אין תנאי בנישואין – סקירה היסטורית – ב

הרב צבי גרטנר
י"ב אלול ה'תשע"ב

דיין בביה”ד דרכי הוראה, וביה”ד ירושלים העתיקה

מח”ס “כפיה בגט”.

בס”ד 

המאבק על קדושת הייחוס בישראל – ב

סקירה היסטורית וגילויים חדשים על השתלשלות ההצעות,

ועל נימוקי ההתנגדות של גדולי התורה וההלכה 

          תם ולא נשלם מאבקם של גדולי ומאורי התורה וההלכה על קדושת הייחוס בישראל. אך שקע במעט הפולמוס מסביב לתיקון נישואין על תנאי, וכבר קם גם נצב פולמוס חדש נגד הצעת “רבני” התנועה הקנסורביטיבית בארצות הברית, בוועידתם השנתית לשנת תרצ”ה.

הצעת עפשטיין, ארצות הברית תר”צ

          ראשיתו של פולמוס זה החל בהצעה שהועלתה על הכתב ע”י יהודה ליב עפשטיין[1] [חבר בועד המיוחד לעניני “הלכה” של אגודת הרבנים הקנסורביטיבים] בקונטרס “הצעה למען תקנת עגונות”[2]. בניגוד להקודמים אליו שבקשו לפתור את “שאלת העגונה” באמצעות עריכת קידושין על תנאי ועקירתם למפרע במקרה של עיגון, עפשטיין [להלן “המחבר”] הציע שהקידושין יהיו קידושין גמורים אמנם, בלי שום תנאי או שיור, אך האשה תכין לעצמה בשעת מעמד עריכת החופה וקידושין “פתח מילוט” למקרה של עיגון, באמצעות מסירת הכח בידה מן הבעל לכתוב גט לעצמה, בתורת שליח דידיה.

          בראש החיבור[3] מציג המחבר “שאלה ובקשה” לכל הרבנים מקבלי הצעתו[4], בזה”ל:

                   רב מאד נכבד!

במחברת זו הנני פונה אל הדר”ג בשאלה ובבקשה. השאלה אחת שהן שלש: אם דעת כת”ר נוחה מהצעה זו למען תקנת עגונות או לאו; אם מצא באיזה חלק מן המחברת שלא כונתי יפה להלכה הקבועה; ואם לפי דעתו אין לנו לצמצם בענין זה בדברי הפסוקים לבד אלא צריך להכניס בחשבון גם חששות שמושיות שאין להם יסוד בדברי הראשונים ומפני החששות האלו – ולא מצד הדין – אי אפשר להסכים להצעה זו. ובקשה אחת היא לי, בקשה לבבית שיכתוב לי תשובה על שאלות אלו, אם תשובה קצרה בהן ולאו או תשובה ארוכה בפילפולא חריפא כפי כחו הגדול, ואם יש לו איזה הצעה חדשה למען תקנת עגונות להוסיף ולברר גם את ההצעה שלו. במשך הזמן אי”ה נדפיס את כל המשא ומתן בענין זה יחד עם כל התשובות וההערות וההצעות שנקבל בכרך מיוחד כדי להגדיל תורה ולהאדירה ואולי גם – אם גדולי הרבנים יסכימו לכך – לחדש תקנה הלכה למעשה. הקלקול של העגונות כל כך מעציב בזמננו עתה שאין אנחנו רשאים להבטל מלדון ולחקור בענין זה עד שנמצא תקנה לבנות ישראל.

בכבוד רב

                         יהודה ליב בלאמו”ר הר”ר עזריאל עפשטיין.[5]

בהמשך[6], וכיתר הרבנים שקדמו לו לעסוק בנושא זה, פותח המחבר בתיאור קצר של “שאלת העגונה”[7], סקירה תמציתית של ההצעות השונות שקדמו לו בענין קדושין על תנאי[8], והשגותיו על גישה זאת[9].

אחר כך[10] ניגש המחבר לעיקר הענין, הוא ההצעה שלו. כאמור, עיקר הצעתו היתה: מסירת הכח בשעת מעמד החופה וקידושין ביד האשה מן הבעל לכתוב גט לעצמה. ואם בתחילה היסס אם לבוא בהצעות חדשות בענין חמור כזה שנוגע באיסור אשת איש, אבל אחר כך:

… נוכחתי לדעת שגדולי הרבנים שבזמננו כבר דורשים ודנים בזה. ובהיותי בארץ ישראל בקיץ העבר ודברתי עם הרב הראשי ושאר גדולי הרבנים המפורסמים בירושלים מצאתי שכבר נשמע בין כותלי בית המדרש ההצעה של מנוי שליחות לגט בשעת הקדושין …

עוד מצאתי שכבר קדמוני בהצעה כמו זו אחד הרבנים הספרדים בירושלים הרב בנציון אלקלעי[11] בעל המחבר ספר “הלכה רווחת”[12] וספר “כסאות למשפט”[13] וספר “חמדת ירושלים”[14]. הוא כתב תשובת לרבני ולדייני אלגזיר בענין תקנת עגונות וכנראה לא הספיק לדפוס את התשובה, אבל נשאר אחריו קונטרס כתב יד באכסמפלרים אחדים שכתב ביום ז’ לחודש כסלו שנת “ובית צדיקים” שהוא תרע”ב וקרא את הקונטרס בשם “קונטריס תקנת עגונות”[15].

הצעת רבי בן ציון אלקלעי, ירושלים תרע”ב

          וזאת הצעתו:

הנה כאשר יגמר בין החתן והכלה מעשה נשואין המי”ר [=הרישום לנישואין בספרי הממשלה] כנהוג ויבואו לעשות הנשואין על פי דין תורה הקדושה שתתעלה, קודם שיברכו ברכת הארוסין יעמוד החתן לפני שני עדים כשרים ויצוה לדייני הגט הידועים באותה העיר או במחוז ההוא[16] אפילו שלא בפניהם שהוא נותן להם רשות לכתוב ולחתום גט לאשתו בעת שתצטרך לו מיום שיגרשו בערכאות ואילך ויכתוב הבעל כל הדברים בכתב ידו ויחתום שמו בו בפני העדים כנ”ל … ואח”כ יתן הבעל כתב ידו הנ”ל ביד האשה או ביד אחד מקרוביה עם הכתובה להיות שמור אצלה לעת שתצטרך לו. ואז כאשר יבואו לידי פרוד ויגרשו בערכאות ונתפרדה החבילה, וסרב הבעל ולא רצה לתת גט לאשתו כדת יהודית, ומגמתו לעגנה כל ימיה ואין לאל ידה להשיג הגט ממנו בשום אופן, אז תלך האשה אצל דייני הגט ותראה להם כתב יד הבעל והעדים שבידה שבו צוה להם לכתוב וליתן לה גט כריתות כנ”ל, והדיינים ההם ישאו ויתנו בדבר ואם ראו שאי אפשר להם להביא הבעל לפניהם לתת גט לאשתו כדין תורה, אז הרשות נתונה בידם על פי הדין לכתוב לה גט כריתות וליתנו לה על פי מאמר וצווי הבעל ככתוב בכתב ידו וחתימתו כנז’ ותהיה מותרת בו לכל אדם. ואחר שתקבל האשה גיטה כנז’ יכתבו לה מעשה בית דין שנתגרשה בגט כשר מבעלה פב”פ על ידם כדין תורה להיות ראיה ביד האשה.

          וטעמו ונימוקו על פי מה שנראה לו לחדש, שעד כאן לא נאמר[17]:

אמר רמי בר חמא הרי אמרו אמר אחד ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה, ולאשה בעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרשה

אלא בכותב הגט קודם שמקדשה, אבל אם רק צוה אז לסופר לכותבו לאחר שיקדשנה, שפיר דמי[18].

          וחוזר ומקשה על עצמו מהנאמר[19] בעושה שליח לקדש לו את האשה:

לא משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא, במילתא דלא מצי עביד ליה השתא לא משוי שליח.

אשר על כן אינו יכול לעשות שליח לקדש לו אחות אשתו לאחר שתמות אשתו–ואם כן, הוא הדין לכאורה שאינו יכול לצוות על הסופר שיכתוב גט לאשתו לאחר שיקדשנה?

          וניחא לו, שהנה מהרי”ט[20] מפרש בדעת הרי”ף[21] וראשונים נוספים הטעם ש”לא משוי איניש כו'” שאומדן דעת היא שאינו מתכוין למנות שליח על דבר שהוא בעצמו אינו יכול לעשותו עכשיו–ולשיטה זאת פשוט הדבר שהני מילי בעושה שליח סתם, אבל אם פירש בפירוש שהשליחות תהיה חלה אפילו בדבר שאינו יכול לעשותו עכשיו, חלה השליחות[22].

          ואפילו לדעת רבינו תם[23] שהטעם מפני שהוא דבר שלא בא לעולם, הרי מעלה מכח עוצם פלפולו בסוגיות הש”ס והפוסקים שבמקרה זה שפיר יכול לעשותו שליח כבר קודם הקידושין, ועיקר טעמו ונימוקו שאומרים בכגון זה “ניחא ליה לאיניש דליקום בהימנותיה”[24] וחזקה על הבעל שבשעה שמקדשה חוזר ומקיים למינוי השליחות דמעיקרא[25]. ועוד, שאין אומרים הכלל של “לא משוי איניש כו'”

אלא בדבר שאיננו תלוי אלא בדעתו וברצונו דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד … אבל בדבר שמלבד שבידו לעשותו יש לו מכריח גם כן שמכריחו לעשותו ואין פוטר כנדון דידן שלאחר מעשה הנשואין שעושין ע”י המי”ר כפי חק המלכות ודינא דמלכותא הוא שיקחנה בעל כרחו להיות לו לאשה משם והלאה ואין לו שום פטור ממנה ומחויב בכל החיובים כגון שארה כסותה ועונתה, ואז מוכרח הוא ממילא לקדשה בדיננו, כגון דא ודאי ראוי לבילה קרינן ביה ואין מעשה הקדושין מעכבין ומצי משוי שליח מעכשיו לגירושין[26].

וכל שכן לפי מה שהעלה בתשובה אחת

שבמעשה נישואי המי”ר עצמם יש לחוש בהם לקידושי שטר על פי מה שנרשם ונכתב ונחתם מהמי”ר ומהעדים ומהחתן והכלה … ואם בא להפרד ממנה צריך לפוטרה בגט מדינא … ונמצא דהני נשי לאחר נישואי המי”ר באו לכלל גירושין ובכן הויא לה מילתא דמצי עביד השתא לגרשה בגט … וכיון דמצי עביד השתא מצי משוי שליח[27].

ואחר שגמר להוכיח שמינוי הבעל בר תוקף הוא, ממשיך רבי ב”צ אלקלעי להוכיח עוד[28] שמשנכנס המינוי לתוקף לא יכול הבעל לחזור בו אחר כך לבטל השליחות שעשה לכתיבת הגט ולנתינתו, שהמינוי הוא לכתוב הגט באופן ובזמן שזכות הוא לה, וזכין לאדם שלא בפניו ושוב אינו יכול לחזור בו מן המינוי, עיי”ש שמאריך.

וכותב עוד [29]:

מצורף לזה גם מה שצריך הבעל לקבל עליו בחרם ושבועת התורה שלא לבטל לא את הגט ולא את השליחות וכמ”ש הטור והש”ע ז”ל (אה”ע סימן קנ”ד בסדר הגט אות נ”ו) וז”ל: השולח גט ביד שליח טוב הוא שישביעו הבעל בשבועת התורה שלא ימסור מודעא ושלא יבטל הגט …

וכן ראוי לנו לתקן בנדון דידן להטיל על הבעל לומר בכח חרם ושבועת התורה על דעת אשתו פלונית בת פלוני ועל דעת אביה ואמה (אם הם בחיים) ואחיו (אם יש לה) וכל בני משפחתה, ועל דעת כל העומדים פה עמנו במעמד הקידושין הזה שלא אמסור שום מודעא לבטול כתיבת הגט וחתומו ולשליחות זיכויו ונתינתו לאשתי פלונית בת פלוני … וישראל כשרים הם ואפילו רקנים שבהם לא נחשדו לעבור על שבועת האלה כזו, ושארית ישראל לא יעשו עולה …

ואם המצא ימצא ח”ו אחד מני אלף אשר יעשה בזדון לעבור על שבועתו ולא ירא ולא יחת מרשת החרם הפרושה לרגליו לכלות עציו ואבניו, וילך ויבטל בטול גמור כדינו, כל מעשה הגט הנ”ל קודם כתיבתו, אין בטולו בטול כלל וחשיב כעפרא דארעא וכדבר שאין בו ממש, כי בזדון ובאיסור חמור עשה מה שעשה וכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני.

 וכותב עוד[30]:

ולחששא דשמא יתיר שבועתו בית דין של שלשה אין לנו מה לחוש לה כלל מאחר שהוא לטובת האשה ולתועלתה ובעבור הטובה שקבל ממנה שנשאת לו ונשבע על דעתה, דבזה אין רשות לשום בית דין להתיר לו בלתי דעתה ורצונה והמתיר לו ראוי ליסרו ולהענישו, ויש כמה מן הפוסקים ז”ל[31] דסברי אין התרתה מועלת בזה, וכשמשביעין אותו על דעת רבים … וגם לדעת היש אומרים[32] … דסברי בנודר על דעת רבים אם התירו הותר, יודו בהיותו עבור טובה שקבל מחבירו ולתועלת חבירו ונשבע על דעת רבים וגם על דעת המקום ב”ה דלא מהני ביה התרה כלל, וגם מור”ם ז”ל (שם) כתב על היש אומרים הנזכר לעיל דאין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק ויש צורך בדבר יע”ש, באופן דתקון קבלת החרם והשבועה לבעל שלא יעשה שום בטול לא לגט ולא לשליחות הוא תקון גדול וממנו לא תזוע[33].

 ומסיים ואומר[34]:

וגם ראיתי שראוי והגון לתקן שהבעל יקרא את כל הקריאה הזאת ולחתום עליו קודם הקידושין בסמוך, אך העדים לא יחתמו אלא אחר הקידושין סמוך ונראה וקודם שיחתמו יאמר להם הבעל חתמו וקיימו חתימתי שבשטר זה הכתוב בו, שהרי אני מצווה לסופר וכו’ ולעדים וכו’ כנ”ל, ואחר כך יחתמו העדים, משום דכל מה שאפשר לנו לתקן שלא יהיה בזה שום שייכות לליתא דמילתא דלא מצי עביד וכו’ הרי זה משובח, כי מאחר שכפל הצווי והמנוי הנ”ל לאחר שקדשה ונעשית ארוסה גמורה הרי היא בת גירושין ממנו וכיון דמצי עביד לגרשה השתא שפיר מצי משוי שליח ובארוסה ליכא מאן דפליג שיכול לצוות על כתיבת גיטה וזיכויו לה לאחר הנשואין …

ומה שאמרנו שיהיה צווי ומנוי הבעל במעשה הגט, כנ”ל, קודם הקדושין, הוא מפני חששא דשמא אם נניח הכל אחר הקדושין אולי מאן ימאן הבעל ויתן כתף סוררת שלא לעשות תקון הנ”ל ומי יאמר לו אז מה תעשה ומה תפעל, אחר שכבר נלכדה האשה ברשת הקדושין, כי על כן אמרתי לעשות התקון הנזכר קודם לכן כנ”ל, ומאחר שכבר נתרצה ועשה בדבור ובמעשה בחתימת ידו ובקבלת חרם ושבועה וכו’, שוב אין לחוש לו כלל ובודאי שיחזור לשנות הדברים בקצור, וכנ”ל. ואפילו אם המצא ימצא אחד מני אלף להעיז פניו לפני כלתו וקרוביה וכל העומדים במעמד ההוא וימאן לחזור ולשנות הדברים כנ”ל, הרשות נתונה ביד העדים לחתום, ואין בזה שום בית מיחוש וכמו שהוכחנו ובררנו באורך כיד ה’ הטובה עלינו, דלא שייך בנדון דידן ליתא דמילתא דלא מצי עביד וגם אינו יכול לחזור בו והיא הלכה ברורה שרירה וקיימת בעזהי”ת.

תגובות הרבנים להצעת רבי בן ציון אלקלעי

על תגובת הרבנים להצעת רבי בן ציון אלקלעי ניתן לעמוד מתוך המכתבים ופסקי דין שנדפסו בחלק האחרון של “לשאלת העגונה[35], מן הרבנים דלהלן:

א.      רבי יוסף חיים זוננפלד[36].

ב.       רבי יהודה ליב צירלסון[37].

ג.        רבי אליהו גיגי[38].

ד.       רבי אליהו אבולפיה[39].

ה.      רבי יעקב מאיר[40].

חלק מן המכתבים האלו (רי”ח זוננפלד ור”א אבולפיה) נכתבו בשנת תרע”ג בהיות המחבר בחיים עודנו, וחלקם (רי”ל צירלסון, ר”א גיגי, ור”י מאיר) בשנת תרפ”ט לאחר מותו. וככלל, ניתן לומר שהרבנים הסתייגו מהצעתו להלכה ולמעשה, הן במה שחידש שאפשר למנות שליח לכתוב את הגט עוד לפני שמקדשה, והן במה שבקש לומר שלא יכול הבעל לבטל עוד את המינוי[41].

אך, יותר ממה שפקפקו הרבנים על פרט זה או אחר, הם קראו תגר על עיקר הגישה של המחבר שבונה תלי תלים של הלכות מחודשות באשת איש החמורה על סמך כחו וחילו בפלפולא דאורייתא; ראה, למשל, רבי יהודה ליב צירלסון הכותב[42]:

… הפוסק הרה”ג ר’ בנציון אלקלעי זצ”ל פלפל, אמנם, בחכמה בקונטרסו “תקנת עגונות” שעיינתי בו בשים לב, אולם למעשה אין כל פלפולו אלא קורי עכביש לעומת עבותות העגלה של אשת איש החמורה.

בסמכנו, חלילה, על אותו הפלפול, לא נתקן את הפרוצות הבועטות בנו ובתקנתינו, אלא שנקלקל את הכשרות שתכשלנה בכמה דרכים לסבת הקולות שגבב הרה”ג הנ”ל.

צרת בת ישראל הנה, אמנם, רחבה כים, אבל חלילה לנו להרוס בידינו בשבילה את כל החומה הבצורה של טהרת המשפחה של הנשים הכשרות!

ורבי אליהו גיגי כותב[43]:

… האמנם אין דעתי מסכמת על תיקון הרב בן ציון ז”ל, שתיקן שהבעל יצוה … קודם הקידושין וזהו נגד הדין הפשוט. וראיתי כל מה שכתב הרב הפוסק בזה. אמנם, הנני רואה כי כל דבריו מכח הדיוקים … וכל זה עם הריעותא הגדולה כתב יד של פקח. לכן רבותי, אין דעתי מסכמת לדברי הרב הנז’. ומה גם כי הדבר קשה בזמננו זה שהבעל אינו יכול לסדר סדר הרי את מקודשת לי וכו’ לתקן לו סדר הגט עם בטול המודעות וכו’ וכו’? זה דבר דלא אפשר והיינו לחוכא ואיטלולא בעיני ההמון.

הצטיין במיוחד “חכימא דיהודאי” הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, ששלל אמנם את ההצעה לחלוטין, אך הסווה ביקורתו הנוקבת במתק לשונו, עד שהקורא השטחי יכול לדמות שעיקרי הדברים מקובלים המה על דעתו, ורק אי-אלו השגות שוליות לו[44], וז”ל[45]:

ב”ה, ירושלים עה”ק תובב”א, יום ב’ י”ג טבת תרע”ג לפ”ק.

חיים ברכה ושלום וכ”ט סלה לכבוד הרב הגאון דפקיע שמיה בחיבוריו הלכה רווחת, וכסאות למשפט, ועוד חיבוריו היקרים כקש”ת מו”ה בן ציון אלקלעי נ”י.

הגיעני מהדר”ג תשובה ארוכה וערוכה בנועם שיח ומקרב לב ונפש ישית ידו למצוא עצה עפ”י התורה להציל בנות ישראל מרדת שחת ולהצילם מן העיגון, וצלל לאורך ולרוחב במים אדירים ובקש רום הד”ג לחוות דעתי העניה, והאמת שאין אני כדאי ליכנס לדברים כאלה וכבר גליתי לפני הד”ג נ”י מה שיש לי לישא וליתן ולפקפק בכל זאת בהא נחיתנא כי אם יעשה כתקנה האמורה בתשובתו לחזור אחר הקידושין ולצוות להם לחתום כנ”ל, ועם חומר השבועה שלא לחזור בו מהם כמו הנ”ל, ולא יודע ממנו שבטל ההסכמה אז במקום עיגון כנ”ד יש מקום לסמוך וכו’, ועכ”פ אפילו אם יחזור תהיה התקנה בהסכמה הזאת לראיה בידה כי בתחילת הקידושין נשאת על דעת כן ותוכל להכריחו גם במשפטי המדינה כי גם המה אוהבי משפט וצדק לתת לה גט כדת משה וישראל[46], אבל עכ”פ אם יחזור אין כח בהסכמה הנ”ל לסדר גט שלא מדעתו לענ”ד. השי”ת יזכהו לישב השקט על התורה והעבודה בקודש ויציל אותו מכל מכשול וטעות בהוראה ויתקדש שם שמים ע”י, כעתירת לב ונפש ד”ש הדר”ג ביראת הכבוד, המחכה לישועה קרובה.

ואכן, דברי חכמים וחידותם פעלו את פעלם, ורבי בן ציון אלקלעי נהג סלסול בעצמו להיות מודה ומקבל את דברי חביריו, וכעדות בנו רבי אהרן מנצור אלקלעי[47] מחדש הרחמים [=אלול], שנת הן צדיק באר”ץ ישל”ם [תרע”ג][48], וז”ל:

אמר הבן (אהרן מנצור) בחזרתנו לפעיה”ק ירושת”ו אמר לי עט”ר א”א עט”ר הגאון המחבר זצוק”ל הכ”מ, לרשום את הדברים האלה בסוף הקונטרס הלז, וז”ל הטהור:

בכדי לצאת מכל וכל מידי ליתא דהך מילתא דאמור רבנן כל מלתא דלא מצי עביד איהו, לא מצי משוי שליח, ודבר שלא בא לעולם כנ”ל, יותר טוב לתקן שלא יצוה החתן קודם הקדושין כנ”ל, אלא יקדשנה על תנאי שיעשה לה הצווי הנ”ל … ואחר הקדושין ממש קודם החופה יקיים התנאי ויעשה לה הצווי הנ”ל, וימסור השטר ביד האשה או ביד קרוביה ואז יחולו הקדושין למפרע.

ואם אחר הקדושין לא ירצה לקיים תנאו כנ”ל, הרי הקדושין בטלים מעיקרן כדין כל תנאי שבקדושין … וכן הסכים הרה”ג כמהור”ר אליאו אבולעפיא ראב”ד מקדש בעוב”י אזמיר שליט”א, כמ”ש בפס”ד ששלח אלי, הרי הוא כמוס עמדי.

גם כדי לצאת מידי ליתא של הבטול כנ”ל … אם אפשר שתוכל להכריחו לגרשה כד”ת ע”י הממשלה (אם חזר בו ובטל) ע”י שתראה להם השטר הנ”ל, כי היא לא נשאת לו, אלא על תנאי זה, הנה מה טוב. וכמ”ש כבוד מעלת הרב הגאון המפורסם וכו’ כמהר”ר חיים זננפלד זצ”ל[49], ראש רבני וגאוני ק”ק החסידים פה עיה”ק בהסכמתו על התקון הנ”ל, אפילו קודם הקדושין, שאם יודע ברור לבית דין שחזר בו הבעל ובטל, שתוכל האשה להכריחו ע”י הממשלה לגרשה כד”ת בלי שום פקפוק, הלא היא כמוסה עמדי.

או אם אפשר לאשר את השטר הנ”ל תו”מ [=תיכף ומיד] לנשואין בנוטריון כדי שיקבל תוקף חקי גם כן, כי אז, כשיתגרשו בערכאות של גוים, יהיה נקל לה להכריחו ע”י הממשלה, אם יבטל ויסרב לגרשה כד”ת.

ההבדל שבין הצעת עפשטיין להצעת רבי ב”צ אלקלעי

על פניהם של הדברים, הצעת עפשטיין אינה שונה בהרבה מהצעת רבי בן ציון אלקלעי. ולהיפוך, בדברים מסויימים הוא אף מחמיר עליו, שכותב, למשל[50]:

… דמה אכפת לן אם ימנה שליח קודם הקדושין או אחר הקדושין, כלום נחוש לרמאין כאלו שבשעת קדושין יבקש תחבולות עליה איך לעגנה, ומפני זה לא ימנה השלוחין לגירושין אחר שכבר קדשה? הלא הוא דבר שהשכל אינו סובל והוא מעוטא דמעוטא ולמה נחוש לזה? לכן אומר אני שאינו צריך להכנס את עצמנו בדחוקים אלו ולהתיר מנוי שליחות לדבר שלא בא לעולם אלא יקדשנה קודם כניסתם לחופה ואחר הקדושין ימנה סופר ועדים ושלוחים לכתיבת הגט וחתימתו ומסירתו.

וכן במה שכותב[51]:

בהא סלקינן הצעה אחת בתקנת עגונות … אלא משום שיש מחמירין בכתב יד דפקח … אמרתי לחפש דרך יותר ישרה כדי לצאת לכל הדעות …

וזאת הצעתו [שכאמור, העיקר שבה שממנה את אשתו כשלוחו להיות כותבת גיטה לעצמה][52]:

קודם הקדושין יסדר הרב שטר מנוי שליחות, וזה נוסחו:

בפנינו עדים החתומים מטה קידש …….. החתן הנ”ל את …….. הכלה ביום הנ”ל ובמתא הנ”ל קודם כניסתם לחופה, ותכף אחר הקדושין אמר לה: הרי אני פב”פ ממנה אותך את אשתי פב”פ לכתב גט לעצמך בפני בית דין פלוני[53] ואפילו עד מאה גיטין לשמי ולשמך ולשם גרושין שתתגרש בו ממני כדת משה וישראל, ואני ממנה את פב”פ ופב”פ ופב”פ[54] או כל שנים מישראל המכירין כתב ידי או כתב ידי העדים שאם ירצו בית דין יהיה כל חד מנהון עד לחתום על הגט שתכתבי … ומשתכתבי את הגט ומשיחתמו בעדים תהוי את שליח להולכה עד דתשוי שליח אחר בפני בית דין הנ”ל וקבלי את גטך ממנו … וכשיגיע גט זה לידך תהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם. ולזה חתמתי את שמי פב”פ ……….. ואני מגלה דעתי[55] לפני הבית דין הנ”ל שאני נותן כח והרשאה לשליח להולכה האחרון לתת את הגט לאשתי רק ובאופן שאם אעזוב את אשתי, או שלא אפרנסנה במשך שלש שנים רצופות, או אם תתגרש ממני בערכאות הגוים. והנני מקבל עלי בשבועת התורה שלא לבטל לא את הגט, ולא את השלוחים, ולא את השליחות, ולא את ההרשאות הנ”ל, ומבטל אנכי כל מודעי … ונאמנת עלי אשתי שלא פייסתי. ובאנו על החתום על כל מה דכתיב ומפורש לעיל. שריר בריר וקיים.

נאום ………………………… עד

ונאום ……………………….. עד

                                                …………………………. מסדר קדושין

מכתבי הרבנים לעפשטיין בענין הצעתו

את השתלשלות האירועים אח”כ מתאר המחבר[56]:

הדפסתי את הצעתי בקונטרס מיוחד בשם “הצעה למען תקנת עגונות” ושלחתי קרוב לאלף טופסים אל רבני ישראל ובקשתי מאתם לחוות דעתם עליה. גם בקרתי רבנים אחדים בארץ ישראל ובאירופא בעצמי ושוחחתי עמהם בענין זה. המשא-ומתן ביני ובין הרבנים מארצות שונות נמשך זמן חמש שנים בערך, והסך הכל היה שקבלנו מהרבנים רק מספר קטן של מכתבים. אחד מהרבנים אמנם כתב מחאה על הצעתי, אבל יתר הרבנים כתבו כמעט בסגנון אחד, היינו שדברי ההלכה שכתבתי במחברתי מצאו חן בעיניהם ושהם בנויים על יסודות ההלכה המקובלת, אבל למעשה אי אפשר לעשות שום דבר בלתי אם יסכימו גדולי ההוראה בזמננו. גם מתוך השיחות פה אל פה עם הרבנים מצאתי יחס זה אל הצעתי, היינו שיש ערך הגון להצעתי מנקודת מבט של ההלכה, אבל צריך להתיעץ בזה עם גדולי תורה באסיפה כללית עולמית. כל משא-ומתן זה עם הרבנים, בין מתוך השיחות פה אל פה, ובין מתוך המכתבים, ואפילו מתוך שתיקותם של יתר הרבנים, הביא אותנו לידי הכרה ברורה שהתנגדות הרבנים, אפילו אם תבוא לידי בטוי, לא תהיה נובעת מתוך השקפה הלכתית, מפני שמצאו בהצעתי איזה דבר נגד יסודי וכללי ההלכה או נגד איזה פוסק בר סמכא, אלא מתוך אילו חששות ופקפוקים. במלים אחרות, הכרנו שהצעתי אפשר ומותר על פי הדין, אבל לאידך גיסא נוכחנו שאפילו בדבר המותר כזה לא יסכימו הרבנים למעשה בשום אופן …

          כאמור לעיל[57], נתגלה לאחרונה אוסף המכתבים שקבל המחבר מרבנים השונים, והרי זה בבחינת “אתבליש עשו, אתגלין מטמרוה[58]”, שבזמן שהמחבר כותב בסתם, למשל, ש”אחד מהרבנים אמנם כתב מחאה על הצעתי”, הנה בא האוסף ומגלה לנו אותו “אחד” מי הוא, שאינו אלא ה”אחד המיוחד” שבין רבני אותו דור הדעה, הרי הוא בעל ה”צפנת פענח”, רבי יוסף ראזין אב”ד דווינסק [ה”ראגאצ’אבר”][59], ואלו דבריו:

                   מוש”ק כ”א שבט תרצ”א דווינסק

היום קבלתי מכתבו עם חוברת מלאה שטותים והבלים להתיר אשת איש ולהרבות ממזרים בישראל, שועלים מחבלים כרמים כרם ד’, ואין אני רוצה אף ליכנס עמו בשום דיבור של תורה, וכמו בהך דסנהדרין דף ל”ח ע”ב[60]. לפי הנראה הוא חבר לאיש משחית אשר הוא בלאנדאן[61] […], רק נצרך לכתוב לו מחאה ולא יותר, ואקצר.

                                                                   יוסף ראזין רב דפה

וכן מה שכותב המחבר:

אבל יתר הרבנים כתבו כמעט בסגנון אחד … שדברי ההלכה שכתבתי במחברתי מצאו חן בעיניהם ושהם בנויים על יסודות ההלכה המקובלת, אבל למעשה אי אפשר לעשות שום דבר בלתי אם יסכימו גדולי ההוראה בזמננו.

הנה, אמנם כן, על דרך זה כותב, למשל, רבי אהרן וואלקין[62], וז”ל:

שלו’ וברכה דמרובה, ונחת ושובה, לנפש אהובה, כבוד ידידי, רב מכובדי, הרב הגאון הנעלה איש האשכולות, סולי סולת כש”ת

                   מוהר”ר יהודא ליב עפשטיין שליט”א

אם חכם בני ותלמידי[63], ישמח לבי גם אני, אשר באמת למשיב נפש היה לי לראות את הקונטרס אשר שלח לי, אשר ממנו נוכחתי לדעת ולהכיר תמונת ופרצופו הרוחני, איך עלה בגרם מעלות התורה, גדל והצליח וגם עשה פרי. אי לאו דחזיתיו לא מהימנא אשר ארץ אמיריקא גדלה שעשועיה, גברא רבה דכוותיה. ובנוגע לבקשתו לחוות דעתי על ענין זה בהיות שאין הדבר נוגע למקרה פרטיי, רק ללמד על הכלל כולו והלכה לדורות בענין רב האחריות דכוותיה, דרוש לזה זהירות יתירה ועיון גדול, ואנכי קאימנא כעת באמצע הדפסת ספרי “זקן אהרן” על שו”ת הלכה למעשה. וכל כך טרוד אני בסדורו והדפסתו, אשר לאו מחשבה תפיסא בי כלל לחשוב בענינים אחרים, ובשגם בענין גדול כזה. ואי”ה לכשאפנה אשנה בל”נ פרק זה, ואז אשיבנו בחיבה יתירה כיד ד’ הטובה עלי, לאחר שאקבל ידיעה מכ”ת כי לא עברתי על בל תאחר. אבל כעת דבר הנמנע הוא לפני להסיח דעתי מחבורי אשר שקוע אנכי בראשי וברובי, כמעט ששינה לא אתן לעיני. חפץ אנכי לבטוח בישרות לבבו ובאהבתו אלי, אשר תכסה על כל פשעים ויסלח לי על זה. והנני חותם ברגשי אהבה ובחבה, שיצליחהו ד’ ויעלה מעלה כנפש ידידו, דבוק באהבתו, [מוקירו?]

ודברים דומים כותב רבי יעקב קאנטעראוויץ[64], וז”ל:

                   בע”ה יום א’ פ’ ויקרא תרצ”א טרענטאן נד”ז

                   מע”כ הרב הגאון [….] רב פעלים כש”ת מוהרי”ל עפשטיין שליט”א

                   שלו’ ורב ברכה לו ולכל אשר אתו,

                   אחדשה”ט בכבוד הראוי

ספרו “הצעה למען תקנת עגונות” הגיענו בימים האלה. אמנם חפצתי להשיבו בארוכה אבל כעת אי אפשר מפני טרדת החג. ולהניח עד אחר החג תשובתי, אין זה מן הכבוד. לזאת הנני בקצרה. ע”ד הצעה של הדר”ג בעיקרה היא נראית נכונה, מיוסדה על פי דעת הפוסקים. אולם אינני מחליט עדיין עד שאפנה ואעבור עוד על זה בעיון הדק היטב, אי”ה לאחר ימי החג. ולדעתי הייתי מעורר את הדר”ג לבא עם הצעה שלו בעת הקאנווענשאן [=הועידה] של אגודת הרבנים [האורטודקסים] שתהיה מסתמא לאחר הפסח. ושם יהיו גדולי הרבנים, ויבחרו מהם ועד מיוחד לעיין בהצעה שלו ולהחליט אם להביא אותה לפעולה בחיים. ויסלח נא לי על קיצורי הפעם. ובזה […. ….] בברכת החג

אך מאידך גיסא, הנה למשל רבי עזרא אלטשולער[65] כותב:

אולם על עיקר הצעתו דמר לעשות שליח לגירושין תכף אחר אירוסין והאריך והרחיב בזה והביא דעת המתירין על פי איזה מקרה או גם בכללות, אני בעניי איני יכול להסכים לזה, כי אפילו נניח שלפי ראות עינינו היום אין בזה שום חשש מכשול, ואין בזה רק תקנה תקנת עגונות, מי יודע מה יוליד יום לעתיד, הדורות מתמעטין והולכין לדאבון לבבנו ומקלו יגיד לו[66], וקולא גדולה אחת מי יודע אם לא תביא בעתיד הרחוק או גם הקרוב גם עוד קולות אחרות להכשיל את הרבים; מזקנים אתבונן, רבינו גרשון מאור הגולה אסר והחרים לגרש בעל כרחה לעולם ועד, ואסר והחרים לישא שתי נשים רק עד התחלת אלף הששי כידוע[67] [הוא חי במאה השביעית לאלף החמשי] ולמה לא אסר גם לישא שתי נשים לעולם, אלא דרגמ”ה חזה מראש בעינו הפקוחה דהתקנה שלא לגרש אשה בעל כרחה הוא תיקון עולמי, אבל התקנה שלא לישא רק אשה אחת ברור היה לו כי היא תקנה גדולה רק עד אלף הששי, אבל אחרי כן יוכל היות כי על פי שינוי הדורות לא תהיה תקנה גדולה ושמא גם קלקול [והרי יש באמת עתה חושבי מחשבות שבימינו אלה יהיה הטוב להתיר שתי נשים[68] ואין להאריך בזה] לכן לא תקנה רק על משך מאתים שנה בקירוב עד אלף הששי, ואחרי כן הדבר יהיה ביד חכמי הדור אם להמשיך האיסור להלן אם לא.

ואנחנו, כלומר אני בעצמי, הנני מכיר את עצמי לקצר הראות ואינני יכול לראות מה יקרה לעתיד אפילו בשנים מועטות וכל שכן באחרית הימים הרחוקים, אם לא תביא תקנה כזאת, רעפארם כזה, מכשולים גדולים בחיי במשפחה של עמינו גם בעתיד הקרוב וכל שכן בעתיד הרחוק, לכך הנני שב לומר כי אנכי אינני יכול להיות מן המסכימים להצעה הזאת; וה’ הטוב ומטיב יגדור פרצות עמו, ובמהרה יקוים לנו דברי הנביא הושע (ב, כא) “וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט וברחמים”, וגו”מ אמן[69].

וכן כותב רבי יוסף אליהו הענקין[70]:

                   ב”ה ב’ דר”ח אדר, תרצ”א

                   כ’ הרה”ג […. ….] י”ל עפשטיין שליט”א

                   שלו’

מכתב כ”ת קבלתי ואח”כ קבלתי גם ספרו. אחרתי מלהשיב מפני שחפצתי לעיין אבל הטרדות בעניני עזרת תורה לא נתנוני; וגם עכשיו אך בדרך עלעול בעלמא עברתי עליו. ובכללות הענין כבר כתבתי בספרי שאי אפשר למסור את הדבר לכל יחיד, ואפילו היו רבנים מומחים כל מסדרי גיטין, כל שכן במדינה שידי בורים רשעים שולטים בזה, ברור הוא שלא יעשו לא תנאים ולא מנוי שליחות, אלא שבכל פעם שמי שהוא יצטרך לאיזה דבר כזה יהיו מוכנים לשרתו סוחרי עונות, ויסדרו לו גיטין על פי שליחות שלא היתה ולא נבראה, ויבטלו ויעקרו משרש כל טהרה וקדושה מישראל.

ואדרבה אם לתקן תקנות בדרך זה או אחר צריך למסור הדבר ליד בית דין קבוע לכך שיוקבע בירושלים (כפי שכתבתי בספרי) ושום היתר בלי גט לגמרי או בלי גט שיהא נ[י]תן מהאיש להאשה בזמן הגרושין לא יהא [מעליא?] אלא דוקא משם. וגם סדור הקדושין ע”ד המתוקן לא יהא אלא על פיהם, היינו או שהקדושין יסדרו בבית דין שלהם, או שיסודר בבית דין המיוחד מהם בכל מדינה, ובית דין מסדרי הקדושין ישלחו שמות המקודשים לרשימה לבית דין הקבוע. באופן אחר כל תקנה – קלקלה היא.

החילוק שבין סידור ג”פ לסדור שליחות שהזכיר כת”ר הוא שאם ישתטה הבעל לא יועיל שליחותו, וכן אם יאבד באופן שעל פי דין נותנים עליו חומרי מתים והוא בלי בנים – לא תועיל השליחות. וכן אם ימות בלא בנים.

ותקנה שהיא רק בכדי לטהר את השרץ – היינו גירושין אזרחיים כבר כתבו [….] דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה – וזה גרוע יותר דנראה [כמתעה?] את העינים, ויעויין בספר אין תנאי בנשואים.

אגב מה שהזכיר כת”ר לענין מנוי עדים בכתב דלרבי אלעזר הוי מדרבנן, הנה לדידי צריך זה עיון, דדברי רבי אלעזר נאמרו במוסר הגט בפני עדים, אבל כאן אין העדים רואים את המסירה מיד הבעל, ומאן משוי ליה גיטא בלי עדים.

                   ויש לעיין בזה מה שאין לי פנאי לזה כעת.

                   וה’ יתן את רוח קדשו בישראל וישוב שופטיהם כבראשונה כו’

                   בכבוד יוסף אלי’ הענקין[71]

 ונשאלת השאלה: וכי כל זה בשם “מצאו חן בעיניהם” – ובתנאי שיסכימו לכך גדולי הרבנים – יכונה[72]? ועוד, אפילו “המסכימים” כביכול כותבים שעיינו רק מקופיא, ולא סיפק בידם להכנס לעובי הקורה, ועל אחת כמה וכמה שלא נתנו גושפנקא לדבר להלכה ולמעשה[73]. ועוד, המחבר מעיד על עצמו ששלח מחברתו לקרוב לאלף רבנים[74], ותשובה קבל מלא יותר מעשרים מהם, דהיינו, בין אחוז אחד או שנים מכלל מקבלי המחברת; וכי ניתן לבנות מכך מדגם המורה על דעת כלל רבני ישראל בנדון? וכמו כן, מ”ש המחבר:

… ואפילו מתוך שתיקותם של יתר הרבנים, הביא אותנו לידי הכרה ברורה שהתנגדות הרבנים, אפילו אם תבוא לידי בטוי, לא תהיה נובעת מתוך השקפה הלכתית …

מעורר את התמיהה, דאטו “מה דבלבא הוי בפומא[75]” של אלו השותקים, או שמא “בתווני דלבייהו הוה יתיב[76]”, שיודע המחבר להגיד לנו את פשר שתיקתם?

החלטת הקנסורביטיבים לאמץ את הצעת עפשטיין – תרצ”ה

ממשיך המחבר וכותב עוד[77]:

לכן, מכיון שלא ראינו התנגדות להצעתי מצד הדין, והחששות של הרבנים שבדו מלבם לא נתבררו ולא נתאמתו אצלנו, החלטנו באסיפה השנתית של הרבנים הקנסורביטיבים בתחילת הקיץ[78] של שנת תרצ”ה להוציא את הצעתי לפועל, היינו שבכל סדרי קדושין שיבואו אצלנו נחייב את הבעל למנות את אשתו שליח לגירושין על ידי שטר מנוי שיסודר בתוך הכתובה, ולקבוע בית דין מומחים לסדר גטין במקום עגון שלא בפני הבעל על סמך אותו השטר. אבל קבענו תנאי בתוך ההחלטה שלא להתחיל בתקנה חדשה זו עד תחילת שנת תרצ”ז, כדי שבמשך הזמן הזה שהוא קרוב לשנה וחצי עוד נוכל לבוא בדברים עם הרבנים הגדולים ולבקש מאתם או שישתתפו בתקנה זו או שיודיעונו טעמם ונימוקם להתנגדותם.

          אך נודע דבר החלטת הקנסורביטיבים באסיפתם השנתית, וכבר קמו נגדם בסערה גדולה ובהתנגדות עזה גדולי הרבנים והפוסקים, כאשר בחוד החנית נצבת “אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה”[79] והעומד בראשה רבי יוסף קאנוויץ[80].

          בשמעם את דבר ההחלטה , כי

… העתונים היהודים והאנגלים חטפו זאת, ונפלו על המציאה, להשמיע להעולם מהחלטה זו[81],

מיד קראו אסיפה מיוחדת מהועד הפועל של “אגודת הרבנים”, ביום ד’ בחוקותי, י”ט אייר, ודנו על הדבר. נשיא “אגודת הרבנים”, רבי יוסף קנאוויץ, וכן נשיא הכבוד, רבי ישראל רוזנברג[82], יצאו למחות בחריפות רבה נגד התקנה[83]. ובכלל

… כל חברי ועד-הפועל דברו בהתמרמרות רבה נגד “תקנה” זו, ואחרי דיון ממושך הוחלט לקרוא אסיפה גדולה מכל הרבנים המובהקים במדינה, ביום כ”ו אייר[84], ולהכריז חרם חמור על מסדרי-קידושין שיוציאו לפועל את ה”תקנה”, על העדים וגם על החתן והכלה שיסכימו לנישואין כאלה[85].

          ב”הליכות יצחק” (עמ’ 81) מציין פרטים נוספים מהחלטות אסיפת ועד-הפועל מיום י”ט אייר, ומהנעשה בעקבותיה:

… ואחרי דיון ממושך בכובד-ראש הוחלט, שאם במשך חמשה ימים לא יצליחו לבטל את רעת התקנה על-ידי משא ומתן אם ראשי הדת של הקהילות השמרניות, תקרא “אגודת הרבנים” אסיפה רבתי מכל הרבנים המובהקים במדינה …

בינתיים באו ראשי “אגודת הרבנים” בדברים עם המנהיגים וראשי בית-המדרש לרבנים שמרניים על שם שכטר, וניסו להשפיע עליהם שיחזרו מהחלטתם ולא להוציא לפועל את התיקון ב”כתובה”. ריה”ס [=רבי יצחק הלוי סגל[86]] בתוקף תפקידו כיושב-ראש ועד-ההנהלה של אגודת -רבנים היה פעיל ביותר לקידום פני התקנה הרעה.

בחמשת ימי המשא ומתן ניפגש ריה”ס עם יותר מעשרה אנשי-דת שמרנים, וגם נסע באופן מיוחד לעיר ראקסבורי-בוסטון במדינת מסצ’וזטס להיפגש עם מחולל ויוזם התקנה הרב יהודה-ליב עפשטיין, ולדבר על לבו שתישתקע התקנה, וההחלטה על אודותה תישאר בגדר “דרוש וקבל שכר” ואין מורין כן. אך … הרבנים לא הצליחו במשימתם והמתקנים נשארו תקיפים בדעתם ואמרו להוציא לפועל את תקנתם …

          וכותב עוד[87]:

ישיבת ועד-הפועל התקיימה ביום י”ט אייר, ובמשך הימים שבין אסיפה זו להאסיפה הגדולה של הכרזת החרם, לא ישב הרב קאנוויץ בחיבוק ידים. הוא התריע על הקלקלה ברבים, בא בקשר מכתבים עם כל גדולי הרבנים באירופה וארץ ישראל, וגם פרסם מאמר בהעתון “מארגען זשורנאל”[88] מיום כ’ אייר … [שתורגם לעברית ו]נדפס בספר “לדור אחרון”[89].

אסיפת “אגודת הרבנים” והכרזת החרם – תרצ”ה

          בראותם שכל מאמציהם היו לשוא והקנסורביטיבים איתנים בדעתם להוציא לפועל את תקנתם, כינסו ראשי “אגודת הרבנים” את האסיפה ביום המיועד[90]. נוכחו בה יותר משלש מאות רבנים מכל קצוי מדינת ניו-יורק[91].

          את מהלך האסיפה מתואר ב”חיי יוסף”[92]:

                   הרב קאנוויץ פתח את האסיפה כשפניו חורים וכולו אומר חרדת-קודש, ואמר[93]:

“רבותי! שעה קשה ונוראה לנו עכשיו. כידוע לכם, החליטו תלמידי הסעמינארי של שכטר לתקן תקנה חדשה בנוגע לתקנת עגונות, תקנה שהיא נגד התורה, נגד הדין וההלכה, ושיש בה הריסת הדת וטהרת המשפחה בישראל.

והנה כבר היה כעין מעשה זו לפני יותר מחמשים שנה. בעיר פאריז … קמו אנשים שקראו לעצמם בשם רבנים וחפצו לתקן נשואין על תנאי … אבל הם שאלו לגאוני הדור ז”ל את דעתם דעת תורה, וכשענו להם רבותינו כי זהו נגד הדין וההלכה חדלו לעסוק בזה ונשתתק הדבר. הם היו שואלים, וכלל הוא כשישאלך בנך, אין בזה סכנה, כי אז הוא מחכה לתשובה ועושה מה שמצוים לו לעשות … אבל באמריקה אינם שואלים … אלא עושים מה שרוצים בענין היותר חמור ונורא של איסור אשת-איש והיתר-עגונות על דעת עצמם, והם בבחינת – “והיה כי יאמרו אליכם בניכם”. הם אינם שואלים … אלא אומרים הם לנו מה לעשות … וכשהגענו כבר לשעה נוראה שכזו, מרגישים אנו את הסכנה שיש בזה לקיום האומה והדת, ומוכרחים אנו לצאת כנגדם במלחמת מצוה לקיום האומה והדת.

והנה כשקמו בצרפת אח”כ מתקנים מסכנים וחדשו את תקנתם בדבר “תנאי בנשואין” באו אז גדולי חכמי התורה שבדור והרעישו את העולם על ידי מחאות נוראות בכתבי העתים, והדפיסו ספר מיוחד למטרה זו בשם “אין תנאי בנשואין” …

בימי הרמב”ם ז”ל פרצו פרץ בחיי המשפחה בישראל. מה עשה הרמב”ם ז”ל? – קם יחד עם בית דינו והחרים בחרם גמור ונורא את כל אלה שהתחילו לפרוץ פרץ בדץ ישראל ולנגוע בקדושת טהרת המשפחה … ואם כן דינא הכי, מעשה רב, ועלינו לצאת בעקבות הרמב”ם ז”ל …

הרמב”ם ז”ל פחד “אולי יעמוד אחרינו בית-דין שאינו מתוקן ויקלקל ויזלזל בטהרת המשפחה”. ובדורנו זה ובארצנו זו כבר קמו אנשים שאינם מתוקנים בדעת התורה והתחילו לעשות פרצים בחומת הדת וטהרת המשפחה, והנה הרמב”ם ז”ל בשעתו לא הסתפק במחאה בלבד אלא עשה מעשה, החרים בחרם גדול ונורא לכל מי שיפגע בטהרת המשפחה, ושם נגע באיסור נידה[94]. איסור כרת, אשר בניהם של אלו פגומים, ומכל שכן עכשיו בתקנתם של אלה, שנגעו באיסור היותר נורא וחמור של אשת איש, עונש מיתת בית דין וממזרות בישראל, בודאי ובודאי … אנו צריכים לעשות מעשה כמו שעשה הרמב”ם ז”ל בשעתו להכריז חרם על כל מי שיהין לסדר קדושין על פי החלטתם, ולהחרים גם כן את הזוג והעדים, שלא יזידו לעשות כדבר הרע הזה!

רבותי! … אנחנו הרבנים, צריכים ומחויבים למסור נפשנו על קדושת ישראל. צריכים היינו, כמו הנביאים בשעתם, לצאת אל העם! לדבר אל הקהל בחוצות העיר, ברחובות קריה, צריכים היינו להשמיע את קולנו … ואם אין בידינו להרעיש את העולם באופן האמור, אז לפחות, כאן במעמד של שלש מאות רבנים גדולי ישראל[95], עלינו לנדות ולהחרים כמו שעשה הרמב”ם ז”ל בשעתו את המסדרי קדושין יחד עם הזוג והעדים, בחרם גדול …[96]

כל העת שנאם, דיבר ובכה גם יחד, וכשגמר את נאומו פרץ בבכיה גדולה, גם הרבה מהרבנים הנאספים – שישבו כל הזמן בדומיה חרישית והקשיבו בהתרגשות לדבריו היוצאים מן מן הלב – געו עמו בבכי[97]. רגעים אחדים עברו עד ששלט ברוחו והצליח לעצור את בכיתו וזרם דמעותיו, ואז הודיע את החלטת ועד-הפועל להכריז חרם … וביקש שכל רב המסכים להכרזת החרם ומוכן לחתום את שמו עליו, יעמוד על רגליו. ואחרי שכל הרבנים שהיו נוכחים באסיפה עמדו על רגליהם כאיש אחד לאות הסכמה, הקריא הרב קאנוויץ – בקול רועד ובעינים דומעות – את נוסח החרם[98], אשר כל ראשי אגודת הרבנים כבר חתמו עליו.

שלש מאות רבנים גדולי ישראל ומנהיגי האומה כלם כאחד, פה אחד, בהדרת קדש ענו ואמרו אמן על החרם של הרמב”ם שהכריזה באותו מעמד אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה[99].

כאמור, על נוסח החרם חתמו כל ראשי אגודת הרבנים, ה”ה חברי הנשיאות: רבי משה זבולון מרגליות[100], רבי דוב אריה הכהן עווינטאל[101], רבי חיים יצחק הכהן בלאך[102], רבי דוב המכונה ד”ר רעוואל[103], רבי ישראל הלוי ראזענבערג, רבי אליעזר זילבער[104], רבי יצחק הלוי סגל, רבי ישעיה קארלינסקי[105], רבי יוסף קאנוויץ, נשיא אגודת הרבנים, רבי יהודא ליב זעלצער, מזכיר[106]. ומילאו אחריהם יותר משלש מאות רבנים מרבני אמריקה[107].

נימוקי התנגדות הרבנים להצעת הקנסורביטיבים

ככלל, ניתן לומר שהתנגדות הרבנים להצעת הקנסורביטיבים תפרד לשני ראשים, ה”ה: א) התנגדות ענינית לתוקף ההלכותי של הצעה זו הפרטית וכדאיותה, ו – ב) התנגדות כללית להתיימרות המציעים לשים את עצמם כ”פטרוני” העם, מה גם בסוגיות החמורות שבהלכות גיטין וקידושין שכרוכות בהן שאלות חמורות של איסור אשת איש וממזרות[108].

          הן בנוגע לפן ההלכותי, רבי יוסף ראזין[109] כותב[110]:

                   ב”ה, יום ד’ כ”ג תמוז דהאי שתא תרצ”ה,

                   מעון הקיץ סמוך לריגא

                   אחד”ש:

קבלתי מכתבם ועמדתי מרעיד איך קמו תרבות אנשים כו’ להרבות ממזרים בישראל ח”ו, הישמע כזה בה’ בגדו, עיין ירושלמי סנהדרין פ”י ה”ה[111] על עדתו של יוחנן בן קורח, יעוי”ש ובהך דקדושין י”ג ע”א, כדמתרגם רב יוסף וכו'[112], ועיין בגיטין דף נ”ח ע”א על שתי כו’ נתחתם גזר דינם[113], ואי אפשר להעלות על הדעת איזו צד היתר בזה, וסורו נא מעל וכו'[114], ומחמת כי אני חולה ל”ע סובל ביסורים[115] על כן אקצר.

                                                                   יוסף ראזין, רב מדווינסק

וב”מחאה גלויה” מרבני ליטא[116] שנוסחה על ידי רבי חיים עוזר[117], נאמר:

… אין ממש בתקנתם, וכי על ידי זה יערערו טהרת המשפחה ויוכלו לגרום בזה תערובת ממזרות בישראל …

ועתה אם יתעקשו הקונסרביטיבים להעמיד על דעתם המשובשת … נפרסם באמריקה ובכל המדינות שאין בדבריהם ממש ושעל ידי תקנתם נהיה מוכרחים להבדל מהם ולבלי להתחתן אתם ויבוא על ידי זה פירוד במחנה ישראל.

ואל הקונסרביטיבים ולכל המושפעים מהם הננו פונים בקריאה לבבית: … חדלו להרע לבית ישראל במכה טריה שאין לה תקנה, כי הפסול לא יפקע ולא יבטל לדורי דורות, והשמרו מלהכשיל ולהכשל באיסור אשת איש וממזרות.

וכן בכרוז מרבני ארץ ישראל[118], ובמכתבים מהרבנות הראשית הספרדית[119], ו”אגודת הרבנים” בפולין[120], ובית דין צדק דק”ק קעשנוב[121], חבל של נביאים המתנבאים כולם בסגנון אחד שתקנה-קלקלה זו פתיך בה איסור אשת איש וממזרות.

הצטיין בבהירותו האופייני ובסגנונו המיוחד מאמרו של רבי יוסף אליהו הענקין[122], המונה והולך את כל הריעותות וכל הקלקולים שב”תקנתם”, וז”ל:

הכנסייה של הראבייס הקונסרביטיבים שהיתה בקיץ תרצ”ה החליטה להנהיג בשעת קדושין שטר מנוי שליחות לגירושין שהשליח יכתוב ויתן גט, כשתשיג האשה דיווארס [=גירושין אזרחיים] מהממשלה. ההצעה נדפסה לפני חמש שנים בשם “הצעה לתקנת העגונות”, ושם כתבו שרק אם יסכימו לזה גדולי הרבנים אז ישתמשו בזה למעשה. אבל הרבנים לא הסכימו לזה כלל, ובכל זה הם הקונסרביטיבים בשלהם, לחדש מנהג זה למעשה, ואף שכל גדולי ישראל קוראים מלא שבאופן זה הוא היתר אשת איש לעלמא, בכל זה פרסמו בעתונים, והודיעו במכתבים פרטים שעומדים על דעתם, וסומכים על דעת הקהל שהסכים להם . . . והנה באספת אגודת הרבנים דנו אם לענות על זה בדברי תורה או לא, והחליטו שבספר המחאה שיוצא עכשיו, נגד “תקנתם-קלקלתם” לא ידונו שם בדברי תורה, אבל כל יחיד לעצמו יכול לברר סתירת דבריהם מצד ההלכה. וכאשר בקונטרס הצעתם הזכירו שמי וספרי בתור סמך[123], על כן מחויב אני להתנער מזה, ולהודיע חוות דעתי שהצעתם היא היתר אשת איש לעלמא ואין לה יסוד בהלכה.

והנה בהצעתם הביאו הצעת רב ספרדי אחד … והם רוצים לשפר ההצעה ולתקן שימנה את האשה שהיא תהא הכותבת את הגט ושליח להולכה והעדים יהיו אותם שיראו כת”י, ודעתם דעל עדים ליכא קפידא כשלא ישמעו מפי הבעל כיון דעדי מסירה כרתי.

ובטרם אבאר סתירת דבריהם אקדים לזה הקדמה קטנה. יסוד כל הקנינים ובטול הקנינים ותנאיהם הוא סמיכות וגמירת דעת, ודבר זה נמסר לחז”ל, ודבריהם בזה דין תורה ממש[124], אם לא במקום שפירשו להדיא שהוא דרבנן. ועל כן יש חלוקים רבים בדיני הקנינים בין הנושאים: יש דברים שנקנין באמירה[125], ויש שצריך פעולת קנין בכוונה[126], ויש שקונה אפילו בלי כוונה[127], ויש אפילו פעולה בכונה לא מועילה[128]. וכן לענין בטול יש שמועיל בינו לבין עצמו[129], ויש שצריך בטול בפני עדים בדבור[130], ויש בטול במעשה בלי דבור[131], ויש דלא מועיל בטול כלל[132]. וכן לענין התנאים יש שהתנאי בא מאליו אפילו בלא רמז, ויש שצריך גלוי דעת, ויש שצריך תנאי כפול וכל דיני תנאי[133], ויש דלא מועיל כלל תנאי[134]. וברירה[135], ומילי[136], ודברים שבלב[137], עיקר גריעותא שלהן משום חסרון גמירות דעת. ויכול להיות בנושאים ידועים כשר הקנין מן התורה אף שיש בו כל החסרונות הללו, על פי דברי חז”ל שגלו לנו שבאלה הנושאים יש סמיכות דעת, ובאחרים לא מועיל מן התורה[138]. ולמשל, היוצא בקולר והמפרש והיוצא בשיירה והמסוכן שאמר כתבו – כותבין ונותנין. ובאינש אחרינא אם לא אמר תנו ונתנו אינו גט, אפילו יפרש אח”כ שכונתו היה ליתן. ושם בגיטין ס”ו (ע”א) מי שהיה מושלך לתוך הבור ואמר כל השומע קולו יכתוב ויתן גט לאשתו כותבין ונותנין. ולא נתפרש איך הוא הדין באינש אחרינא בכהאי גוונא, ואפשר דגם דיעבד לא מועיל מן התורה, כיון דלא ידע מי הוא המרוצה לכך לא סמכא דעתיה ואין ברירה. ועל כל פנים במקום דידעינן ודאי שלא דעתיה אין כאן קנין.

והנה בנדון הצעתם, אפילו לא היה על זה סתירות מפורשות, הרי השכל הבריא מגיד שלב המקדש בל עמו על שליחות הגירושין – אינו מעלה על דעתו שיהיה ריב ביניהם, ואינו יודע את מי הוא ממנה ומי הוא שיהא דיין בדבר, ואם הוא ממנה את האשה אינו מבין כלל מה זה, שהרי היא צריכה גט ממנו, ואיך תהא היא הכותבת והמוסרת לאחר שישוב לעצמה (ואין זה דומה כלל לנדון של גמרא דגיטין כ”ג וכ”ד כמובן[139]), וכמה מי יימר איכא[140] הכא, ואיך אפשר לחדש דבר כזה שלא שמענוהו בכל הדורות – שגם השכל הפשוט הוא נגדו[141]! –

משסיים רבי יוסף אליהו הענקין להסביר מדוע התקנה מופרכת מעיקרא דמילתא, הוא עובר לשלב הבא של מאמרו, בו הוא מוכיח איך התקנה אין לה תקומה אפילו לשיטותיהם הם:

ואמנם הפירכות מבוארות באר היטב, גם לאלו שחושבים ההלכה לכלי משחק. א) הרי מבואר ברמב”ם פ”ט מגירושין דין כ”ה באומר לכתוב ולחתום וליתן גט לאשתו ונתייחד עמה קודם הכתיבה, ואח”כ כתב ונתנו לה אינו גט[142]. וגם להחולקים על זה הוא ספק גירושין. ב) פסקינן הלכתא דצריך דוקא שישמעו הסופר והעדים מפי הבעל – ומה שפסקו הגט פשוט והרי”מ פאדאווה להיתר בכת”י כשממנה גם בעל פה בפני בית דין הוא בשעת הדחק גדול ביותר בשעת המנוי. ובארנו מקודם ששעת הדחק גדול ביותר בשעת המנוי גורם לסמיכות דעת – אבל אם בשעת המנוי אין שום עגון ודחק, אין שייך כל זה, ואפשר שפסול מן התורה, וכמוש”ל. ג) מה שרצו לתקן על ידי מנוי האשה לכתיבה ולהולכה ועל עדי חתימה לא איכפת להו משום דאינו מן התורה – הנה מבואר ברמב”ם פ”ט שגם על ידי שליח לא מועיל מן התורה בלי חתימה אם לא יעידו עדים על מנוי השליחות, ולהרמ”ה צריך דוקא שעדי המנוי יהיו גם עדי המסירה. וגם להרמב”ם צריך שהעדים יהיו בפנינו ולא מועיל כתב על זה, דכתב זה אין לו גדר שטר – ולא מועיל על זה קיום חותמיו …[143] ד) עיקר תקנתם מבוארת בהצעתם ליפות כחה של האשה שתתגרש בעל כרחו של הבעל כשתגיש דיווארס [=גירושין אזרחיים], וכיון שהבעל אינו רוצה וצועק ככרוכיא שאינו חפץ לכתוב הגט ולא לגרש, ומה תועיל אמירתו הקודמת ….[144]

 ובהמשך[145] הוא כותב:

ומלבד מה שחדושם הוא נגד התורה ונגד ההלכה, הנה גם לפי מה שנשתבשו וסוברים שמתאים עם ההלכה הרי זו נגד המציאות, שהרי תקנת פרוצים שנו כאן ופורקי עול תורה ובשום אופן לא יוציאו מפיהם מנוי שליחות ועדים ובפרט להאשה עצמה שזהו חוכא ואיטלולא (ופייק[146]) בעיניהם. ואם יחתמן על איזה נייר לא ידעו כלל מה כתוב בו, ואין זה דומה לחת”י בשטר מקח וממכר דשם שייך דין התחייבות והודאה, והחת”י היא הקנין לכך, אבל בגט צריך אמירה ומנוי סופר ועדים ושליח ואין כאן שום מנוי, וענין כתיבת הגט על ידי האשה רחוק מהמציאות אפילו בכתב לועז – וכל הענין הרע – הוא רק תואנה לרמאות שיאמרו שהיה גט יהודי, אבל באמת הוא פשוט להתיר אשה על ידי דיווארס, ולא תהא כזאת בישראל.

כאמור, רבותינו גילו התנגדות ענינית אל גוף ההצעה, באומרם שאין כאן גמירות דעת למינוי שליחות כלל ועיקר, אלא מעשה אחיזת עינים בעלמא[147], ובנוסף לכך, הרי שורה שלימה של הסתייגויות הלכותיות אפילו לשיטותיהם של הרבנים הקנסורביטיבים הם, אותן מונה רבי יוסף אליהו הענקין במאמרו. אכן, מעל ומעבר לכך, התקוממו הרבנים נגד עצם הרעיון שאיש אחד וחבל מרעיו יציבו את עצמם כ”עיני העדה” לדאוג לסבל העגונה ולטפל בעניינה שלא על דעת כלל רבני ישראל ומנהיגי הדור[148]. ועולה על הכל זהות ה”מתקנים”, כי היטב חרה להם להרבנים האורתודוקסים התערבות הקנסורביטיבים בנושאים חמורים שכאלו – הן מצד עצם הענין שמעיזים לחוות דעת בענינים שאין להם כל שייכות וזיקה, הן מצד בלבול העלול להיווצר בדעת ההמון, פן ואולי יבואו להתייחס אליהם כ”מאן דאמרי”ם” באמת.

נושא זה ראוי להתייחסות בפני עצמו, ועל כך – וכן על סיומא דהך פרשתא – נעמוד בס”ד במאמר הבא.

הערות

1. נולד באניקסט תרמ”ז. היה רב תורני גדול שנתפס להתנועה הקנסורביטיבית, על אף שבצעירותו גדל על ברכי התורה והיראה, ואף למד בישיבת סלאבאדקא. נפטר תש”ט. [אביו רבי עזריאל עפשטיין היה מחשובי הרבנים באמריקה ויושב ראש “מרכז הרבנים האורתודוקסים” בשיקאגו. נפטר ב’ תמוז תרצ”ח].

2. “הצעה למען תקנת עגונות”, מאת יהודה ליב בן לאאמו”ר הרב הגאון מוהר”ר עזריאל עפשטיין, רב דקהלת ישראל בברוקליין מאסס. נויארק, תר”צ.

ועוד נטה ידו כעשרה שנים אחרי זה בחיבור שלם שהוציא לאור עולם באותו ענין: “לשאלת העגונה”. ובשער החיבור נכתב: “הספר הזה כולל סקירה על הפולמוס שהיה בין הרבנים האורתודוכסים [=החרדים ודתיים] והרבנים הקנסורביטיבים באמריקא בדבר שאלת העגונה, גם ההצעה לפתרון שאלה זו שהדפסתי בשנת תר”צ, גם משא-ומתן בהלכה בנוגע להצעה זו. והוספתי לזה והעליתי על הדפוס מתוך כתב-יד “קונטריס תקנת העגונות” מאת הרב הגאון בן-ציון אלקלעי זצ”ל רב לקהל הספרדים בירושלים, וחילופי מכתבים בינו ובין הרבנים המפורסמים בדורו בדבר הצעתו, ניו-יארק ת”ש לפ”ק”.

חיבורו זה נחלק לחמשה חלקים: חלק א – פולמוס דברים בשאלת העגונה, עמ’ 68-15; חלק ב – הצעה למען תקנת עגונות [שהדפיס שנית הצעתו הנזכרת משנת תר”צ], עמ’ 102-69; חלק ג – השגות והערות להצעתי, עמ’ 202-103; חלק ד – קונטריס תקנת עגונות [לרבי בן ציון אלקלעי], עמ’ 250-203; חלק ה – מכתבים ופסקי דין [לקונטריס הנ”ל ח”ד], עמ’ 272-251.

ועיין שם (“הצעה למען תקנת עגונות”, עמ’ 15) שמתאר את השתלשלות הדברים שהביאתו לידי חיבור קונטרסו: “שאלת העגונה אשר הטרידה במשך כמה דורות את רבני ישראל בארצות שונות עלתה על הפרק גם באמריקה על ידי חוג הרבנים המכונים רבנים קנסורביטיבים … ולא באו לאיזה מסקנה שהיא והסתפקו בתקוה שהרבנים החרדים יכירו סוף סוף במכשלת העגון וישתדלו מצדם למצא פתרון לה … וכה הלך ונמשך הדבר משנה לשנה. בינתים נתיסד בתוך האגודה של הרבנים הקנסורביטיבים ועד מיוחד לעניני הלכה, ושאלת העגונות נמסרה אל הועד ההוא לטפל בה … אני הייתי חבר בועד לעניני הלכה זו ונמשכתי לתוך הבעיה. נגשנו לשאלה זו מתוך אמונה עמוקה שהצדק והיושר והאמת דורשים דרור מכבלי העגון לרבבות מבנות ישראל ושאי אפשר שהתורה תדרוש ההיפך מזה … הרי לשמיטת כספים תקנו חז”ל פרוזבול, להוצאה בשבת – עירוב, לאיסור רבית מצאו שטר עיסקא ולחמץ שעבר עליו הפסח תקנו מכירה לנכרי, ואיך אפשר שלעגונה לא ימצא שום תיקון?”

על רעיון מרכזי זה – שאת דרישות התורה צריכים לכפוף לדרישות “המציאות והצדק”, ולשם כך חובה להמציא “פתרונות יצירתיים” דוגמת פרוזבול, עירוב, היתר עיסקא ומכירת חמץ – חוזר המחבר תמידים כסדרם במשך כל חיבורו זה, ועל משמעות הדברים נעמוד בהמשך, וע”ע הערה 138.

[יצויין, שבמאמרנו הקודם (ישורון כרך ח, עמ’ תשב, סוף הערה 116) כתבנו: “ואף אינו מן הנמנע שרבי חיים עוזר התכוין גם להצעת עפשטיין הנזכרת לעיל הערה 13, שיצאה לאור אף היא בתר”צ. [וגם את”ל שהצעה הנזכרת יצאה לאור בשלהי תר”צ, לאחר הוצאת חיבור “אין תנאי בנשואין” לאור עולם, אפשר גם אפשר ששמועתה הגיעה כבר קודם לכן לאזני רבי חיים עוזר, באשר מצודתו היתה פרושה על כל הגולה, וכידוע]”.

אכן, עפשטיין עצמו כותב ב”לשאלת העגונה”, עמ’ 106: “אחרי שהוצאתי לאור את מחברתי “הצעה למען תקנת עגונות” הופיע קונטרס “אין תנאי בנשואין”, מאת אהרן אלטר וואראנאווסקי …” הרי שחיבור “אין תנאי בנשואין” יצא לאור לאחר פרסום הצעת עפשטיין, ושפיר יתכן כדברינו שם שרבי חיים עוזר רמז בדבריו להצעה הנזכרת].

3. עמ’ 3.

4. “ושלחתי קרוב לאלף טופסים אל רבני ישראל” (“לשאלת העגונה”, עמ’ 16), ומביניהם החפץ חיים (שם, עמ’ 39): “אכן כתבתי לו מכתב ושלחתי לו את הקונטרס שלי, אבל הוא ז”ל לא ענה לי”, וכן רבי אברהם יצחק הכהן קוק (שם, עמ’ 42).

וע”ע שם (עמ’ 34) שמתאר תגובת “הרבי המובהק שלי, הגאון ר’ משה מרדכי עפשטיין ז”ל” כשביקר בביתו בחברון בשנת תרפ”ט, ובקש ממנו לחוות דעת על כתב היד של קונטרסו, והדברים יובאו במאמר הבא בס”ד. וע”ע לקמן הערה 35 שציינו שם שמותיהם של כמה מן הרבנים שהשיבו להמחבר בכתב.

5. ובסוף העמוד באה ההוספה דלהלן: נא לכתוב על אדריסה [= כתובת] זו:

Rabbi Louis M. Epstein, 15 Stearns Road, Brookline, Mass. U.S.A.

6. “פתח דבר”, עמ’ 6-5.

7. והאמת ניתנה להאמר שכבר בפתח דבריו אלו ניתן לעמוד על שיח האיש ושיגו, בבחינת “ראו מה בין בני לבן חמי”, שכותב: “קול צעקות עגונות גלמודות נשמע מרחוק ומקרוב ומספרן עולה לאלפים ולרבבות וכמה מהן עוד רכות בשנים נשארות אלמנות חיות כל ימיהן. רבות מהן בועטות בתורה ובמסורת הקדושה ונשאות לאנשים בלי גט פטורין מבעליהן ומלאה הארץ זמה ומתרבים ממזרים בישראל, ומי יעמוד בפרץ, ומי יסקל את אבני הנגף מדרך החיים ויסלול דרך ישרה ונקיה שזוהי דרך התורה הקדושה שלנו. ומי יטהר משפחות בני ישראל מטומאתן אם לא הרבנים עיני העדה מורי העם ומנהיגיו? הלא בצדק תתפקרנה הנשים האלו ותשלכנה מנגד פניהם כל רגש של יהדות ותנשאנה ותתגרשנה על פי חוקת העמים. הרי רבות כבר עושות זאת ואנחנו מחשים! אמנם לא נעלם ממני המצב המסובך שרבני ישראל נתונים בו. הרי כל עיקרו של המבוכה באה מזה שאין לבית דין שבזמננו כח לכוף את הבעל לגרש ולהעניש אותו עד שיאמר רוצה אני – תורתנו היא תורת צדק ואמת. אבל אין לנו השוטרים להוציא את הכח שבה אל הפועל – אם כן איזה תרופה יש, האם ח”ו נחליף תורתנו בתורה אחרת?”

ללא ספק, התבטאויות כאלו [“הלא בצדק תתפקרנה הנשים האלו” ו – “האם ח”ו נחליף תורתנו בתורה אחרת?”] שהן בבחינת קריאת תגר והתרסה כלפי מעלה, הן “נחלתו” הפרטית של “רב” קנסורביטיבי בלבד, ואילו אצל הרב האורתודוכסי אימרות כאלו וכל כיוצא בהן הרי הן בגדר “בל יראה ובל ימצא”!

8. במיוחד הוא מציין הצעת רבני קושטא, תרפ”ד, והנמשכים אחריהם, ה”ה רבי שמואל אביגדור אברמזון בספרו “תורי זהב” ורבי יוסף שאפאהטשניק מלונדון בספרו “חרות עולם”, ועיין עליהם במאמרנו הקודם (ישורון כרך ח, עמ’ תשא והלאה).

9. רבי אברהם יצחק הכהן קוק כותב (במכתבו שנדפס בתחילת ספר “תורי זהב”): “… ואף על פי שעצם הדבר הוא פשוט לדינא דמהני תנאי מפורש גם בנשואין … בכל זה לא הסכמנו להנהיג את התקון למעשה בכל תפוצות ישראל מפני הקלקולים שיוכלו לבוא מזה על ידי אלו שאינם בקיאים בהלכות תנאים ובכלל בענינים של גטין וקדושין והם יש להם עסק עמהם בעוה”ר”.

וממשיך המחבר: “אני לענ”ד מסכים לדעת הרא”י קוק … אבל מטעמים אחרים. ראשית משום שבאופן זה יהיו כל קדושי ישראל קדושי ספק דשמא יעגן אותה בסוף ימיו ומטעם זה תהיה האשה כל ימיה ספק אשת איש … והשנית שהבנים שיהיו לה יהיו פגומים במובן הנמוסי דשמא יתבטלו הקדושין ונמצאו נולדו שלא בקדושין כמו ילדי זנות. איברא שעל פי דין ישראל אין נפקותא בזה, אבל אי-כבוד הוא לתורת ישראל להטיל ספק גמור בכל ילדי ישראל אם נולדו בקדושין או שלא בקדושין … שלישית על פי ההלכה אם קדש על תנאי ובעל סתם אחולי אחליה לתנאי ומפני זה צריך שיפרש את התנאי גם בשעת קדושין גם בשעת בעילה … ודבר זה אי אפשר להנהיג בכל קדושין משום צניעות. ואני מסכים גם לסברת מהרא”י קוק לחוש למסדרי קדושין שאינם יודעים בטיב קדושין ודיני תנאי”. [ועל אמיתת דעתו של רבי א”י קוק זצ”ל, נעמוד במאמר הבא בס”ד].

10. “פתח דבר”, עמ’ 7-6.

11. נולד במרוקו שנת תרי”ח לאביו רבי משה אלקלעי [מחכמי ירושלים שהיה שד”ר במרוקו ל”ה שנים, ובסוף ימיו חזר לארץ ישראל ונתיישב בטבריה. נלב”ע כ’ תשרי, תרל”ד]. בגיל תשע ניטל ממנו מאור עיניו, ועם כל זה עסק בתורה הרבה ונתגדל לתלמיד חכם, ואף יצא לשליחות קהילת ירושלים בחיפה. שנת תרס”ב עקר לחברון, והיה שם חבר בבית דינו של בעל ה”שדי חמד”. נלב”ע כ’ אב תרע”ג. חיבר כמה ספרים [נוסף על הנזכרים בפנים]: “עשיר ורש”, ” שפת ציון”, “תפלת ציון”, ועוד. אחדים מחיבוריו נשארו בכתב יד.

12. יצא לאור בירושלים, תרנ”ה.

13. יצא לאור בירושלים, תרס”ג.

14. יצא לאור בירושלים, תרס”ט.

15. “השאלה היא ממש כמו השאלה שלנו, כי כאלגזיר כאמריקא איש ואשה לא יתפטרו מקשר הנשואין בלתי אם מקבלים גט פטורין מאת הערכאות הגוים ואחרי שנתגרשו בדיני הגוים ממאן הבעל לסדר הגט על פי דין תורה”ק ובזה תתעגן האשה. ראשי קהלת אלגזיר חתומים על השאלה ויד הרב בנציון אלקלעי ס”ט שד”ר קהל חסידי “בית אל” יכב”ץ בעיה”ק ירושת”ו חתום על התשובה” (מדברי עפשטיין, שם).

עותק מקונטרסו הלזה מונח בבית הספרים הלאומי בירושלים, ועותק נוסף מונח בין כתבי עפשטיין בספרייה, עיין להלן, הערה 35.

להלן נוסח השער: “משפט הבנות, על משכנות, נשים שאננות, אשר טפחתי ורביתי, בגלותי ובדלותי, פה העיר הזאת נעומי “אלגיר” יע”א. בהשתדלות ידידי ורעי מע’ הרבנים, נטעי נעמנים, הגבירים הרמים, מבחר עלמים, טובים השנים, מזהב פרוים, ראשון בקדש רב אחאי ורב נהוראי, שלם הוא ושלמה משנתו, אשרי יולדתו, כקש”ת, כבוד יצחק מרעלי, נזם זהב וחלי, ושני בקדש רב רחומאי שלם במדות ובדעות מוכתר בכתר שם טוב, כגן רטוב, מזרק טהור כקש”ת כבוד הוד יוסף אלנקאווה ישמרם האל דר מרומים, למען יאריכו ימים, שנות עולמים, אנס”ו! נאם המחבר, פי המדבר, ביום ז’ לחדש כסליו מתוקת שנת ובי”ת צדיקי”ם יעמוד לפ”ק (תער”ב) המיחל ומקוה לחסדי ה’ אורי וישעי, הצב”י בן ציון אלקלעי ס”ט, מחבר ספר “הלכה רווחת” וספר “כסאות למשפט” וספר “חמדת ירושלים” וספר “עשיר ורש” ועוד לו בכתובים”.

כאמור לעיל הערה 2, קונטרס זה נדפס ב”לשאלת העגונה” (עמ’ 250-203), ונוסף עליו קונטרס תשובות על ההצעה הנז’ (272-251), ובאו בו מכתבים מרבי יוסף חיים זוננפלד, רבי יהודה ליב צירלסון, רבי אליהו גיגי, רבי אליהו אבולפיה, ורבי יעקב מאיר. ועיין להלן הערה 35 שהמכתבים האלו המקוריים מונחים בין כתבי עפשטיען בספרייה. [אך, כנראה הוא עצמו קבל רק העתקות מחלק מן המכתבים].

16. פירוש, הדיינים שנתמנו במיוחד לסדר כל הגיטין באותו מקום.

17. יבמות נב ע”א.

18. “לשאלת העגונה”, עמ’ 215-211, וראה השגת רבי חיים דוד רגנשברג על חידושו זה.

19. נזיר יב ע”א.

20. שו”ת ח”מ סימן כג.

21. קידושין כא, ב.

22. “לשאלת העגונה”, עמ’ 221-215, וראה השגת רבי חיים דוד רגנשברג על חידושו זה.

23. הובאה בנזיר שם, תוד”ה מ”ט.

24. בבא מציעא טו ע”ב.

25. “לשאלת העגונה”, עמ’ 233-221.

26. שם, עמ’ 233, וראה השגת רבי חיים דוד רגנשברג על חידושו זה.

27. שם, עמ’ 234-233.

28. שם, עמ’ 238-234.

29. שם, עמ’ 240-238. ועיי”ש שמאריך בדיני “אי עביד לא מהני”.

30. שם, עמ’ 240.

31. שלחן ערוך, יורה דעה, סימן רכח ס”כ.

32. הובא ברמ”א שם, סכ”א.

33. וע”ע שם (“לשאלת העגונה”, עמ’ 246-240) שמאריך בסוגיא דמינוי שליח לכתיבת הגט על פי כתב יד הבעל, ומסיק (עמ’ 246-245): ואם כן מי הוא זה ואיזה הוא שיפתח פיו לומר לא תעשה כן בישראל, והאף אמנם כי נמצא מן האחרונים שכתבו להחמיר בזה אפילו במקום עיגון … לא יחמירו במקום ממזרות, וחלילה לשום מורה הוראה בישראל לתקוע עצמו בדבר הלכה זו ולנהוג חומרא דאתי לידי קולה וחורבא גדולה כזאת, ואדרבא איפכא יש להחמיר ולהטיל על כל קרקפתא דגברי שלא ינשאו להם נשים כי אם על פי התקון הנ”ל בפתיחת תשובתינו הלזו.

34. שם, עמ’ 246.

35. עיין לעיל, הערה 2.

ועיין שם בדברי ה”פתיחה” שלו שהמחבר כותב בזה”ל: “בתוך הספר נמצאים ציטוטים בשם אחרים בלי הזכרת שמותיהם, וטעם הדבר מבואר שם במקומו, כל אלו באו מתוך מכתבים פרטיים. כמובן, מותר לקורא להטיל ספק באמיתותם ולחשדני בזיוף, כמו שעשו חברי אגודת הרבנים באמריקא בספרם “לדור אחרון”; וכדי להזהר מזה ולקיים והייתם נקיים מד’ ומישראל הפקדתי אסיפת מכתבים ומאמרים וספרים אשר שמשו מקור לציטוטים אלו במשרד של אגודת הרבנים הקנסורביטיבים וסדרתי הכל יפה באופן שכל בר אוריין יכול למצא דקומנטים [=מסמכים] מכריעים לכל דעה וסברה ומשפט שהבאתי בשם אחרים, והרשות נתונה למי שמתענין לבדוק באלו הדקומנטים המקוריים”.

אסיפת המכתבים כו’ הזאת מונחת כיום בספריית ה”סמינר”, והיא מכילה [בין היתר] תגובות הרבנים להצעת רבי בן ציון אלקלעי המפורטות בפנים, וכן אוסף מכתבים שקבל המחבר מרבנים שונים בדבר הצעתו. הרבנים שכתבו לו היו: רבי יוסף ראזין מדווינסק [בעל ה”צפנת פענח”], רבי אהרן וואלקין מפינסק, רבי יוסף אליהו הענקין, רבי עזרא אלטשולער מדוואיינוטא, רבי יעקב קאנטעראוויץ מטרענטאן, נו דזרסי, רבי שלמה יעקב שיין מלאצקאווא, ליטא, רבי משה צבי אריה ביק מבראנקס ניו יארק, רבי שלמה יצחק סיגאר מקאמאי, רבי אברהם דימאנט מיורברוג, ליטא, רבי ישראל בנימין-בענדט פייוולזאהן משוקיאן, ליטא, רבי בנציון יעקב לעוויטאן מסידלאווא, ליטא, ורבי זאב וואלף ראגין מברוקלין, ניו יארק. חלק מן התשובות הללו מתפרסמות כאן לראשונה ברשות מנהלי הספרייה, ורב תודות להם. [נציין, כי כל המכתבים שבאוסף זה הם בכת”י מחבריהם המקורי, למעט חלק מהתשובות שנכתבו לרבי ב”צ אלקלעי, שככל הנראה אינן אלא העתקות בלבד].

36. “לשאלת העגונה”, עמ’ 253.

נולד תר”ט בסלובקיה. למד בישיבות בהונגריה, והיה מבחירי תלמידי בעל ה”כתב סופר” בפרעשבורג. שנת תרל”ג עלה לארץ לישראל יחד עם רבו רבי אברהם שאג אב”ד ור”מ קויברסדורף. בארץ ישראל נתקרב אל המהרי”ל דיסקין, ונהיה מגדולי תלמידיו ואיש אמונו, ואף נתמנה על ידו לכהן כדיין בבית דינו. עמד בראש היהדות החרדית בארץ ישראל, ולכשנתיסדה הרבנות הראשית לארץ ישראל, מינוהו גדולי ירושלים לרבה של העדה החרדית בירושלים ובארץ ישראל כולה .

נודע בחכמתו, בצדקתו, ופקחותו, בראיתו הרחבה בדעת התורה את מהלכי התקופה. נלב”ע י”ט אדר ב’ תרצ”ב. מחידושיו הרבים כמעט ולא נתפרסם מאומה, מלבד ליקוט שאלות ותשובות קצרות שנדפסו בספר “שלמת חיים” ה”ח. לתולדותיו נתחברו ספרים רבים: “האיש על החומה”, “מרא דארעא ישראל”, “עוד יוסף חי”, ועוד.

37. “לשאלת העגונה”, עמ’ 254.

 מגדולי הרבנים בדורו. נולד תר”כ, ובשנת תרל”ט נתמנה אב”ד פרילוקי. שנת תרס”ח נתקבל לאב”ד קישינוב ולרב הראשי דמדינת סרביה. כבר בשנת תרס”ט עמד בראש אסיפת הרבנים בפטרבורג, היה ממייסדי ומראשי “אגודת ישראל” וחבר “מועצת גדולי התורה” העולמית. היה גם חבר בפרלמנט ובסנט הרומני, וכן ראש הקהל בקישינוב, ולתקופה, אף ראש העירייה. נספה בהפצצת קישינוב על ידי הנאצים, שנת תש”א. מחיבוריו: “עצי הלבנון”, “גבול יהודה”, “מערכי לב”, ועוד.

38. “לשאלת העגונה”, עמ’ 256-255.

נולד תר”ל בדבדאו, מורוקו. מחבר ספר “קול צעקת הרועים” (טוניס, תרע”ה), שם מלמד זכות על השימוש ברחיים הסילנדערי [כנראה לטחון בהם חטים של מצות  מצוה], ולאפוקי מספר “קול תחינה וקול טחינה” הקורא תגר על השימוש בהם. אב”ד סעידא, ושם מנ”כ. ועיין עליו בספר “מלכי רבנן” (תרצ”א), עמ’ כב.

39. “לשאלת העגונה”, עמ’ 270-257.

כיהן כרב הראשי באיזמיר.

40. “לשאלת העגונה”, עמ’ 272-271.

נולד תרט”ז בירושלים. שנת תרס”ד נתמנה לרב הכולל בסלוניקי שביון. שנת תר”ע עלה בקודש לכהן כ”חכם באשי” ו”ראשון לציון” בעיה”ק ירושלים. נלב”ע תרצ”ט.

41. למעט רבי אליהו אבולפיה, שהסכים לסמוך על מינוי השליחות של קודם הקידושין, רק הציע עצה אחרת (שם, עמ’ 268) בגדר מהיות טוב כו’, לקדשה על תנאי שאם יחתום ביום הקידושין השטר וימסרנו בידה תהיה מקודשת לו מעכשיו, ואם לא יחתום כו’ לא תהיה מקודשת. וכן, הגם שסובר שיכול הבעל לבטל את המינוי לאחר זמן, מכל מקום מסיק (שם, עמ’ 267) שמן הסתם אין צריכים לחשוש לכך, כי “על הרוב (שחובת) [שחיבת] נישואין החופפת עליו אסח דעתיה מהשטר ושוב יפנה לדרכו וכשיפול קטטה ביניהם לא יהיב דעתיה לביטול המודעא ורובא אינן יודעים מהו ביטול ומהו מודעא ואדהכי והכי האשה מתגרשת”.

42. “לשאלת העגונה”, עמ’ 254.

43. “לשאלת העגונה”, עמ’ 256-255.

44. ודרך בזה בדרכי רבותינו הראשונים כמלאכים, וכבר כתב השל”ה (תורה שבכתב, פרשת קדושים, נט ע”א [בדפוסים הרגילים]): הוכח תוכיח ולא תשא עליו חטא, רצוני לומר תאמר לו “איש טוב אתה, ולמה תעשה כה?” ע”ד (משלי ט, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך, רק הוכיחו שהוא חכם ואז יאהבך וישמע לדבריך, עיין באלשיך.

45. “לשאלת העגונה”, עמ’ 253.

46. ומ”ש “עכ”פ אפילו אם יחזור תהיה התקנה בהסכמה הזאת לראיה בידה כי בתחילת הקידושין נשאת על דעת כן ותוכל להכריחו גם במשפטי המדינה כי גם המה אוהבי משפט וצדק לתת לה גט כדת משה וישראל”, כמה מילי מעלייתא קפל במלים הספורות האלו! הן בנוגע למה שתופס בדבריו שמכיון ש”בתחילת הקידושין נשאת על דעת כן” אם יחזור אחר כך הרי הוא מאלו שכופין אותו לגרש [שאל”כ היאך אפשר להכריחו במשפטי המדינה?] – ויש בכך משום החידוש גם אם נאמר שהמינוי שמלפני הקידושין בר תוקף הוא, וכ”ש מאחר ולפי הנראה לא סבירא ליה להגרח”י את חידושו של רב”צ אלקלעי שהוא בר תוקף, אלא צריך הבעל לחזור ולמנותו אחר הקידושין דייקא [ואכן, כפי הנראה רבי יעקב מאיר בתשובתו הנזכרת לא ניחא ליה בהך חידושא של רבי יוסף חיים זוננפלד]; והן בנוגע למה שתופס שאפשר להסתמך בכך על כפיית העכו”ם, ואף על פי שהם כופין אדעתא דנפשייהו ומפני שכך דינם, ולא בתורת שלוחא דבי דינא דישראל [ועיין ספר “כפייה בגט”, אות יד, שנושא זה נדון שם בהרחבה].

וכל הנ”ל ראוי להתייחסות בפני עצמו במאמר הנפרד, הן בנוגע למשמעות והסבר הדברים כשלעצמם, והן בנוגע להשלכותיהם המעשיים ביחס לפולמוס הנמשך זה עשרים שנה ויותר בענין תוקפו של הסכם טרום-נישואין pre-nuptial agreement)), וכפיית הבעל לגרש מכחו, ועוד חזון למועד בס”ד.

כאמור לעיל (הערה 35) תשובת רבי יוסף חיים זוננפלד הנזכרת לא הגיעה אלינו כנראה בכתב ידו ממש אלא בהעתקה בלבד.

47. היה מרביץ תורה בעיר העתיקה בירושלים (“לשאלת העגונה”, בפתיחה).

48. נדפסה ב”לשאלת העגונה”, עמ’ 250.

49. פשוט שט”ס, וצ”ל “שליט”א”, שרבי יוסף חיים זוננפלד היה אז בחיים בשנת תרע”ג.

50. “הצעה למען תקנת העגונות”, עמ’ 8.

51. שם, עמ’ 19.

52. שם, שם.

ואף על פי שחשב לתקן בזה, שלא יצטרכו לסמוך על המקילים למנות שליח בכתב לכתיבת הגט, האמת שהתקיים בו “כל המוסיף גורע” ונמצא מקלקל, וכמבואר בהמשך עמ’ ???, ובהערה 141, שם.

53. ראה השגת רבי חיים דוד רגנשברג על הדברים האלו.

“כונתי במה שכתבתי בשטר לבית דין פלוני היא למגדר מילתא שלא תלך האשה לאיזה בר בי רב דחד יומא או לאלו שעושין מסחר בסדור גטין ותכתב גט לעצמה שלא בטובתה או (שלו) [שלא] לטובת חזוק קשר הנשואין. אבל מי יהיה הבית דין? את זה אני משאיר כעת לעצת הרבנים דכל אתר ואתר. פה באמריקא אפשר שכל אגודת הרבנים יקבעו בית דין משלה בחמשה או בששה מקומות בארץ. באירופא אשר שם הרבנות מאורגנת מעט יותר אפשר לפרש הבית דין הקבוע של עיר פו”פ. הרה”ג מהרא”י קוק בירושלים מציע (הצעה בעל פה כשדברתי אתו על ענין זה) שגט כזה שלא בפני הבעל לא ינתן אלא בבית דין של ירושלים. ואולי היא ההצעה היותר נוחה שלא ינתן גט כזה אלא בבית דין של ירושלים, והם ידקדקו בכל ענינים השייכים אל הגט, בגביית עדות, בדרישה וחקירה אם השטר באמת נעשה מדעת הבעל על ידי ציווי בעל פה וחתימת ידו ובפני עדים כשרים וכו’. וכל מה שאפשר לעשות למגדר מלתא שיהיה על צד היותר מדויק נעשה ” (“הצעה למען תקנת העגונות”, עמ’ 21-20). ולענין מ”ש משמו של הראי”ה קוק, יבואר במאמר הבא בס”ד.

54. “אף על פי שלא הקלתי כלל במנוי סופר לכתיבת הגט אמרתי להקל במנוי העדים לחתימתו שלא בפניהם ועל פי כתב יד הבעל משום דחתימת העדים הוא מדרבנן, ואבאר את זה להלן [עמ’ 38-36]” (“הצעה למען תקנת העגונות”, עמ’ 21). ועיין לקמן שרבי יוסף אליהו הענקין משיג עליו בזה.

55. “מפני שיש מחמירין בתנאי בגט לפסול אפילו בתנאי בשליחות לא הכנסתי שום תנאי במנוי השליחות כלל, ואף על פי שהמהרי”ט בח”א סימן ס”ו והובא בפתחי תשובה אה”ע סימן קמ”ז התיר להתנות תנאי במנוי שליח ולא בגט עצמו, ובשעת הדחק לכולי עלמא הגט כשר, אף על פי כן אמרתי לצאת לכל הדעות ולקבוע בשטר רק גלוי דעת לבית דין ולא תנאי ממש” (“הצעה למען תקנת העגונות”, עמ’ 22). ותקנתו מקלקלתו לכאורה, שכל כמה שלא התנה בתנאי גמור, מקום לנו לדון שאין גילוי דעתו זה נדון כתנאי גמור ולאו בר תוקף הוא, ויכולים הבית דין לסדר את הגט בכל מקרה, ולאו דוקא באלו שנפרטו בתוך השטר.

56. “לשאלת העגונה”, עמ’ 16.

57. עיין הערה 35.

58. בבא קמא ג, ב.

59. נולד תרי”ח בעיירה ראגאצ’אב. למד בילדותו אצל בעל ה”בית הלוי” בסלוצק, ואצל המהרי”ל דיסקין בשקלוב. חתן הנגיד רבי משה גורפינקל מווארשא, ומשנת תרמ”ט ועד סוך ימיו כיהן כרב עדת החסידים בדווינסק. הרעיש והדהים את העולם התלמודי כולו בגאונותו ושליטתו המוחלטת בשני התלמודים. לרוב, מכתביו נכתבו בצורה של עשרות ציונים דוגמת “עיין שם ודו”ק” וכיו”ב, ורק תלמידי חכמים מופלגים הצליחו לרדת לסוף דעתו. ידידות מיוחדת שרתה בינו לבין רבי מאיר שמחה הכהן, בעל ה”אור שמח” ורבה של עדת המתנגדים בדווינסק, ראה במאמרנו הקודם (ישורון כרך ח, עמ’ תרצג, הערה 61).

נלב”ע י”א אדר תרצ”ו בוינא לאחר שהתייסר ביסורים נוראים לכמה חדשים [עיין להלן, הערה 115], והובא למנוחות בעירו דווינסק. מחיבוריו: שו”ת “צפנת פענח” ד”ח, “מכתבי תורה”, “צפנת פענח” על הרמב”ם, ועל כמה מסכתות בש”ס.

והשוה מכתבו זה למכתבו השני בנדון, הנדפס ב”לדור אחרון”, עמ’ לה.

60. דאיתא שם: תנן התם (אבות פ”ב מי”ד) רבי אליעזר אומר: הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס. אמר רבי יוחנן. לא שנו אלא אפיקורוס עובדי כוכבים, אבל אפיקורוס ישראל, כל שכן דפקר טפי.

61. עיין לעיל, הערה 8.

62. מגדולי רבני ליטא, נודע בהתמדתו ובגאונותו ובעמלו בתורה, וספריו נהפכו לאבני יסוד בבתי המדרש. נולד תרכ”ה בשומיאץ. מתלמידיו המובהקים של הנצי”ב בישיבת וואלאזין, וחתן רבי בן ציון סורוצקין מזכרינה פלך מוהילוב. כיהן ברבנות בגרוזה, בשאט, ובשנת תרע”ב נתמנה לאב”ד אמציסלב. לאחר המהפכה הקומוניסטית מסר נפשו על היהדות, וישב בבית הכלא למעלה מחצי שנה, ושם כתב את חיבורו “בית אהרן” [ראה בהקדמת “בית אהרן” שכותב שאת הספר חיבר בין “מוסרים, רוצחים, גנבים, וכל ארבעה אבות נזיקין”] . שנת תרפ”ג נהיה אב”ד פינסק. נמנה בשורה הראשונה של פוסקים באותו דור, והשיב לשואליו בארצות רבים, ואף זכה להתיר הרבה עגונות [אך לגיסתו האלמנה לא הצליח למצוא מזור ותרופה]. כמו כן היה דרשן בחסד עליון, ושימש כשלוחה של “אגודת ישראל” בארצות הברית. נספה בשואה, קיץ תש”ב, הי”ד. מחיבוריו: “בית אהרן” על מסכות בש”ס , “חושן אהרן” על חשן משפט, שו”ת “זקן אהרן”, “סביב ליראיו” פירוש על ספר “היראים” ב”ח, “מצח אהרן” דרשות, ועוד. ספריו האחרים ואלפי תשובותיו נאבדו בימי הזעם בשואה.

63. משמע שעפשטיין היה תלמידו חביבו של רבי אהרן וואלקין, ומן הראוי לחקור אחר הדבר, היכן, מתי, כו’ כו’.

64. נולד תרל”ג לאביו רבי זאב חיים באוזדא. בגיל צעיר נסע ללמוד בוואלאזין, שם התחבב ביותר על רבי רפאל שפירא. לאחר נישואיו שימש ברבנות בערים שונות בליטא, עד תרפ”ז שאז היגר לארצות הברית. שם נתמנה רב העיר טרענטאן ניו דזרסי, ואף שימש תקופה קצרה כראש ישיבה בישיבת “תורה ודעת”. נלב”ע הושענא רבה, תש”ז. מחיבוריו: “צילותא דשמעתא” על ה”שב שמעתתא” (ניו יארק, תש”ה), “חידושי הגר”י” על קושיות הגרע”א, יצא לאור על ידי בניו לאחר פטירתו. הרבה להתכתב עם בן גיסו רבי משה פיינשטיין, וכמה וכמה תשובות ב”אגרות משה” הופנו אליו.

65. נולד במיר תרי”ח. חניך ישיבות מיר, וואלאזין, ואיישישוק. היה רב בקלטיניאן, ואח”כ ל”ה שנים בדוואיינוטא. עלה לארץ ישראל שנת תרצ”ו, והשתקע בכפר סבא אצל ילדיו. שנת תרצ”ח נספה בתאונת דרכים בשובו מבית הכנסת. מחיבוריו: “תקון דרך חיים” (ווארשא תרנ”ו), “תקנת ארצות” (ווארשא תרנ”ט), “גלת מים” (פיטרקוב תר”ע), “תקון האדם” (קאוונא תרע”ו), והמפורסם שביניהם, “תקנת עזרא” על מסכת ורמב”ם מעילה, עם קונטרס “תקון חצות”.

66. ע”פ הושע ד, יב. וראה פסחים נב, ב: “כל המיקל לו מגיד לו”.

67. ש”ע אה”ע סימן א ס”י: “ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי”. והוא על פי שו”ת הרשב”א, הובאה בשו”ת מהרי”ק שרש קא. ומ”ש שרק החרם על נישואי שתי שנים מוגבל עד סוף האלף החמישי, ולא החרם לגרש בעל כרחה, כ”כ גם בשו”ת נודע ביהודה מה”ק אה”ע סי’ א [אך כ’ הטעם שגירושין בע”כ חמור מב’ נשים]. ואפשר שדקדוקם מרמ”א אה”ע סי’ קעח ס”ט הסותם שאסור לגרש אשתו בע”כ, ומשמע אפילו בזה”ז , וכבר עמד על זה בעל ה”דברי מלכיאל” בתשובתו הנדפסת בספר “יד שלמה”, הובא באוצה”פ סי’ א אות עו. וע”ע פ”ת שם בשם שו”ת “משכנות יעקב” ואוצה”פ שם בשם שו”ת “אבני נזר”, שלדבריהם אין לחלק לכאורה ביניהם, וצ”ע.

68. הכוונה כנראה לרבי עקיבא יוסף שלזינגר, המצדד בספרו “בית יוסף החדש” להתיר נישואי שתי נשים לאלו המוסרים נפשם לעלות לארץ ישראל, בהשליכם מאחורי גוום כל החיל אשר עשו באדמת נכר, לרבות נשותיהם הממאנות לעלות עמם. ורבני הדור הקימו נגדו רעש גדול בענין זה. לפרטי פרשה זאת, עיין ספר “הגאון הנשכח” לרבי יצחק יודלוב, עמ’ 280 הערה 50.

[ומענין לענין, מטא לן בעד מפי עד מאחד מזקני הרבנים שליט”א הרוצה בעילום שמו, שבשנות השואה אמר לו אחד מגדולי הדור ההוא שבליטא שכשוך חמת ה’ על עמו ויעברו ימי הזעם, אותו הגדול יפעול אצל הרבנים שיסכימו לבטל תקנת איסור נישואי שתי נשים. וטעמו ונימוקו של אותו גדול, שבעקבות ההרג והשכול של אותם שנים, צוו השעה היא זו לנקוט בכל הטצדקי דאפשר לכלות כל הנשמות שבגוף ולהרבות חיילים לצבא ה’].

69. תשובת ר”ע אלטשולער מופיעה בשלימותה בנספחים.

70. מגדולי הפוסקים שבדור הקודם. נולד א’ דר”ח אדר א’ תרמ”א לאביו רבי אליעזר קלונימוס, שהיה ראש ישיבה בקלימאוויץ פלך מוהילוב. בילדותו נתפרסם כעילוי גדול, וכבר בגיל שלש ספרו על ידיעותיו בתנ”ך. תחילת לימודו אצל אביו, אבי אביו, וסב אביו, ומגיל אחד עשרה למד שנתיים בישיבת רבי יהודה ליב קריינדל, הרב דקריטשאוו הסמוכה לקלימאוויץ, שברבות השנים נהיה חותנו בזווג ראשון. בגיל חמש עשרה נסע ללמוד במיר, ואח”כ אצל רבי איסר זלמן מלצר בישיבת סלוצק. למד שם שש שנים, ונתחבב מאד על רבי איסר זלמן שהיה מבוגר ממנו בעשר שנים. כבן עשרים נסמך להוראה על ידי הרידב”ז, רבי ברוך בער ליבוביץ [בעל ה”ברכת שמואל”] שכיהן אז כרב בהלוסק, ורבי יחיאל מיכל עפשטיין [בעל ה”ערוך השלחן”]. בעשר השנים הראשונות שלאחר נישואיו בתרס”ג, הטלטל טלטולים רבים לשמש ברבנות ערים שונות בגרוזיה [שם היה המעורר לתקן סדר קידושין הנהוג שם, כדי שלא תהיה אשת איש יוצאת בלא גט מתחת בעלה]. שנת תרע”ג חזר לרוסיא הלבנה, ושלהי תרע”ד נתמנה אב”ד סמאליאן פלך וויטעבסק, שם כיהן תשע שנים, עד שבקשו השלטונות להוציאו לעבודת פרך, ואז היגר לארצות הברית. תמוז תרפ”ה נתמנה למנהל “עזרת תורה” בניו יארק, תפקיד שמילא במסירות ובנאמנות מופלגת עד סוף ימיו.

נמנה בין גדולי הפוסקים ומנהיגי היהדות בארצות הברית, ורבים שחרו לפתחו. נודע כאיש העקרונות הלוחם מלחמת ה’ ללא משא פנים. בסוף ימיו כהו עיניו מראות, ועכ”ז היה פעיל כרגיל, שהתמיד בלימודיו, וכתב מכתבים מתוקף תפקידו כמנהל “עזרת תורה”. נלב”ע בשיבה טובה שבת נחמו, י”ג מנחם אב תשל”ג. מחיבוריו: “פירושי איברא”, “עדות לישראל”, ו”לב איברא”, בנוסף לעשרות מאמרים שפרסם בכתבי עת שונים.

71. ומסיים: ע”ד בקשתו לשלוח הכתבות של רבני יוראפ – הנה אם כונתו רק ליחידים מכל מדינה זה דבר קל הוא. אבל אם רצונו לכתוב לו כל האדרעסים [=כתובות] שבידינו הנה יעלו לקרוב לארבעת אלפים – ובעד כתיבת אלף אדרעסים אנו משלמים ארבעה דולאר לערך – אם יחפוץ בזה ישלח ההוצאות ובעז”ה נשלחם לו.

ומ”ש “ובכללות הענין כבר כתבתי בספרי כו'”, הוא ב”פירושי איברא”, עמ’ 117-115.

ומ”ש “החילוק שבין סידור ג”פ לסידור שליחות כו'”, ר”ל החילוק שבין ההצעה שכתב הוא בספרו הנ”ל לבין ההצעה של עפשטיין. והשוה דבריו האלו עם מ”ש בסוף המאמר (עמ’ קט-קי) שחלקים ממנו מצוטטים להלן  וז”ל:

“והנה כבר כתבתי שמה שהנני נכנס לתגר בזה הוא מפני שהזכירו את הצעתי לתקנת עגונות שבספרי פירושי איברא – ומחויב אני להתנצל בזה.

א) לבד מזה שמצד הדין אין הצעתי דומה כלל להנ”ל, הנה אנכי רק הצעה כתבתי ולא פסק הלכה ונמלכתי אז בגדולים, ואמרו שאין הפסד בכתיבת הצעה. ב) כתבתי מפורש שהיא נגד הדין, ורק העליתי ספק שמא, על ידי תקנת כלל חכמי ישראל יהיה זה כדין. ג) ונוסף על זה כתבתי שרק על ידי צרוף תנאי בנשואין אולי יועיל, ולא ידעתי אז מהפסק שאין תנאי בנשואין בכל אופן, שפסקו כן כל גדולי דור הקודם, וכשנדפס הספר “אין תנאי בנשואין” חזרתי בי, כי אפילו גדול שבגדולים צריך לבטל דעתו אל הרוב, ובאם לאו הוא זקן ממרה, וכל שכן ננסים כמונו, וכן כתבו רבני קאנסטאנטינאפאל שמשכו ידיהם מהצעתם, וכן שארי המציעים העומדים על בסיס התורה ויראת אלהים” – [ועיי”ש שממשיך להוכיח ולהסביר הלכה זאת של “אין תנאי בנישואין”.

ומ”ש “ותקנה שהיא רק כו'”, וכן מ”ש “אגב מה שהזכיר כת”ר כו'”, השוה למ”ש להלן במאמר הנ”ל.

72. גם רבי אברהם דימאנט מתנגד בתוקף להצעה המוצעת, הן במישור הרעיוני, ש”חלילה וחלילה להיות התורה כמו פרוצה ואין חומה, ושרב אחד או אחדים יעשו תקנה ולבנות במה לעצמם, רק צריך הסכמת רוב חכמי ישראל, ובפרט בענין חמור ונורא כזה”, והן במישור ההלכותי המובהק: “תיקון של שליחות הגט קודם הקדושין מתיירא אני מפני חוכא ואיטלולא, ולמאמרם בגיטין יח ע”א לא מקדים איניש פורעניות לנפשיה”. [ומ”ש “מפני חוכא ואיטלולא”, עיין להלן, ובהערה 141, שם].

73. ואכן, רבי יעקב קאנטעראוויץ נמנה עם החתומים על החרם נגד הצעת המחבר, כמבואר ב”לדור אחרון”, עמ’ כט – הרי כהנ”ל שחזר מ”הסכמתו”, וטעמו ונימוקו בצדו, מאחר ולא נבחר מעולם “ועד מיוחד [של גדולי הרבנים] לעיין בהצעה שלו ולהחליט אם להביא אותה לפעולה בחיים”.

74. עיין לעיל, הערה 4.

75. מדרש שוחר טוב, תהלים כח.

76. נדה כ, ב וברש”י, שם.

77. “לשאלת העגונה”, עמ’ 17.

78. ביום ד’, י”ב אייר, בפאר-ראקאוויי, ניו-יורק (“לדור אחרון”, עמ’ יב; “חיי יוסף” עמ’ ל [והוא תולדות חיי רבי יוסף קאנוויץ, נדפס בראש ספר “דברי יוסף”, ניו-יורק, תש”ז] ; “הליכות יצחק”, עמ’ 81) .

“לדור אחרון”, נערך ונסדר ויו”ל על ידי אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה, ברוקלין, נ.י., קיד עמודים. ולהלן נוסח השער: “מספר לדור אחרון, מה שפעלה אגודת הרבנים במלחמתה הקדושה, נגד המתקנים החדשים, מלחמת מצוה בעד קדושת טהרת המשפחה בישראל, יחד עם מכתבים, מאמרים ומחאות מאת גדולי ישראל,הרבנים הגאונים, שרי התורה, מנהיגי האומה, שהלכה כמותם בכל מקום, והלכה ברורה כי אין תנאי ואין שליחות גט בשעת נשואין”. [“לדור אחרון” התפרסם לאחרונה במהדורת צילום, ירושלים תשנ”ט, ביחד עם “אין תנאי בנשואין”].

79. ארגון הרבנים האורתודוקסי הוותיק ביותר באמריקה. נוסד תרס”ב על ידי רבני אמריקה יוצאי אירופה המזרחית. שנת תרע”ה הקימה “אגודת הרבנים” ארגון “עזרת תורה” להיות לעזרה ולאחיסמך לתלמידי החכמים שבאירופה הנקלעים לצרה ומצוקה בעקבות מוראות ותהפוכות מלחמת העולם הראשונה, ובשנות השואה הקימה “ועד ההצלה” שפעלה גדולות ונצורות למען הצלת אחינו בני ישראל שבארצות הכיבוש.

80. נולד שבת הגדול, תרל”ח בקאשודאר ע”י זעזמער. בגיל י”ב נשלח ללמוד בסלאבאדקא, ונתקבל מיד לישיבה הגדולה. נמנה בין י”ד התלמידים המצויינים [“היד החזקה”] שפתחו את סניף הישיבה בסלוצק בשנת תרנ”ז, שם בחר בו רב העיר הגאון רידב”ז וילובסקי כחתן לבתו וועליא. תרס”ב רצו בו פרנסי סלוצק כממלא מקום חותנו ברבנות העיר [בזמני נסיעותיו של הרידב”ז בענין הדפסת חיבורו על הירושלמי], אך הוא העדיף את כס הרבנות בשאדוב הקטנה .[מחידושיו ששיגר לחותנו מתקופת שבתו בשאדוב הדפיסם הרידב”ז בשו”ת “בית רידב”ז”, ירושלים, תרס”ח ]. תרס”ג נתמנה אב”ד קאוורסאק פלך קאוונא, ותרס”ז רב בצפת ור”מ בישיבת חותנו שם.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה שהה באנגליה ולא יכל לחזור לארץ לישראל. אזי נסע לאמריקה וכיהן שם ברבנות עד סוף ימיו, תחילה באליזבט ובטרענטאן ניו דזרסי [וכן כרב הרשמי בבית הסוהר המרכזי של ניו דזרסי], ואח”כ שנת תרפ”ד עבר לעיר נוארק ניו דזרסי, ואיחד שם את כל הקהילות שבעיר תחת דגלו, ויסד “אגודת הרבנים דניו דזרסי”. תרפ”ה נתמנה לחבר הנשיאות של “אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה”, ובתרצ”ד נתמנה לנשיא “אגודת הרבנים”, וכיהן בתפקיד עד התפטרותו שנת תרצ”ט עקב מחלתו, ואז נתמנה ל”נשיא הכבוד”. נלב”ע ט”ו סיון תש”ד ונקבר בנוארק, ולאחר שנתיים הובא ארונו לעיה”ק צפת, ולפלא היה שמצאו גופו שלם כביום פטירתו.

ספרו “דברי יוסף” ד’ חלקים, חדושים, שו”ת ודרוש יצא לאור בניו יארק ע”י רבי חיים קרלינסקי, שצירף לראשו מבוא גדול לתולדות המחבר בשם “חיי יוסף”, במבוא זה יש פרטים רבים אודות חלקו של הרב קאנוויץ בפולמוס החרם בשנת תרצ”ה. לאחרונה נדפס הספר מחדש [מוסד הרב קוק, תשנ”ה] בשינוי סדר הסימנים, ובהשמטת המבוא.

81. “הפרדס”, שנה ט, חוברת ג, עמ’ 2.

82. נולד תרל”ז בלאמז’ה. תרס”ב היגר לאמריקה, וכיהן ברבנות בכמה ערים. ממייסדי “אגודת הרבנים” ו”עזרת תורה”, וכיהן כנשיא “עזרת תורה” עד יומו האחרון, י”ג שבט תשט”ז.

83. “הפרדס”, שנה ט, חוברת ג, עמ’ 3; “לדור אחרון”, עמ’ יג.

84. הוא יום ד’ לפרשת במדבר (“לדור אחרון”, שם; “הפרדס”, שם).

85. “חיי יוסף”, עמ’ ל.

86. נולד תרל”ח ע”י הלוסק. למד בבוברויסק ואצל בעל ה”בני ציון” בלבדובה, ובהלוסק אצל רבי ברוך בער בעל ה”ברכת שמואל” שכיהן אז כרב העיר. היה גם מלומדי כולל קאוונא ונסמך להוראה ע”י ראשיו. שנת תרס”ו הגיע לאמריקה וכיהן בה ברבנות, והיה מראשי “אגודת הרבנים” וחבר הנשיאות במשך שנים רבות. נודע בפעליו הרבים לתורה ולחיזוק הדת ולצדקה [היה ממייסדי ה”סענטרעל רעליף”, “עזרת תורה”, ו”ועד ההצלה”]. נלב”ע זקן ושבע ימים, י”ג תמוז תשל”ו.

לאחר פטירתו הוציא לאור ידידו רבי חיים קרלינסקי ספר “הליכות יצחק” על תולדות חייו ופעליו – ניו יארק תשל”ט.

87. “חיי יוסף”, עמ’ ל.

88. = “עתון הבוקר”.

89. עמ’ פט-צא. [שם המאמר “רועים מתעים”, וצויין שם בשולי העמוד הראשון שנדפס ב”מארגען זשורנאל” של כו אייר, והוא הנכון כנראה, ועיין גם “הפרדס”, שנה ט חוברת ג, עמ’ 3: “ביום אספה רבתי, נדפס בעתון ביומי (מארגען זשורנאל) מאמר גדול מאת נשיא אגודת הרבנים … בשם “עמי מאשריך מתעים” – (ישעיה נ’)”].

90. הוא “יום ד’ בו לקו המאורות” (“הליכות יצחק”, עמ’ 82).

91. “חיי יוסף”, עמ’ לה; “הפרדס”, שנה ט, חוברת ג, עמ’ 3.

92. עמ’ לה-לט.

93. נאומו של הרב קאנוויץ פורסם גם ב”לדור אחרון”, עמ’ יד-יז, עם שינויי לשון קלים.

94. ש”רוב ישראל אשר ברוב ערי מצרים שכחו דיני תורתינו, והקילו מאד בטבילת נדה במי מקוה ובספירת שבעת ימי נקיים, ונהגו מנהג מינות, עד שהן רוחצות במים שאובין, וחושבין כי בזה טהרו ממקור דמיהן” (שו”ת פאר הדור להרמב”ם, סימן קנב, הובא ב”לרוד אחרון”, עמ’ יח-כא).

95. דרך גוזמה דבר מן הסתם בתוארו את כלל המשתתפים כ”גדולי ישראל”, והשוה ל”הפרדס”, שנה ט חוברת ג, עמ’ 3: “ובאספה רבתי … ואשר נוכחו בה יותר מג’ מאות רבנים ורבנים – מטיפים מניו יארק רבתי ומערי השדה …”

96. בהמשך הנאום, מאריך הרב קאנוויץ על נכונות מנהיגי ישראל ופשוטי עם במשך כל הדורות למסור את נפשם על קדושת השם, ומסיים בזה”ל: נזדיין נא עתה רבנים נכבדים, בכח נפלא זה של מסירת נפש. דבר לנו עם מאשרים מתעים, נפגשים אנו עם מהרסי ומחריבי קדושת המשפחה בישראל. רואים התי ישראל בחורבנם, וישראל סבא בסכנה. שומר ישראל, שמור שארית ישראל, ואל יאבד ישראל!

97. “ופתאום עלה על הבמה הרב הישיש ר’ בנימין אראנאוויץ ר”מ בישיבת ר’ יצחק אלחנן ובכה בקול גדול במר נפשו על חילול הדת והריסת טהרת המשפחה וקדושתה בישראל” (“לדור אחרון”, עמ’ יז).

98. להלן נוסח החרם (“לדור אחרון”, עמ’ כב-כג; “חיי יוסף”, עמ’ לח-לט):

ב”ה שנת תרצ”ה

אנחנו הרבנים שומרי משמרת הדת ומנהיגי האומה בקהלות ישראל במדינה זו, במעמד של שלש מאות רבני ישראל, בהתאספנו יחד, היום יום ד’ כ”ו אייר, התרצ”ה, למען כבוד שמו הגדול יתברך, למען כבוד תורתנו הקדושה, ולמען קדושת ישראל וטהרת המשפחה, יוצאים אנו בעקבות רבינו הקדוש הרמב”ם ז”ל ומפרסמים מעשה רב את החרם הגדול אשר הוציא הרמב”ם ז”ל עם בית דינו.

ועתה הננו שלוחיו ושלוחי בית דינו להכריז זה החרם על כל מי שיעיז לפרוץ גדר עולם, לשנות הסדר שקבעו חכמים בקדושין, באופן “שהחתן בשעת חופה וקדושין ימנה את הכלה שלו להיות שלוחו לכתוב גט לעצמה, בתנאים שיתבארו בהכתובה”.– המסדר קדושין כאלה והעדים עם החתן והכלה, כלם יחד מוחרמים בחרם חמור ומופרשים מכלל ישראל – והבדילם ה’ לרעה לנצח.

בטוחים אנו שכל מי שעמדו אבותיו על הר סיני, לא יאבה ולא ישמע לאלה המבקשים להדיח את עם ד’, מאמונתו הטהורה, ותורתו הקדושה.

הננו חותמים בברכה לשארית ישראל, המאמינים בני מאמינים, כלם יעמדו על הברכה להתברך בברכת התורה עד העולם.

ראשי אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה

99. “לדור אחרון”, עמ’ יז.

100. זקן הרבנים בניו יארק. נולד תרי”א, ונסמך להוראה מבעל ה”עונג יום טוב”. תרל”ז נתמנה אב”ד סלאבדא בפולין, תרמ”ט הגיע לבוסטון ונהיה שם לרב, תרס”ו עבר לניו יארק והיה מראשי הרבנים שם. [על מעורבתו בעניני הרבנות בניו יארק ראה במאמר ב”מהדרין” י”ג על הפולמוס אודות הבשר המובל בשבת ע”י נכרי, והדברים הובאו בקצרה בהערות לספר “הגיון ישעיה” סימן כב].

101. נולד תרכ”ד לאביו רבי אברהם הכהן אב”ד צייקאשוק פלך קאוונא, והיה ידיד נעוריו של רבי חיים עוזר [ראה אגרות רח”ע, אגרת תתקפט]. למד תורה אצל דודו רבי דובער ליפשיץ מסרעדניק, ואצל חותנו רבי אליעזר קאלינברג, מרבני וילנא שהיגר לארצות הברית. נסמך להוראה ע”י רבי יצחק אלחנן אב”ד קאוונא. תרנ”א נהיה רב הכולל בפילדלפיה, ועל כסאו זה ישב עד לפטירתו, ד’ תשרי תשי”ג. ממייסדי “אגודת הרבנים” ושנים רבות שימש כחבר הנשיאות וכנשיא “אגודת הרבנים”.

102. נולד כ”א תשרי תרכ”ה בפלונגייאן, מתלמידי רבי שמחה זיסל מקעלם בת”ת בגרובין, ומתלמידי רבי חיים סאלאווייציק בישיבת וואלאזין. תרנ”ד פתח ישיבה בפלונגייאן, ובתרנ”ח נתקבל לאב”ד העיר פאלונגען הסמוכה. תרס”ב נתמנה אב”ד בויסק [על מקום רבי אברהם יצחק הכהן קוק שעלה לעיה”ק יפו]. תרפ”ב בא לאמריקה ונתקבל לרב “אגודת שלום” בדזרסי זיטי. נתפרסם בעולם התורני בחיבוריו “דברי חיב”ה”, ובהערותיו על חידושי הריטב”א שהו”ל. נלב”ע ז’ אדר ב’ תש”ח.

103. נולד תרמ”ה לאביו רבי נחום שרגא, שהיה רב העיירה פרען פלך קאוונא, והיה ממקורבי רבי יצחק אלחנן. למד בטעלז תקופה קצרה אצל רבי יוסף לייב בלאך, וקבע חברותא עם אברהם שמואל פינקל, בנו של ה”אלתר” מסלאבאדקא. שנת תרס”ו הגיע לאמריקה. התפרסם כנשיא ישיבת רבינו יצחק אלחנן. נלב”ע ת”ש.

104. מגדולי ומפורסמי הרבנים בדורו. נולד תרמ”א באבל, מראשוני תלמידי ה”קיבוץ” של רבי חיים עוזר בוילנא. תלמיד רבי זלמן סענדר כהנא-שפירא ורבי חיים סאלאווייציק. תרס”ז הגיע לאמריקה, וכיהן ברבנות בהריסבורג פנסילבניה. תרפ”ה נתמנה רב דספרינגפילד, ותרצ”א רב הכולל של סינסינטי. היה רב פעלים וחבר “מועצת גדולי התורה העולמית”. שימש כנשיא “אגודת הרבנים” שנים רבות ומראשי “אגודת ישראל” בארצות הברית. ממייסדי “ועד ההצלה” ונשיאו. חכמתו וגאונותו היו מן המפורסמים, ודבריו היו נשמעים אצל גדולי דורו. נלב”ע ט’ שבט תשכ”ח. מחיבוריו “ענפי אר”ז” ו”צמח אר”ז”.

105. נולד תרל”ז בזמברוב פלך לאמז’ה לאביו הרב החסיד רבי אברהם דוב. למד בהיכלי התורה באיישישוק ובראדין, בקאוונא ובוואלאזין. חתן רבי תנחום גרשון ביליצקי אב”ד יאשינובקה [מח”ס “גינת ביתן” ו”גינת חמד”]. תרס”ג נתמנה רב בליובאניץ, ובתרס”ז רב בפוחוביץ פלך מינסק, עד שנת תרפ”א, אז נמלט מממשלת הדמים. תרפ”ד הגיע לאמריקה והיה מגדולי הרבנים בניו יארק. שימש בתפקידים שונים ב”אגודת הרבנים”, ומשנת תרצ”ה היה יו”ר ועד הפועל, וחבר הנשיאות של “אגודת הרבנים”, עד לפטירתו ו’ כסלו תש”ה. היה ממייסדי “ועד ההצלה”. שנת תשנ”ט יצא לאור בירושלים משרידי כתבי ידו ספר “הגיון ישעיה” כרך ראשון ובו חידושים שו”ת ודרושים.

106. נולד תרכ”ט בהלוסק, למד בישיבות וואלאזין, סלוצק, וילנא, איישישוק, ועוד. תרנ”ט בא לאמריקה, וכיהן בה בתפקידי רבנות בכמה מקומות. תרפ”ז נתמנה למנהל “אגודת הרבנים” וחבר הנשיאות. שנת תשט”ו עלה לארץ ישראל, ונלב”ע בתל אביב י”ח אלול תשי”ט. מחיבוריו: “משא יהודה” (ירושלים תרע”ד), “וזאת ליהודה (ניו יארק תשי”ט).

107. מביניהם: רבי אברהם הלוי ליפשיץ, רב דק”ק פאל ריווער. מאסס. [בנו של רבי יעקב ליפשיץ, בעל ה”זכרון יעקב”], רבי אברהם יצחק שוחאטאוויץ, רב בבראנקס [מחותנו של רבי שעפטל קרמר, שבנו רבי מרדכי נשא בתו של רבי שעפטל], רבי אברהם יצחק שיסגאל, חופ”ק ברוקלין [אבי רבי אליהו משה שיסגאל, חתן הגרמ”פ פיינשטיין], רבי אברהם ליב בר’ ישראל שור, רב בשיקאגא, רבי איסר בהגאון ר’ מנשה גינזבורג [בעל ה”גבעות עולם”], רב דפארטיש, רבי אליהו אברהם בהגאון דוב מנחם רג[נ]שבערג, רב בשיקאגא [אחיו הגדול של רבי חיים דוד רגנשברג], רבי אפרים אליעזר הכהן יאלעס, רב בפילאדעלפיא, רבי אפרים עפשטיין, רב לעדת אנשי כנסת ישראל בשיקאגא [אחיו של רבי משה מרדכי, בעל ה”לבוש מרדכי” וראש ישיבת סלאבאדקא], רבי אריה ליב במוהר”י ז”ל רלב”ג, רב בקאני איילאנד, רבי אשר ניסן הלוי לעוויטאן, רב בברונקס נ. י., רבי גדליה בהרב הג’ מהורי”מ ז”ל סילווערסטאן, רב בוואשיינגטאן, רבי (דוב) [דוד] לייבאוויטש, ר”מ דישיבת רבנו ישראל מאיר הכהן זצ”ל, רבי דובער בהגאון ר’ אבא יעקב בארוכאוו [בעל ה”חבל יעקב”], רבי זאב גאלד, רב בברוקלין נוא יארק, רבי זלמן רייכמאן, נוא יארק, רבי חיים קארלינסקי, רב בבראנקס נ. י., רבי חיים בהגר”מ ראזין שליט”א, רב בברוקלין, רבי יהודה אלטוסקי, רב בברונקס, רבי יהושע קלעווען, רב בבורלינגטאן, ווט. [בעל ה”דבר יהושע”], רבי יוסף אליהו בר’ אליעזר ז”ל הענקין, רב בנוא יארק, רבי יוסף דובער הלוי סאלאווייציק, רב בספרינג וואלי, רבי יוסף בהגאון מאיר ז”ל פיימער מסלוצק, רבי יחיאל מיכל חרל”פ, רב בברונקס, רבי יעקב יצחק רודערמאן, רב ור”מ בבאלטימאר, רבי יעקב קאנטראוויץ, רב בטרענטאן נד”ז, רבי יצחק אייזיק הלוי שמואל, רב בשיקאגא [גיסו של הגר”מ פיינשטיין], רבי יצחק בונין, חופ”ק ברוקלין, רבי יקותיאל זלמן בהגרי”ל גרויבארט, רב בקנדה, רבי ישראל בהרש”ל דושאוויץ, רב בברוקלין, נ.י. [יו”ר “ועד הרבנים דניו יורק רבתי”], רבי מ. דובער ריבקין, רב בבארא פארק, רבי מנחם מרדכי פרענקיל תאומים, רב ור”מ בפילאדעלפיא, פא., רבי משה בהגאון מרן ר’ חיים הלוי זצ”ל סאלאווייציק, רבי משה בר’ יהודא ראזין, חופ”ק בראנזוויל [בעל ה”נזר הקודש” ויו”ר הועד לעניני גיטין בניו יארק], רבי משה יחיאל הלוי עפשטיין, רב בבראנקס [האדמו”ר מאוזורוב, בעל ה”אש דת” ו”באר משה”], רבי משה צבי אריה ביק, רב [בבראנקס], רבי משה שמעון זיוויץ ז”ל, הרב דפיטסבארג, רבי נחמיה כץ, רב בטאלעדא, אהייא [גיס הגר”מ פיינשטיין], רבי ניסן וואקסמאן, רב בלייקוואוד, נד”ז, רבי ניסן טעלושקין, רב בברוקלין, נ. י. [בעל ה”טהרת המים”], רבי צבי הירש גראדזענסקי, החופ”ק אמאהא, נעב. [הדוד של רבי חיים עוזר] רבי צבי הכהן, יו”ד ועד הרבנים דמאנטריאל, קנדה, רבי צבי יהודא ב”ר נחום ז”ל אלשוואנג, רב בשיקאגא [גיס רבי שמעון שקאפ], רבי שאול ליב מארגענשטערן, הרב בפ”ק ליבערטי, נ. י. [מלפנים רב ברייאגארד פולין, וחתן רבי משה קאצינלבויגן, דומ”צ במזריטש דליטא], רבי שמואל אהרן הלוי פרדס, רב בשיקאגא [עורך “הפרדס”], רבי שמואל בהגאון מוהרצ”י זצ”ל קושלעוויץ, חופ”ק בראנקס [בעל ה”נתיבות שמואל”], רבי שמחה בהגאון מרן ר’ יוסף דובער הלוי זצ”ל סאלאווייציק, ועוד.

108. ככלל, ניתן לומר שבאותה תקופה בכלל, ובאותה שנה בפרט, היו הרבנים האורתודוכסים עסוקים [יחד עם שאר תפקידיהם] בהדוף את כל מיני “תיקונים” שיצאו מ”בית מדרשם” של הקנסורביטיבים ועוד “מהרסים-מתקנים” כיוצא בהם, כדוגמת הסידור עם נוסח התפלה ה”מתוקנת” של א. קפלן, ובעלי האטליזים שיצאו למערכה משפטית נגד הרבנים שדרשו להכניס תיקונים במערכת הכשרות [תקנת ה”פלומבאס”, שהוכרז “איסור גמור” כ”ז חשון תרצ”ה על ידי “ועד הרבנים דניו יורק רבתי” על עופות שחוטים שאין עליהם סימן מיוחד של ועד הכשרות], על מנת להגיע למצב שבשר הנמכר בחזקת “כשר” אכן יהא כך – עיין כל זה בגליוני “הפרדס” של אותה השנה, ועוד חזון למועד.

109. עיין מכתבו הראשון, לעיל עמ’, ועיי”ש הערה 59.

110. “לדור אחרון”, עמ’ לה.

111. דאיתא שם: רבי יוחנן אמר: עדתו של יוחנן בן קורח אין להם חלק לעולם הבא. מאי טעמא? “בה’ בגדו כי בנים זרים ילדו, עתה יאכלם חדש את חלקיהם (הושע ה, ז).” רבי לעזר ורבי יהודה, חד אמר לא גלו עד שנעשו ערלים, וחרנה [=האחר] אמר לא גלו עד שנעשו ממזרים. מאן דאמר ערלים למילה ולמצות, ומאן דאמר ממדרים מאבותיהן.

112. דאיתא שם: אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהן. רבי אמי אמר רבי יוחנן, וקשין לעולם יותר מדור המבול, שנאמר (הושע ד, ב): “אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו ודמים בדמים נגעו”. מאי משמע? כדמתרגם רב יוסף: מולדין בנין מנשי חבריהון, חובין על חובין מוסיפין.

113. דאיתא שם: אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (מיכה ב, ב): “ועשקו גבר וביתו, ואיש ונחלתו”? כו’ ועל אותה שעה נחתם גזר דין [של חורבן הבית הראשון]. ואמרי לה: על שתי פתילות בנר אחד, ופרש”י: אשת איש.

מן הראוי לציין שמכל המאמרים הפזורים על פני שני התלמודים בענין חומר איסור אשת איש וממזרות, בעל ה”צפנת פענח” בחר לצטט דייקא מאלו שמקורם בפירושי המקראות.

114. כך נאמר בבמדבר טז, כו אצל קרח ועדתו: סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה.

115. כפי הנראה, כבר התייסר אז בחליו האחרון, עיין לעיל הערה 59.

116. “לדור אחרון”, עמ’ לז-מא.

117. כמבואר במכתבו שב”לדור אחרון”, עמ’ לו: … אשר על המחאה שערכתי חתמו במכתביהם כמה רבנים דגלילותינו …

118. “לדור אחרון”, עמ’ מב.

119. שם, עמ’ מה.

120. שם, עמ’ מז-נז.

121. שם, עמ’ ס-סא.

122. נדפס ב”המסלה” חוברת ב; “לדור אחרון”, עמ’ קה-קי; “לב איברא”, קפד, ב-קפו, ב.

123. עמ’ 6, בהערת השוליים, וז”ל: והרב ר’ יוסף אליהו הענקין מנויארק בספרו “פירושי איברא” צירף להצעה זו [של נישואין על תנאי] גם הצעה שיכתבו גט בכתב מושיטא בשעת קדושין ושתחול הגרושין אחר הבעילה האחרונה. ובצירוף שתי הצעות אלו יחד נתיר את העגונה לעלמא. ועיין במאמרנו הקודם (ישורון כרך ח, עמ’ תשב, הערה 116).

124. ראה “דורות הראשונים”, כרך ה פי”ז (רסה, ב-רסז, א), שמבאר שם את ענין זה בהרחבה; ועיין גם דבר אברהם ח”א סימן א, והדברים ידועים.

125. עיין כתובות קב, ב; קידושין ט, ב.

126. כך הדין ברוב הקנינים.

127. כגון חצרו של אדם שקונה לו שלא מדעתו, עיין בבא מציעא יא, א.

128. כגון הקונה ממון חבירו ללא שיקנהו לו, או העושה פעולה שאינה נכללת בין רשימת הפעולות שאמרו חכמים שתהיה קונה באותו הדבר.

129. כגון בדיני ממונות.

130. עיין משנה, גיטין לב, א: בראשונה היה עושה בית דין ממקום אחר ומבטלו, ושם ע”ב: איתמר בפני כמה הוא מבטלו? רב נחמן אמר בפני שנים כו’, ועיין שם תוספות ד”ה ורב נחמן שבפחות משנים אין ביטולו ביטול אפילו בדיעבד.

131. כגון הך דלהלן הערה 142.

132. כגון בקונה מעכשיו על תנאי.

133. עיין תוספות קידושין מט, ב ד”ה דברים שבלב אינם דברים.

134. עיין כתובות עד, א.

135. עיין גיטין כה, א-כו, א.

136. עיין גיטין כט, א.

137. עיין קידושין מט, ב-נ, א.

138. מתייחס בזה לאחת מעיקרי הטענות ו”הוכחות” של עפשטיין לצדקת דבריו, שמצב העגונה אינו שונה במאומה משאר מצבים שהתורה וחז”ל המציאו להם “פתרונות יצירתיים”, דוגמת פרוזבול, עירוב, היתר עיסקא ומכירת חמץ, עיין לעיל, הערה 2. ועל כך בא דברי רבי י”א הענקין ששונה ושונה הוא, והתורה מסרה את הדבר לחכמים האמיתיים שישקלו כל דבר ודבר במאזני שכליהם , וידונו לגופו של ענין בכל מקום. וכבר אמרו (ברכות לג, א): הבדלה בחונן הדעת מאי טעמא? א”ר יוסף, מתוך שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה, ועיי”ש רש”י ש”החכם יודע להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור”. ואמרו עוד (ראש השנה יג, א)” כל מדות חכמים כך הוא, בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה פחות קורטוב אינו יכול לטבול בהן כו’.

139. מתייחס בזה לדברי המחבר ב”הצעה למען תקנת עגונות” עמ’ 20: סדרתי שהאשה בעצמה תכתוב את הגט משום שאם ימנה סופר אחר צריך שיהיה שם בשעת המנוי כדי שישמע קול הבעל דאי לאו הכי הוי מילי … ולפעמים אין סופר רגיל מצוי בשעת קדושין, ואם יהיה איש בעלמא שאינו סופר מי יאמר שילמוד לכתוב הגט בעת שיהיה צורך בזה, ובכל אופן תהיה האשה תלויה בזה הסופר, שאם ימות או ילך למדינת הים תשאר עגונה כל ימיה. אבל אם האשה עצמה תכתוב את הגט אז היא תלמד לכתוב גט כשר על פי צוי בית דין, וזה דבר ברור שהאשה בעצמה כותבת את גיטה, והיא משנה מפורשת בגיטין כב’.

והשוה למ”ש רבי זאב וואלף ראגין [עיין לעיל הערה 35] בתשובתו: באמת הצעתו הוא שהאשה עצמה תכתוב את הג”פ – לדעתי היא הצעה בטלה, כי אשה אחת מני אלף לא מצאתי שתדע לכתוב גט פטורין, ולמי תועיל תקנתו?

וע”ע פולמוס דברים בענין הראיה מהמשנה בגיטין כב במאמרו של רבי יוסף קאנוויץ “שאלת העגונה והמתקנים”, “לדור אחרון” עמ’ צז.

140. עיין בבא מציעא לד, א.

141. הוא אשר כתבנו לעיל הערה 52 שחשב המחבר לתקן יותר מרבי בן ציון אלקלעי, ונמצא מקלקל. וע”ע לעיל הערה 72.

142. וע”ע שם (עמ’ קז-קט) שרבי י”א הענקין מפלפל בדברי הרמב”ם האלו, ומוכיח מדבריו “דהבטול בא ממילא על ידי פעולת הכניסה והביאה, ואצ”ל בטל הפירוש”.

143. והשוה עוד למ”ש במכתבו להמחבר משנת תרצ”א, הובא לעיל עמ’ ???.

144. ועיי”ש שמאריך להוכיח שגם אם נשבע בשעת המנוי לא לבטלו, וכן ביטל אז כל הביטולים שהוא עתיד לבטלו, ביטולו של אחר כך קיים והמנוי בטל. ומסיים וז”ל: ועיקר הדברים הנאמרים הוא רק במקום חשש שמא יבטל, אבל לא בבטול ממש, אבל בגט שלא נכתב כדין דאדרבה הבטול (שלא) [שלו] ידוע ממילא על פי דעת בני אדם, על זה לא יועילו כל שבועות שבעולם, ואין בזה אפילו צל ספק כלל.

145. עמ’ קט.

146. = fake

147. והשוה גם לדברי “אגודת הרבנים בפוילין” (“לדור אחרון”, עמ’ מז- נז):  … ומטרתם להתיר ח”ו אשת-איש לעלמא בלא גט …

148. ובאמת כבר בראשית דרכו נתקל עפשטיין בביקורת שהוטח בפניו ממי שמכונה על ידו כ”הרבי המובהק שלי”, רבי משה מרדכי עפשטיין, ראש ישיבת סלאבאדקא, וראה “לשאלת העגונה”, עמ’ 34, שמתאר שם את המפגש שביניהם. הדברים יובאו במאמר הבא בס”ד, יחד עם דברי רבי ישראל בנימין-בענדט פייוולזאהן בתשובתו  מכת”י [עיין לעיל, הערה 35] אליו.

נספחים – תשובות חדשות מכתב יד

א. תשובת רבי עזרא אלטשולער[1]

בעזהשי”ת, א’ ויקרא תרצ”א

דוואיינוטא יע”א

יצו ה’ את הברכה חיים ושלום עד העולם להרב הגאון

וכו’ מו”ה יהודה ליב עפשטיין שליט”א רב בברוקליין מאסס יצ”ו

אחדשה”ט כדת, הנה הגיעני מחברת דמר בשם “”הצעה למען תקנת עגונות” ובשאלה אם הנני מסכים להצעה הזאת, המבוארת באר הטיב בהמחברת, ואני אינני יכול להאריך עתה כראוי לענין רם ונישא אשר כזה מתרי טעמי, חדא כי כבר פסח לפתח רובץ והטרדה גדולה בשאלות בעניני החג, כמליצת המשנה (ב”ק קטו ע”א) זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש, והשנית שאני עסוק עתה בהדפסת ספרי “תקנת עזרא” חידושים על מסכת מעילה, יעזרני נא הקדוש ברוך הוא לברך על המוגמר, והנני טרוד בהגהת ההדפסה מאוד מאוד, ולכן אבוא בעזהשי”ת בתכלית הקיצור ואת מר הסליחה.

על אודות להתיר לכתוב ולמסור גט על ידי כתבו של הבעל במקום עיגון, כבר אסף בזה הרב הגאון ר’ אהרן מענדל רב דאשכנזים בעיר קיהרה בירת מצרים[2], חבל של נביאים גדול המתירים בשעת הדחק והדפיס זה ב”קונטרס עגונות” בשנת תרפ”ד. ןכאשר שלח לי הקונטרס ושאל דעתי הענייה, השיבותי לו כי למותר לו לדרוש אחר עוד מתירים אחרי שבקונטרסו אסף כבר שלשים ושבע דעות גדולי האחרונים המתירים במקום עיגון ודחק. והוספתי לו רק דעת רשכבה”ג ר’ יצחק אלחנן אב”ד דק”ק קאוונא זצ”ל שגם הוא בספרו עין יצחק ח”ב סי’ ה’ וסי’ ו’ מתיר בשעת הדחק על ידי כתב הבעל, ואינני רואה נחיצה להעתיק לפני כת”ר דברי העין יצחק, אחרי שידוע לי שהספר הזה נמצא בנאייארק או גם בבראקליין אצל הרבנים, ולמען לא יבואו דברי ריקם ביארתי לו את המדרש שהובא בספר יערות דבש לר’ יונתן פרעגער[3] זצ”ל דרוש ג’ (עמ’ ע במהדו’ אור הספר) בזה”ל “ויהי בימי אחשורוש דא עקתא [פי’ צרה], המולך מהודו ועד כוש דא רווחא [פי’ ריוח והצלה]”, ומפרש ליה הגאון הנ”ל על פי דרכו דרך הדרוש, וכתבתי אני שבימים האלה אנו רואים את צדקת דברי המדרש בתכלית הפשטיות, שהרי היה ברוסלאנד המדינה מלך קשה ניקאלאי השני, ורדף את עמינו בכל מיני רדיפות וגזרות רעות, ודאי דא עקתא צרה גדולה, אבל המולך מהודו ועד כוש, דא רווחא, דמאן דביש ליה בהא מתא אזיל למתא אחריתא (עי’ ב”מ עה, ב), שהרי מלך על יותר ממאה ושלשים פלכים, וגם תחום המושב של ישראל היה ארבעים פלכים ויותר, הרי דדא רווחא ריוח והצלה, אבל עתה הדבר להיפך ממש, מצד המלוכה רווחא, שיש לנו על הנייר כל זכות אזרחים, אבל דא עקא שאחרי המלחמה הארופית נחלקה איירופע לממלכות קטנות מאוד והמלכיות מקפידות זו על זו ואי אפשר לנסוע ולעבור ממדינה למדינה רק בהוצאות גדולות פעסער [=דרכון] ווויזות, ולמשל מדינת ליטא היא כמעט רק פלך קאוונא, ומאן דביש ליה בהא מתא אי אפשר לו ליזל למתא אחריתא שהיא חוץ למדינה מפני ריבוי ההוצאות, הרי דא עקתא, זהו בעניני גשמיות, וכן הוא גם בעניני רוחניות, איש שהיה צריך או מחויב לגרש את אשתו היה בא לבית דין שבעירו וקראו את הסופר וכתב גט, ואם לא היה סופר בעיר הזאת הביאו סופר מאיזה עיר אחרת הרחוקה למשל עשר פרסאות, אבל עתה אם אין סופר בעיר הזאת שהבעל שם אי אפשר כלל לפעמים להביא סופר מעיר אחרת שהיא חוץ למדינה או מפני ריבוי ההוצאות, ואין עצה רק שיכתוב הסופר הגט באשר הוא שם על פי מכתבו של הבעל כדין, ואני מקצר עתה.

אולם על עיקר הצעתו דמר לעשות שליח לגירושין תכף אחר אירוסין, והאריך והרחיב בזה, והביא דעת המתירין על פי איזה מקרה או גם בכללות, אני בעניי איני יכול להסכים לזה, כי אפילו נניח שלפי ראות עינינו היום אין בזה שום חשש מכשול, ואין בזה רק תקנה תקנת עגונות, מי יודע מה יוליד יום לעתיד, הדורות מתמעטין והולכין לדאבון לבבנו ומקלו יגיד לו[4], וקולא גדולה אחת מי יודע אם לא תביא בעתיד הרחוק או גם הקרוב גם עוד קולות אחרות להכשיל את הרבים; מזקנים אתבונן, רבינו גרשון מאה”ג אסר והחרים לגרש בעל כרחה לעולם ועד, ואסר והחרים לישא שתי נשים רק עד התחלת אלף הששי כידוע [הוא חי במאה השביעית לאלף החמשי] ולמה לא אסר גם לישא שתי נשים לעולם, אלא דרגמ”ה חזה מראש בעינו הפקוחה דהתקנה שלא לגרש אשה בעל כרחה הוא תיקון עולמי, אבל התקנה שלא לישא רק אשה אחת ברור היה לו כי היא תקנה גדולה רק עד אלף הששי, אבל אחרי כן יוכל היות כי על פי שינוי הדורות לא תהיה תקנה גדולה ושמא גם קלקול [והרי יש באמת עתה חושבי מחשבות שבימינו אלה יהיה הטוב להתיר שתי נשים ואין להאריך בזה] לכן לא תקנה רק על משך מאתים שנה בקירוב עד אלף הששי, ואחרי כן הדבר יהיה ביד חכמי הדור אם להמשיך האיסור להלן אם לא[5].

ואנחנו, כלומר אני בעצמי, הנני מכיר את עצמי לקצר הראות ואינני יכול לראות מה יקרה לעתיד אפילו בשנים מועטות וכל שכן באחרית הימים הרחוקים, אם לא תביא תקנה כזאת, רעפארם כזה, מכשולים גדולים בחיי במשפחה של עמינו גם בעתיד הקרוב, וכל שכן בעתיד הרחוק, לכך הנני שב לומר כי אנכי אנני יכול להיות מן המסכימים להצעה הזאת; וה’ הטוב ומטיב יגדור פרצות עמו, ובמהרה יקוים לנו דברי הנביא הושע (ב, כא) “וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט וברחמים”, וגו”מ אמן.

          דברי מכבדו כרום ערכו ומברכו בכט”ס, עזרא במהרי”ל אלטשולער

                                                          החופ”ק הנ”ל

          והנני שולח למר בזה מתנה “קונטרס עגונות” הנ”ל, וגם את ספרי “תקון האדם”, ומחיר הספר כפי נדבת לבו. הנ”ל

ב. תשובת רבי משה צבי אריה ביק[6]

בעזה”ש

                                                אור ליום ג’ פ’ צו ח’ ניסן תרצ”ו לפ”ק בראנקס נ.י.

כבוד כנסת “הרבנים האמריקאים”!

קבלתי לפני שבועות אחדים את הגילוי דעת שלכם לשאלת העגונה. והנה דבר זה כבר נידון בגדולים ה”ה: הגאון האמתי רבן של כל בני הגולה מוהר”ר יוסף ראזין זצ”ל מדווינסק במכתבו מיום ד’ כ”ג תמוז תרצ”ה ונדפס בהפרדס חודש אלול תרצ”ה, והגאון הלז מוחה בכל עוז נגד תקנתכם ואומר שבשבילה יתרבו ממזרים בישראל ח”ו, ושני לו הגאון הגדול מרן אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל במכתבו מיום כ”ב מנחם אב לאגודת הרבנים דאמריקא ובמכתבו מכ”ז סיון תרצ”ה להגאון האמתי מוהר”ר חיים עוזר גראדזענסקי שליט”א מוחה גם כן בכל עוז נגד תקנתכם, וגם בטלגרמא [=מברק] לאגודת הרבנים מחה הגאון הלז בכל עוז, ונדפס הכל בהפרדס הנ”ל. ולהבדיל בין חיים לחיים הגאון האמתי פאר דורנו מרן חיים עוזר גראדזענסקי מווילנא וסיעת מרחמוהי הגאונים הגדולים הרבנים וראשי הישיבות כמו הגאון הגדול מרן שמעון שקאפ והגאון הגדול מרן ברוך דובער לוובאוויץ ועוד, כולם יעמדו על הברכה ויאריכו ימים ושנים יצאו במחאה גלויה נגד תקנתכם ונדפס בהפרדס חדש שבט תרצ”ו, וכולם אומרים שתקנתכם קלקלה היא וכולם אוסרים לשמוע לכם ולעשות שליח במעמד הנשואין. ועתה אשאלכם, איך תרימו ראש נגד הגאונים הנ”ל? ואיך תדברו סרה ברבותינו הנ”ל אשר כל בית ישראל נשען עליהם? האם תאמינו שרבנו הגאון רבי יוסף ראזין זצ”ל ולהבדל בין חיים לחיים רבנו הגאון חיים עוזר גראדזענסקי שליט”א ושאר כל הגאונים הנ”ל אשר נגלו לפניהם כל חדרי התורה, נעלמה מהם הלכה זו שר[א]ביי עפשטיין מבאסטאן גלה אותה? האם תאמינו שהגאונים הנ”ל אשר מפורסמים המה בצדקתם וחסידותם אינם שמים לב ונעשו אכזרים להעגונות? האם תאמינו ש”המחבר המלומד” ראביי עפשטיין נ”י יכול לעמוד בקשרי מלחמת התורה נגד הגאון מדווינסק זצ”ל או נגד אחד משאר הגאונים הנ”ל? אתמהה! אם תאמינו ככה. לא! לא! אי אפשר הדבר, כמעט שברור לי שעמק עמק בקרב לבכם יודעים אתם שאין כל ערך ושיווי בין הגאונים הנ”ל ובינכם, בתורה וביראה, ואם כן מדוע לא יראתם לדבר בעבדי ה’? ומדוע יקויים בכם הקרא (ישעיה ג, ה) ירהבו כו’ (הנער בזקן והנקלה בנכבד)? בטח תשובו מדרככם ותחדלו מלהתעסק בהלכות חמורות ששיכות הנה לגדולי הדור.

שנית אשאלכם: בהגילוי דעת שלכם אתם קוראים הלכה זו בשם “הדין היהודי”, ולא נזכר אף במקום אחד בשם “דין תוה”ק” כרגיל בספרי הפוסקים. ויש לי חשש שמאמינים אתם שהלכות אשת איש וגטין הם דינים שנתקבלו בין היהודים, ובדבר הזה אינכם מאמינים שכל דיני התורה, הן תורה שבכתב והן תורה שבעל פה, נאמרו לו למשה רבינו ע”ה בסיני מפי הקדוש ברוך הוא. ועיין כתובות ע”ב (ע”א) חלוק בין דת משה הוא דת תוה”ק לדת היהודית והוא דת שנתקבל בין היהודים, ואתם הרהבתם עוז בנפשכם לקרא לדיני גטין בשם הדין היהודי, אוי לנו שעלתה בימינו כך שאנשים שאינם מאמינים בתורה מן השמים יורו הוראות הישראל, ואנשים שאינם מאמינים בעיקר גדול מעיקרי הדת, ונקראים בשביל זה אפיקורסים וכופרים בתורה כמבואר ברמב”ם פ”ג מהלכות תשובה ה”ח, ירהבו עוז בנפשם לדבר נגד גאונים וקדושים בישראל, ולומר שלהם להכופרים נודעו דיני תוה”ק ולא להם ח”ו, אוי להן לעינינו שכך רואות, ואוי להן לאזנינו שכך שומעות. ולכם אשאל, אם אינכם מאמינים בתורה מן השמים, ורק כל דיני התורה הם דינים יהודיים שנתקבלו בקרב העם היהודי, מה לכם לעשות תקנות [בשלוחון?], הלא יכולים אתם לעקור את דיני תוה”ק מכל וכל לעשות תורה חדשה ולגבב דינים חדשים ולקראם “דיני כנסית הרבנים האמריקאים”. ואלה הצאן האובדות המאמינים כמותכם ילכו אחריכים, והמאמינים האמתים יחדלו מדרככם ויסורו מכם. אבל עכשיו גם המאמינים האמתים נבוכים הם בדרך וטועים אחריכם, ולמה תעשו ככה?

          והנה יכול להיות שטועה אני בכם וחשדתי בכם בחנם ומאמינים אמתיים אתם, ואם כן הוא הדבר אני חוזר מדברי הנ”ל ומבקש מכם שתמחלו לי שחשדתי בכם בחנם. אבל בין כך ובין כך הסתלקו מהלכה זו וקבלו תורתם של גאוני וגדולי הדור, מאורינו ומורינו, ואליהם תשמעו, ואל תפרצו בכרם ישראל; ולקרות לפרצה זו רחמנות, אדרבה אכזריות היא זו לחלל קדושת ישראל, שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, כמבואר ברש”י ריש פרשת קדושים (ויקרא יט, ב), והוא מחז”ל. ואכזריות גדולה היא להרבות ממזרים בישראל, ובשביל רחמנות על עגונה פרטית אתם מתאכזרים על כלל ישראל כולו, לא זו הדרך התורה והדרך הישראלי, ואדרבא העושה סיג וגדר לכרם ישראל הוא הרחמן, ובפרשת עיר הנדחת כתוב (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ועיין ברש”י שם. חדלו לכם מנגוע בקדושתן של ישראל וחדלו לכם מלסרס הלכות ודיני תוה”ק.

          והנה יש לי דברים להראות איך תקנתכם אי-אפשרית היא לא להלכה ולא למעשה, אבל חס לי לפעוט כמוני מלדבר במקום גדולים ומלדבר דברים פשוטים במקום שכבר מחו בו רבותינו הגאונים. אבל אבוא כיהודא ועוד לקרא, ובתור יהודי חרד לדבר ד’ ובתור מאמין שכל דיני תוה”ק שבכתב ושבעל פה נאמרו לו למשה בסיני מפי הקדוש ברוך הוא, אני מוחה בכם בכל עוז שלא תוציאו תקנתכם מכח אל הפועל ולא תשלחו יד בדיני תוה”ק ובכרם ישראל.

          מקוה אני שתחזרו בכם ותכירו את האמת ונפקחו עיניכם לראות את המורים האמתיים של ישראל ולא לסמוך על “מחבר מלומד”, ואז יהיה שלום על ישראל.

                                                          דברי הכואב ונאנח על חלול תורתנו הקדושה

                                                          משה צבי אריה ביק

ג. הגהות רבי חיים דוד רגנשברג[7] על הצעת עפשטיין

לעמ’ 7, הצעת הרב הספרדי בירושלים: ראשית הוא מחליט שמנוי שליח לכתיבת הגט מותר אפילו קודם הקדושין, ואעפ”י דגרסינן ביבמות דף נב’ ע”א כתוב גט לארוסתי… הרי זה גט מפני שבידו לגרשה ולאשה בעלמא אינו גט היינו דוקא אם הגט נכתב קודם הקדושין אבל אם השליחות נעשה קודם הקדושין והגט עצמו נכתב לאחר הקדושין שפיר דמי וכו’. נ”ב: זהו דבר שאי אפשר דאפילו ביבמה כתבו התוספות שם ד”ה ליבמתו מהו אם נכתב הגט קודם יבום לא מהני וטעמא משום שלא לשמה אף שאין חסרון דבר שלא בא לעולם כיון דבידו ליבמה בעל כרחה, כל שכן באשה דעלמא, אלא ודאי דהגמרא איירי שנכתב הגט בזמנו.

לעמ’ 8: ומתרץ דכוונת הגמרא ]דנזיר יב, א[ היא לאו דמדינא לא מצי משוי שליח אלא דאומדנא היא דלא משוי שליח במילתא דלא מצי עביד השתא אבל אם פירש בפירוש שתהא שליחות אפילו במילתא דלא מצי עביד השתא שליחות מעליא היא. נ”ב: האיך אפשר לפרש ככה, הרי הגמרא בנזיר שם מקשה מאפטרופס ושם התנה בפירוש.

שם: ומסיק [המחבר] שבמקום שיש חיוב על הבעל לקיים הבטחתו אל האשה ואם יקיים הבטחתו עומדת היא להתקדש לו לא מקרי דבר שלא בא לעולם. נ”ב: דבריו אינם מבוארים כלל. ואפשר הרי בזמן הזה שאסור לו לגרש בעל כרחה הרי זה כבר [בטל???] מצד האשה כיון דאין בידו לגרשה.

לעמ’ 9: זה ליתא דעדים החתומים על שטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי”ד. נ”ב: זה לא נקרא שטר ולא אמרינן כגון זה נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין.

שם: ובשטרי גרושין אפי’ קיום לא צריך כדאיתא בכתובות דך ג’ ע”א. נ”ב: בגיטין.

שם: לכן נראה לי ברור שאין צריך לטרוח בי דינא בשעת קדושין אלא יעמוד החתן לפני הרב המסדר ולפני העדים ויקדש את הכלה כו’. אם יש שמה שלשה יכול לעשות בית דין כי בקיום שטרות עד נעשה דיין.

לעמ’ 16: ולפיכך מובן מאליו שאפילו חתימת ידו הוי כמו הרכנה דמה לן כתב הרבה או כתב מעט סוף סוף כתב ידו הוא. נ”ב: זה לא פשוט כל כך כי שמא דוקא אם כותב אני ממנה אותך לשליח הוי כמו הרכנה, ואין דמיון לכתב בכתב ידו לגבות מבני חורין.

שם: ובפירוש כתב הרשב”א בחידושיו לגיטין דף כט’ ע”א בד”ה אמר. נ”ב: וכן כתב הרמב”ם פ”ט מגירושין הל”א אמר לשנים כתבו וחתמו ותנו לפלוני שמוליך וכו‘.

לעמ’ 19: ההצעה שלי: קודם הקדושין יסדר הרב שטר מנוי שליחות וזה נוסחו:… הרי אני פב”פ ממנה אותך את אשתי פב”פ לכתב גט לעצמך בפני בי”ד פלוני. נ”ב: ואם ימותו הבית דין שהיו קיימים בשעת מינוי בפני מי תתגרש אז?

הערות

1. ראה עליו לעיל, הערה 65.

2. נולד י”א ניסן תרכ”ו בטבריה לאביו רבי נתן. משנת תרנ”ד עד שנת תרפ”ז שימש כאב”ד לקהילת האשכנזים בקהיר שבמצרים. נלב”ע בחיפה, שנת תרפ”ח. מחבר ספר “סמיכת חכמים” בו הוא מצדד בחידוש הסמיכה להלכה ולמעשה.

3. ר”ל, מן העיר פראג.

4. עיין לעיל, הערה 66.

5. עיין לעיל, הערות 68-67.

6. מגדולי הפוסקים בארצות הברית אחרי מלחמת העולם השניה. נולד ברוסיה לאביו רבי חיים אב”ד מעז’בוז’ והגיע לארה”ב אחרי מלחמת העולם הראשונה. שימש כרב בבראנקס, נ. י. ואח”כ כאב”ד קהילתו בברוקליו.

מאמר זה התפרסם במאסף “ישורון” כרך ט’

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים