אין תנאי בנישואין – סקירה היסטורית – א

הרב צבי גרטנר
י"ב אלול ה'תשע"ב

דיין בביה”ד דרכי הוראה, וביה”ד ירושלים העתיקה.

מח”ס “כפיה בגט”

בס”ד

המאבק על קדושת הייחוס בישראל

סקירה היסטורית וגילויים חדשים על השתלשלות ההצעות,

ועל נימוקי ההתנגדות של גדולי התורה וההלכה

רבי אריה ליב הכהן זצ”ל כותב אודות אביו החפץ חיים זצ”ל[1]:

היה מצטער תמיד על הגלות הארוך, אמנם היה מנחם את עצמו שמאפס מעשה החלו בני עמנו להתענין בתורתנו ביותר, ובמשך הימים נתבארו כל דברי התורה על ידי גדולינו, ונתחברו המשנה והגמרא. כן אחרי זמן הגמרא, עמדו חכמים וביררו וליבנו ועשו אזנים לתורה, כן נתבארו סודות התורה על ידי חכמים רבים. ומי יודע אם בהיותנו בארצנו, כל אחד תחת גפנו ותאנתו, אם באנו לידי זה, [שהרי בימים הראשונים היו עמי הארץ ונתחבר מסכת שלימה דמאי בשביל זה, ועכשיו כולם יודעים את ה’, וכבר כתבו הפוסקים שעכשיו אין דין עם הארץ לענין כמה דברים]. אמנם היה מסיים, ‘אז דיא תורה איז שאהן אויסגעפיינט געווארן אין אלע מקצועות, צוא וואס פוילען מיר יעצט אין גלות?’ (=’אבל התורה הרי כבר נפתחה בכל המקצועות, אם כן בשביל מה אנו מתעצלים כעת בגלות?’) ובשביל זה היה תקותו חזקה כי קרוב מאד יום הגאולה, כי לא יזנח ד’ את עמו על לא דבר.

והנה, לעתיד לבוא כשיפתחו הספרים אשר כתבום אליהו ומשיח ועל החתום הקדוש ברוך הוא[2], ויתבהרו ויתבררו הדברים, מי המה האנשים אשר קרבו את הקץ במשך שנות דור דור ובאלו פעולות, אין ספק שהפולמוס בפרשת “אין תנאי בנישואין” יתפוס מקום נכבד¾פולמוס אשר חבק עולמות והשתרע על פני עשרות בשנים ותקופות מתקופות שונות, ואשר נטלו בו חלק עיני העדה, גדולי רבני ישראל אשר בכל אתר ואתר, ובראשם מרנן ורבנן הגאונים רבי דוד פרידמאן (קארלינר)[3] ורבי חיים עוזר גרודזנסקי[4] זצוק”ל¾ואף הוכרע לבסוף על ידי כולם באופן חד-משמעי להלכה ולמעשה ש”אין תנאי בנישואין”!!

והנה, רוב הדברים שנאמרו ונכתבו בסוגיא זאת נחקקו בשעתו עלי ספר, תחילה בחיבור “אין תנאי בנשואין”, המתייחס להצעה שהועלתה על ידי מקצת רבני צרפת בשנת תרס”ו[5], ובהמשך בחיבור “לדור אחרון”, המתייחס להצעה שהועלתה על ידי “רבני” התנועה הקונסרבטיבית בארצות הברית בשנת תרצ”ה[6]. אך לאחרונה התגלו דברים חדשים הקשורים לפרשה זו, חלק בכתב יד, וחלק פורסם בכתבי עת נדירים. בהמשך הדברים נביא גילויים אלו[7], והרי הם:

          א) מאמר “הגירושין לפי ההלכה”[8] מרבי עזריאל הלדסהיימר זצ”ל[9].

          ב) השגות מהנ”ל על הצעה בענין תנאי בנישואין[10].

          ג) תשובה מרבי שמואל יצחק הילמן זצ”ל[11].

          ד) השגות מרבי חיים דוד רגנשברג זצ”ל[12] על קונטרס “הצעה למען תקנת עגונות”[13].

בהזדמנות זאת נסקור בקצרה את השתלשלות הפרשה על גלגוליה השונים¾מאז ועד היום.

                                               הצעת צרפת, תרמ”ו

ראשיתה של פרשה זאת התחילה בשנת תרמ”ד כאשר יצאו חוקים חדשים בארץ צרפת להנהיג הגירושין בין איש לאשתו[14] אפילו שלא ברצון הבעל, רק על פי שופטי המדינה, והיינו ש”ריב כי יהיה בין איש לאשתו, עד שופטי המדינה יבואו. ואם ימצאו טענות האחד בצדק, יגרשו אותם שלא ברצון השני, ויצא פסק דינם כי פנוים המה להנשא”[15]. ואז גם בין היהודים קמו המתקנים אשר חתרו להתאים דעת תורת משה שהיא נצחיית לדעת המחוקק הצרפתי העשויה להשתנות בכל דור[16]¾ומה גם שכתוצאה מחוק הנזכר “יהיו לפעמים ענינים קשים, כי אם יגורש הבעל ויתפרד מאשתו שלא ברצונו, ינקום ממנה ולא יתן לה ספר כריתות כדת משה, ויושבת עגונה. והנשים האלו צועקות הבו עצה, כי נהיה מותרות להנשא ולא נשב בכבלי העיגון. והרבה פרוצות תנשאינה רק על פי פסק שופטי הממשלה לאנשים שאינם חוששין לדת ישראל”[17]. ואחד מרבני צרפת, וה”ר מיכאל ווייל שמו, יצא לפרוץ גדר ולמצא היתר בגט ערכאות[18], ו”היינו שסופר הטריבונאל בקי ואומן במלאכתו יעלה בערכאות שלהם מכח איזה טענה של כפיה הנזכרת באבן העזר ונכתב לשם האשה ובא לידה בפני עדי מסירה”[19]. ואלו היו “ראיותיו ונימוקיו”:

          א) מה שאמרו בגט מעושה שכופין הבעל עד שיאמר רוצה אני.

          ב) שנינו במסכת גיטין יא ע”א שרבי עקיבא ורבן שמעון בן גמליאל מכשירים גט הנעשה בערכאות של גוים.

          ג) הרי מצינו בכמה מקומות בש”ס שכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה.

ומחו ליה גדולי רבני אותו הדור במאה עוכלי[20], דמה שהביא ראיה מגט מעושה אדרבה מוכח להיפך, “מי לא יבין זאת כי מזה ראיה ברורה להיפך, דאי אינו צריך רצון הבעל למה לן לחובטו בישראל או על ידי נכרים עד שיאמר רוצה אני, הא גם בלא אמירתו כשר, ובהדיא אמרו “וכתב לה מדעתו”, ואיך נכשיר גט הנעשה על ידי השופטים בלא ידיעתו ושלא בפניו, היכן דעתו של הבעל?”[21] ומה שהביא ראיה מגט ערכאות אינו ענין כלל לזה, “דשם הוא גט שנכתב על ידי הבעל מרצונו, רק שחתמו עליו עדים נכרים . . . אבל אם שופטי הממשלה יחריצו פירוד בין איש לאשתו שלא מדעת הבעל, אינו בגדר גט כלל רק חספא בעלמא”[22]. ומה שחשב לצרף להצעתו הנימוק של אפקעינהו כו’, כבר כתב בשו”ת הרשב”א סימן אלף קסב   “שאין כח ביד החכמים להתיר אשת איש לעלמא רק במקום שיש גט ויש על הגט חשש כו'”[23]. ועוד, שאין כח ביד חכמים שלאחר תקופת התלמוד להשתמש בכח אפקעינהו כו’ במקרים שלא הוזכרו בגמרא[24].

ובאר לנו את הענין רבינו הנצי”ב[25]:

. . . שקנין אשת ישראל לבעלה אינו כקנין שאר חפצים שבית דין יכולים להפקיר ולהפקיע שלא ברצון בעלים אלא כהקדש, וכמו שאי אפשר לבית דין הגדול להקדיש בהמת האדם בלי רצונו ודיבורו שיאמר רוצה אני להקדיש כך אי אפשר לבית דין הגדול להפקיע קדושת אשה לאיש[26].

ובסופו של דבר בראותם כי דברי ה”ר ווייל הוא דעת היחיד, נשתקע הדבר לגמרי[27].

                                               הצעת צרפת תרנ”ג

אבל עדיין לא נחו בזה בצרפת, כי אחר שבטל ההיתר הנ”ל יצא אחד בעצתו לתקן לעשות קדושין על תנאי שיאמר לה בשעת קדושין “הרי את מקודשת לי באם ששופטי הממשלה יגרשו אותנו, ולא אתן לך ספר כריתות כדת משה וישראל, לא יחולו הקידושין”[28].

ועיקר הנימוק על פי דברי הרמ”א באה”ע סימן קנז ס”ד: “והמקדש אשה ויש לה אח מומר יוכל לקדש ולהתנות בתנאי כפול שאם תפול לפני מומר ליבם שלא תהא מקודשת”[29].

הצעה זו נתקלה בהתנגדות הרבנים רבי יהודה לובעצקי[30] ורבי משה ווייסקאפף[31], שהשיבו[32] לבעל התקנה שאין זה מועיל, הן במישור ההלכתי (ויבואר בהמשך), והן במישור המעשי, ש”גם לכל הדעות צריך שני עדים כשרים בשעת ביאה, אשר הוא דבר שאי אפשר במדינת צרפת עולם הנימוס”[33].

ובשנת תרנ”ג כאשר האיץ בהם הרב הראשי של צרפת רבי צדוק הכהן[34] לעיין בדבר זה, הסכימו לפנות בזה אל הגאון רבי יצחק אלחנן[35] “גאון דורנו . . . אשר כמעט כל בני הגולה סומכין עליו, וכאשר יגזר כן יקום”[36].

וזה אשר השיב[37]:

          ב”ה יום ב’ ד’ סיון תרנ”ג, קאוונא.

כבוד ידיד ד’ וידי”נ הרב הג’ המפורסם לתהלה וכו’ כש”ת מו”ה צדוק הכהן נ”י הרב דק’ פאריש והמדינה שלו’ וכט”ס.

אחדשה”ט, מכתבו הגיעני במה שדרש ממנו לחוות דעתי ע”ד העצה במדינתם שקשה לעשות גיטין ועל כן עלה בדעתם לעשות הקדושין בתנאי, וכמו בהיבם מומר כו’. ועל זה הנני להשיבו כי חלילה לעשות כן ואין זה נכון לדינא כלל, וקשה לי כעת לבא בארוכה בזה מחמת רוב חולשתי, ורק בקצרה באתי להודיע דעתי אשר זה הוא דבר בטל מן הדין וישתקע הדבר וכו’. וד’ יהיה בעזרנו להקים הדת על תלה ויסיר מאתנו כל מכשול ומפריע תורתנו הקדושה א”ס. עתה הנני לברכו כו’ כנפשו ונפש ידידו הנאמן והדוש”ת בלונ”ח ומצפה לישועת ה’ במהרה.

                                                                                      יצחק אלחנן ספעקטאר

                                                                                         החופ”ק קאוונא

ובמכתב להרבנים הגאונים לובעצקי ו-ווייסקאפף כתב עוד:

ע”ד שהציע לפני עצה ע”ד הקדושין והחופות במדינתם שיעשו על תנאי וכמו ביבם מומר כו’, הנני להודיע כי נבהלתי מזה, וחלילה לעלות על הדעת לעשות כן, כי אין זה נכון לדינא, וגם ע”י זה יתרבו מכשולים רבים בעו”ה, ועל כן ישתקע הדבר ולא יאמר זה כלל. ולבא בארוכה קשה עלי כעת, מחמת רוב חולשתי ד’ ירחם, אך בקצרה באתי כי יפרשו מזה ולא יזכר ולא יפקד זה כלל. ולכמותו יספיק הקצור. עתה הנני לברכו כו’ ידידו מברכו ברוב חו”ש והצלחה.

                                                                                                יצחק אלחנן

                                                                                      החופ”ק קאוונא[38]

והאמת ניתנה להאמר שבמלים הספורות האלו: “וד’ יהיה בעזרנו להקים הדת על תלה ויסיר מאתנו כל מכשול ומפריע מעל תורתנו הקדושה”, קיפל הגאון רבי יצחק אלחנן זצ”ל השקפה שלימה על המכונה כיום “בעיית העגונה בזמנינו”¾שרשיה, גדרה, ותמצית ענינה.

את אותו ענין שביטא רבי יצחק אלחנן בקצרה, מצאנו לאחר כמה שנים במאמרו הנפלא[39] של רבי יצחק קוסובסקי-שחור[40], רבה של יוהנסבורג שבדרום אפריקה, ואלו דבריו:

ראשית דבר עלי להדגיש, כי בשם “עגונה” משתמשים בעת האחרונה פשוט שלא כראוי. שם זה הונח בעיקרו על “אשה שהלך בעלה למרחקים ואין ידוע אם הוא חי או מת” (עיין האוצר לרש”י פיין ובאוצר ישראל של מר אייזנשטיין) לעומת זאת, אשה שבעלה חי וישנו לפנינו, אלא שמפני שנאתו אליה אינו רוצה לדור עמה, ואינו רוצה גם לפוטרה בגט, אשה כזו איננה עגונה במובן הרגיל של מלה זו, ואין זה אלא סכסוך בין איש לאשתו המוטל, ככל סכסוך שבין אדם לחברו, למשפטו של הבית-דין העברי ובשעה שהיה כח בית דין יפה להוציא לאור משפט ולהכריח ולקיים את פסקיו (זאת אומרת עד שבטלה האוטונומיה של הבית דין העברי כתוקף חוקי אזרחיים), היו סכסוכים שכאלה נגמרים בבתי הדינים של ישראל על יסוד הדין, המגן בכל עז על זכויותיה של האשה העברית.

הן דבר ידוע לכל הוא, שזכותו של הבעל לגרש את אשתו נגד רצונה[41], זכות זה בטל זה שנות אלף ע”י רבינו גרשום מאור הגולה, שהטיל חרם לבלי השתמש בזכות זה, ומני אז נשתוו הבעל ואשתו בזכויותיהם בנוגע לגט[42]. אם הבעל אינו רוצה לדור עם אשתו ואינו פוטרה בגט, אף אם ירצה לתת לה מזונותיה, הרשות ביד האשה לדרוש מבית דין: או שיכפו את הבעל בכל מיני כפיה לפוטרה בגט, או שיטילו עליו עונש כסף קבוע על פי הדין, להוסיף על כתובתה בכל שבוע ושבוע, בכדי להכריחו על ידי זה לשנות את יחסו אליה ולהתקרב לה[43]. כן הרשות ביד האשה לדרוש מבעלה גט על ידי כפיה גם במקרה אם היא אינה רוצה לדור עמו מפני טענתה “מאיס עלי”, זאת אומרת שהיא מואסת בו, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה (רמב”ם פי”ד מאישות ה”ח) (כמו שהעיר הרב הראשי פרופ’ י. ל. לנדא במאמרו בגליון כ”ז בעתון “ברקאי”), אין זאת תקנה שהתקין הרמב”ם ז”ל מדעתו, כי אם פסק הלכה הנוסד על תלמוד ערוך, (כתובות דף ס”ג), ולדעתו זו של הרמב”ם מסכימים עוד הרבה מהפוסקים הראשונים, אמנם רבינו יעקב ת”ם (בתוספות שם), והרבה פוסקים אחרים עמו, חולקים על זה ומפרשים את דברי התלמוד שם באופן אחר, זאת אומרת שבמקרה שכזה הרשות ביד האשה לדרוש רק שיפרד בעלה מעליה ולא יכריחנה לדור עמו נגד רצונה (סעפעריישאן=הפרדה), אבל לא שיכריחו את הבעל לתת לה גט, מפני שיש לנו לחוש “שמא עיניה נתנה באחר”.

מכל האמור יוצא לנו ברור, שהדין העברי מגין למדי על זכויותיה של האשה ונותן לה את האפשרות הגמורה להשתחרר מתחת יד בעלה, ובשעה שהיה כח בית דין יפה לא רק לדון כי אם גם להעמיד את משפטו על תלו, היו סכסוכים שכאלה שבין איש לאשתו נחתכים על ידי בית דין בהתאם לדיני השולחן ערוך, ולא היה אז כל מקום לזעקת נשים אומללות המתעגנות תחת יד בעליהן האכזרים.

לפני המלחמה העולמית היה שורר ברוסיה חוק, שכל עניני גיטין וקדושין אצל היהודים צריכים להיות נחתכים בהתאם להדין העברי. על יסוד החוק הזה, היתה יכולה אשה במקרים האמורים, להציע לפני בית המשפט של הממשלה פסק דין של איזה בית דין, שבעלה מחויב על פי דיננו לפוטרה בגט, ואז היה שלטון החוק מכריחו לזה. אמנם דבר זה היה כרוך בפרוצידורה יורידית ארוכה והיה דורש זמן רב ולפיכך קשה היה למעשה להשתמש שמה בחוק צודק זה.

בכל אופן הלא ברור הדבר, שהאחריות בעד גורלן המר של הנשים האומללות מסוג זה, אינה מוטלת כלל על הדין העברי, כי אם על החוקים המודרניים של ארצות גלותנו, ששללו מהבית דין את הכח לדון ולהורות ולהוציא כאור משפטו!

והן הן דברי הגאון רבי יצחק אלחנן זצ”ל בקצירת האומר, שכלפי טענת המערערים ש”במדינתם קשה לעשות גיטין” נשא תפלתו לפני שוכן מרום ש”יסיר מאתנו כל מכשול ומפריע מעל תורתנו הקדושה”!

                                              הצעת צרפת תרס”ו

תשובתו הקצרה והחד-משמעית של הגאון רבי יצחק אלחנן זצ”ל פעלה אכן את פעולתה, ובאמת נשתקע הדבר כל ימי חיי רבי צדוק הכהן. אולם אחר פטירתו בשנת תרס”ו, כשהתאספו רבני ודרשני צרפת לעשות לו כבוד האחרון, נתועדו גם כן לעשות תקונים בדת, ונשמע כי עלה ההסכם לתקן קדושין על תנאי באופן שתצא האשה אחר גרושי הממשלה ותנשא לאחר, שיאמר לה בשעת הקדושין “הרי את מקודשת לי באופן שלא תשארי עגונה ממני ואם יתרצו שופטי הממשלה גירושין לא יחולו הקדושין ותצא האשה ותנשא בחופה וקדושין”[44]. וצרפו לתקנת קדושין על תנאי, את היתרו של הרב מיכאל ווייל מהפקעת הקדושין[45].

משנוכחו הרבנים לובעצקי ו-ווייסקאפף לראות שכל מאמציהם לסכל את הרעיון לא נשאו פרי[46], וההבטחות שניתנו להם שלא יוחלט שום דבר טרם ישאלו את פי גדולי הדור[47] לא קויימו, אלא אדרבה קראו אסיפה ואישרו את ההצעה להלכה ולמעשה[48], הם יזמו פנייה לחכמי וגדולי הדור די בכל אתר ואתר[49].

במכתבם הם מגלים את השתלשלות הפרשה על גלגוליה השונים, מאז התחלתה בשנת תרמ”ד ועד הלום, ואת השגותיהם והתנגדותם הנחרצת להצעה המוצעת, ומציינים עוד ש”אך עם כל זה הניחו [המתקנים] עדיין מקום להתגדר בו, כי כתבו אשר התקנה הזאת לא תצא לפעולות עד כלות משך ששה חדשים. ולכן עוד יש תקוה כאשר יצאו הרבנים הגדולים במחאה גלויה, אולי ישובו מה’פסק’ שלהם, ולא תקום הגזירה הרעה ליהודי צרפת ולכל ישראל”[50].

פנייתם הנרגשת לא נשארה כקול קורא במדבר בלי מענה, וכאמור בראש המערכה עמדו מרנן ורבנן הגאונים רבי דוד קארלינר ורבי חיים עוזר, אשר הזדרזו להשיב במכתב אחד בחתימת שניהם “כי הדבר פשוט ואין צריך לפנים, כי אין שום ממש ותוקף בזה על פי דין. והמתגרשת בערכאותיהם בלי גט על פי דין כדת ישראל¾הרי היא אשת איש גמורה ובניה מאחר ממזרים, ואין שום עצה ותקנה לזה”[51].

ומי רואה את אלו יוצאים והם אינם יוצאים, ורבים וטובים מגדולי רבני התקופה צירפו אף הם את קולותיהם להני תרי קברניטי הדור, כאשר הבולטים והמפורסמים מביניהם הם [לפי סדר הופעת מכתביהם\תשובותיהם בספר]: מרבני מערב אירופה הקרובים אל החלל, רבי דוד צבי האפמאן[52], רבי מרדכי עמרם הירש[53], רבי שלמה ברויער[54], רבי נתן באמבורגער[55], ועוד.

ומרבני גליציא, רבי שלום מרדכי הכהן [המהרש”ם][56], רבי אריה ליבוש הלוי הורוויץ[57], ועוד.

ומרבני רוסיא ופולין, רבי משה דאנישעווסקי[58], רבי יצחק יעקב רבינוביץ [ר’ איצ’לה פאניוועז’ר][59], רבי חיים הלוי סאלאווייציק [הגר”ח מבריסק][60], רבי מאיר שמחה הכהן [האור שמח][61], רבי מלכיאל צבי טננבוים [הדברי מלכיאל][62], רבי יחיאל מיכל הלוי עפשטיין [הערוך השלחן][63], רבי אליעזר ראבינאוויץ[64], רבי אליעזר גארדאן[65], רבי מנחם קראקאווסקי[66], ורבני בברויסק, רבי משה שמואל שפירא ורבי שמריהו נח שניאורסון[67], ועוד מכתבים מרבנים מכל קהילות ישראל.

ולא נחה עוד דעת הרבנים עד שפרסמו מחאה גלויה[68], ועל החתום רבי דוד קארלינר, רבי חיים הלוי סאלאווייציק, רבי צבי הירש ראבינאוויץ[69], רבי חיים עוזר, רבי אליעזר גארדאן, ורבי אליהו חיים מייזל[70]. ומלאו אחריהם כמאה מרבני וגאוני רוסיא ופולין[71], כעשרים מרבני ירושלים[72], כעשר מרבני אמריקה[73], וכששים מרבני גרמניה [אשכנז], הולנד, בלגיה, דנמרק, רומניה, ואוסטריה[74].

ורבני אונגארן אף הם פרסמו מחאה נפרדת מטעמם[75], ועל החתום ועד הרבנים דמדינת אונגאראן, ה”ה: רבי יעקב קאפל רייך[76], ורבי משה גרינוואלד[77], ורבי ישעיה זילברשטיין[78], ורבי משה צבי פוקס[79], ורבי אלעזר לאוו[80], ורבי פנחס אבדק”ק סאללאש[81]. ומלאו אחריהם כתשעים מרבני מדינתם[82]. וכן עשו רבני גליציא שהתאספו ביום ג לסדר תבא, טו”ב אלול תרס”ז, בסאנדאווא ווישניא, ונסחו מחאה גלויה אף הם[83], ועל החתום המהרש”ם, ומלאו אחריו כששים רבנים שהיו אתו על האסיפה[84], ועוד כשלשים שלא היו שם, אך צירפו חתימותיהם לאחר זמן[85].

                               עיקרי נימוקי המתנגדים להצעת צרפת, תרס”ו

והנה, אין המקום והזמן מספיק להעלות על הכתב את כל הדו”ד שנאמרו נגד הצעת רבני צרפת, וכבר כתב רבי דוד קארלינר[86]:

          אדיר חפצי היה להשיב לכבודו בארוכה לבאר לפניו את כל עומקה של ההלכה ודיני קדושי תנאי וכל הסוגיות השייכות ונוגעות ברב או במעט לענין זה בשני התלמודים, על פי דברי כל גדולי רבותינו הראשונים ז”ל, מבלי להניח שום דבר ומקום למתעקשים לטעות ולמצוא מעין ראיות והוכחות לדעתם הנפסדת בענין זה, כאשר כה הורגלתי מעודי להקיף את כל הענינים לבאור ההלכה אשר אני מעיין בה[87]. ומפני חולשתי שנתגברה בימי הקור לא היה ביכלת בשום אופן למגינת נפשי למלאות חפצי זה.

על כן נסתפק בהבאת עיקרי היסודות והחידושים אשר נתבארו על ידי פרשה זו[88]:

א) מתנה על מה שכתוב בתורה: עצם התנאי המוצע יש בו משום מתנה על מה שכתוב בתורה ולפיכך אין בו ממש, וכמבואר בבית מאיר (אה”ע סימן לח ס”א) הכותב בזה”ל: . . . נראה לי אחרי דקיימא לן האיש אינו מוציא אלא לרצונו כדאיתא פרק חרש[89], הרי הוא כתנאי דעל מנת שאין לך עלי שאר ועונה, דלכולי עלמא חשוב מתנה על מה שכתוב בתורה, דהתנאי בטל והמעשה קיים כו’, הוא הדין בזה מכיון שמקבלת הקדושין הרי היא אשתו והברירה בידו אם לגרש אם לאו, כדכתיב וכתב לה מדעתו, וכי מתנה על מנת שיגרד הוה ליה עוקר ומתנה על מה שכתוב בתורה כו’, עכ”ל[90].

ב) אין תנאי בנישואין: הרי קיימא לן במקדש על תנאי וכנס סתם צריכה גט¾ויש מחמירים אפילו בכנס על תנאי¾שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות[91]. ונדון הרמ”א סימן קנז שאני, שעיקר הטעם שאין תנאי בנישואין כתב בשו”ת חתם סופר אה”ע ח”ב סימן סח בשם שו”ת מעיל צדקה ש”אין אדם רוצה שתטחן אשתו לאחר בחייו על ידי ביטול הקדושין וגם בניו יהיו בני פנויה, אין דעת שום אדם סובל זה, משום הכי אין תנאי בנשואין דודאי אחולי אחלי, אבל בתנאי שבשעת קדושין על מנת שלא תזקק ליבום מומר או מוכה שחין כו’, שם אינו חוזר ומוחל ואינו חוזר ומקדש בשעת ביאה, שהרי הספק תלוי כל ימי חייו ולא תטחן אשתו לאחר בחייו וגם בנים לא יהיו לו”, וכל זה אינו שייך בתנאי המוצע שהוא בחיי הבעל ואפילו במקום שיש לה בנים ממנה. ועוד, שעד כאן לא התירו אלא במקרה של יבם מומר שאי אפשר באופן אחר ויש בו משום ביטול פריה ורביה, ששום אשה לא תסכים להנשא לו בלי תנאי זה, וגם הוא במקרה פרטי, מה שאין כן בתנאי המוצע שאין בו שעת הדחק כל כך, וגם הוא בכל המקרים[92].

ג) הקושי להתנות כדין: הרי צריך להתנות בפני עדים בשעת הביאה, “וזה דבר שאי אפשר בשום אופן במדינת צרפת ארץ הנמוס”[93], ובפרט “כפי שנודע מצב הזמן ודרך החתונות ודרך היחוד של החתן והכלה שלא כימים הראשונים שהיו עושים הכל על פי מנהג היהדות, והיחוד היה נעשה בעת מיוחד שהכל יודעים כלה למה נכנסה כו’, והיה אפשר אז ליחד עדים סמוך להמעשה ולהתנות התנאי בדברים ברורים כאמור בנוסח הסדר הנעשה על פי החתם סופר (אה”ע סימן קיא) ובנודע ביהודה לענין התנאי שלא תתעגן כשלא תוכל להשיג אח”כ החליצה. מה שאין כן בעת הזאת שחק הכבוד והנמוס לא יניח לעשות כמנהגי הקדמונים. והיחוד הראשון לא יהיה בעת ידועה שיבאו שם להתנות התנאים לפני העדים. אם כן כמעט בלתי אפשר הוא לעשות התנאים כדת וכהלכה, וממילא יבטלו התנאים כשלא יהיו נדברים כהלכה וישאר מעשה הקדושין והנשואין קיימים בלי תנאי”[94].

וגם “כמה דקדוקים יש בקדושין על תנאי וכמה זהירות צריך לזה שיהיה התנאי קיים לבטל הקדושין. ואם יזדמן שנצטרך לעשות קדושין באופן זה, צריך להעשות על ידי רב גדול שהוא בקי היטב בכל הדינים השייכים לזה, ושהוא זהיר בתכלית הזהירות לתקן הכל כדין וכדת. אמנם בזמננו שסדור הקדושין מסור לכל רב צעיר לימים, קרוב לודאי שהקדושין על תנאי לא יסודרו על פי כל הדקדוקים שנתקנו על ידי גאוני ישראל”[95]. “ואם רבינו יחיאל מפאריש תיקן שלא לגרש על תנאי, משום דאין אנו בקיאים בדיני תנאי, יבאו המה בפאריז ויתקנו דאף הקדושין יהיו על תנאי”[96.[

ד) שלא תהא כל אחת מפקיעה את עצמה מתחת בעלה: “וגם אם היה אפשר על פי הדין להתנות לא הי’ בית דין רשאין לעשות התקנה הזאת למסור ענין האישות בידי ערכאות כמו שאמרו בגיטין פ”ח ובבא בתרא מ”ח אמר רב משרשיא דבר תורה וכו’, ומפני מה אמרו בנכרים פסול שלא תהא כל אחת ואחת תולה בנכרי ומפקעת עצמה מיד בעלה, ועיין רשב”ם שם[97], וכמו שעינינו רואות כשהאשה ומשפחתה תקיפות, והבעל אינו יודע בחוקי המדינה, והיא בכלי זיינה זוכה במשפט והבעל יוצא חייב, ואין להאריך בזה, כי לפי דיננו לא היה בזה שום חשש לכוף לבעלה לגרשה, ומעתה תעשה האשה מריבה בתוך ביתה ומפקעת עצמה מיד בעלה, היפך דעת חז”ל”[98].

ה) ביטול קדושת האישות: “על ידי מנהג הקדושין על תנאי תתבטל קדושת האישות מכל וכל, כיון שכל קדושין יהיו תלויין, שכשאשה תזנה תחת בעלה, היא והבועל יחשבו שאין עושים איסור חמור בזה, שהרי במהרה תתפרד החבילה על ידי הערכאות ויעקרו הקדושין למפרע ונמצא שבעל פנויה, ויקוים בנו ח”ו ומלאה הארץ זמה”[99].

במקביל לאלו הגדולים שהביעו את התנגדותם הנחרצת להצעה המוצעת בארוכה ומתוך פלפולה של הלכה[100], היו כאלה שהלכו בדרך אחר לשלול את ההצעה מכל וכל, מבלי להכנס למשא ומתן כל שהוא או לנמק את דבריהם[101]. ולהלן מקצת לשונותיהם:

“אולי חושבים הם כי יש לתקנתם איזה יסוד ושורש בדין, הנני להודיעם כי הדבר פשוט ואין צריך לפנים, כי אין שום ממש ותוקף בזה על פי דין. והמתגרשת בערכאותיהם בלי גט על פי דין כדת ישראל הרי היא אשת איש גמורה ובניה מאחר ממזרים, ואין שום עצה ותקנה לזה” (רבי דוד קארלינר ורבי חיים עוזר)[102].

“הן כל מי שיש לו אך מושג בתוה”ק ובדברי חז”ל יודע כי אין לתקנה זו שום מקום ומקור על פי דין תורה כלל . . . וכל האומר להתיר אשת איש לעלמא בלי גט כדת משה וישראל, אף אם יאמר אלפי טעמים ותקנות של קדושי תנאי וכדומה¾אין האשת איש נתרת בזה, וסוף סוף כל זמן שלא נתגרשה האשה בגט פטורין בבית = דין צדק כדת משה וישראל¾היא אשת איש גמורה ומוחלטת, ואם תנשא לאיש אחר ביה ממזרים. ולית דין זה צריך בושש כלל וכלל” (רבי דוד קארלינר)[103].

“כי לקול השמועה . . . חרדה אחזתני, איך יעלה בדעתם לעקור דין מפורש בשו”ע ובש”ס דליכא תנאי בנשואין! וכמה כרכרו הפוסקים למצוא תקנה בנשואי מי שיש לו אח מומר . . . וגם זה רק בהסכמות גדולי הדור. אבל לא עלה על הדעת מעולם ליסד דבר כזה בכל הקדושין שבעולם” (מהרש”ם)[104].

“ונודע זה לכל יודעי ספר שעל פי דין תורתנו הקדושה אין שורש וענף לתנאי זה ואף דבר הבל ורעות רוח הוא” (רבי אריה ליבוש הלוי הורוויץ)[105].

“ובנדון דידן אין צורך לפלפולים. כי פשוט שחלילה לתקן שיקדשו על תנאי, וכמ”ש מעכ”ת בשם הגאון מאור הגולה מה”ר יצחק אלחנן ז”ל” (ה”דברי מלכיאל”)[106].

“והנה זה צחוק מכאיב לב על דברים אלו . . . וחרפה הוא להאריך בזה” (הערוך השלחן)[107].

“שמעתי ותרגז בטני, איך אפשר להתיר אשת איש בפומבי ובפרהסיא, ואיך אפשר הדבר כי מכשלה כזאת לרבות ממזרים בישראל ולבטל כל קדושת ישראל תצא על ידי אלו אשר בשם רבנים יכונו?” (רבי אליעזר ראבינאוויץ)[108]. וכהנה וכהנה.

“ובאשר אלה היחידים שעלה זה על דעתם לא היו מן הריפורמים, רק מחסרון ידיעה נדמה להם שיש איזה תקנה בדבר, וכאשר שמעו דעת זקני ההוראה ואת הרעש הגדול שנתהוה במחנה ישראל, התבוננו על התקלה ומשכו את ידיהם מזה ונהגו כמדת חכמים המודים על האמת ואומרים ברם דברים שאמרנו טעות הי’ בידנו”[109].

הצעת קושטא, תרפ”ד

בהמשך של מכתבו הנזכר, רבי חיים עוזר כותב:

אולם זה איזה שנים אשר במדינות שונות מתעוררים יחידים, בגלל חסרון ידיעה בשרשי הלכה ומקלות הדעת, שרוצים לתקן תקנות על דעת עצמם, העלולים לעקור יסודות התורה, ואמתלא בפיהם למען תקנת עגונות.

אם אמנם מאז ומעולם מימי התלמוד והפוסקים הראשונים והאחרונים זכרונם לברכה שקדו חכמינו על תקנת בנות ישראל ומשום עגונה אקילו רבנן, וגם עתה גדולי ההוראה מתעסקים בתקנת עגונות, הכל על פי דרכי ההוראה, כפי האפשרות. אבל לעשות תקנה כללית שזהו נגד דין תורה, הלא הוא גם תקון על מנת לקלקל לפגוע ולחלל קדושת האישות בישראל ולעשותה לענין מסחר וקנין. וזהו מבהיל. כי אין לדון ממקרים בודדים יחידים היוצאים מן הכלל לתקן תקנות כלליות, שהן נוקבות ויורדות עד התהום לעקור איסורי תורה בעניני עריות החמורות, אשר עלינו עוד לגדור גדר בדור פרוץ כזה ולעשות משמרת למשמרת כמו שאמרו חז”ל ושמרתם את משמרתי (בפרשה דעריות) עשו משמרת למשמרתי (יבמות כ”א).

ועל כן טוב ונכון לפרסם כעת דעת הרבנים גדולי הדור שעבר, שהלכה כמותם בכל מקום, ומכתביהם ודבריהם החוצבים להבות אש, המראים בעליל את ההלכה והתקלה של התקנה הנ”ל, ואין לזוז מדבריהם. ואלה היחידים אשר יש מהם שכונתם רצויה, אך מחסרון ידיעה שגו וטעו, כאשר יראו הדברים ההם ופסק הלכה של כל גדולי ההוראה, בודאי ימנעו מזה”[110].

ואין ספק, שבדבריו הללו “זה איזה שנים אשר במדינות שונות מתעוררים יחידים”, התכוין רבי חיים עוזר להצעת חכמי קושטא [טורקיה] משנת תרפ”ד[111], ולאלו שנגררו אחריהם במרוצת השנים, ובעיקר “המטורף הידוע בלאנדאן אשר בנה לו בית=חרושת להתיר עגונות וקרא אליהן ‘באו אלי’ והרים ידו בעזות נוראה להתיר כל עגונות שבעולם בחדא מחתא ולבטל בערמומיות כל תורת גיטין וחליצה בישראל”[112] הרי הוא “יוסף שאפאהטשניק החופ”ק לאנדאן ויו”ר דועד הרבנים העולמי מפיצי תורה. המפרש ומו”ל ש”ס הגדול, המסביר, הכולל, וש”ס המשפיע”[113]. וכן מכיון “שנשמעו עוד מצדדים שונים דברים אשר לא שערום אבותינו ורבותינו בעניני קדושין על תנאי והיתר עגונות וחליצות”[114] דוגמת הרב שמואל אביגדור אברמזאהן, בחיבורו “תורי זהב”[115].

ויתכן עוד, שרבי חיים עוזר התכוין בעקיפין למספר גדולים שדנו וחקרו בנושאים אלו והראו פנים להיתר ואף על פי שלא מלאו לבם להורות הלכה למעשה, אלא העלו סברות לכאן ולכאן מתוך פלפולו של הלכה[116].

ואלו הדברים:

לאחר מלחמת העולם הראשונה והאנדרולומוסיה שבאה בעקבותיה, שנתערער שלטון התורה וחוסן הקהלות  והרבנות המאורגנת, רבו גם רבו המקרים של נשים היושבות “עגונות” מבעליהן הנמנעים מלגרשן בגט כשר כדת משה וישראל. וכמה סיבות לדבר, כפי אשר פרטו אותן חכמי קושטא בפתח מחברתם, וז”ל:

בימים ההם ובזמן הזה, ימי החופש והדרור, חופש מדיני וחופש דתי, ימים אשר אין בהם חפץ, חפצי שמים, וכל אחד לדרכו פונה לעשות מה שלבו חפץ, בימים האלה, ימי הנסיעה וטלטולא דגברי לאיי הים ולמדינות רחוקות, באלו הימים אשר חובה מוטלת על כל איש ואיש כפנוי כבעל אשה ובנים לכתת רגליו לעבודת הצבא, ובפרט בזמן שמלחמות בעולם; שאלה אחת גדולה מבצבצת ועולה . . . שואלים ודורשים מאתנו לדאוג על מצב היהדות ועל טהרת המשפחה בקרבנו, ולשקוד על מצב בנות ישראל העזובות ושכוחות מבעליהן . . . כי יש מהן אשר בעליהן בעבור חוסר פרנסתם בעירם, או כדי להרבות הונם ועשרם יכתתו רגליהם ללכת אל אשר ישאם הרוח, ועל הרוב למקומות רחוקים בארצות אמיריקה ודומיהם אשר שם הזהב, והיה כאשר ימצאו באשר ילכו די מחסורם ומאוים, ישכחו כלה אהבת כלולותיהם ואשת נעוריהם כי בהפקירא ניחא להו . . . ויערב להם מים גנובים ולחם סתרים, ולא יכה לבם אותם על עזבם נשיהם אלמנות חיות . . . ולא יעלה על לבם אף להודיעם מקום תחנותם ומצבם, איפה הם רועים?

ויש מהם שמוכרחים ללכת לעבודות הצבא, וברבות הימים כאשר יפטרו מן העבודה . . . ילכו באשר ילכו ולא ישובו עוד אל ביתם, ולא נודע מקומם אים?

ויש עוד רעה חולה מזו, והוא אשר אם לרגלי הפרשיות ודין ודברים המתרגשות ונופלות בין אשה ובעלה, זאת הראשונה תתבענו לדין, ויתחיב הבעל במזונות או בשאר חיובי הכתובה לאשתו כפי שורת הדין, אז האיש הבליעל . . .יבחר לו אחד משני דרכים המקולקלים, או ימיר כבודו בלא הועיל, או יברח שדה ארם באופן שלא יהיה לאל יד הבית דין לכופו לשמוע לקול מורים, והבליעל הזה כדי להנקם מאשתו על אשר העיזה להזמינו לדין, עושה מה שלבו חפץ, ואשתו האמללת בוכה ומיללת על רוע מזלה, כי עזבה אלוף נעוריה בעורם ובחוסר כל, בהיותה קשורה עמו בכבלי האישות, ואין לאל ידה למצוא מנוח לנפשה עם איש אחר. . .

ונמשך מכל זה לדאבונינו אחד מב’ דרכים רעים ומרים. אם אשה פרוצה היא, כאשר בעונותינו בדור הזה הפרוץ מרובה, אזי היא תטה מני דרך, דרך הקודש, ותלך לה מרצונה  או לאנסה בדרכים מקולקלים, ותעגב לזרים ויעברו עליה המים הזדונים . . . ונטמע זרע פסול בתוך קהל עדת ישראל הכשרים, מבלי יכולת בידנו לתקן. ואם צנועה היא כדת נשים הכשרות אשר לא תתננה לזרים חילן, אז בכה תבכה ותתיפח העלובה הזאת ותשאר עגונה וצרורה עד יום מותה, ואז או תבחר מחנק לנפשה, או תצא מדעתה רח”ל, וכהנה רבות ואין מושיע[117].

גם הרב אברמזאהן מתאר בצבעים קודרים את המצב השורר בארצות הברית של אותם הימים, שנשים רבות אינן עומדות בנסיון ונישאות לאיש אחר ויולדות לו ממזרים, ומורות היתר לעצמן שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע:

ואבותיהם הזקנים אף שהם מחזיקים את עצמם ליראי שמים הן מחבקין ומנשקים לבניהם הממזרים אשר יולדו להם, וגם הזוג בעצמו אף שהם עוברים על חייבי מיתות בית דין בשאט נפש עם כל זה בשארי דיני ישראל הם מתנהגים בדרכי התורה והמצות, אוי לאזנים שכך שומעות[118].

וכן היה נפוץ בארצות הברית שיהיו בנות ישראל הפקר,

וכל הרוצה ליטול בת ישראל יטלנה ואחר כך יברח ממנה ויעזוב אותה ויקשור אותה בכבלי העיגון עולמית והם נוסעים בעיר אחרת ואף בארץ החפשית, ומכנה את עצמו בשם אחר ושם משפחתו ונושא שם אשה אחרת, ואפשר גם לאשה האחרת גם כן יעשה כן וגם היא תשאר גלמודה אלמנה חיה, וכן אירע כמה פעמים שלבסוף כאשר יתפש על איזה פעם ויאסר בבית האסורים, באים אחר כך ארבע או חמשה נשים ובוכים בקול שכולם נשואים לו כדת משה וישראל, כי לכולם אומר שהוא עודנו פנוי בעבור שקלסתר פניו דומה לאיש צעיר בשנים, וכולם נופלים על פניהם ומבקשים ממנו רק שיתן גט להן כד”ת להתיר אותן מכבליהן. אולם לבו לב האבן, והוא שוחק מדת הישראלי, ואין רצונו להתיר אותן מכבליהן. וכמה פעמים ראינו זאת בעינינו שמתרין את הבתולה שלא תנשא להאיש אשר חשקה נפשה לו מחמת שמראין הדברים שיש לו אשה אחרת והיא כועסת על האומר זה עליו, ואחר כך אירעה לה כן על מה שעברה על ההתראה שברח ממנה והיא בוכה על רוע מזלה ואין להן עוזר. כן נתחדש כעת מחוקי המדינה שכאשר איש עוזב את אשתו והיא לא שמעה ממנו חמשה שנים, מותר לה להנשא לאיש אחר מחוקי המדינה, דמובן הדבר שהם מתירים לעצמם ונישאים לבעל אחר בלא גט כדמו”י[119].

ומסיק ואומר: “עוד יש להביא כמה סיפורי מעשיות שכל השומע תצילנו שתי אזניו”[120].

נוכח תופעות אלו והדומות להן, שינסו רבני קושטא ואחרים את מתניהם להציע הצעות למען פתרון והצלת בנות ישראל יפות הנפש אשר קושי הגלות ועניות הדעת מנוולתן, כאשר הציר שעליו הכל סובב הוא קידושין ונישואין על תנאי, והפקעת הקידושין[121], שבשעת מסירת הטבעת מיד החתן ליד הכלה  לשם קידושין יתנה ויאמר:

שאם תהיה כדבר הזה, שבהמשך הימים ישים האיש לדרך פעמיו, בלי רשות אשתו, או גם אם ילך ברשותה לזמן מוגבל, ויתמהמה שם בלי רשותה יותר מהזמן המוגבל ביניהם עד זמן ג’ שנים למשל, או אם יהיה באופן שתתבע האשה את בעלה לדין לפני בדה”ץ שבעירנו, והבעל לא יאבה ולא ישמע לקבל עליו את הדין  . . . למפרע לא יהיו הקדושין קדושין, והמעות שנתן לה בתורת קדושין, לא יהיו אלא מתנה בעלמא, ולא תצטרך ממנה גט כריתות . . . [122].

וכן הציע ב”תורי זהב” שיתנה הבעל שמקדש את אשתו “על תנאי זה, אם אעמוד את אשתי הנ”ל כדרך כל הארץ ולא אעזוב אותה כדי לעגן אותה שתשארה אלמנה “[123].

כאמור, נוכח הצעות אלו והדומה להן ראה רבי חיים עוזר צורך לפרסם ברבים את החיבור “אין תנאי בנשואין” כדי לברר את ההלכה הצרופה ולהתריע על המכשול הכרוך בסטייה כל שהיא מדרישות ההלכה בענין זה; ואכן, פעולתו נשאה פרי, וחכמי קושטא ועוד רבנים חשובים נסוגו אחור מתכניותיהם, בעקבות הוצאתו לאור של החיבור “אין תנאי בנשואין”[124].

                                                        הערות

1. דרכיו נמוקיו ושיחותיו של הרב חפץ חיים זצ”ל, נסדר ע”י בנו רבי ארי’ ליב הכהן, “דוגמא מדרכי אביו זצ”ל”, עמ’ יח (נד’ בכל כתבי חפץ חיים השלם, כרך אחרון).

2. עיין ילקוט שמעוני (פרשת וישב, רמז קמא): לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביאים כותבין אותה, ועכשיו שאין נביאים מי כותב אותה? אליהו ומשה, והקדוש ברוך הוא חותם, הה”ד (מלאכי ג, טז): אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו, ויקשב ה’ וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה’ ולחושבי שמו.

3. נולד ח”י אדר, תקפ”ח בביאלה. בהיותו בן שש כבר נודע כעילוי. [בגיל תשע קיפח ברבים את בעל ה”נחלת דוד” בהלכה, ופרטי העובדא מפי בעל המעשה עצמו מובאים ב”אהלי שם” (פינסק, תער”ב) עמ’ 172, ובהערה ב, שם. ומרגלא בפומא דעלמא שבעל הנחלת דוד הקפיד עליו ובשל כך נשארה קומתו נמוכה, ואילו ב”אהלי שם” מבואר בזה”ל: “אחרי הדרשה חבב במאוד מאוד הגאון הדורש את בר פלוגתיה הקטן, והודה לו כי סתירתו נכונה וצודקת, אך העיר את אזנו כי לא נכון הדבר לסתור דברי הדורש בפני קהל רב”]. בעודו ילד רך עברו הוריו לעיר ווארשא, שם נתוודע לרבי שלמה איגר [בן הגרע”א], אשר עמד על כוחו של הנער בתורה, ועמד על כך שישלחהוה לבית סבו רבי נתן נטע ב”ר דוד כ”ץ דיין ומו”צ בבריסק [ראה נוסח מצבתו ב”עיר תהילה” עמ’ 227], שבעיר זו יתאפשר לו להתעלות בלימוד התורה. ורבי שלמה איגר אף ציידו במכתב בו כתב לרבה של בריסק רבי אריה ליב קאצינעלנבויגין [נלב”ע תקצ”ז] כי ישים עינו על הנער שעתיד להיות גדול הדור. חתן הגביר התורני רבי שמריהו לוריא ממוהילוב, חמישים שנה כיהן ברבנות העיר העתיקה קארלין הסמוכה לפינסק.

            הגאון רבי אלעזר משה הורביץ אב”ד פינסק קרא עליו את הנאמר אצל דוד המלך “וה’ עמו¾שהלכה כמותו בכל מקום”. הגאון רבי חיים סאלאווייציק מבריסק כותב עליו במכתבו שנתפרסם בקונטרס “אין תנאי בנשואין” (עמ’ 28): “וכ”ג הרם רבא דעמיה גדול הדור, עליה רמיא מצוה זו של הצלת בית ישראל”. והגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי כותב עליו בשנת תרס”ז (שם, עמ’ 56): “זקן ההוראה לבית ישראל ויחיד בדורנו”.

            ספריו “יד דוד” פסקי הלכות הלכות אישות שלשה חלקים [שנים מהם נדפסו עוד בימי חייו, וח”ג נדפס בירושלים תשל”א על ידי “מוסד הרב קוק”], ושו”ת “שאילת דוד” נתייחדו בעמלו הרב על דברי שני התלמודים והראשונים, מבלי להזדקק לספרי האחרונים. [ועיין “אהלי שם” (עמ’ 173): “משנת תר”ו עד שנת תרכ”ו למד הגאון הכביר הזה בשקידה עצומה בבית חותנו כו’, ובהיותו סגור ומסוגר בחדר למודו בלא שום דאגה וטרדה חיבר אז את ספרו הענקי ‘פסקי הלכות’ על כל מקצועות התורה, ואשר רק חלק קטן מרוב תורותיו אלה נדפסו בשני חלקים רבי הכמות והאיכות”. ועוד שם (עמ’ 174): “לבד ספרו הענקי ‘פסקי הלכות’ המקיף את כל מקצועות התורה להלכה ולמעשה יש בידו בכתובים הרבה ספרים וקונטרסים המכלכלים ענינים שונים, כמו: ‘דרכי ההוראה’ [נדפס אח”כ בראש שו”ת “שאילת דוד”], ‘הרבנים ומושג הרבנות’, ‘השקפת חז”ל בנוגע לנאמנות הרופאים’, ועוד הרבה כאלו, וספר אחד מסוג הזה נדפס בירושלים יצ”ו בשם “עמק ברכה” אשר יכלכל כל משפטי החרם הנדוי והשמתא”].

            נפטר בשיבה טובה כ”ד אדר, תרע”ה.

4. נולד תרכ”ג באיוויע לאביו רב העיירה רבי דוד שלמה גרודזנסקי. בגיל שתים עשרה נסע ללמוד תורה ב”קבוץ הפרושים” המפורסם שבאיישישאק, ומשם עבר לוואלאזין, והיה אחד מחבורת תלמידי הגאון רבי חיים הלוי סאלאווייציק, שהיה אז בראשית דרכו בהרבצת התורה [חבריו שהכניסוהו לפני ולפנים לאותה החבורה היו רבי שמעון שקאפ ורבי תנחום גרשון ביליצקי, גאב”ד יאשינובקה]. תרמ”ד [בערך] נשא את בת רבי אליהו אליעזר גרודננסקי מו”צ בווילנא [חתן הגר”י סלנטר], ובגיל צעיר נתמנה למו”צ בעיר ווילנא. רבי דוד פרידמאן מקארלין שם את כסאו בהנהגת הדור, וכמוהו נהג אחריו בעל החפץ חיים אשר היה מתייעץ עמו הרבה, ואת כל דבר הקשה אשר בעם שלח אליו, ואכן כל תפוצות ישראל עיניהם היו נשואות להוראותיו בכל הענינים. היה ממקימי “אגודת ישראל”, ו”ועד הישיבות”, בעל שו”ת אחיעזר שלשה חלקים [וחלק רביעי ליקוטי תשובות יצא לאור בני ברק תשמ”ו]. נלב”ע ה’ אב ת”ש.

            ובאמת מפליא היה הדבר שזקן ההוראה וקברניט הדור רבי דוד קארלינר צירף אליו בראש המערכה דוקא את רבי חיים עוזר, שהיה אז בשנות הארבעים לחייו, ודילג על רבים וטובים שהיו מבוגרים ממנו בהרבה. [ויתכן שבין מכלול הטעמים והשיקולים שעמדו לנגד עיני רבי דוד קארלינר היתה העובדא שרבי חיים עוזר היה היוזם והמעשה בפרשה זאת והוא הוא שפנה אליו תחילה, כדמשמע ב”מכתב עוז” שצירף רבי חיים עוזר לראשית ספר “אין תנאי בנשואין”, וז”ל ובבואי בכתובים עם הגאון הגדול מאוה”ג מו”ה דוד פרידמאן זצ”ל האבד”ק קארלין בעל המחבר ספר פסקי הלכות, מצאנו לחובה לפנות במכתבים כו’, ע”כ¾ועל כן חשב לנכון לצרפו אליו, בבחינת קריינא דאגרתא כו’]. ואכן, מני אז הוכר רבי חיים עוזר כראש וראשון לכל דבר שבקדושה בכל הנוגע להנהגת הדור.

5. “אין תנאי בנשואין”, הובא לבית הדפוס על ידי הרב אהרן דוב אלטר וואראנאווסקי ז”ל, ווילנא, אייר תר”צ. אסף וכנס רבי יהודה לובעצקי ז”ל, ואתו רבי משה ווייסקאפף ז”ל [עיין עליהם לקמן הערות 31-30], ו”היה מונח עד עכשיו באוצר הספרים של מרן הגאון רבי חיים עוזר שליט”א ראש וועד הרבנים בווילנא, שלא מצא לצורך לפרסם, באשר כבר נשתקע הדבר. אולם אחרי שנתעוררה שוב לפני שנתים ימים שאלת קלקלה כללית כזאת על ידי אותו מטורף הידוע בלאנדאן כו’ ואחרי שנשמע עוד מצדדים שונים דברים שלא שערום אבותינו ורבותינו בעניני קדושין על תנאי והיתר עגונות וחליצות כו’ העירו כמה מגדולי הרבנים שנחוץ כעת להוציא לאור ולפרסם כדבר בעתו את המחברת “אין תנאי בנשואין” הכרעת דעת זקני הדור שעבר” (מתוך “הקדמת המביא לבית הדפוס”).

6. “לדור אחרון”, נערך ונסדר ויו”ל על ידי אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה, ברוקלין, נ.י.

תרצ”ז. [שני החיבורים האלו, “אין תנאי בנשואין” ו”לדור אחרון” נתפרסמו יחדיו לאחרונה במהדורת צילום, ירושלים תשנ”ט].

7. תודתנו נתונה להרב יחיאל שטרנברג, חבר מערכת “ישורון”, על עזרתו הרבה במציאת המאמרים החדשים, ובסדור המאמר.

8. מתייחס בדבריו להצעת ה”ר מיכאל ווייל (עיין לקמן, הערה 14), ותוקף אותו בלשון חריפה ושנונה. ופורסם ב”המגיד”, ל’ (תרמ”ו), עמ’ 227-226, 236, 245-244, וציינו לדבריו ב”אין תנאי בנשואין”, עמ’ ב. מן הענין לציין שהמאמר נכתב במקורו בלשון אשכנז, ופורסם ב:

 Judische Presse, 17 (1886), pp. 235-237, 251-254 , ומשם תורגם ללשון הקודש על ידי “המגיד”.

9. נולד כ”ז אייר, תק”פ, תלמידו המובהק של בעל ה”ערוך לנר”. תרי”א נתמנה לאב”ד אייזנשטאדט, תרכ”ט נתמנה לאב”ד הקהילה האורטודוקסית “עדת ישראל” בברלין, והקים שם את בית המדרש לרבנים. נלב”ע ד’ תמוז, תרנ”ט. מכתביו יצאו לאור שו”ת רבי עזריאל הילדסהיימר וחידושי רבי עזריאל על הש”ס [בהוצאת “מכון ירושלים”].

10. נכתבו בשולי ההצעה שכל הנושא אשה יתנה שאם ח”ו תפול אשתו ליבום לא תהיה מקודשת. הכתב יד מצוי בין כתביו שהיו שמורים בידי נכדו רבי עזריאל הלדסהיימר ז”ל, ונמסר באדיבות המשפחה.

11. “תשובה בקידושין על תנאי”, המאור, תל-אביב, אדר תרצ”ה, עמ’ יג-טז. בדבריו מתייחס רבי ש”י הילמן ז”ל ל”מחברת קדושין על תנאי”, קושטא, תרפ”ד.

            רבי שמואל יצחק הילמן נולד בשאדווא לאביו ר’ אברהם חיים, י”ב תמוז, תרכ”ח. למד תורה מפי דודיו רבי מרדכי הילמן אב”ד פאסוועטין ורבי נח יעקב מפאסוואל, ואחרי זה למד בשקידה רבה בהתבודדות בבית חותנו ר’ יצחק הירש במלון פראנקס בקורלנד. תרנ”ז נתקבל לרב ואב”ד בעיר ברעזין פלך מינסק. תרס”ח הגיע לאנגליה, וכיהן בה כרב בגלאסגאו שבסקוטלנד, ואח”כ בקהילת “מחזיקי הדת” בלונדון הבירה. תרצ”ד עלה לירושלים, וביתו היה בית ועד לחכמים, הקים את הכולל המפורסם “אהל תורה” ועמד בראשו. ספריו “אור הישר” על כל הש”ס מפורסמים באהלי תורה, בידיעות למדניות בכל ספרי הראשונים והאחרונים. נלב”ע י”ח סיון, תשי”ג. חתנו הוא רבי יצחק אייזיק הרצוג, אב”ד דאבלין, והרב הראשי לארץ ישראל.

12. נולד בזמברובה פלך לאמז’ה תרנ”ד לאביו רבי דוב מנחם רגנשברג הי”ד [נספה ע”י הנאצים ימ”ש ג’ אלול, תש”א], ששימש ברבנות העיר יותר מששים שנה, מח”ס “מנחת מנחם” ו”דברי מנחם”. תחילת לימודו בישיבת טעלז, ואח”כ עבר לישיבת סלאבאדקא, שם קנה את רוב חכמתו ויצאה תהילתו כ”העילוי מזמברובה”, ואף התידד שם עם הגאון רבי אהרן קוטלר זצ”ל, שהיה מבוגר ממנו בכמה שנים. נשא לאשה בזווג ראשון את מרת מאשא, בת “הגאון מלאמז’ה”, רבי יהודה לייב גורדין, ולאחר פטירתה בשנת תשי”ט, נשא בזווג שני את מרת חיה, בת הגאון רבי חיים העליר. תרפ”ב היגר לשיקאגאו שבארה”ב, וכיהן כראש ישיבת בית מדרש לתורה. באותה התקופה השתלם גם בחכמת אומות העולם, דבר אשר הועיל לו רבות, בבחינת “רקחות וטבחות”, בעומדו על משמר הקודש דארה”ב של אותם הימים. מחבר ספר “משמרת חיים” על ענינים שבהלכה. נלב”ע שנת תשל”ז. [תודות המערכת נתונה לבנו ר’ אהרן משיקאגאו-ירושלים, שהמציא לנו כמה מהפרטים האלו].

13. מאת “יהודה ליב בן לאאמו”ר הרב הגאון מוהר”ר עזריאל עפשטיין”, נויארק, תר”צ. השגות רבי חיים דוד רגנשברג ז”ל בכתב ידו נרשמו על שולי גליונות הקונטרס שנשלח לו כנראה על ידי המחבר, והתגלו לאחרונה באופן מפתיע בגניזה באחד מבתי הכנסת שבעירו עיר שיקאגאו. תודת המערכת נתונה להרב הגאון הרב אברהם יהושע העשיל טווערסקי שליט”א, האדמו”ר ממאלין-ראדאמשיל, בית וגן-שיקאגאו, שהמציא לנו את הקונטרס על הגהותיו.

            מן הענין לציין שרוב רובן של ההשגות נרשמו על דפים הראשונים של הקונטרס ועל משמעות הדברים נעמוד בהמשך.

         14. וקודם לכן לא ידעה אומה הצרפתית מהות הגירושין, וגם יהודי צרפת ורבניה. והיה כאשר תקרינה לפעמים גירושין ע”פ דת משה וישראל בהסכמת הבעל והאשה בין היהודים שבאו שמה משארי ארצות, היה לגועל נפש גם בעיני הרבנים, ויבזום לומר כי יהודי רוסיא ואוסטרייך אינם חיים על פי הנמוס ודרך ארץ לעשות פרוד בין איש לאשתו, ואף כי שר הנשואים לא היה טוב, מהנימוס כי יסבלו שניהם עד עולם, כי הקשר צריך להיות אמיץ ולא יתפרדו לעד, ודתי תורה משה אינם מתאימים לפי רוח הזמן וחוקי דרך ארץ בזמננו.

            אמנם כאשר יצאו החוקים החדשים, אז נהפכה דעת הרבנים לגמרי, וגם הנימוס ודרך ארץ קבלו פנים אחרות, ואז החלו לחבב תורת גירושין העתיקה הנהוגה על פי דת משה (“אין תנאי בנשואין”, פתח דבר).

15. “אין תנאי בנשואין”, עמ’ ו.

16. שם, פתח דבר.

17. שם, עמ’ ו.

18. שם, פתח דבר.

19. כאשר העתיק לפנינו הרב הגמ’ מ’ יהודה לובעצקי שיחי’ רב בפאריז אצל אחינו בני רו”פ שמה (שו”ת משיב דבר ח”ג סימן מט). ליתר פרטים על הצעת הר’ ווייל, עיין בהמשך במאמרו של ר”ע הלדסהיימר.

20. ובראשם הנצי”ב מוואלאזין, ותשובתו נדפסה בשו”ת משיב דבר ח”ד סימן מט, ורבי עזריאל הילדסהיימר (עיין לעיל, הערה 5), ודבריהם צויינו ב”אין תנאי בנשואין”, עמ’ ב, ובעקבותיהם “עוד כמה רבנים מכל הארצות”. ועיין גם שו”ת סבא קדישא ח”ג סימן לא שהאריך הרבה בסתירת ההצעה.

21. “אין תנאי בנשואין”, עמ’ 2.

22. שם.

23. שם.

24. שם, עמ’ 12.

25. שו”ת משיב דבר, ח”ג סימן מט.

            רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [ר’ הירש ליב] ראש ישיבת וואלאזין, ומגדולי משיבי דורו. נולד במיר תקע”ז לאביו רבי יעקב ברלין, ותקצ”א לקחו רבי איצלה מוואלאזין חתן לבתו. נודע בהתמדתו וביושרו בלימוד. תר”ט נתמנה למשנה לראש ישיבה בוואלאזין, ומתרי”ד כיהן כראש ישיבה בוואלאזין עד לסגירתה בתרנ”ב על ידי השלטונות הרוסים, ובהתערבותם של משכילי ווילנא, שניסו להכניס בישיבה תכנית לימודי חול [ראה ישורון, כרך ז, עמ’ תרעה]. לבו הטהור לא עמד בזאת, ונלב”ע בווארשא, כ”ג מנחם אב, תרנ”ג. חיבר חיבורים בכל מקצועות התורה, ה”ה: “העמק שאלה” על שאילתות דר’ אחאי גאון, “העמק דבר” על התורה, שו”ת משיב דבר ה’ חלקים, ספרי עם “עמק הנצי”ב”, מכילתא עם “ברכת הנצי”ב”, “מרומי שדה” חידושים על הש”ס ה’ חלקים, ועוד.

26. ועוד שם בנצי”ב, וז”ל: ובאמת עיקר דין הגט בזה האופן שהיא מבקשת ממנו גט פטורין לטובתה, לא נזכר מפורש במקרא אלא להיפך שהוא מצא בה ערות דבר או מצא אחרת נאה ממנה וכל זמן שהיא אגידא ביה אינו יכול לישא אחרת שאין אשה מרוצית לו להנשא לו כל זמן שאשתו הראשונה אגידא ביה, על זה כתיב שיתן לה גט פטורין, אבל להיפך שהיא מבקשת להפטר ממנו אינו מפורש בתורה אלא מקבלת חז”ל, ולמדו מדכתיב ושלחה מביתו ודרשו בקידושין (דף מ”א) שהיא עושה שליח לקבלה, הרי דמיירי שמגרשה לטובתה, וגם לפי משמעות הלשון דכתיב ושלחה, ולא כתיב והוציאה מביתו, משמעו שיפטרנה לנפשה, וכמו ושלח לכם את אחיכם אחר, ושלחתה לנפשה, וכן הרבה, אכן דוקא בזה האופן המפורש בכתוב שהוא כותב ונותן לה, ולא באופן אחר שלא נזכר בתורה כלל, עכ”ל. [והדברים הובאו גם בקצירת האומר בפירושו על התורה “העמק דבר” דברים כד, א, עיי”ש].

            ובדבריו האלו מתייחס רבינו הנצי”ב לשאלתו המפורסמת של רבי מרדכי יפה [בעל הלבושים] בשו”ת מהר”ם לובלין סימן קכג, שאלה שהוא מגדיר כ”שאלה גדולה והוא כלולה לכל”, והיינו, היכן מצאנו מן התורה שהמגרש מחמת אהבת אשתו, ולא מחמת שנאתה, כגון שכיב מרע המגרש כדי שלא תיזקק ליבום, שגירושיו בני תוקף המה? ובעל הלבושים מעיד שמה על עצמו “ובאמת בימי חורפי עמדתי זמן רב בתימא זו, ובכל פעם ששמעתי כשהיה אדם חולה ומסוכן, ולא היה לו בנים והיה לו אחים, ושמעתי מקרובי האשה שאמרו להשתדל ממנו גט כדי להציל האשה מזיקת היבם, הייתי משתומם ומתמיה בלבי מהיכן למדו רבותינו קדמונינו לומר כן, שהרי ידוע שזה אוהב את אשתו, שמא הגט אינו כורת ביניהם ואינה פוטרה אפילו מיבום, וכמה פעמים נשאתי ונתתי עם רבותיי וחביריי מענין כזה ולא השיבו לי דבר שהיה מתיישב בו לבי”. ועל סמך שאלתו זאת בנה דיק והסיק מסקנות מרחיקות לכת להלכה למעשה בפולמוס שמסביב ל”הגט מווינא”, שבאמת גט שכיב מרע שמועיל נלמד מפרשה דריח הגט ורק לפוטרה מזיקת היבם, אך אינו מתירה לעלמא, והדברים עתיקים.

27. “אין תנאי בנשואין”, עמ’ ב.

28. “אין תנאי בנשואין”, עמ’ 4.

29. והוא על פי דברי המהרא”י בתרומת הדשן סימן רכג, עם שינוי קצת, שמהרא”י כתב ויש נוהגים להתנות בכי האי גוונא [=של אח מומר] בשעת קידושין שלא תיזקק ליבם אם תפול לפניו, ופקפק על הדברים מכח ירושלמי מפורש שבכגון זה יש בו משום מתנה על מה שכתוב בתורה, ומכל מקום מסיק לדינא לסמוך על המנהג מאחר וריהטא דסוגיית הבבלי שתנאו קיים. ובב”י תמה על דבריו “מאחר שאין ההיתר מבואר בתלמודא דידן ובתלמוד ירושלמי מבואר לאיסור היאך אפשר להקל בדבר על כן נשתקע הדבר ולא ראינו ולא שמענו מי שהתנה כן”, אך עיין דרכי משה אות ה שמהר”י ברונא כתב ש”אף על פי שאין להתנות שלא תהא זקוקה ליבם . . . מכל מקום אם מקדשה בתנאי כפול שלא תהא מקודשת אם תפול לפני יבם שפיר דמי”. ועיי”ש פתחי תשובה ס”ק ח-ט שמביא חבל אחרונים המסכימים להלכה ולמעשה לתיקון התרומת הדשן ומהר”י מברונא הנ”ל.

30. נולד י”א אייר, תר”י, בטורעץ פלך מינסק לאביו ר’ יצחק עקיבא, ובגיל צעיר הגיע לפאריז שם גם כיהן במשך השנים ברבנות בקהילת יוצאי רוסיא-פולין [רו”פ]. חיבר “בדקי בתים” הגהות ותיקונים על ספר “ההשלמה” שהוציא לאור מכת”י, ונלוה אליו קונטרס “כבודן של ראשונים” לדברי רבותינו בענין חזקת פקחות בגיטין [בענין הגט מקליווא כנגד שו”ת מטה לוי שהצדיק את דעת חכמי פרנקפורט, ואכמ”ל]. נלב”ע בפאריז, י”א אלול, תר”ע.

31. נולד תקצ”ז לאביו רבי דוד אב”ד וואלרשטיין במשך ארבעים שנה. למד תורה אצל בעל ה”כתב סופר” [תקע”ה-תרל”ב] בישיבת פרעשבורג, ואצל רבי זעליגמן [רבי יצחק דוב] במברגר בישיבת ווירצבורג. שנת תרט”ו נתקבל לרב בעיר קאלמאר בעלזאס, ושנת תרי”ט נתקבל לרב ומורה בקהל יראים בחברה ש”ס אשר בפאריז. בקהילתו זו קבע שיעור ללמוד הש”ס בחבורה מדי יום ביומו לאחר תפלת מנחה-מעריב, ושיעור בשולחן ערוך לאחר תפלת שחרית. על משמרתו זו עמד יותר משבעים שנה, וכיהן בתפקידים בכירים ברבנות והנהגת הקהילה בפאריז. נלב”ע בשנת תרצ”ז, שבקשו אז לחגוג עבורו יום הולדת לבן מאה שנה, ונפטר יומיים לפני שנהיה בן מאה שנה.

32. “אין תנאי בנשואין”, עמ’ 4.

33. מן הענין להעתיק כאן את דברי השם משמואל לפרשת דברים (שנת תרע”ט, עמ’ כט): ונראה דהנה יש להתבונן בענין רפואת לשונות הגוים [=שאיתא במדרש “כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו”] מהו. ויש לומר כי השפה של האומה היא מהותה ומעידה על תוכן לבה, כאמרם ז”ל לישנא קולמוסא דליבא, והיינו שרעת לבם תמיד רגיל על לשונם, וע”כ בלשון ובשפת האומה נצפן בה כח רע מושך לרעת האומה. וכמו שהגיד כ”ק האדמו”ר הרי”ם זצללה”ה מגור על לשון צרפת שמושכת לניאוף ר”ל, עכ”ד, והטעם משום שהם מלוכלכים בזה ביותר כידוע, על כן לשונם שצפונה בה מהותם מושכת לזה ביותר. אך לשונה של תורה מהפכת את הרע שבלשון ההיא לטובה, והיינו מחמת שיש צורך לתורה ללשון ההיא להסביר בה את השומע, נעשתה הלשון ההיא מחוברת לטהור ונדחה הרע מקרבה ונכנסת בה רוח טהרה, וזוהי רפואת הלשון. ובזה הסברתי לי מה שרש”י ז”ל פירש הסברת הכתובים כמה פעמים בלשון צרפת, שלא יתכן שרש”י ז”ל לא מצא מילין בלשון הקודש להסביר בה את הקורא, ולפי דרכנו בכוונה עשה לטובת הכלל המדברים בלשון ההוא שתהיה רפואה קצת ללשון ההיא, כי יתכן שקודם שעשה רש”י ז”ל כך, היתה הלשון מושכת עוד יותר לרע, עכ”ל.

34. נולד ה’ אדר, תקצ”ט לאביו ר’ אליעזר בעיר מומנהיים [אלזאס]. כיהן ברבנות הרשמית של צרפת, ובראשות בית המדרש לרבנים בפאריז. חיבר ספר בלשון צרפתית בנושא העבדות בתורה ובתלמוד ובחוקות העמים. כמו כן חיבר ספרי דרשות לבר מצוה והספדים. נפטר בפאריז שנת תרס”ז. תמונה ממנו נדפסה בספר “זכרון יעקב”, כרך ג, עמ’ 176.

35. נולד תקע”ז. כבר מצעירותו נודע בהתמדתו וכשרונותיו הנפלאים, ובגיל שלש עשרה נכנס לישיבתו של רבי בנימין דיסקין, שם למד בחברותא עם בנו רבי יהושע ליב [מהרי”ל דיסקין] שהיה בן גילו, [ועם רבי ברוך מרדכי ליפשיץ [תקס”ט-תרמ”ה] שהיה אח”כ אב”ד נאוואהרדאק ומח”ס שו”ת “ברית יעקב”]. כיהן ברבנות בזאבלין, בבארעזא, בנישוויז, ובנובהרדוק, ובשנות תרכ”ו-תרנ”ו בקאוונא. וכל בני הגולה חרדו לפסקיו, ועמד בראש העם בכל עניני הציבור. חיבוריו “נחל יצחק”, “באר יצחק”, ו”עין יצחק” תופסים עמדה מכריעה בספרות ההלכה עד עצם היום הזה. נלב”ע כ”א אדר, תרנ”ו. קורות חייו חקוקים עלי ספר “תולדות יצחק” (קאוונא, תרנ”ו) על ידי איש אמונו רבי יעקב הלוי ליפשיץ ז”ל, מח”ס “זכרון יעקב”, ג כרכים.

36. “אין תנאי בנשואין”, עמ’ 4.

37. שם, שם.

38. הדרך שבחר הגאון רבי יצחק אלחנן זצ”ל¾גדול המשיבים בדורו בפלפול של הלכה¾להשיב על שאלה זאת ראויה להתייחסות בפני עצמה, ועל כך בהמשך, עיין הערה 101.

39. “לדור אחרון”, עמ’ ק-קד, מועתק מירחון “ברקאי” שיצא לאור ביוהנסבורג.

40. אב”ד איוויע, וואלקאוויסק, ויוהנסבורג, חתן הגאון רבי דוד שלמה גרודזינסקי [תקפ”א-תרס”ד], אב”ד איוויע ואביו של הגאון רבי חיים עוזר. נצר למשפחת שחור ממיר, תלמיד הגאונים רבי אליעזר גארדאן, רבי חיים סאלאווייציק, ורבי שמעון שקאפ. איש אמונו של גיסו הגאון רבי חיים עוזר. מחבר ספר “שבת ומועד”. נלב”ע כ’ אלול, תשי”א.

41. משנה, יבמות קיב ע”ב, רמב”ם הלכות גירושין פ”א ה”ב.

            וז”ל רבי אברהם מן ההר בפירושו למסכת נדרים (דף כ ע”ב): [והוי] יודע שלפי המחשבה הטובה והציור הטוב שיש לאיש ולאשתו בעת [התשמיש] הבנים מוכנים לקבל התורה והמצוות והדעת הנכונה. ולפי רוע לבבם וציורם [בשעת] ההריון יהיו הנוצרים מוכנים לבעוט בתורה ובמצוות וללכת אחר שרירות לבם . . . ומפני שהנוצר נמשך בטבע אחר הכונה הטובה או הרעה שיש להם [בשע]ת ההריון היה רצון התורה שהאיש יגרש אשתו כשירצה, מפני שזרע הזכר הוא הפועל ונותן צורת הולד בפגעו דם האשה המוכן ברחם, ומפני זה הוית הנוצר נמשך בטבע אחר כונת האיש שהוא הפועל והמצייר יותר, מהיותו נמשך אחר כונת האשה שהיא המתפעלת. על כן היה רצון התורה האמיתית שהאיש יגרש לרצונו ולא לרצונה. מצורף אל זה שהאשה דעתה קלה ומתפעלת תמיד. ואם תתגרש כשתרצה לא יעמדו יחד כי אם מעט. ועכשו שאינה מתגרשת לרצונה, מתוך שדעתה קלה ומתפעלת תמיד יהפך לבבה מיד, ואם תשנא בעלה עתה יהפך לבבה מיד ותאהבנו. וטבע האיש להיותו חזק התכונה, ולא ישנאנה ולא ירצה לגרשה אלא על דבר, ולא יהפך לבבו מזה הרצון כי אם בקושי גדול. על כן אין לעשות שום תקנה לשתף דעת אחרת עם דעת הבעל בענין הגירושין, כמו לתקן שלא יגרש איש את אשתו אלא ברצונה או ברצון הקרובים, כי זאת התקנה היא קלקול, שסותרת כונת [התורה] כמו [שאמרנו], עכ”ל.

42. שו”ת הרא”ש כלל מב סימן א: . . . אלא שרבינו גרשום עשה גדר לדבר וכו’ כי ראה הדור פרוץ ומזלזלין בבנות ישראל בזריקת גט, ותקן להשוות כח האשה לכח האיש, כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה.

43. משנה וגמרא, כתובות סג ע”א, רמב”ם הלכות אישות פי”ד הט”ו, טוש”ע אה”ע סימן עז.

44. “אין תנאי בנשואין”, עמ’ 12.

            ושם (עמ’ ז): והנה אם יהיה התנאי כמו שכתבו הם “הרי את מקודשת לי באופן שלא תשארי עגונה ממני” אינו תנאי כלל וכלל, כי אם שופטי הממשלה יפרידו ביניהם¾הזאת נקראת עגונה? הן הבעל יאמר: את אשתי, שבי עמדי, ואינך עגונה לפי דת ישראל. ואפילו אם תתנה היא “הריני מקודשת לך באופן שאם הממשלה תגרש אותנו ולא תתן לי גט כדת”¾לא יחולו הקדושין כו’.

45. שם, עמ’ 4.

46. “בשמענו זאת פנינו אל הרב הראשי בפאריש והראינו לו את תשובת הגאון רי”א ז”ל והעתקנו לו את אשר השבנו להיועץ בזה בענין קדושין על תנאי בשנת תרמ”ז. והשיב לנו כי על האספה מסרו הענין הזה לעיין בזה לשני רבנים לומדים, המה הרב כו’ מו”ה יוסף לעהמאן ראש בית-הספר לרבנים ולהרב כו’ מו”ה עמנואל ווייל, ומכתבנו ימסר להם גם כן” (שם, עמ’ ג).

            בעקבות זה כתב הרב לובעצקי אל הרב לעהמאן, ואחרי ההתנצלות על היותו מתערב על ריב לא לו, כי “בענין גיטין וקדושין לעשות בזה תקנה, ואם יטו ח”ו מדרך הדין הישר יתרבו ממזרים בישראל, ובעוה”ר בדור הזה אין העם מבינים להבדיל מהם, ואולי יבא מי מזרעי להתערב עם בני אותם המשפחות, וכאזרח צרפת המתערה עם בנים ובנות יש לו הצדקה לקרוא בקול רם: חכמים הזהרו בדבריכם ובתקנתכם, כי לפרוץ גדר הוא דבר קל, אבל לגדור אחרי כן הוא מן הנמנע ומעוות שלא יוכל לתקון”, או אז החל לגולל טענותיו הערותיו¾הן ההלכותיות, והן המעשיות¾בדבר ההצעה המוצעת (שם, עמ ג-10).

            והשוה לדברי הגאון רבי חיים עוזר במכתב להרב לעהמאן מיום ד’ אלול, תרס”ז (שם, עמ’ 56), וז”ל: בל יפלא הדבר כי רבני חוץ מתערבים בהוראת רבני צרפת, כי זאת התורה אינה מוגבלת במקום, ואף כי בעניני נשואין ועריות אשר לדעתנו אין ממש בתנאי כזה. והאשה אשר תנשא בחיי בעלה לאיש אחר בלא גט פטורין כדת משה וישראל הרי היא אשת = איש גמורה ובניה מאיש אחר ממזרים ואסור להתחתן אתם, ואם כן הלא הדבר נוגע לכל קהל הגולה.

            והנה לא אכחד אשר יפלא בעיני, לא אוכל להאמין, אשר בענין חמור באשת איש יתקנו רבנים תקנות על דעת עצמם, בטרם יתישבו בדבר עם גדולי ההוראה בכל ארצות הגולה. ולו גם נדמה להם צד היתר בדבר, האם כן עושים למעשה? וכמו שאמרו חז”ל: וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה?! הן גם בשאלת עגונה יחידית נמלכים בדבר עם גדולי התורה למעשה, ואף כי בתקנה כללית הנוגעת לטהרת וקדושת המשפחה להערים הערמות לעקור קדושי ישראל ולעשות נשותיהם למיוחדות וקנויות לזמן. היאומן כי בעיקרי תורה זו ינהיגו הוראה למעשה על דעת עצמם?!, עכ”ל. [ומ”ש “הנה לא אכחד כו’ “, השוה לדברי רבינו הנצי”ב בשו”ת משיב דבר ח”ד ריש סימן נ].

47. “אין תנאי בנשואין”, עמ’ 10.

48. ביום 12 יוני, 1907.

            “אך עם כל זה הניחו עדיין מקום להתגדר בו, כי כתבו אשר התקנה הזאת לא תצא לפעולות עד כלות משך ששה חדשים” (“אין תנאי בנשואין”, עמ’ ז).

            ועיין עוד שם “אין תנאי בנשואין” (עמ’ 10) שקוראים תגר על אופן קבלת ההחלטה, וז”ל:

            הן כל אדם עלול לטעות, ולפעמים גם גדולי עולם טעו בדברים פשוטים . . .

            אמנם דרך תלמידי חכמים כשמתאספים לדון ולהורות, ובפרט בענין חדש וחמור מאד, נושאין ונותנין בזה, ובמקום שאין לדבר נגד הגדול מתחילין מן הצד, כדי שכל אחד ואחד יהיה חפשי להגיד דעתו באין מפריע. וכשאומר דעתו שואלין לו טעמו של דבר, ואז עומדים למנין, וכל אחד מוסיף טעם והסבר.

            אכן כאן בדבר חדש, בדין ערוה החמורה, אשר שמענו, היתה האספה “דיפלומטית”. בחרו בשני רבנים שהמה יעסקו בדבר, והמה הרצו דברים קצרים לפני שלשים וחמשה נאספים, וכולם הרכינו להם בראשם ונגמר הדין בלי משא ומתן ובלי עיון.

            אמנם הבדל גדול הוא בין אספת מחוקקי דת מדינית לאספת חכמי ישראל המתאספים ויושבים לדון ולהורות הלכה פסוקה. בדת מדיני הרצון של הנאספים הוא החוק. אבל בדבר הלכה אין אנו רשאין להוסיף או לגרוע על דת תורתנו הניתנה לנו למורשה. ומה מועיל רצון והסכמת הנאספים, אם הוא נגד רבותנו בעלי התלמוד ואחריהם הפוסקים הראשונים והאחרונים. והעיקר בענין זה הוא המשא והמתן והעיון בדבר להעמיד ההלכה על בוריה, עכ”ל.

            ודומה שאלו הם מהדברים היפים הן למקומם ולשעתם, והן להתלמד מהם למקומות ולשעות אחרים!

49. “אין תנאי בנשואין”, עמ’ ו-ח.

50. שם, עמ’ ז.

51. שם, עמ’ 16, וכתבו בזה”ל:

            הוד כבוד הרבנים הגדולים בפאריש בירת צרפת, ד’ עליהם יחי’.

            נבהלנו לשמוע ממכתבם את ההצעה אשר עלתה בעיני רבני צרפת לקיים את הגרושין על פי ערכאותיהם על ידי תנאי בקדושין. לולא ראינו את מכתב מעכ”ת לא יכלנו להאמין. הן גם רבני הרעפארם לא הרהיבו לפגוע בעקרי הדת של נשואין וגרושין, שלא יבדל מקהל עם ישראל, אף כי רבני צרפת אשר לא ימנו מעולם להרעפארם.

            אולי חושבים הם כי יש לתקנתם איזה יסוד ושורש בדין, הננו להודיעם כי הדבר פשוט ואין צריך לפנים, כי אין שום ממש ותוקף בזה על פי דין. והמתגרשת בערכאותיהם בלי גט על פי דין כדת ישראל הרי היא אשת איש גמורה ובניה מאחר ממזרים, ואין שום עצה ותקנה לזה.

            חדלו לכם, רבני צרפת, לעשות כדבר הזה, שלא נצטרך לקרוא אחריכם מלא, ולהבדיל חלק מעמנו למען סיג וגדר לטהרת וקדושת ישראל מתערובות פסולים וממזרים. חלילה לכם, שיהיו בני ישראל בוכים למשפחותם על ידכם.

            ואתם הרי ישראל, שומרי משמרת הדת, עמדו על המשמר, דברו על לב החכמים בגזירת חכמים, קנאו קנאה גדולה לד’ ולתורתו, ולעם ישראל בקדושתו. תבררו לפניהם דעתו דעת תורה. הודיעו להם כי רבני ארצנו תמימי דעים כאיש אחד חבריהם יעמדו בפרץ ויפרסמו בכל תפוצות הגולה את ההרס והקרע שאינו מתאחה.

            נקוה כי הצליחו בהשתדלותכם, ודברים היוצאים מן הלב יהיו נשמעים בעיני החכמים אשר אין כונתם להרע, ורק איזה טעות ודמיון כוזה הטעה אותם, וישתקע עוד הדבר, והננו המחכים לשמוע ולדעת מגמר הדבר. וד’ יהיה בעזרתכם כמשאלות מוקיריכם ומכבדיכם בלב ובנפש כה”י.

            ורבי דוד קארלינר חזר עוד על עיקרי דבריהם במכתבו למהרי”ל לובעצקי מיום ב תמוז, תרס”ז (שם, עמ’ 28), והוסיף עוד לצייר את הענין בלשונו המליצי: “הן כל מי שיש לו אך מושג בתוה”ק ובדברי חז”ל יודע כי אין לתקנה זו שום מקום ומקור על פי דין תורה כלל וכלל. וכל האומר לטהר את השרץ בק”נ טעמים אין השרץ נטהר בזה. וכל אומר להתיר אשת איש לעלמא בלי גט כדת משה וישראל, אף אם יאמר אלפי טעמים ותקנות של קדושי תנאי וכדומה אין האשת איש נתרת בזה”.

52. שם, עמ’ 18-16.

            תלמיד המהר”ם שיק, וראש ומנהל בית המדרש לרבנים בברלין, מיסודו של רבי עזריאל הלדסהיימר, משנת תרל”ד עד פטירתו שנת תרפ”ב. בשנות תרפ”ו-תרפ”ז הוציא בנו לאור את ספרו “מלמד להועיל” ג”ח, אשר בו בתשובות קצרות הקיף ענינים רבים.

53. שם, עמ’ 20-18.

            רבי מרדכי עמרם המכונה ד”ר הירש, אב”ד האמבורג משנת תרמ”א. לפני כן היה רב באויבן [בודאפעשט] משנת תרכ”א. ובשנת תר”מ היה רב בפראג. נלב”ע תרס”ט.

54. שם, עמ’ 20-יא.

            רבי שלמה זלמן ברויער. תלמיד הכתב סופר בפרעשבורג ואב”ד פאפא. משנת תר”נ ממלא מקום חותנו רבי שמשון רפאל הירש [תקס”ח-תרמ”ט] כאב”ד דק”ק עדת ישראל בפרנקפורט דמיין. ממייסדי “אגות ישראל”, מח”ס “דברי שלמה” על סוגיות הש”ס וחכמה ומוסר. נלב”ע ו’ אב תרפ”ו.55. שם, עמ’ יא.

            אב”ד ור”מ ווירצבורג. נולד תר”ב לאביו רבי יצחק דוב הלוי, אב”ד ור”מ ווירצבורג [מח”ס שו”ת “יד לוי”, “מלאכת שמים”, “אמירה לבית יעקב”, ועוד הרבה חיבורים]. תרל”ט נתמנה למלאות מקום אביו ברבנות ובראשות הישיבה בווירצבורג. מחבר “פקודת הלוים”, פירוש על הרא”ה מכת”י על מסכת תענית, “ליקוטי הלוי” על מנהגי ווירצבורג וחידושים וביאורים, ועוד חיבורים חשובים. נלב”ע בווירצבורג כ”ח ניסן תרע”ט. בנו וחתניו היו רבנים בקהלות אשכנז, ומצאצאיו ידועים עד היום בחכמתם וביראתם.

56. שם, עמ’ 22-יב.

            המהרש”ם מבערזאן, עמוד ההוראה ופוסק דורו, נולד תקצ”ה בזלאטשוב. מצעירותו נודע בין גדולי דורו, ובעל המנחת חינוך כתב עליו [בהסכמה לספרו הראשון]: “האברך המחבר מראה נפלאות תורתו ורב כחו ואנו כבר זקננו. . .” עד היום פסיקותיו משמשות ליסוד ההלכה הפסוקה. כיהן ברבנות בפוטיק, בייזלוביץ, ובברעזאן. נלב”ע תרע”א. מחיבוריו: “דעת תורה” על ש”ע, שו”ת מהרש”ם ט חלקים, ו”תכלת מרדכי” עה”ת.

57. שם, עמ’ יב.

            נולד תר”ז לאביו בעל ה”תולדות יצחק”. תרל”א נתמנה אב”ד זאלזיץ, תרס”ד עלה לכהן על מקום אביו כאב”ד סטאניסלאב, והיה מגדולי דורו בגליציא. נלב”ע תרס”ט. מחבר ספר שו”ת “הרי בשמים”.

58. שם, עמ’ יב-24, ושם, עמ’ 38-34.

            נולד תק”צ במינסק. אב”ד סלאבאדקא, וזקן הרבנים בליטא, והרבה מרבני דורו נסמכו על ידו להוראה. היה מראשי כולל קאוונא, וממייסדי ישיבת “כנסת בית יצחק” שנוסדה בסלאבאדקא בשנת תרנ”ז [על שם הגאון רבי יצחק אלחנן אב”ד קאוונא, שנלב”ע בשנת תרנ”ו], לאחר הפילוג שבו נפתחה על ידי הסבא מסלאבאדקא רבי נתן צבי פינקל הישיבה המוסרית בסלאבאדקא “כנסת ישראל”. מחבר ספר “באר משה”. נלב”ע תר”ע.

59. שם, עמ’ 24.

            נולד תרי”ד בשערשוב שבפלך גרודנא. מתלמידי רבי בנציון שטרנפלד אב”ד בילסק [בעל שו”ת שערי ציון]. תרל”ט בא ללמוד תורה אצל רבי יוסף דוב הלוי סאלאווייציק בעל ה”בית הלוי” בעיר בריסק, ולמד שם כשנתיים בחברותא עם בנו רבי חיים [עד שנתמנה רבי חיים בתרמ”א לר”מ בישיבת וואלאזין]. שנת תרמ”ט, לאחר שהרביץ תורה בישיבת ביאליסטוק, נקרא על ידי הסבא מסלאבאדקא רבי נתן צבי פינקל לכהן בראשות הישיבה שם. בתפקיד זה כיהן חמש שנים, עד תרנ”ד שהתחזקו חילוקי הדעות אודות שיטת המוסר בין אחרים בהנהלת הישיבה, וע”כ עזב את הישיבה, ועבר לכהן ברבנות גורז’ד, ולאחר מכן בפאניוועז, ובכל מקומות רבנותו הרביץ תורה לתלמידים. היה נודע כמעיין המתגבר, וסברותיו וחילוקיו מתבדרין בעולם הישיבות עד היום. בשנת תרע”ט עסק רבות בביקור חולים במגפת הטיפוס שפקדה את העיר פאניוועז, והוא עצמו נפטר ממנה ביום כ’ אדר, תרע”ט. שרידי חידושי תורתו יצאו לאור בירושלים תש”ט בספר “זכר יצחק”, ובמהדורא מורחבת תש”נ על ידי “מכון ירושלים”.

60. שם, עמ’ 28.

            נולד תרי”ג בוואלאזין לאביו רבי יוסף דוב הלוי ראש ישיבת וואלאזין ובעל ה”בית הלוי”. באלול תרל”ג נשא לאשה את בתו של רבי רפאל שפירא ראש ישיבת וואלאזין, ונכדת הנצי”ב [שמכנהו בתשובותיו “חתני הגאון מהר”ח נ”י”-ראה שו”ת גינת ביתן סימן ז (דף יח), ועיין גם “הרחב דבר” שמות לא, יז]. במשך השנים כיהן כראש ישיבת וואלאזין, והנחיל לכל הדורות הבאים אחריו דרך חדשה בעיון ולימוד תוה”ק [ראה מ”ש בניו בהקדמת ספרו “חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב”ם”: “היה רבן ומאורן של ישראל במלוא מובן המילים, והעמיד תלמידים לאלפים בכל מקומות הגולה . . . וגם אחרי אשר הורמה העטרה בעוה”ר ונאסף אל עמיו . . . אור תורתו ושמשו עד היום זורח באהלי התורה בשערים המצוינים בהלכה”.

            בשנת תרנ”ב בהלוויתו של אביו ה”בית הלוי” נתמנה לרבה של העיר בריסק, שם החזיק גם קיבוץ של תלמידים מצויינים. וידועה התמסרותו הרבה למעשי חסד ולגידול ילדים עזובים בביתו, [עיין הקדמת ספר “ענפי אר”ז” לרבי אליעזר סילבר]. היה ממייסדי “אגודת ישראל”. עמד בהנהגת כלל ישראל, ועיני כל ישראל היו צופיות לחכמתו ויראתו בדעת תורה צרופה. נלב”ע כ”א מנחם אב תרע”ח. ותורה מחזרת על אכסנייתה, הוא בנו רבינו הגרי”ז אב”ד ור”מ בריסק, וכן שאר צאצאיו.

61. שם, עמ’ טו-32.

            נולד בשנת תר”ג בבאלטרמאנץ לאביו רבי שמשון קלונימוס בן הגאון המפורסם בדורו רבי חנניה הכהן מוואלקאוויסק. מילדותו נודע בשקידתו ובכשרונותיו המופלאים. בן י”ח קבל תורה מפי רבי משה דאנישעווסקי [עיין הערה 58], ולאחר מכן נישא והתגורר בביאליסטוק. בשנות העשרים לחייו כבר נודע כאחד מגדולי הדור בחריפות ובבקיאות בשני התלמודים ובכל חלקי התורה, וגדולי הדור כרבי אייזל חריף ועוד היו משתעשעים אתו רבות בדברי תורה. בשנת תרמ”ח נתמנה למלאות את מקום הגאון הנודע רבי ראובן אב”ד דקהלת האשכנזים [המתנגדים] בדיעננבורג [דווינסק], ול”ח שנה הנהיג את ישראל ממקום מושבו בדווינסק, עד לפטירתו בריגא הסמוכה בתרפ”ו.

            יחסי רעות מיוחדים שררו בינו לבין הגאון הנודע מראגאטשוב רבי יוסף ראזין בעל ה”צפנת פענח” שכיהן כאב”ד לקהלת הספרדים [החסידים] בדווינסק. [ומן הענין לציין שעדת החסידים בדווינסק היו שואלים את שאלותיהם בהלכה מרבי מאיר שמחה, על פי הוראת רבם האדמו”ר מחב”ד-קאפוסט, שחשש שלא ירדו השואלים לדעתו העמוקה של בעל ה”צפנת פענח”].

            ספריו “אור שמח” על הרמב”ם ו”משך חכמה” על התורה הפכו לאבני יסוד בלימודי ההלכה והאגדה. ויתר כתביו נעלמו בתהפוכות הימים. מקצתם נתגלו ונדפסו לאחרונה ב”חידושי רבי מאיר שמחה” על הש”ס, ו”שו”ת אור שמח”. תולדותיו נאספו ונתפרסמו על ידי רז”א רבינר בספר “רבנו מאיר שמחה”.

62. שם, עמ’ 32.

            נולד תר”ז. תרל”ז נתמנה אב”ד באדקי, ותרמ”ז אב”ד לאמז’ה. מחבר שו”ת דברי מלכיאל ז חלקים, והיה מגדולי המשיבים שבדורו. נלב”ע בעיר רעזיצא בדרכו מאסיפת הרבנים בפטרבורג, והובא למנוחות בלאמז’ה יום ב’, ט’ ניסן, תר”ע.

63. שם, עמ’ יז.

            נולד תקפ”ט בבברויסק. חתן רבי יעקב ברלין ממיר, אבי הנצי”ב. [בתו היתה אשתו של הנצי”ב בזוו”ש לאחר פטירת אשתו מזוו”ר בת רבי יצחק מוואלאזין]. כיהן כל”ד שנים ברבנות נאוואהרדאק, עד לפטירתו בתרס”ח. חיבורו המקיף “ערוך השלחן” על ד”ח שלחן ערוך מהוה אבן היסוד בפסיקת ההלכה עד ימינו. [חיבורו הראשון “אור לישרים” על ספר הישר לרבינו תם נדפס בזיטאמיר, תרכ”ט]. חיבר גם “ערוך השלחן העתיד” על הלכות זרעים קדשים וטהרות, ונדפס בירושלים על ידי מוסד הרב קוק.

64. שם, שם.

            מרא דאתרא דמינסק. נולד תרי”ט במוהילוב. תלמיד ה”בית הלוי” וחתנו הגדול של ה”גדול ממינסק” [בעל ה”אור גדול”]. אב”ד סמאלעוויטש, ומשנת תרנ”ו עלה למלאות מקום חותנו על כסא הרבנות במינסק, וכחותנו לפניו אף הוא בשם ה”גדול ממינסק” יכונה, עיין ספר “טהרת המים” לרבי ניסן טעלושקין, במבוא עמ’ ב, וכן בספר “אב לחכמה” לרבי אברהם אהרן יודעלאוויץ (ניו יארק, תרפ”ז) עמ’ 26 ב”קונטרס יחליץ” מהרב יהושע חיים בן הרב זכריה מענדל מטוסאוו, וז”ל אך תשובתי אחר שהיתה לעיני רבנים מובהקים ושבחוה נאבדה ע”י ידידי הרה”ג מסמילאוויטש [=בעל ה”דבר אברהם”?] בקחתו אותה להראותה להרה”ג הרר”א ז”ל ממינסק טרם הביאה לידי הגדול, ע”כ. תרע”ד נאסר על ידי הקומוניסטים וישב בבית הכלא למשך זמן. נלב”ע במינסק, י”ג אדר תרפ”ד. חידושיו “משנת אליעזר” יצאו לאור בירושלים תשכ”ב על ידי מוסד הרב קוק.

65. שם, עמ’ 34.

            נולד תר”א. מתלמידיו המובהקים של רבי ישראל מסאלאנט בתקופת קאוונא, ואף שימש תקופה קצרה ברבנות סלאבאדקא. תרל”ז נתמנה אב”ד ור”מ קעלם, תרמ”ז אב”ד וראש ישיבת טעלז. היה ממייסדי “אגודת ישראל”, ונודע באהבתו את התורה ואת לומדיה. יסודות חידושיו מתבדרין עד היום בעולם הישיבות, על אף שרק מקצת מן חידושיו נתפרסמו עלי ספר בשני כרכי “תשובות רבי אליעזר וחידושיו”. נלב”ע ד’ אדר, תר”ע בהיותו בארץ נכר באנגליה לצורך ביסוס הישיבה, ושם מנ”כ.

66. שם, עמ’ 38-כ.

            נולד תר”ל. למד בוואלאזין, והיה מתלמידיו הקרובים של הנצי”ב. חתן רבי אליהו הלוי פיינשטיין אב”ד פרוזין. תרנ”ה נתמנה אב”ד טימקוביטש, ולאחר מכן לאב”ד חסלוביץ. מתרע”א אב”ד נאוואהרדאק, ומתרע”ח כיהן כמ”מ [=מגיד מישרים] בווילנא, והיה מגדולי הדרשנים שבדורו. מח”ס “עבודת המלך” על הרמב”ם, ו”ארזי הלבנון” דרשות, וילנא תרצ”ו. יתר כתביו היו למאכולת אש בשנות השואה עם אשתו הרבנית שלקחה תכריך כתביו אתה למשרפות המות. נלב”ע י”ד חשון תר”צ.

67. שם, עמ’ כ-40. רבי משה שמואל שפירא פותח שם בזה”ל: “ואשמע אחרי קול רעש גדול מגאוני הדור, וביחוד מזקן ההוראה רב רבנן הגאון מו”ה דוד פרידמאן הגאבד”ק קארלין, אשר יצאו למחות ע”ד אספת הרבנים בצרפת לתקן תקנות  “. . .ובא שם בארוכה, ועל מכתב זה מוסיף רבי שמריה נח שניאורסון בקצרה, וקובע ש”כל דבריהם אין להם שחר כלל על פי התורה”.

            רבי משה שמואל שפירא אב”ד קורשאן ובברויסק. צעיר בניו של רבי אריה ליב שפירא אב”ד קאוונא [תקמ”ז-תרי”ג], הנודע בכינויו “ר’ ליבלה קאוונער” [מראשוני תלמידי וואלאזין, ותלמיד רבי מנשה מאיליא]. נולד תר”ג בקלווריה, והיה נחשב לאחד מגדולי הרבנים ומשיבים בדורו. נלב”ע תרע”ז, ושבעת בניו נתפרסמו בדורם לרבנים גדולי תורה ויראה.

            בבברויסק כיהן רבי משה שמואל שפירא כרב לעדת האשכנזים [המתנגדים] על מקומו של אחיו רבי רפאל שפירא שחזר לכהן בוואלאזין, ואילו כרב לעדת הספרדים [החסידים] כיהן רבי שמריהו נח שניאורסון, האדמו”ר מחב”ד-בברויסק, ותמידשררו ביניהם יחסי אחוה וידידות נאמנה, ויחד ניהלו ביד רמה את עניני הכלל בפלך מינסק שברוסיא הלבנה.

            רבי שמריהו נח שניארסון היה בן זקוניו של האדמו”ר מוהרי”ל מקאפוסט. נולד תר”ז בליובאוויטש, וחתן דודו האדמו”ר רבי ישראל נח שניאורסון מניעזין. תר”ל נתמנה לרבנות בברויסק, ובשנת תרס”א הקים בה ישיבה. נלב”ע ט”ז טבת תרפ”ג.

68. שם, עמ’ כב-48.

            ומפליא הדבר שבניגוד לעמדה שתפסו רבי דוד קארלינר, רבי חיים עוזר, ועוד רבנים במכתביהם הפרטיים שאשה היוצאת מתחת יד בעלה מכח תנאי כזה בלא גט הרי היא אשת איש גמורה ובניה מבעלה השני ממזרים גמורים, ב”מחאה גלויה” זאת כתבו רק:

            “ואנחנו  הרבנים שומרי משמרת הדת בכל קהלות ישראל, מצאנו לעצמנו החובה להודיע ולפרסם את ההלכה הזאת מעומק הדין כמו שהוא, אשר האשה שתנשא לאחר בלא גט על ידי התנאי הזה,  שעל פי כמה פוסקים היא אשת איש גמורה, והבנים שיולדו לה מבעלה השני יהיו אסורים לבא בקהל עד עולם”.

69. נולד תר”ח לאביו הגאון רבי יצחק אלחנן ספעקטאר בנישוויז. נתמנה רבה של מיטבי בשנת תרמ”ב, תרמ”ט מו”צ ומ”מ [מגיד משרים] בווילנא. ומשנת תרנ”ו ממלא מקום אביו ברבנות העיר קאוונא, ושם עמד גם בראשות “כולל קאוונא” יחד עם רבי משה דאנישעווסקי (עיין למעלה הערה 58). נלב”ע ב’ שבט, תר”ע.

            עיין לחקרי הלכות להגאון רבי חיים העליר זצ”ל סימן שי שכתב עליו בזה”ל: “ענין האמור ערכתי זה רבות בשנים לידיד נפשי הגאון רבי צבי הירש בן הגאון רבי יצחק אלחנן ז”ל שהיה אבד”ק קאוונא, שהיינו קשורים ודבוקים באהבה נצחת עד יומו האחרון ותמיד עמדנו במו”מ של הלכה בכמה וכמה מקצועות שבתורה, כפי ששמעתי כל כתבי יד של הגאון רצ”ה ז”ל וחדושיו הרבים והעצומים אבדו ואינם בשעת המלחמה וגם חדושי אני בתוכם ונמצא לי כעת מכתב אחד ממנו ז”ל ששייך לעניננו ואני נותנו כולו בכאן לזכר ידידותנו, תהא נפשו צרורה בצרור החיים”. ופוק חזי מאן גברא רבה קא מסהיד עליה.

70. נולד ט’ ניסן, תקפ”א בהורודוק ליד וואלאזין, ונקרא על שם הגר”א מווילנא והגר”ח מוואלאזין, שנלב”ע בי”ד סיון, סמוך לכניסתו לבריתו של א”א. כבן שמונה [!] נכנס ללמוד בישיבת וואלאזין, ובגיל שנים עשר [!] נסמך להוראה מאת רבי יעקב מקארלין, בעל ה”משכנות יעקב”. בשנת ת”ר נתמנה לאב”ד הורודוק, תרי”ג לאב”ד דרעטשין, תרכ”ד לאב”ד פרוזין, תרכ”ז לאב”ד לאמזה, ובשנת תרל”ג לאב”ד העיר הגדולה לאדז, בה כיהן כארבעים שנה עד לפטירתו בי”ד אייר תרע”ב.

            נודע בגאונותו ובפקחותו וגודל חסדו, עד שהיו שכינוהו “אביהן של ישראל”. בחכמתו השפיע על שרי המלוכה להושיע את ישראל, ובין הרבנים היה ראש המדברים בכל מקום. ואף בהגיעו לגיל תשעים נהג נשיאותו ביד רמה. על מצבתו נכתב: “ראש גולת אריאל שר התורה המאיר עיני חכמי הגולה בהוראה ובסברא”.

            תורתו שבכתב נאבדה בחורבן לאדז בשנות השואה, ושרידים מתורתו פורסמו ב”ספר הזכרון” לרבי יצחק הוטנר.

71. מביניהם: רבי אברהם מסאכאטשאוו [בעל האבני נזר], רבי אברהם דובער כהנא שפירא אב”ד סמאלעוויטש [ה”דבר אברהם”, ולאחר מכן אב”ד קאוונא], רבי אליהו הלוי פיינשטיין, אב”ד פרוזינא [מח”ס “הליכות אליהו”, חותן רבי משה הלוי [בן הגר”ח] סאלאווייציק ודודו של רבי משה פיינשטיין, בעל ה”אגרות משה”], רבי אליהו קליאצקין אב”ד מאריפאל [לאחר מכן אב”ד לובלין, וירושלים עיה”ק], רבי אליהו ברוך קמאיי אב”ד מיר, רבי בנציון שטרנפלד אב”ד בילסק [מח”ס “שערי ציון”], רבי זרח דישקין מהוראדנא [אחי המהרי”ל דיסקין], רבי זעליג ראובן בענגיס אב”ד באדקי [לאחר מכן אב”ד קלאוריא וירושלים עיה”ק, מח”ס “לפלגות ראובן”], רבי חנוך הענך אייגש מוילנא [בעל ה”מרחשת”], רבי יואב יהושע וויינגארטען מקאנסק [ה”חלקת יואב”], רבי יוסף זונדל הוטנר אב”ד איישישאק [מח”ס “חבל יוסף” על ד”ח ש”ע], רבי יוסף ליב בלאך אב”ד שאדאווא [ראש ישיבת טלז, והיה זה בתקופה בה עזב רבי יוסף ליב את הישיבה], רבי יצחק הכהן פייגנבוים מווארשא [עורך “שערי תורה”], רבי ישראל מאיר הכהן מראדין [ה”חפץ חיים”], רבי מרדכי ווייצל אב”ד סלאנימא [ר’ מרדכל’ה אושמינר], רבי רפאל שפירא מוואלאזין [בן רבי אריה ליב שפירא מקאוונא וחתן הנצי”ב, מח”ס “תורת רפאל”], רבי שלום דובער שניאורסון מליובאוויטש [האדמו”ר הרש”ב מחב”ד ליובאוויטש], רבי שלמה זלמן סענדר שפירא אב”ד קרינק, רבי שמעון יהודא הכהן שקאפ אב”ד בריינסק, ועוד.

72. מביניהם: רבי זרח ראובן בראווערמאן [מגדולי ליטא וממייסדי היישוב היהודי בארץ ישראל, תלמיד מהרי”ל דיסקין], רבי יחיאל מיכל הורוויץ [רבי מיכל דיין], רבי יצחק מאלצאן [דומ”צ בקעלם, ומח”ס “שביתת השבת”], רבי נפתלי דוב אמשטרדם [מקאוונא, שהיה רב באלעקסאט], רבי צבי פסח פרנק [לימים רבה של ירושלים, ומח”ס “הר צבי”], רבי שאול חיים הלוי הורוויץ [חתן בעל ה”נחלת דוד” ומייסד ישיבת “מאה שערים”], ורבי שלמה זלמן בהר”ן לעווי [מייסד שכונת מאה שערים].

73. מביניהם: רבי אברהם הלוי ליפשיץ, מפאל ריווער מאס. [בן רבי יעקב ליפשיץ מח”ס “זכרון יעקב” ו”תולדות יצחק”], רבי גבריאל זאב מרגלית מבאסטאן [מלפנים מו”ץ בהוראדנא, וחתן רבי נחומ’קה מהוראדנא, עבר לניו יורק תרע”ג], רבי דוב אריה הכהן לעווינטאל מפילאדעלפיא, רבי הלל הכהן המכונה ד”ר קליין ורבי שלום אלחנן יפה, מראשי רבני נויארק.

74. מביניהם: רבי דוב אריה ריטטער אבד”ק ראטטערדאם והמדינה, רבי טוביה לעווענשטיין אבד”ק קאפענהאגן והמדינה, רבי יצחק בן יהודא פאלאטשע אבד”ק ספרדים באמשטרדם, רבי אבדהם איש שלום פרידמאן אב”ד שטראסניטץ ברומניה, ועוד.

75. “אין תנאי בנשואין”, עמ’ 50-48.

            ועיי”ש (עמ’ כה-50) שציינו נקודה אחת שלא עמדו עליה יתר הרבנים, וז”ל:

            הגם כי מענה בפיהם [של רבני צרפת], שאף שדרכם זה לא יתכן, על כל פנים טוב יותר מלהנשא לאיש אחר בלי שום תקנה הנ”ל, והצלה פורתא מיהו הוה, כי במדינתם יקרו מקרים אשר נפרדו נשים מבעליהן בנמוסי המדינה ואין לאל ידן להשיג ג”פ כפי דת תוה”ק והולכות ונשאות לאיש אחר, ואם כן מדוע לא יעשו על כל פנים הצלה פורתא זו? על זה נשיב שגם לפי שיטתם טעות הוא בידם, כי כבר למדנו הרב החכם מהרי”ץ בעל העקדה בשער כ’ ‘שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל בסתר ושלא לדעת הרבים וברשות בית דין חטאת יחיד הוא, והוא שבעונו ימות כו’ וכל ישראל נקיים כו’; אמנם חטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים והדת ניתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו הנה הוא זמה ועון פלילי וחטאת הקהל כלו ולא ניתן למחילה אם לא בפורענות הקהל וכו’. ולכן הוא טוב ומוטב שיכרתו או ישרפו או יסקלו החטאים ההם בנפשותם, משתעקר אות אחת מהתורה בהסכמת הרבים וכו’. ומי שלא יקבל זה בדעתו אין לו חלק בבינה ונחלה בתורת אלקים’ עכ”ל הטהור. והמה לנו קילורין לעינים לענין שלפנינו, שמוטב שיעברו היחידים על איסור סקילה דאשת איש, אף כי ירבו ח”ו ממזרים, ונשען על השי”ת שיבער קוצים מן הכרם ויצרפם ויטהרם, ממה שיעמדו בתי דינים בישראל לתקן היתר שיהיה גורם לעקירת דבר מן התורה, עכ”ד. [ובעיקר דברי בעל העקידה, עיין שו”ת משיב דבר ח”ב סימן מג-מד, ועיין גם אחיעזר ח”ג סימן לג אות א].

76. נולד תקצ”ט, ונקרא על שם סבו רבי יעקב קאפל הרץ [קונשטט] אב”ד ווערבוי ומח”ס “יעב”ץ” על מסכת חולין, שנלב”ע תקצ”ו. תלמיד הכתב סופר בישיבת פרסבורג. כיהן ברבנות בסאבטיץ ובווערבוי, ומתר”נ בקהל יראים בודאפעשט. בשנת תרס”ה נתאספה תחת נשיאותו אסיפה גדולה של מאתיים ושלושים רבנים ושישים צירים מכל קהלות היראים באונגארן. ועמד בראש היהדות האורטודוקסית באונגארן יחד עם רבי אברהם פראנקל מבודאפעשט, נשיא לשכת אגודת קהלות היראים באונגארן. ייצג את החרדים בפרלמנט ההונגרי, ונתכבד בתואר “יועץ המלך”. בניו וחתניו כיהנו ברבנות בקהלות אונגארן. נלב”ע י”ז אלול תרפ”ז.

77. נולד תרי”ג. למד בישיבת פרעשבורג אצל הכתב סופר בחברותא עם רבי יוסף חיים זוננפלד. אחרי פטירת המהר”ם שיק עלה במקומו על כס הרבנות בעיר חוסט. נודע בהתמדתו ובניצול זמנו. היה מראשי הלוחמים ליהדות. והשיב תשובות לאלפים, אותם הדפיס בספרו “ערוגות הבושם”. נלב”ע תרע”א.

78. נולד תרי”ז לאביו רבי דוד יהודה [בעל “שבילי דוד”]. עוד בימי בחרותו ניהל את הישיבה שהקים אביו. בן כ”ז נתקבל לרב ואב”ד בעיר וויטצען, שם נהג נשיאותו ברמה ולישיבתו נהרו תלמידים רבים. היה אחד ממנהיגי היהדות האורטודוקסית באונגארן, ומדברנא דאומתיה. כאשר יצא באונגארן חוק נישואין אזרחיים, הוציא לאור קונטרוס “וכתורה הזאת” נגדו. בשנת תרס”ד זירזו רבי חיים מבריסק שיעמוד בראש הלוחמים באונגארן נגד תופעת הציונות שנתפשטה אז בין שומרי הדת באונגארן על ידי תנועת “המזרחי”. נלב”ע כ”ה תמוז תר”צ בן ע”ג שנים. נודע על שם חיבורו “מעשי למלך” על הרמב”ם.

79. נולד תר”ו. מילדותו נודע כעילוי, והיה תלמיד הכתב סופר. תרל”ד עלה על מקום אביו ברבנות מאג-סערעד [סערעט], ומשם נקרא תרמ”ב לרבנות העיר הגדולה גראסוורדיין. לחם כנגד המשכילים, ונתפרסם ביושרו ושנא מתנות. נלב”ע א’ תמוז תרע”א.

80. נולד תר”א לאביו רבי ירמיה לעוו אב”ד אוהעלי [בעל ה”דברי ירמיהו”, בן ה”שערי תורה”]. בתרל”א עלה על כס הרבנות באוהעלי במקום אביו, ומשם נתקבל כאב”ד אונגוואר. מח”ס “פקודת אלעזר”. נלב”ע י”ד כסלו תרע”ח.

81. עלה על מקום אביו רבי שמואל שמעלקא [מח”ס “צרור החיים”] האב”ד סאלאש בתרל”ה. נלב”ע ג’ ניסן תרפ”ב.

82. מביניהם: רבי אליעזר דוד גרינוואלד אב”ד צעהלים והגליל, רבי אליעזר [חיים] דייטש אב”ד באניהאד [מח”ס “תבואות השדה”], רבי יחזקאל פאנעט אב”ד דעעש, רבי יעקב סג”ל פראגער אב”ד אדא [חתן המהר”ם שיק], רבי מרדכי ליב ווינקלער אב”ד מאד [מח”ס “לבושי מרדכי”], רבי משה שמואל גלאזנער [מרבני קלויזנבורג], רבי עקיבא סופר [שרייבער] מפרסבורג, רבי שלמה זלמן עהרנרייך אב”ד סילאדי-שאמלויא, ורבי שמואל רוזנברג [ה”באר שמואל”] מאונסדארף.

83. “אין תנאי בנשואין”, עמ’ 54-52.

84. מביניהם: רבי חנא הלברשטם מקאלאטשיץ, רבי נחום וויידנפלד אב”ד דמברובא [מח”ס “חזון נחום”], רבי נתן לוין אב”ד רישא [בעל ה”בית נדיב” וחתן ה”בית יצחק”], רבי שלום הכהן יאללעס מסטריא [בן האדמו”ר מסאמבור], רבי שלמה סופר אב”ד בערעגסאז [בן ה”כתב סופר”], ורבי שמחה ישכר בער הלברשטם מצעשינוב.

85. מביניהם: רבי שמואל ענגעל מראדאמישלא [תרי”ג-תרצ”ה, בעל שו”ת מהר”ש ענגיל ח חלקים].

86. במכתבו להרב יוסף לעהמאן, “אין תנאי בנשואין”, עמ’ 56-54.

87. עיין לעיל, הערה 3.

88. והרוצה לעמוד על כל הנאמר בפרשה זאת יעיין במאמרו של הרב ניסן זק”ש (“נועם” ספר ראשון, ירושלים תשי”ח, עמ’ נב-סח).

89. יבמות  קיב, ב.

90. “אין תנאי בנשואין”, עמ’ ד-8, ז, יח-36.

91. עיין סוגיית הגמרא כתובות עב ע”ב-עה ע”א וטוש”ע אה”ע סימנים לח-לט; ועיין גם “אין תנאי בנשואין”, עמ’ 8, 24, יז.

92. “אין תנאי בנשואין”, עמ’ 8-ה, 14, ט, 32.

93. שם, עמ’ 14.

94. שם, עמ’ 36.

95. שם, עמ’ ט.

96. שם, עמ’ 40.

97. עיין ספר “כפייה בגט”, אות לד.

98. “אין תנאי בנשואין”, עמ’ 14-ח, וע”ע שם עמ’ ג-6, טז.

99. שם, עמ’ 18, וע”ע עמ’ יא, יד, טו-טז.

100. ראה, למשל, תשובותיהם של רבי דוד צבי האפמאן (עמ’ 18-16), רבי מאיר שמחה הכהן (עמ’ טו-32), ורבי משה דאנישעווסקי (עמ’ 38-34).

101. ובאמת שני דרכים נפרדים הם בכח הפסק, כח הפלפול, לחדש דבר מה שלא שמע בקבלה על ידי ההכרח והפלפול, וכח הסברא לדמות מילתא למילתא ולכוין אל האמת מתוך שיקול הדעת ללא כל ראיה חותכת, ולא הרי זה כהרי זה, ולא הרי זה כהרי זה, שלכל אחד מן הדרכים הללו מעלה שאין למשנהו, כמו שהאריך רבינו הנצי”ב בענינים אלו בכמה מקומות, עיין העמק דבר שמות כז, כ ו-לז, יט, ובמיוחד בהקדמה לפירושו “העמק שאלה” על השאילתות דרב אחאי גאון, במאמר הנקרא “דרכה של תורה”, ב”קדמת העמק” פ”א אותיות א-טו, עיי”ש שמבאר באריכות גדולה את השתלשלות והתפתחות שני דרכי ההוראה הללו מיום נתינתה בסיני עד הלום.

            ועיין עוד לעיל, הערה 38.

102. “אין תנאי בנשואין”, עמ’ 16.

103. שם, עמ’ 28.

104. שם, עמ’ 22-יב.

105. שם, עמ’ יב.

106. שם, עמ’ 32.

107. שם, עמ’ יז.

108. שם, שם.

109. רבי חיים עוזר ב”מכתב עוז” הנדפס בראש הספר “אין תנאי בנשואין”. ועיי”ש שממשיך בזה”ל: המכתבים בענין זה נדונו בגניזה, ולא היה צורך לפרסמם, וכבוד הענין הסתר דבר”.

110. שם.

111. הצעתם באה על הספר ב”מחברת קדושין על תנאי”, נדפס בקושטאנדינה, שנת “צדק צדק תרדף”.

112. “אין תנאי בנשואין”, הקדמת המביא לבית הדפוס, עמ’ VI (6).

113. מנוסח השער של חיבורו “חרות עולם”, נדפס שנת “על אלמנה ויתום” היא התרפ”ח לפ”ק, לאנדאן.

114. “אין תנאי בנשואין”, הקדמת המביא לבית דפוס, עמ’ VI (6).

115. ספר “תורי זהב”, מאתי הקטן שמואל אביגדור בהר”ר אבא אברמזאהן רב דדאבלין, קורלאנד אשר ברוסיא. וכעת משך היותי באמעריקא הייתי רב בעיר לאעל ובעיר לינן, מאס. וזה טו”ב שנים אשר רב אנכי בעיר הבירה ניו יארק.

116. דוגמת רבי יוסף אליהו הענקין בספרו “פירושי איברא”, עמ’ 117-110 שהציע הצעה הכרוכה בנישואין על תנאי, ואף הביא בסוף מכתב מרבו רבי איסר זלמן מלצר, שממנו ניתן להבין שאינו מתנגד להרעיון ושוללו מכל וכל, רק מעיר ובא על נקודות שונות שבה. וכן רבי אברהם יצחק הכהן קוק, במכתבו שנדפס בראש הספר “תורי זהב” כותב בזה”ל: “ואף על פי שעצם הדבר הוא פשוט לדינא דמהני תנאי מפורש גם בנשואין, וכמו שנהגו לגבי זיקת יבם במקום דחק של אח מומר . . . בכל זה לא הסכמנו להנהיג את התיקון למעשה בכל תפוצות ישראל מפני הקלקולים שיוכלו לבוא מזה על ידי אלה שאינם בקיאים בהלכות תנאים כו'”.

            ואיך שיהיה, בין אם התכוין אכן רבי חיים עוזר לכגון אלו, ובין אם לא נתכוין, אין ספק שפרסום החיבור “אין תנאי בנשואין” פעל את פעולתו גם כלפיהם¾שכן אנו מוצאים אצל רבי יוסף אליהו הענקין שבעקבות תקנת הקונסרבטיבים דתרצ”ה הוא מפרסם מאמר (לדור אחרון עמ’ קה-קי, מועתק מ”המסלה” חוברת ב), ובו הוא כותב בזה”ל:

            “והנה כבר כתבתי שמה שהנני נכנס לתגר הזה הוא מפני שהזכירו את הצעתי לתקנת עגונות שבספרי פירושי איברא ומחויב אני להתנצל בזה…

            ג) ונוסף על זה כתבתי שרק על ידי צרוף תנאי בנשואין אולי יועיל, ולא ידעתי אז מהפסק שאין תנאי בנשואין בכל אופן, שפסקו כן כל גדולי דור הקודם, וכשנדפס הספר “אין תנאי בנשואין” חזרתי בי, כי אפילו גדול שבגדולים צריך לבטל דעתו אל הרוב, ובאם לאו הוא זקן ממרה, וכל שכן ננסים כמונו, וכן כתבו רבני קאנסטאנטינאפאל שמשכו ידיהם מהצעתם, וכן שארי המציעים, העומדים על בסיס התורה ויראת אלהים… וכבר נדפס זה משמי בהפרדס אלול תרצ”ה, ואזכיר כאן בקצרה טעמא דמילתא כו'”.

            וכן כשחזר והדפיס “פירושי איברא” לאחר זמן, הקפיד להדפיס בצדי כל עמוד ועמוד באותיות גדולות “הדרי בי”.

            וכן רבי אברהם יצחק הכהן קוק מסר נפשו בימיו האחרונים בשוכבו על ערש דוי לגלות דעתו נגד הצעת הקונסרבטיבים ונגד “תנאי בנישואין”, עיין “לדור אחרון” עמ’ ז-ח, ועוד על כך בהמשך המאמר בכרך הבא.

            ואף אינו מן הנמנע שרבי חיים עוזר התכוין גם להצעת עפשטיין הנזכרת לעיל הערה 13, שיצאה לאור אף היא בתר”צ. [וגם את”ל שהצעה הנזכרת יצאה לאור בשלהי תר”צ, לאחר הוצאת  חיבור “אין תנאי בנשואין” לאור עולם, אפשר גם אפשר ששמועתה הגיעה כבר קודם לכן לאזני רבי חיים עוזר, באשר מצודתו היתה פרושה על כל הגולה, וכידוע].

117. “מחברת קדושין על תנאי”, עמ’ 3-1.

118. “תורי זהב”, עמ’ ה.

119. שם, עמ’ 16-ט.

120. שם, עמ’ ט.

121. “מחברת קדושין על תנאי”, עמ’ 5-4.

122. שם, עמ’ 6.

            ולענין כשרות התנאי, עיין שם (עמ’ 23-22) שמביאים מדרשות מהרי”ט על התורה ספר דברים (דף קצח), וז”ל למה הדבר דומה, למי שקדש אשה על מנת שלא תזנה, שאם זנתה הופקעו הקדושין למפרע, ומעתה ודאי לא נאסרת על בעלה, ואפילו אם נשאת לאחר וכו’, עיי”ש.

123. עמ’ יד.

124. עיין לעיל, הערה 116.

מאמר זה התפרסם במאסף “ישורון” כרך ח’.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים