מודה לו על מכתבו ומביע קורת רוחו על השערתו שהתאמתה שתלו בו בוקי סריקי, ועיי”ש].

דברי רבי אברהם יצחק הכהן קוק האלו מתייחסים לדברים שכתב עפשטיין ב”הצעה למען תקנת עגונות”, עמ’ 7:  … ובהיותי בארץ ישראל בקיץ העבר ודברתי עם הרב הראשי … ושם, עמ’ כא: … הרה”ג מהרא”י קוק בירושלים מציע (הצעה על פה כשדברתי אתו על ענין זה) שגט כזה שלא בפני הבעל לא ינתן אלא בבית דין של ירושלים. וכן בשעה שהחליטו הקנסורביטיבים לאמץ את הצעת עפשטיין פרסמו כנראה שרבי אברהם יצחק הכהן הסכים לדבר “להלכה אבל לא למעשה” עיין “תשובה לתשובת תלמידי הסמינאר” [עיין לעיל, הערה 39], עמ’ צג: הם בעצמם מודים ואומרים כי הגאון קוק ז”ל הסכים לתקנתם להלכה ולא למעשה … ועיין גם לעיל, הערה 36, ממכתב רבי חיים עוזר.

והנה מסביב למכתב זה של רבי אברהם יצחק הכהן קוק התעורר פולמוס דברים, כי בנוסח הנ”ל שהתפרסמה ב”לדור אחרון” הושמט משפט אחד מהנוסח שהופיע ב”הפרדס”, שלאחר התיבות “את האיש ואת מהותו” נכתב כדלהלן: ויכול להיות שאמרתי לו שאפילו אם ימצא איזה אופן על פי ההלכה לסדר כזה, נהיה כולנו מוכרחים למחות נגד זה מפני התקלות המרובות המוכרחות לצאת מכל עצות כלליות כאלה. [והשוה לדברי רבי אברהם יצחק הכהן קוק במכתבו שנדפס בתחילת ספר “תורי זהב”, הובא במאמרנו הקודם, הערה 9].

וכאן מצא עפשטיין בקעה להתגדר בה באומרו ש”אגודת הרבנים” השמיטו את המשפט הנזכר בכוונה תחילה כדי להפלילו ולהציגו קמיה עם ועדה כנוכל וזייפן הממציא עובדות שלא היו ולא נבראו, ועיין “לשאלת העגונה” עמ’  44-39 שגולל בארוכה את מסכת פגישותיו עם רבי אברהם יצחק הכהן קוק, ומה נאמר אז, ומה אחז ממנו רבי אברהם יצחק הכהן קוק, ומה הוא מסר באמת משמו וכו’ וכו’. ואמנם כן, מתקבל הרושם שלא מחכמה עשו זאת “אגודת הרבנים” להשמיט את המשפט הנזכר ומתוך כך לאפשר לו לעפשטיין להסיט הדיון בענין אמיתת דעת רבי אברהם יצחק הכהן קוק לכיוונים צדדיים [ואולי טעם כמוס להם בכל זה, או שמא באמת קיימות היו שתי נוסחאות שונות ממכתב רבי אברהם יצחק הכהן קוק, כאשר הנדפס ב”לדור אחרון” הוא העיקר]. ומכל מקום איך טח עיני עפשטיין לראות שאחרי כל הצדקותיו והסבריו עיקר הטענה נגדו נשארת עומדת על כנה אפילו לפי נוסח המכתב של “הפרדס”, והיא שמעולם לא הסכים רבי אברהם יצחק הכהן קוק להצעתו, לא להלכה וכל שכן לא למעשה, ולכל היותר “דיבר עמו בלימוד” בנושא זה מבלי להביע שום דעה ממשית בענין.

[44] “הפרדס”, שנה ט חוברת ד, עמ’ 3-2, והובא גם ב”קובץ אגרות אחיעזר” (בני ברק, תש”ל), חלק שני, אגרת רה, עמ’ שמה-שמו.

וז”ל שם: יקרת מכתבם מיום ח’ סיון הגיעני. נצטערתי מאוד לשמוע מהחלטת הרבנים הקונסרבטיבים מתלמידי הסעמינאר שעכטער אשר בועידתם השנתית הוציאו החלטה, הלכה למעשה לתקנת בני ישראל ולהנהיג סדור קדושין ונשואין חדש במינוי שליחות לגירושין. מבהיל הדבר לא ישוער ולא יאומן כי יסופר לעשות קידושין וגירושין יחד, וזהו פגיעה גדולה ביסוד קדושת האישות, וסכנה גדולה נשקפת מזה לטהרת המשפחה , אשר מאז ומעולם נזהרו בטהרת וקדושת המשפחה , ועתה על ידי המכשלה הגדולה הלזאת יביאו לידי ממזרות, שאין לזה תקנה לדור דורות, ואם חלילה יוציאו אל הפועל הלא ההכרח יהיה לאסור להתחתן עמהם ויהיה קרע בבית ישראל.

וכבר היה מעשה כעין זה בשנת (תרכ”ז) [תרס”ו] אחרי מות הרה”ג המנוח מו”ה צדוק הכהן ז”ל, רב הכולל בצרפת, שרצו איזה רבנים ודרשנים לתקן קידושין ונשואין על תנאי, ויצאו במחאה כל גדולי הזמן ומשכו את ידיהם מזה, כאשר באו הדברים בארוכה במחברת “אין תנאי בנשואין”.

וטוב עשו רומעכ”ת שעמדו בפרץ לפרסם הדבר שתקנתם קלקלה גדולה. ובודאי יפנו לאגודת הרבנים בכל המדינות ולגדולי הזמן, שיקראו אחרי המקלקלים מלא, וכו’.

בכלל הנני נכון לעזור אותם בזה בכל האופנים, הן בפרסום הקלקלה והן בהשפעה על הרבייס היחידים, למען להסיר התקנה המקולקלה מסדר היום ולא יהינו לעשות כן.

[45] “לדור אחרון”, עמ’ ט: קבלתי עתון אשר בו תולים הראבייס באינטערוויאו [=ראיון] עם מר עפשטיין בהגאון הקדוש החפץ חיים זצ”ל והרא”י קוק זצ”ל, והנה האחרון הלא הכחיש בעצמו במכתבו אלי ובתליגרמה ששלח לאגודת הרבנים בקיץ העבר, וע”ד החפץ חיים זצ”ל, כמובן שאין זה רק שקר ומרמה לתלות בו. לו היתה איזו שאלה אצלו היה מודיע תיכף וגם היה גוער בנזיפה על מחשבה כזו.

ואלו דברי עפשטיין ב”לשאלת העגונה” עמ’ 39: הנה, בנוגע אל הזיוף בדברי הגאון החפץ חיים זצ”ל אומר לכם עכשיו … שמעולם לא אמרתי דבר בשם הגאון החפץ חיים ושמעולם לא ראיתיו אותו פנים אל פנים ולא קבלתי שום מכתב ממנו בענין הצעתי לתקנת עגונות. אכן כתבתי לו מכתב ושלחתי לו את הקונטרס שלי אבל הוא ז”ל לא ענה לי שום דבר. הידיעה שהוא ז”ל מסכים להצעתי באה בעתון מדעת העתונאי בעצמו ולא מדעתי. העתונאי ההוא בקר אותי ודבר אלי ע”ד הצעתי ומענין לענין עברנו אל שיחה כללית בדבר אישיותו הגדולה של החפץ חיים זצ”ל והדברים נתבלבלו במוחו וכתב מה שכתב בשמי ובשם החפץ חיים זצ”ל. אינני מקבל שום אחריות על המאמר הנזכר … מיד אחרי הופעת המאמר הנזכר קבלתי מכתב מאת הרב ישר מניו יארק ושאל ממני אם באמת הסכים הגאון להצעתי וחשב שכדאי להכניס את זה בספר שהוא [הרב ישר] עמד אז להדפיס על תולדות חייו של החפץ חיים. ואנכי עניתי לו מיד כי המאמר העתוני הנזכר אין לסמוך עליו כי אין לו יסוד והוא בדיה, כי החפץ חיים ז”ל לא הביע דעתו בדבר הצעתי לא לחיוב ולא לשלילה …

[46] עיין מאמרנו הקודם, הערה 59.

[47] “לדור אחרון” עמ’ לה, [יצויין שתשובתו הופיעה גם ב”הפרדס”, שנה ט חוברת ו, עמ’ 8, עם שינוי קל, שב”לדור אחרון” כתוב “וא”א להעלות על הדעת”, ואילו ב”הפרדס” נכתב “וח”ו להעלות על הלב”].

[48] עיין לעיל הערות 20-19.

[49] עיין לעיל הערות 24-23. ועיי”ש שמפציר ומעודד בידי חברי “אגודת הרבנים”: אל דמי לכם, ולא תחשו ולא תשקטו עד שתשיבו קדושת חיי המשפחה אל איתנה הראשון, וסדור קדושין ונשואין יהיה נהוג בכל מקום, כמו שמקובל הדבר אצלנו מאבות אבותינו עד עולם. מלחמתכם עם אלה המכניסים בלבול של פסול בצאצאי ישראל, וחותרים חתירה עמוקה תחת יסוד קדושת האישות, היא מלחמת מצוה בשביל תורת ד’ ועם ישראל, ואשרי האיש אשר יתן את ידו אליכם מהחל ועד כלות הענין הנידון בכי טוב.

[50] עיין לעיל הערות 26-25.

[51] עיין לעיל הערות28-27.

[52] נולד תרמ”א בירושלים לאביו רבי יוסף רפאל ממשפחה עתיקה של רבני ירושלים, ומצאצאי ה”חקרי לב”. תר”ע נתמנה רב ראשי לעדת הספרדים ביפו, תרפ”א רב ראשי בסאלוניקי, תרפ”ג רב ראשי לקהילת תל אביב-יפו, תרצ”ט שליח ונציג היישוב בלונדון, ובאותה שנה נתמנה לרב ראשי וראשון לציון בארץ ישראל. נלב”ע אלול תשי”ג. מחיבוריו: “משפטי עוזיאל” ג”ח, “מכמני עוזיאל”, “השופט והמשפט”, ועוד.

[53] “לדור אחרון” עמ’ סד-סז.

ועיי”ש שמציין בקיצור את המגרעות ההלכותיות שבתקנה זו, וז”ל: ההצעה כשהיא לעצמה היא מוזרה ומגוחכת שעושה את כל הנשואין ללעג ושחוק ומתוך כך גם להפקר ומעשה תעתועים. כי איך יתואר דבר זה שביד אחת יושיט טבעת הברית של הקידושין ובידו השנית יכתוב או יחתום על מנוי השליחות לגרשה, ואין זה אלא מעשה פיקציה [=אחיזת עינים] מכוערת שנותנת את עושיה ללעג וקלסה ועושה את הנשואין למשחק ילדים.

מבחינה זו עצמה ראוי לדחות הצעה זו בשתי ידים, ואני מתפלא על יוזמיה שלא הרגישו את הלעג והקלס דהם גורמים לעצמם ולשומעי תקנתם המוזרה זו. זהו דבר-שברגש שאלה שאין להם מושג מהשקפת הנשואין היהודיים לא ירגישו בה, ונוח להם איזו תקנה מדומה ומרומה מכל קדושת חיי המשפחה של העם.

אבל זאת היו צריכים לחשוב שכל תקנה צריכה להיות מבוססת על יסודות ההלכה ועל עקריה, ותקנה זו היא מופרכת מעיקרה מכמה טעמים, כמו שנבאר להלן בע”ה: בתקנה זו שקלקלתה מרובה אנו הורסים קדושת הנשואין הישראלים ועושים אותם לנשואי זנות, שכלל גדול בתורת הנשואין שהם צריכים להיות קשר של ברית עולם בין האיש והאשה ולא הסכם הדדי שמתקטן בכל מקרה קל שהוא, מטעם זה שקדו חז”ל ותקנו שיהיה כותב לה כל נכסי אחראי לכתובתה (כתובות פ”ב) כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ומטעם זה אמרו “אסור לאדם שישהה את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה” (כתובות נ”ז וב”ק פ”ט, ושו”ע אה”ע סי’ ס”ח סעיף א’), כי כל נשואין שאפשר לבטלם בכל שעה אפילו בנתינת גט אינם נשואי ברית קיים ואין בהם                                                                                                         מקדושת הנשואים הישראליים שנאמר בהם “היא חברתך ואשת בריתך” (מלאכי פ’ ב’ פ’ י”ד).

[ומ”ש ” ואין זה אלא מעשה פיקציה …” אף רבי יוסף אליהו הענקין עמד על נקודה זו, העתקנו דבריו במאמרנו הקודם. אכן, חילוקי דעות מצאנו ביניהם,  שרי”א הענקין מסיק מכח זה שעצם מינוי השליחות אין בו ממש, ואילו רב”צ מ”ח עוזיאל סבור שמשום כך נחלש קשר וקדושת האישות שביניהם].

וממשיך רב”צ מ”ח עוזיאל למנות שלשה פקפוקים נוספים, הא’ שיש לחוש שמא לאחר זמן יבטל הבעל את השליחות בפני עדים, ואף אם ישבע שלא יבטלנו, הרי מכל מקום אם בטלו מבוטל. והב’, שמא יהיה אנוס מלבוא תוך הג’ שנים שאז השליחות בטלה, ולא מבעיא אם נאנס אונס דלא שכיח,  אלא אף אם נאנס אונס רגיל, עד כאן לא שמענו שחכמים תיקנו אין אונס בגיטין מטעם כל המקדש אדעתא כו’ אלא בגט על תנאי, “ודיינו שנעמוד במה שתקנו חכמים ואין לנו להרחיב תקנה זו גם על בטול שליחות”. והג’, ש”שליחות לגט אינה מתקיימת אלא  בצווי שבעל פה מהמגרש לסופר והעדים וכל שליחות שנעש(ו)[י]ת שלא בפניהם היא בגדר מילי לא ממסרן לשליח … ומכל שכן כשהדבר נעשה לזמן ארוך ובלתי מסוים אין ספק בדבר ששליחות שלא בפניהם של הסופר והעדים היא בטלה”.

[54] עיין לעיל הערה 29.

[55] עיין לעיל הערה 10.

[56] “לדור אחרון”, עמ’ לז-מא.

[57] מגדולי רבני ליטא. נולד תרכ”ד בראסיין לאביו החכם רבי שמחה ראובן אייגש-אידלמן [הנודע בכינויו הספרותי “ש”ר בן חי”ל [=חיים יהודה לייב] העדולמי”]. למד אצל רב העיר רבי אלכסנדר משה לפידות. משנת תרנ”ח שימש כמו”צ בווילנא על מקום חמיו זקנו רבי שמואל ליובצער, [וערך והוציא לאור את ספרו “עולת שמואל” ב”ח (ווילנא, תרס”א), והוסיף בסופו קונטרס “מנחת חנוך” בעניני קדשים ועבודה זרה, ומאז רכש לעצמו את תשומת לב עולם התורה], והיה גם ממלא מקום רבי חיים עוזר בראשות הקיבוץ בווילנא. ובכלל, עמד בקשר הדוק עם רבי חיים עוזר, ועשה אתו יד ביד בכל עניני הכלל. [היה חבר בתנועת ה”מזרחי”, אך כשראשי התנועה לחמו ברבנות רבי חיים עוזר בווילנא פרש ממנה בפומבי ופרסם גילוי דעת שה”מזרחי” הפולני פשט את הרגל!] בשנת תרצ”א הוציא לאור את ספרו הנודע “מרחשת” ח”א בעניני אורח חיים ויורה דעה, ובשנת תרצ”ה הוציא לאור ח”ב מספר “מרחשת” על עניני חושן משפט ואבן העזר, והם משמשים כספרי יסוד בעולם הישיבות עד עצם היום הזה. בימי מלחמת העולם הראשונה, עת נדדו כל רבני ווילנא לגלות מינסק, היה הנציג התורני הרשמי של יהדות ווילנא. נהרג עקדה”ש בימי השואה בידי הנאצים ימ”ש בווילנא ביום ט”ו אלול תש”א, שהכוהו באכזריות מרובה [והעיד הגרי”ז גוסטמאן שעמד שם בשעת מעשה, כי כשהכוהו חזר בקול על הפסוק “אשור שבט אפי” – לומר שמכות אלו נשלחו אליו מן השמים, והמלים האחרונות ששמעוהו אומר היו: “כאן אני שותק, אבל שם יהיה לי מה להגיד!”]. [בשנת תשמ”ט יצא לאור בירושלים מרחשת ח”ג, הכולל קונטרס “מנחת חנוך”, יחד עם ליקוטים מכת”י ומחיבורים שונים].

[58] נולד תר”כ בטורעץ. בן י”א נכנס לישיבת מיר, ובגיל י”ג [!] עבר לישיבת וואלאזין. ראשי הישיבה ראו כי ברכה טמונה בעילוי הצעיר, וקבעו לו ללמוד שלש שעות ביום עם “גרשון גראדנער” שהיה מבוגר ממנו בכמה שנים [הוא רבי תנחום גרשון ביליצקי, גאב”ד יאשינובקה, מח”ס “גנת ביתן” ו”גנת חמד”]. הנ”ל קירב את “שמעון טורעצר” לחוג תלמידיו הקרובים של רבי חיים סאלאווייציק, הר”מ הצעיר בוואלאזין. באותה התקופה הגיע גם לוואלאזין העילוי הצעיר “חיים עוזר איוויער” שלימים יצא תהלתו כמדברנא דאומה וראש רבני ווילנא [עיין במאמרנו הראשון, הערה 4], ואף הוא הצטרף לאותו הלימוד, והחוט המשולש למדו כשנתיים יחד. מעניין לציין על החלטתם המשותפת שהתקיימה רק בחלקה, כי פניהם נשואות להרבצת התורה, ולא לכסא הרבנות. [אמנם כן, רבי שמעון שקאפ הרביץ תורה רוב ימיו, אבל רבי חיים עוזר רק בתחילת דרכו הרביץ תורה בקיבוץ בווילנא, אך לאחר מכן התמסר יותר לעסק הרבנות בווילנא, ורבי תנחום גרשון כמעט ולא זכה ללמד בישיבה, על אף שחפץ בכך, ואף היה מדובר שירביץ תורה בישיבות לאמז’ה, טעלז, וסלאבאדקא, אך מעולם לא אסתייע מילתא].

בשנת תרמ”א נשא לאשה את בת אחד מעשירי סמארגאן, והמשיך ללמוד בחברותא עם ידידו מוואלאזין רבי תנחום גרשון שהיה חתן רב העיר וראש הקיבוץ רבי נח חיים אברהם שפירא [שאף היה המציע את השידוך של רבי שמעון]. לאחר תקופה קצרה ירד חותנו מנכסיו בעקבות אסון נורא, ורבי שמעון נלקח אחר כבוד על ידי דוד זוגתו רבי אליעזר גארדאן להרביץ תורה בישיבת טעלז. [הפרטים האלו נודעו מרשימות כת”י של רבי חיים קרלינסקי, שהיה נכד רבי תנחום גרשון ביליצקי].

ח”י שנים [תרמ”ד-תרס”ג] הרביץ תורה בישיבת טעלז, וסברותיו ודרך ההגיון היחודי של תורתו היו הרוח החיה בישיבה, ודרך לימודו נתפרסמה בכל עולם הישיבות. [מתלמידיו באותה תקופה היו: רבי אלחנן בונם ווסרמן, רבי אליהו דושניצר, רבי משה רוזנשטיין, רבי ירוחם ורהפטיג, ועוד רבים מגדולי תלמידי החכמים שבדור הבא]. בשנת תרס”ג עלה רבי שמעון על מקום רבי זלמן סענדר כהנא-שפירא ברבנות מאלטש, וגם שם הרביץ תורה, אך לאחר תקופה קצרה נסגרה הישיבה [עקב רוחות הזמן שפשו בין התלמידים]. בשנת תרס”ז עבר לרבנות בריינסק, ופתח בה ישיבה שנסגרה בשנות מלחמת העולם הראשונה. בתקופת המלחמה התחיל לסדר את חידושיו ושיעוריו לדפוס, וכתב אז את ספרו “שערי ישר”. גם את הספרים “חידושי רבי שמעון יהודא הכהן” שיצאו לאור אחר פטירתו סידר לדפוס בתקופה ההיא.

בשנת תר”פ החליטו גדולי הדור [רבי חיים עוזר ועוד] לפתוח את היכלי הישיבות מחדש, אזי יסד רבי יוסף שלמה כהנמן [אף הוא מתלמידי רבי שמעון בתקופת טעלז] את ישיבת “שער התורה” בעיר גראדנא [הוראדנא], ורבי שמעון נקרא לבוא להרביץ תורה ולעמוד בראשות הישיבה. וישיבה זו נהייתה ממרכזי התורה החשובים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם (תר”פ-ת”ש). עם פרוץ מלחמת העולם השניה ברחו בני הישיבה לווילנא, אך רבי שמעון נשאר בגראדנא, ושם נלב”ע ביום ט’ מר-חשון ת”ש. [וקבלה בידינו שהחזון איש התבטא ואמר כי הקדוש ברוך הוא נטל את נשמות רבי שמעון ורבי ברוך בער קודם השואה, שכן כנגד עמלם בתורה לא היה יכול הצורר הנאצי להצליח במזימותיו].

[59] נולד תרכ”ז [בערך] בסלוצק, למד בוואלאזין והיה תלמיד מובהק לרבי חיים סאלאווייציק עד סוף ימיו. בשנת תרנ”א נתמנה רב ור”מ הלוסק במקום חותנו רבי אברהם יצחק צימרמן שנתעלה לשבת על כסא הרבנות בעיר הגדולה קרמנצוג. בשנת תרס”ד נתקבל למשרת ראש ישיבה בישיבת “כנסת בית יצחק” בסלאבאדקא שהתנהלה על ידי רבי משה דאנישעווסקי. עם גירוש היהודים משם במלחמת העולם הראשונה נדד עם ישיבתו למינסק. בשנת תרע”ז נלב”ע חותנו בקרמנצוג, ונבחר למלא את מקומו והעביר לקרמנצוג את הישיבה [גם הישיבה השניה בסלאבאדקא “כנסת ישראל” עברה אז לקרמנצוג]. בשנת תרפ”א העביר את הישיבה לווילנא, ובשנת תרפ”ו מצאה לה הישיבה מנוח בעיירה קמניץ הסמוכה לבריסק, שם העמיד דורות של עמלי תורה שלימים נתפרסמו רבים מהם כגדולי ראשי הישיבות. בשנות הזעם העביר שוב את הישיבה לווילנא, ונפטר שם ה’ כסלו ת”ש [פחות מחודש לאחר פטירת רעו רבי שמעון שקאפ, ראה הערה 58]. ספרו “ברכת שמואל” ד”ח מהוה סמל ללמדנות הישיבתית המובהקת, ומהוה מורה דרך לכל המבקש לפלס דרכו בסוגיות הקשות שבסדרי נשים ונזיקין.

[60] נולד תרל”ה בבירז שבליטא. בשנת תר”נ עברו הוריו לגור בעיר בויסק שבלטביה, משם נסע ללמוד בישיבת טעלז, והיה שם לתלמידם המובהק של רבי אליעזר גארדאן ורבי שמעון שקאפ. אחרי שקידה עצומה של שנים נסע ללמוד אצל רבי חיים סאלאווייציק בבריסק. בשנת תרנ”ט נשא את בת רבי מאיר אטלס שכיהן אז ברבנות סאלאנט, ובשנות תרס”ג-תרס”ד ניהל ישיבה באמציסלב יחד עם רבי יואל באראנציק מריגא. בשנת תרס”ז בא לראדין ללמוד ב”כולל קדשים”, ושם התקרב ביותר אל החפץ חיים, עד שנמנה על בחירי תלמידיו. בשנת תר”ע נתמנה ראש ישיבה הקטנה בבריסק, מקום מושב רבו רבי חיים. בשנת תרע”ז עמד בראשות הישיבות שיסד רבו החפץ חיים בגלות מינסק בערים סמילוביץ ואיהומן, יחד עם רבי אליהו דושניצר, חבירו מ”כולל קדשים” בראדין. בשנת תרפ”א שב לפולין ויסד שם את ישיבת “אהל תורה” בבאראנאוויץ.

השפעתו היתה עצומה בכל תפוצות ישראל, ועמד בראש מערכות העם [ב”אגודת ישראל” ועוד] להביע ולבאר את דעת התורה בכל הענינים העומדים על הפרק. ובכל עניני הכלל לא זזה ידו מיד גיסו רבי חיים עוזר [שנשא בזיווג שני את בת רבי מאיר אטלס]. ספריו “קובץ הערות” על מסכת יבמות, “קובץ שעורים”, “קובץ מאמרים”, וכל כתבי תלמידיו משמשים אבן יסוד לכל הלימוד בישיבות  הקדושות דזמנינו.

ערב מלחמת העולם השניה שב מאמריקה להיות עם בני ישיבתו, ובעודו עוסק בתורה בהלכות קידוש השם נלקח להריגה במבצר בקאוונא עם קבוצת תלמידי חכמים. ומסופר שבדרך הליכתם לההרג, מסר לפניהם בשלות נפש דרשה שלימה, ואמר שקרבנות ציבור אנו, ומחשבה שאינה נכונה עלולה לפסול את הקרבן.

[61] נולד בוואלאזין חול המועד סוכות תרמ”ז. עוד בחיי אביו הגר”ח נודע שמו לשם ולתהלה בכל תפוצות ישראל [ראה “אהלי שם”, פינסק תרע”ב, עמ’ 29], ודודו רבי שמואל יצחק יפה אב”ד בוריסוב ותל אביב-יפו התבטא עליו כי כבר בנערותו לא היה בבחינת עילוי אלא בבחינת גאון.

אחר פטירת אביו רבי חיים בכ”א מנחם אב תרע”ח מילא את מקומו ברבנות בריסק, וטובי בני הישיבות נהרו לבריסק לקבל תורת אמת מפיו. עוד בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה היה כסאו נתון בין גדולי ישראל [וראה מה שמפליג רבי ברוך בער בשבחו בכמה מקומות בספרו “ברכת שמואל”]. בשנות מלחמת העולם השניה ניצל בנסים בנדודיו לווארשא ולווילנא, עד שהגיע לארץ ישראל עם רוב צאצאיו, אבל אשתו הרבנית הענדיל נשארה בגיא ההריגה עם כמה מהילדים, הי”ד. בארץ ישראל פתח את ישיבתו מחדש כשרק תלמידים נבחרים זכו לקבל תורה מפיו, ועיני כל בני הגולה היו נשואים אליו לשמוע חוות דעתו בכל הענינים. נלב”ע עם דמדומי חמה, ערב יום הכפורים תש”ך. ספריו: “חידושי מרן רי”ז הלוי” על הרמב”ם, על התורה, ועל מסכתות יומא סוכה וקידוש החודש. מלבד אלו, יצאו מכתבי תלמידיו ספרים רבים: “חידושי הגרי”ז” על מסכתות ה”ח, ועל התורה, ועוד הרבה ספרים של ליקוטי שמועות וחידושים משמו.

[62] נולד תר”כ לאביו רבי אליהו ברוך אב”ד מיר. לא פסק פומיה מגירסא ולא מש מאהלה של תורה, ובסירובו לקבל על עצמו עול הרבנות התפרנס מעסק אשתו ששימשה כרוקחת העיר בקיידאן. אך בסופו של דבר תורתו הכריזה עליו כשאנשי קיידאן מנוהו לרב העיר. לאחר פטירת אביו בימי מלחמת העולם הראשונה קיבל על עצמו עול הרבנות במיר. רבי חיים עוזר היה מתייעץ עמו בעניני הכלל לאחר פטירת החפץ חיים. הוצא להריגה בראש קהל עדתו ע”י הנאצים ימ”ש בימי הזעם בשנת תש”ב, הי”ד.

[63] מביניהם: רבי אברהם יעקב בן רבי שלמה הכהן מווילנא [בן ה”חשק שלמה”], רבי אהרן יעקב פרלמן מוויסאקי-טאן, רבי אריה ליב שפירא מביליסטוק [בן ה”תורת רפאל”], רבי זלמן סורוצקין מלוצק, רבי חזקי’ יוסף מישקאווסקי מקרינאק, רבי טוביה רויטבערג מלונא, רבי יהודא ליב פיין מסלאנים, רבי יואל [אחי רבי זלמן] סורוצקין מסטויפץ, רבי יחיאל מיכל רבינוביץ משטוצין [ה”אפיקי ים”], רבי יצחק אלחנן וולקין מאנטאפאל [בן ה”בית אהרן”], רבי יצחק וויינשטיין מווישניווא [מחותן הגרי”ז מבריסק, שבתו נישאה לבנו רבי יוסף דוב, ובסוף ימיו בירושלים], רבי ישראל גוסטמאן משניפישאק, ווילנא [ה”קונטרסי השיעורים”, חתן רבי מאיר באסין מווילנא, ודומ”ץ בבית דינו של רבי חיים עוזר], רבי מאיר מאירוביץ מנאווהרדק, רבי מאיר אבאוויץ מנאווהרדק, רבי מאיר קארעליץ מלעכעוויץ [חתן ה”חשק שלמה”, ואחיו הגדול של החזון איש], רבי משה שאצקעס מלאמזא, רבי משה קארעליץ [אחי החזון איש], רבי פסח פרוסקין, אב”ד ור”מ דקוברין, ורבי שמואל דוד גרשנוביץ מזאבינקא.

[64] נולד שנת תרכ”ט, בשנת תרנ”ד נתמנה רב בראצ’ונז, ושנת תרס”ד רב בנאווידאהר. נספה בשואה.

[65] “לדור אחרון”, עמ’ מו.

[66] שם, עמ’ מז-נז.

[67] צעיר בניו של ה”שפת אמת”, נולד תרל”ז בגור, חתן האדמו”ר בעל “חסד לאברהם” מראדאמסק. יסד בגור את ישיבת “דרכי נועם” שהתקיימה עד שנות המלחמה בתרע”ו. פעל הרבה בעניני הציבור, ואף יסד כמה עיתונים חרדיים. בשנת תרפ”א נתמנה לאב”ד פאביאניץ, ובשנת תרצ”ד עלה על מקומו של רבי יחזקאל ליפשיץ [בעל “המדרש והמעשה”] ברבנות קאליש. היה ממנהיגי “אגודת הרבנים”בפולין, ובשנת תרצ”ה נבחר ליושב ראש ועד הפועל של “אגודת הרבנים”.פעל הרבה ב”אגודת ישראל”, ואף שימש כחבר “מועצת גדולי התורה”. בשנת תרפ”ה ביקר בארץ ישראל, ובמסעו של אחיו ה”אמרי אמת” בשנת תרצ”ב הצטרף אליו, והיה המוציא והמביא בכל הפעילות שהיתה בנסיעה היסטורית זו. עם פרוץ מלחמת העולם השניה עבר לווארשא, ומשם נלקח להריגה בטרבלינקה במנחם אב תש”ב יחד עם כל בני משפחתו, הי”ד. היה מחדש נפלא אבל לא טרח לכתוב חידושיו באופן מסודר לדפוס. אף תשובותיו שהצטיינו בעומק המחשבה לא נאספו לדפוס, ונאבדו כולן בשואה. כמעט ולא היה ספר בספרייתו העשירה והמגוונת שלא היה מעוטר בהערותיו המחכימות, וחבל על דאבדין.

[68] נולד בשנת תרכ”ב, והיה רב בבלאשקי. בשנת תרפ”ג היה מחשובי הרבנים בווארשא, והיה סגן נשיא ב”אגודת הרבנים” בפולין, ורוח החיים בה. נספה בשואה בגיטו ווארשא, וזכה להגיע לקבר ישראל.

[69] נולד תרכ”ט ביאנאווא פלך קאוונא, ולמד בישיבת וואלאזין ובכולל קאוונא. חתן רבי שמואל זנוויל קלעפפיש מווארשא, ולימים נהיה מחשובי רבני ווארשא. לאחר השואה עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים בעיר העתיקה. פעל רבות בענין היתר העגונות, ואף זכה לתואר “אבי העגונות”. נלב”ע תשי”ג.

[70] מביניהם: רבי ז. נ. קושלעווסקי, אויגוסטאוו [אביו של הרב עזריאלי, רב בזכרון יעקב], רבי ש. הלברעשטאם, באסניא, רבי א. [אברהם] יפאן, ביליאסטאק [ראש ישיבת נאוואהרדאק, וחתן ה”סבא” מנאוואהרדאק], רבי מ. לעווין, בענדין, רבי ש. [שבתי] פיין, ביעליצע [בן רי”ל אב”ד סלאנים], רבי מרדכי רוקח, בילגאריי [אבי האדמו”ר מבעלז], רבי ת. ג. [תנחום גרשון] ביליצקי, יאשיאנאווקא [ה”גנת ביתן”], רבי י. קאסאווסקי, יאנאוו, פינסק, רבי מ. שטיינברג, יאראסלאוו [נכד ה”מחזה אברהם” מבראד, ולימים רב בתל-אביב],  רבי א. [אבא] שוויאטיצקי, קוסוב פאלעסקי [בעל אחותו של החזון איש], רבי ר. [ראובן] גראזאווסקי, קאמיעניעץ [חתן ה”ברכת שמואל”, ובעל ה”חידושי רבי ראובן”], רבי ל. [אריה ליב] לנדוי, קאלביעל [ר”מ בישיבת “חכמי לובלין”], רבי א. [אהרן] קאטלער, קלעצק, רבי ש. פרענקעל, קרוזקע-פאדגורזש, רבי ש. [שמואל] פיהרער, קראסנא [מגאוני גאליציה], רבי ד. צימעטבוים, קריניץ, רבי מ. [מרדכי] שמוקלער, לידא [ראש ישיבת לידא], רבי ד. ה. זעהמאן, דוקלא [מח”ס “מנחת סולת”, ומגדולי הפוסקים שבדורו], רבי דוד בערקאוויטש, דאווידגרודעק, רבי נחום וויידענפעלד, דאמבראווא [ה”חזון נחום”], רבי דוד ווינבערג, [אב”ד] גור,רבי מ. מ. [בן רבי שמעון] שקאפ, גראדנא, רבי פ. [פייוויל] הינדוס,  גראדנא [חתן רבי שמעוו שקאפ], רבי מ. [מיכל] ראזאווסקי, גראדנא [אביהם של רבי שמואל ורבי יוסף רוזובסקי], רבי מ. נ. [מרדכי ניסן] קראל, לאדז, צעגעלניאנא [מתלמידי ה”אבני נזר”], רבי י. [יוסף] פיינער, לאדז, רבי ל. [יהודה ליב] אייזענבערג, לאסק, רבי נ. מ. [נחום מאיר] קארעליץ, מיישאגאלא [בעל אחותו הצעירה של החזון איש, ולימים ראש כולל “חזון איש” בבני ברק], רבי ל. י. [אליעזר יהודה] פינקיעל, מיר [ראש ישיבת מיר, ובן ה”סבא” מסלאבאדקא], רבי י. [ירוחם] לוואוויטש, מיר [משגיח בישיבת מיר], רבי מ. אבאוויטש, נאוואגראדעק, רבי י. [יחזקאל] האלשטוק, אסטראווצע [האדמ”ור מאוסטרובצה, ובן ה”אור תורה”], רבי א. פערלאוו, פינסק [האדמו”ר מקארלין], רבי א. [אהרן] וואלקין, פינסק [ה”בית אהרן”, ועיין לעיל הערה 8], רבי א. [אהרן] לעווין, רישא [נכד ה”בית יצחק”, וממנהיגי יהדות פולין], רבי ב. הלבערשטאם, רודניק, רבי י.ז. [יצחק זעליג] מארגענשטערן, [האדמו”ר מ]סאקאלאוו, רבי א. א. [אפרים] יאללעס, סטרי [לימים רב בפילידלפיה, אמריקה], רבי ש. [שבתי] יאגיעל, [ראש ישיבת] סלאנים, רבי ח. [חיים יהושע] גוטשערער, ווארשא, רבי מ. ווארשאוויאק, ווארשא, רבי ק. [קלונמוס קלמיש] שפירא, ווארשא [האדמו”ר מפיאסעצנא, מח”ס “חובת התלמידים”], רבי א. מיימון, ווארשא [רב בפראגא], רבי ש. שטאקהאמער, [מחשובי רבני] ווארשא, ורבי ב. מ. [דוב מנחם] רעגענסבורג, זאמבראוו [אביו של רבי חיים דוד].

[יצויין שמתקבל הרושם שהחתימות נאספו דרך הטעלעגראף [וכדמשתמע מן הכיתוב המופיע בראש הרשימה בזה”ל: “כפי שנתקבל לפי סדר הערים”], שהרי בכמה מן השמות חלו טעויות, כגון רבי ל. י. [אליעזר יהודה] פינקעל , רבי ט. ג. [תנחום גרשון] ביליצקי, או רבי ב. מ. [דוב מנחם] רעגענסבורג, ועוד הרבה טעויות כאלו].

[71] “לדור אחרון”, עמ’ ע-עא.

[72] נולד תר”ל, חתן בעל ה”שפת אמת”, ואף ערך והוציא לאור את חידושי “שפת אמת” על הש”ס. היה גאון מעמיק ובעל בקיאות מדהימה כדרכם של גאוני פולין. חבר “מועצת גדולי התורה” בפולין. בתו היתה אשת גיסו בעל ה”אמרי אמת” בזיווג שני [אמו של האדמו”ר רבי פנחס מנחם, בעל ה”פני מנחם”]. נלב”ע בגיטו ווארשא י”ב סיון תש”א. מחידושיו ששרדו מן השואה נדפסו בספר “מאור יעקב”.

[73] נולד תרמ”ד בווארשא לאביו רבי אברהם שהיה מחסידי קאצק וגור. מנערותו נודע כעילוי ולמדן מעמיק, ושקד על תלמודו, תחילה בבתי המדרש שבווארשא, ואח”כ בבית חותנו רבי חיים ישעיהו צדרבוים מפראגא שבפרברי ווארשא, שם החלו רבים מצורבי ווארשא להגיע אליו להתחמם מאור תורתו. גדלותו בתורה התפרסמה בכל העולם היהודי, וגדולי התורה וראשי הישיבות עמדו עמו במשא ומתן של הלכה בכתב ובעל פה. היה גם חבר “מועצת גדולי התורה”, ודעתו נשמעה אצל גדולי דורו, על אף שהיה מן הצעירים שביניהם. בשנת תרצ”ה עקב המצב הכלכלי ששרר בפולין האנטישמית, נאלץ להתמנות כחבר ב”ועד הרבנים לעדת ווארשא”. משרה זו קיבל על עצמו באחריות רבה עד שבעיצומה של השואה בווארשא סירב לברוח מן העיר על ידי עסקנים שיכלו להוציאו מארצות ההריגה. ביום י”ט ניסן תש”ג נהרג על ידי הנאצים בעת מרד גיטו ווארשא, הי”ד. מתורתו שבכתב אבדו בשואה עשרות כרכים מחידושיו. ולא נותר לעולם התורני כי אם מעט מזעיר שהדפיס בחייו כ”תורה של חסד”, בספריו: “זרע אברהם” שהוציא לאור מחידושיו של ידידו הגאון הצעיר רבי אברהם לופטביר [חתן ה”אור שמח”]; “תוצאות חיים” שהוציא לאור לזכר חותנו רח”י צדרבוים; “אוצר הספרי”, קונטרס בסוף “ספרי זוטא” שהוציא לאור ידידו רבי יעקב זאב יוסקוביץ מפאביאניץ; “גור אריה יהודא” שהוציא לאור מתורת בנו העילוי יהודה אריה ליב שנפטר בקציו”ש; וליקוט “חידושי הגרמ”ז” שליקט רבי דוד אברהם מנדלבוים מבני ברק ממכתבי חידושי תורתו שהודפסו בספרים שונים.

[74] נולד תרכ”ג בפיוטריקוב שבפולין למשפחה המתייחסת לרבים מגדולי ישראל. בשנת תרמ”ד נתמנה רב בקרסני-ברוד, ובשנת תרנ”ד כרב בפלונסק. משנת תרע”ב כיהן כחבר ב”ועד הרבנים לעדת ווארשא”. היה איש האשכולות שנודע בידיעותיו הרבות בכל התחומים התורניים, ובמיוחד בתולדות גדולי ישראל וספרותה, וספרים רבים עוטרו במכתביו הארוכים. נספה בשואה בקיץ תש”ב. מספריו: “דגן שמים”, “בית יחזקאל”, שו”ת “תירוש ויצהר”.

[75] ה”ה: רבי חיים יהושע גוטשעכטער, רבי חיים פויזנער, רבי יצחק מאיר ברמ”א קאנאל, ורבי אברהם וויינבערג [בעל ה”ראשית ביכורים” על מסכת בכורות, ומגדולי תלמידי ה”אבני נזר”].

[76] עיין עליו במאמרנו הקודם, הערה 37.

[77] “לדור אחרון”, עמ’ ס-סא. ועל החתום מו”צ קעשנוב, ה”ה: רבי מאיר ישראל איידענשטיין, רבי משה הינשפארג, רבי שלמה ליב ערזארן, רבי אברהם פאלאקאווסקי, ורבי בן ציון שפירא.

[78] “לדור אחרון”, עמ’ מב-מד.

[79] והיא היתה החתימה האחרונה שחתם בחייו, יומיים לפני פטירתו (“שערי ציון”, תרצ”ה, חוברות י-יב, עמ’ כו). ועיין גם מכתב רבי ראובן כ”ץ (“לדור אחרון”, עמ’ סח): … וכשבוע ימים קודם פטירת הגאון אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל, צוה לערוך מחאה והוא חתם  בחת”י על זה, וגם הוסיף בקול עליהם איך מעיזים וכו’ לעשות זה. וזאת היתה החתימה האחרונה בחייו. ומסרתי להרב ובר, ברבנות הראשית, שיוסיף עוד חתימות מכל רבני ירושלים, וגם אני והגרא”ז מלצר, חתמנו אז. וחשבתי שבטח כבר שלח למעכ”ת, ועכשיו שקבלתי המכתב ממעכ”ת שאלתיו בזה והשיב לי שמפני המהומה שהיתה אח”כ מפטירתו שכח לשלח לכתר”ה וגם לא בקשו אז …

[80] נולד טבת תר”ח, ולמד אצל המהרי”ל דיסקין. החל  לכהן ברבנות במישגולה, תרמ”ד נתמנה רב בקופישוק, תר”ן בוועקשנה, תרס”א בפולוצוק, ובתרס”ג עלה על כס הרבנות בווילקוביסק פלך ווילנא. בשנת תרפ”ד עלה לארץ ישראל, והעמיד תלמידים רבים גם לעת זקנותו. נלב”ע ה’ אייר תרצ”ו. ספרו “חבל יעקב” ג”כ עורר רושם רב בעולם התורה, בעיקר במערכותיו הבהירות בדיני קנינים.

[81] מביניהם: רבי אברהם ישראל משה סולומון מחארקוב, רבי איסר זלמן מלצר, רבי אליהו אהרן מילייקובסקי [גאב”ד חארקוב, ואב”ד בתל אביב], רבי אליהו ראם [מחשובי רבני ירושלים], רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, רבי יוסף צבי הלוי אב”ד יפו, רבי יחיאל מיכל  הורוויץ [“רבי מיכל דיין”], רבי יעקב משה חרל”פ, רבי יצחק יעקב וואכטפויגל, רבי ירוחם פישל בערינשטיין [ראש ישיבת “חיי עולם” וראב”ד לעדת חסידים], רבי ישעיה זאב ווינוגרד, רבי מאיר סטלביץ [הרב מחאסלאוויץ, והרב ד”זכרון משה”], רבי מנחם מנדל כשר [ה”תורה שלמה”], רבי צבי פסח פראנק [לימים רבה של ירושלים], רבי צבי מקובסקי [מח”ס שו”ת “יחוה דעת” (תל-אביב תרצ”ה) שי”ג סימניו הראשונים עוסקים בדברי הרמ”א אה”ע סימן קנז ס”ד בענין המקדש אשה ויש לו אח מומר יכןל לקדש ולהתנות כו’], רבי שאול משה זילברמן [הרב מויערשוב, ותלמיד החידושי הרי”ם], רבי שלום בכ”ר יחיא יצחק הלוי, רבי שלמה יוסף זוין [עורך ה”אנציקלופדיה תלמודית”], ורבי שמשון אהרן פולונסקי [הרב מטעפליק].

[82] לדור אחרון”, עמ’ מה. ומבין החותמים: רבי יעקב מאיר ראשון לציון וראש הרבנים בא”י, רבי בן ציון א. קואינקה [בעל “המאסף”], רבי אברהם פילוסוף, רבי חזקיה שבתי, ורבי יוסף מ. הלוי.

[83] מביניהם: רבי ראובן כ”ץ הרב הראשי ואב”ד לפתח תקוה והסביבה, רבי יצחק מאיר בן מנחם [חתנו הצעיר של רבי איסר זלמן מלצר, ומח”ס “פרשת המלך”], רבי ישראל אריה ספיר חבר הרבנות בפתח תקוה, רבי נחמן שמואל יעקב מיאדאסר רב בבני ברק [הרב מברוק], רבי יעקב לנדא רב בבני ברק, רבי ראובן גליק [רב דמאלאכאווקא, רוסיה, ומח”ס “משפטי בני אדם”], רבי מנחם יהודא לוי אושפיזאי רב דנחלת גנים, רבי דב מעיני אבד”ק מגדיאל, רבי אליהו דושניצר [ר”מ בישיבת לאמז’ה], רבי יחזקאל לעווינשטיין [משגיח בישיבת לאמז’ה, ולימים בישיבת מיר ופוניבז’], רבי אפרים סוקלובר אב”ד רעננה, ורבי יחיאל העליר בהרה”ג רא”מ זצ”ל שהיה רב בקוויידנאוו.

[84] “לדור אחרון”, עמ’ סח.

נולד תר”מ . למד אצל רבי שמעון שקאפ במאלאטש, והיה מי”ד התלמידים המצויינים שפתחו את ישיבתו של רבי איסר זלמן מלצר בסלוצק. לאחר נישואיו לבת רבי אברהם משכיל לאיתן, למד בכולל של רבי חיים עוזר בווילנא. היה רב בסטאויסק ואמדור, ואח”כ היגר לארה”ב, שם נתמנה לרב העיר ביייון (Bayonne) ניו דז’רסי. שנת תרצ”ב נתמנה ראב”ד פתח תקוה וראש ישיבת לאמז’ה, והיה מגדולי הרבנים בארץ ישראל. [בשנותיו האחרונות ייסד בחצירו את ישיבת “נחלת ראובן” על שם הגאון רבי זרח ראובן ברוורמן – כיום שוכנת בבניני ישיבה זו ישיבת “אור ישראל”. חיבר שו”ת “דגל ראובן” ג”כ ו”דודאי ראובן” על התורה. נלב”ע ביום ראשון, אור לי”ז מר-חשון תשכ”ד.

[85] “הפרדס”, שנה ט חוברת ד, עמ’ 3. ועל החתום: רבי יצחק שאקי, רבי יעקב ארגואיטי, רבי משה ן’ חביב, ורבי רפאל דוד סאבאן, ועיין במאמרנו  הראשון, הערה 116.

[86] “לדור אחרון”, עמ’ עב. ועל החתום: רבי רפאל דוד מאכאן, רבי משה ן’ חביב, ורבי יעקב ארגואיטי.

[87] השוה לדברי עפשטיין (“לשאלת העגונה”, עמ’ 19): אנחנו הרבנים הקנסורביטיבים כששמענו קול המולה זה והרעש שנתהוה בעולם הרבנות החלטנו באסיפה של שנת תרצ”ו למשוך את ידינו מהתקנה הזאת לטובת העגונות האומללות ולדחות את השאלה לזמן בלתי קבוע …

[88] על מאמר הכתוב (תהלים עח, ו): למען ידעו דור אחרון בנים יולדו. וכן (שם קב, יט): תכתב זאת לדור אחרון.

[89] “חיי יוסף”, עמ’ מד.

[90] הוצאת “מוסד הרב קוק”, ירושלים.

[91] נולד תרס”ח בעיר גראסוארדיין מדינת טרנסילוניא לאביו רבי דוב שעסק במסחר לפרנסתו, והיה מגיד שיעור ב”חברה ש”ס” המקומי. בראשית דרכו למד בישיבת פרעסבורג, ובשנת תרפ”ב עבר ללמוד בישיבה שבפראנקפאורט דמיין. כחמש שנים אחר כך עבר לברלין ללמוד בבית מדרש לרבנים [מיסודו של ר”ע הילדסהיימר], ונהיה מתלמידיו המקורבים של רבי יחיאל יעקב וויינברג, בעל ה”שרידי אש”, ואף הוסמך לרבנות על ידו, ועל ידי רבי אליעזר יהודה פינקל, ראש ישיבת מיר. באותה תקופה השתלם גם בלימודים כלליים באוניברסיטה דברלין, והכיר אז את רבי יוסף דוב הלוי סולובייציק [מבוסטון] ואישים אחרים שהתפרסמו ברבות השנים בתחומי מדעי ופילוספיה היהודית. משגמר את חוק לימודיו התמנה לרב בית הכנסת בברלין, ושם יצא עליו קצפם של הגרמנים ימ”ש בהיותו דורש ברבים על נפילת הרייך השלישי העתידה לבוא בהכרח – שכן, רק האומה הישראלית היא נצחית. שנת תרצ”ט, משנודע לו על ידי מכר בתוך הגסטאפו שמתכוננים לעוצרו, נאלץ לברוח מברלין עם משפחתו, ושתי מזוודות בלבד בידו, והגיע ללונדון שבאנגליה. [בבריחתו מברלין הציל את כתבי רבי יחיאל יעקב וויינברג, כמבואר בשער הספר של “שרידי אש” כרך ראשון: ורק חבילת-כתבים אחת ניצולה על ידי תלמידי היקר הרה”ג גדול בתורה ובמדע ד”ר אליעזר ברקוביץ, מי שהיה רב העדה הברלנית הגדולה ואח”כ בכמה ערים באנגליה ובאמריקה ועכשיו משמש כרב ומורה בבית המדרש הגדול לתורה בשיקאגו. הוא שמר עליהם כעל בבת עינו, ובזמן שהותו בלונדון והעיר הופצצה ע”י הנאצים ימ”ש והוא הוכרח להחבא במחבוא, לקח עמו את הכתבים ההם ולא הרפה מהם עד כלות המלחמה. כאשר נודע לו מקום מגורי החזירם אלי בשמחה. זכרה לו אלקים לטובה! וע”ע “שרידי אש” ח”א עמ’ קעט]. באנגליה שימש כרב העיר לידס, ואף היה מועמד לתפקיד רב הראשי של אנגליה. לאחר השואה עבר לאוסטרליה, שם שהה כחמש שנים עד שנת תש”י, אז עבר לבוסטון שבארה”ב ושימש שם כרב בית הכנסת.

בשנת תשי”ח התמנה כראש הפקולטה לפילוספיה היהודית בבית מדרש לתורה בסקוקי שבשיקאגאו, תפקיד שמילא עד פרישתו לגימלאות בשנת תשל”ה. באותה התקופה חיבר את רוב ספריו, שרובם עוסקים בפילוספיה היהודית, וגם את ספרו “תנאי בנשואין ובגט” חיבר באותה התקופה. שנת תשל”ה עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. נלב”ע בירושלים תשנ”ב.

[92] “תנאי בנשואין ובגט”, עמ’ ב.

[93] שם,  עמ’ נא.

[94] הובא ברמ”א אה”ע סימן קנז ס”ד.

[95] “תנאי בנשואין ובגט”, עמ’ נב-נו.

[96] שם, עמ’ נז-עא, וכן בתוספות שבסוף הספר, עמ’ קסה-קעב.

[97] שם, עמ’ עא.

[98] נולד תרמ”ד בכפר בוגוד, ובילדותו עברו הוריו לטשכנובצ’ה . רבי אליהו ברוך קמאי [לימים ראב”ד ור”מ דמיר] שכיהן אז כרב העיר עמד על כשרונותיו העילויים, ובעברו למיר לקחו עמו ללמוד בישיבה, שם נודע כ”העילוי מטשכנובצ’ה” . משם עבר לישיבת סלאבאדקא, ועל אף גילו הצעיר ניתן מקומו בספסלי הבחירים שבכותל המזרח [כידוע, ה”סבא” היה מדקדק על ענין המקומות]. זכה להתקרבות יתירה אצל ה”סבא מסלאבאדקא”, רבי נתן צבי פינקל, וכן אצל רבי נפתלי אמשתרדם שקבע אז מושבו במקום. שנת תרס”ג שלחו ה”סבא” בראש קבוצת הבחורים שנשלחו למיר לסייע בידי רבי אליעזר יהודה פינקל [חתן רא”ב קמאי] להנהיג את שיטת לימוד המוסר בישיבת מיר. [אפיזודה מענינת על מדת שקיעתו בתורה באותה התקופה שמענו מהמשפחה שהתאכסן בביתם במיר – משפחת גורודייסקי – כי יום אחד נכנס לביתם עם יד מושטת כעני המבקש נדבה, וכשנשאל לפשר מעשיו תפס את עצמו וסיפר כי ביוצאו מבנין הישיבה הושיט ידו לבדוק אם יורד גשם, ומרוב היותו שקוע בעיון הסוגיא שכח להשיב את ידו, אלא השאירה פשוטה באויר]. תרס”ו נתמנה לרבה של פילווישקי שבליטא, לאחר שהוסמך להוראה על ידי הגאונים: רבי משה דאנישעווסקי, רבי צבי הירש רבינוביץ [בנו של רבי יצחק אלחנן, ועיין עליו במאמרנו הראשון, ישורון כרך ח, עמ’ תרצד הערה 69] , רבי אליהו ברוך קמאי, ורבי אליעזר רבינוביץ [חתן ה”גדול ממינסק” וממלא מקומו כמד”א דמינסק לאחר פטירתו, ועיין עליו במאמרנו הראשון, ישורון כרך ח, עמ’ תרצג הערה 64]. בעיר זה הקים “קיבוץ” שם הרביץ תורה, וטובי הלומדים בישיבת סלאבאדקא היו נוסעים אליו לקבל תורה מפיו [ואחד מהם היה רבי אהרן קוטלר].

לאחר מלחמת העולם הראשונה התגלגל לברלין, ובחורף  תרפ”ה נתמנה לר”מ ראשי בבית המדרש לרבנים במקום ידידו מנוער רבי אברהם אליהו קפלן שנפטר בדמי ימיו, ומאוחר יותר אף נתמנה לעמוד בראש הסמינר לרבנים. באותה התקופה היה ראש לרבנים החרדים בגרמניה, שהריצו אליו את שאלותיהם בעניני דת ודין. כשגזרו הנאצים על השחיטה לאחר עלייתם לשלטון, הוא היה המוליך והמביא את השאלות בפני הגדולים, ולימים הדפיס בשו”ת “שרידי אש” ח”א את קונטרסיו הגדולים בענין הימום הבהמות ע”י חשמל קודם שחיטתן, ובענין שחיטת עופות בחתיכת כל המפרקת, מלווה בתשובות הגדולים בשני הנושאים האלו. זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השניה נחלה והתגלגל קודם לקאוונא ואח”כ לווארשא, ואת רוב ימי המלחמה בילה בגיטו ווארשא.

לאחר תהפוכות המלחמה הגיע שבור ורצוץ למונטרה שבשווייץ, ולאחר שהחלים הרביץ תורה ברבים בישיבת “עץ חיים” המקומית, וכן נעשה תל-תלפיות לרבים הפונים אליו בכתובים מכל קצוות תבל. נלב”ע ד’ שבט תשכ”ו והובא לקבורה בהר המנוחות שבירושלים. [בעת הלויתו היו שרצו לקוברו בין אלו שאין רוח חכמים נוחה מהם, אך ידידו מנוער רבי יחזקאל סרנא, ראש ישיבת חברון, פעל בתבונתו ובתקיפותו להביאו לקבורה בחלקת גדולי ישראל שבהר המנוחות]. בחייו פרסם מאמרים וספרים הרבה, בהלכה ובאגדה, מביניהם: שו”ת “שרידי אש” ד”ח, “מחקרים בתלמוד”, “לפרקים”. ולאחר פטירתו יצאו לאור: חידושי בעל “שרידי אש” על הש”ס, וכתבי הגאון רבי יחיאל יעקב וויינברג זצ”ל.

[99] נדפס ב”כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב וויינברג זצ”ל” (סקרנטון, תשנ”ח), סימן כו (עמ’ מח-מט).

[100] נולד תרנ”ב במורביה. שנת תר”פ היגר לאמריקה, ונתמנה כרב הJewish Center.במנהאטאן. שנת תרפ”ב נתמנה למרצה בישיבת יצחק אלחנן.

[101] נולד תרנ”ה בווארשא. נסמך להוראה ע”י רבי מאיר דן פלאצקי בעל ה”כלי חמדה”, ויצא שמו כגאון גדול ובקי נפלא בכל מכמני התורה. שנת תרפ”ה עלה לארץ ישראל, ועסק במפעל חייו הוצאות עשרות כרכי “תורה שלמה” המאחדים את כל מדרשי חז”ל על התורה. הוציא לאור את ספרי “צפנת פענח” להראגאצ’אבר. היה ראש המערכת של שנתון “נועם”. אף עסק בהוצאת תורת רבי ירוחם פישל פערלא, שחלק נכבד מספרייתו הענקית הגיע לידו לאחר פטירת הגאון הנ”ל, עיין פרטי הדברים בהקדמתו לספר “זהר רקיע” לרשב”ץ על אזהרות ר”ש גבירול, עם הגהות רי”פ פערלא. נלב”ע תשמ”ד.

[102] “בענין תנאי בנשואין”, שנתון “נועם”, במה לבירור בעיות בהלכה, ספר שנים-עשר, הוצאת מכון תורה שלמה ירושלים, עמ’ שלח-שנג.

[103] “נועם” שם, עמ’ שלח.

[104] שם, עמ’ שלח-שלט.

[105] יתכן שהכוונה בין היתר לנסיונות שנעשו על ידי פסיקות שונות של בית-המשפט העליון להביא לידי מתן גושפנקא הלכותית להצעת ר”א ברקוביץ, עיין “פסקי – דין של בית משפט העליון”, כרך כב חלק ראשון (תשכח-תשכט), עמ’ 56-29, ו – “משפטים”, כרך א (1969), עמ’ 210-203. כך שנוצר צורך להעלות על הכתב תגובת נגד.

[106] “נועם” שם, עמ’ שלט.

[107] שם, עמ’ שלט-שמו.

[108] שם, עמ’ שמו.

[109] דברין מבוארים בתחילת מאמרו עמ’ שמ-שמא, שם הוא קובע שחרם רבני אמריקה ופסקי הגדולים ב”לדור אחרון” נגד הצעת עפשטיין התייחסו גם לתקנת “תנאי בנישואין” בכל צורה שהיא. ועיין להלן, הערה 122.

[110] לכאורה היכן רמוז במכתב רי”י וויינברג שמסכים לפרסום החומר? אלא, כוונת רמ “מ כשר בזה לדברים שכתב רבי משה בוצ’קו בשליחותו של רי”י וויינברג אל רבי אליהו יונג, ויבואר בהמשך.

[111] “נועם” שם, עמ’ שמח.

[112]  “לדור אחרון”, עמ’ קט-קי. ועיין מאמרנו הראשון, הערה 116.

[113] ועוד שם (עמ’ שמט-שנא) שקורא תגד על קביעת ר”א ברקוביץ ורי”י וויינברג שהמצב השתנה לרע בימיהם, שבדור הקודם היו רק מקרים בודדים של עגונות  המעוכבות גט, ואילו כיום הדבר הפך לתופעה המונית. וז”ל: הנה כל התיאור הנ”ל איננו מתאים את המציאות כפי מה שאמרו המומחים בדבר, המצב של היום הוא אותו המצב שהיה לפני שלשים שנה בשעה שיצאו גדולי הדור הרב ר’ יוסף ראזין, הרב ר’ חיים עוזר והרב רא”י קוק וכאלף רבנים מכל העולם וחתמו על איסור מוחלט לא רק על תנאי בקדושין, אלא אפילו נגד ההצעה לעשות שליח לגרש, ונוסף על זה הטילו רבני אמריקה חרם גמור על נסיונות של השמרנים, ורבני אמריקה ידעו היטב המצב, ומאז עד היום לא נשתנה המצב לרעה באופן מכריעה באוכלוסיה הכללית, ואילו בחוג של שומרי דת המצב ב”ה בענין זה השתפר. ועיי”ש שמאריך.

[114] לא ידוע אם המאמר הזה התפרסם לבסוף. רב תודות לבני משפחת ברקוביץ שהמציאו לנו את החומר.

[115] כאמור לעיל, רבי אליהו יונג כבר התעסק עם רבי יחיאל יעקב וויינברג בנושאים אלו בשנת תשי”ז.

לדעת ר”א ברקוביץ, רי”י וויינברג יעץ כך בעקבות מעשה שהיה בברלין בשלהי  תרצ”ט, בעגונה אחת שבעלה חלה בחולי רוח ונכלא בבית המשוגעים, והיה נידון אם הוא כשר לגרש, ואת”ל שכן, סידור הענין היה כרוך בטירחה מרובה ואולי אף במדה מסויימת של סכנה, לפי התנאים ששררו בגרמניה של אותם הימים. האשה היתה זקוקה לגט כדי לאפשר לה להגר מגרמניה יחד עם ילדה. יתר רבני ברלין נמנעו מלטפל בענין, ולבסוף פנתה האשה אליו, הצעיר שברבני ברלין באותה התקופה. רא”ב ערך תשובה שלימה בה הוא מוכיח שאין הבעל נידון כשוטה וכשר הוא לגרש. תשובה זו קבלה את הסכמת רי”י וויינברג, ולימים הדפיסה בשו”ת “שרידי אש” ח”ג סימן לה. לפי השערת רא”ב, עובדה זו עמדה חי בפני עיני ריי”ו שעה שהמליץ עליו כראוי וכמתאים לכתוב את הספר בענין “תנאי בנישואין”. [במאמרו, רא”ב מוסיף שלבסוף לא אסתייע מילתא, ולמיטב ידיעתו האשה נשארה עגונה אחרי שהבעל סירב לגרשה].

[116] רא”ב מוסיף שהוא עצמו נמנע בכוונה תחילה מלפנות לריי”ו לשם מתן הסכמתו. ביודעו גודל קרבתו אליו, חשש שבמדה ואין הספר מוצא חן בעיניו, יגרום הבקשה לאי-נעימות. לפיכך העדיף שרממ”כ יהיה הפונה, מגובה עם בקשת רא”י. אך בסופו של דבר, ולפי בקשת רא”י,  אף רא”ב פנה בנפרד למו”ר בבקשה שיורה להם הדרך בפתרון  “בעיית העגונה”.

  [117]בנוסף, רא”י העביר את הספר לאחד מגדולי הפוסקים בארה”ב דאז לשם קבלת חוו”ד, והלה השיבו שמבבחינת ההלכה הצרופה אין לו התנגדות לענין, אך קשה לו להסכים לדבר מבחינה מעשית.

[118] יתכן שהכוונה לעמ’ קסה-קעב, שהם “תוספות”  לעמ’ סז ולעמ’ עא.

[119] מוצש”ק פ’ תרו מה, אור ליום ה’ אדר תשס”ב.

[120] כאמור לעיל הערה 110, רבי מ”מ כשר עצמו מאשר את הדברים במאמרו הנ”ל, בכותבו: אף על פי שמסכים [ריי”ו] לפרסם את החומר.

[121] מפי נכדו רבי אפרים גרינבאום, בשיחה טלפונית שהתקיימה עמו מוצש”ק פ’ תרומה, אור ליום ה’ אדר תשס”ב.

[122] וכל זה, בנוסף למספר תהיות המתעורות מתוך מכתבו עצמו, היינו: א) אם כפי שכתוב שם שלאחר שנודע לו שהחרם שהטילו גדולי אמריקה, וכן גילוי דעת גדולי הרבנים די בכל אתר ואתר לאיסור, התייחס גם ל”תנאי בנשואין”, ומפני כך הוא מתחרט ממכתב הסכמתו, מדוע הסכים בכל זה לפרסום החומר עצמו, וכפי שמסיים רמ”מ כשר – אין זה אלא בחינת שטר ושוברו עמו.

ב) איך יתכן שרי”י וויינברג לא ידע באמת מספר “לדור אחרון”, והרי כבר בשנת תרצ”ה עת אשר התרחשו הדברים היה נמנה בין חשובי הרבנים, והיה מעורה היטב בחיי האומה. ואת”ל בכל זאת שלא ידע אז, בודאי מסתבר שהובא הדבר לידיעתו משך הזמן שנו”נ עם ר”א יונג בנושאים אלו, שלפחות היה עוד בשנת תשי”ז וכדראינו ממכתבו הנ”ל, אם לא אף קודם לכך.

ג) והוא העיקר, באמת לא מצאנו שהחרם נגד הצעת עפשטיין התייחס גם ל”תנאי בנישואין” – עיין בנוסח החרם, הובא במאמרנו הקודם, הערה 98.

וכן בנוגע לגילוי דעת גדולי הרבנים די בכל אתר ואתר לאיסור, כבר עמד על כך ר”א ברקוביץ בתוספות לספרו, עמ’ קסח-קע, שלא הוזכר “תנאי בנישואין” בדברי שום אחד מן האוסרים, זולת: במחאה גלויה של רבני ליטא. אמנם זה נמצא שם במסגרת כזו: בתחילת המחאה מודיעים על מה שרצו הקונסרבטיבים לתקן “בימי הקיץ העבר”, ואז יצאו כנגדם אגודת הרבנים בארה”ב וגם כמה מגדולי הזמן. ואח”כ ממשיכים הרבנים בזה”ל:

ומה מאד חרדנו לשמוע מחדש מאגודת הרבנים באמריקה, כי הראבייס הקונסרבטיבים עומדים על דעתם בפרצותם ובפחזותם להוציא את התקנה המקולקלה אל הפועל. ובאמת מה נורא הדבר, הן גם בשאלה פרטית ובעגונה יחידית נמלכים בגדולי הזמן, אף כי בתקנה כללית הנוגעת לטהרת קדושת המשפחה בישראל בעניני ערוה ואשת איש החמורה. היאומן, כי בעיקרי תורה ירהבו להנהיג תקונים על דעת עצמם! וכבר היה מעשה כזה בענין תנאי בנשואין, שרצו איזה רבנים ודרשנים בפאריז לתקן תקנה זו של תנאי, ואז יצאו כל גדולי התורה בתפוצות הגולה במחאה נגדם. וכאשר שמעו אז הרבנים והדרשנים דעת זקני ההוראה בטלו את דעתם, כאשר באו כל הדברים בכתובים במחברת “אין תנאי בנשואין”.

ברור, שלא דימו הלכה להלכה, כלומר, שהתנאי לסידור הגט של הקונסרבטיבים בטל מאותו הטעם שהתנאי הצרפתי היה בטל. אלא מעשה למעשה דימו. רצונם לומר, שהקונסרבטיבים עומדים על דעתם ואינם נסוגים לאחור מפני מחאת גדולי התורה, בעוד שהרבנים בצרפת “במעשה כזה” בטלו את דעתם ורצונם בפני דעת ורצון גדולי התורה. אמנם, אינו דומה התנאי של הקונסרבטיבים לתנאי הצרפתי, שאיננו תנאי בקידושין או בנישואין כלל, וכן אינו דומה כלל לענייננו, ואם כן אין לאותו הפסק שבקונטרס “לדור אחרון” שום שייכות לענייננו.

רק אחד בלבד מן הרבנים … יסד את דבריו כנגד התנאי הקונסרבטיבי על הפסק שבקונטרס “אין תנאי בנשואין” – הוא הרב ר’ יוסף קאנוביץ זצ”ל … ועיי”ש שרא”ב מרבה בסתירת דבריו.

[123] עיי”ש “תנאי בנשואין ובגט” עמ’ נז-עא, ועמ’ קסה-קסח, שמרבה להוכיח כן.

[124] עיין עליו במאמרנו הראשון, נערה 11.

[125] נדפס ב”קובץ אגרות אחיעזר” (בני ברק, תש”ל), חלק שני, אגרת רב, עמ’ שסא-שסב.

[126] כנראה הכוונה לתשובתו שנדפסה ב”המאור”.

[127]  ומכאן סתירה גם לדברי רי”י וויינברג במכתבו הנ”ל לר”א יונג משנת תשי”ז, ש”טעמם היה בעיקרו מתוך נמוקים מוסריים שלא לעשות את האישות בישראל למין חוזה של שותפות שאפשר לבטלו בכל זמן שאחד השותפים לא ירצה ב”שותפות זו””. וע”ע במאמרנו הראשון, תרצד הערה 68.

מאמר זה התפרסם במאסף “ישורון” כרך י’.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים