טבעת קידושין שאולה

הרב זאב ליטקה
י"א אלול ה'תשע"ב

בס”ד

בענין מש”כ הגאון הרב ציון בוארון שליט”א לגבי טבעת קידושין שנקנתה ע”י האשה אם יש בזה כדי לבטל את הקידושין ראה כאן.

שאלה:

איש ואשה נשואים, באו תקופה קצרה לאחר נישואיהם, והעידו כי טבעת הקידושין שבה קידש האיש את אשתו, נקנתה על ידה ולא על ידו. עתה עולה השאלה, האם צריך האיש לשוב ולקדש את אשתו בשנית?

הנידון בשאלה זו, הוא האם כאשר נתנה האשה לאיש את הטבעת כדי שיקדשנה בה, כוונתה להקנות לו את הטבעת כדי שהקידושין יחולו, או שמא אין בדעתה להקנות לו, אם משום שאינה בקיאה בדין זה שטבעת הקידושין צריכה להיות שלו, ואם משום טעמים אחרים, וכפי שיבואר.

תשובה:

תוכן העניינים:

א.      מחלוקת הראשונים במקדש בטבעת שאולה. דעת הרא”ש שהמשאיל מקנה את הטבעת שכן יודע ששאל לצורך קידושין. דעת הרשב”א שאינו מקנה משום שבקי בדבר.

ב.      יבואר שבאופן שהאשה המתקדשת היא הנותנת את הטבעת, לכל הדעות כוונתה להקנות לו את הטבעת.

ג.       אם אשה אינה מקנה את הטבעת מחמת שיודעת שהטבעת עתידה לחזור אליה, והכרעת החתם סופר שאין לחוש לזה.

 

א. קידושין בטבעת שאולה

א) כדי לברר את הדין בקידושין בטבעת שקנתה האשה, יש לברר תחילה מה דין קידושין בטבעת שאולה.

כתב השולחן ערוך (אבה”ע סי’ כח סי”ט): “השואל חפץ מחברו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה, מקודשת”.

מקור הדברים הוא מהרא”ש (בתשובה כלל לה סי’ ב, ואת עיקרי הדברים כתב גם בקידושין פ”א סימן כ), שדן באריכות בדין מי ששאל מחברו טבעת לקדש בה אשה. ותחילה הביא הרא”ש את תשובת ה”ר אביגדור שכתב שאם קידשה בטבעת עצמה, דהיינו שנותן לה את הטבעת בקנין גמור בעבור הקידושין – אינה מקודשת, שכן הטבעת אינה שלו. אולם אם אינו מקנה לה את הטבעת, אלא הוא מקדשה בהנאה שיש לה מכך שהוא משאיל לה את הטבעת, הרי היא מקודשת. ובהמשך דבריו הביא את דעת רבינו ברוך שלא יפה עושים אלו המקדשים בטבעת שאולה.

אולם הרא”ש עצמו נקט שקידושין בטבעת ששאל האיש כדי לקדש בה, מועילים, וז”ל שם: “גם אני צעיר הצעירים לא אמנע מלחוות דעתי וכו’, וה”מ במשאיל חפץ לחברו להשתמש בו והלך השואל וקדש בו את האשה, אבל השאילו לקדש בו, נראה לי דהוו קידושין טובים ואינה צריכה להתקדש פעם אחרת. [ד]כיון שהשאיל לו אדעתא לקדש בו את האשה, אנן סהדי דגמר בלבו ליתנו לו באותו לשון שיועיל לעשות קידושין, שתהא האשה מקודשת לו, כי אדעתא דהכי מסר בידו הטבעת, ואם לא יועיל לו בלשון שאלה, יהיה בלשון מתנה, ולכל הפחות יהיה מתנה על מנת להחזיר, והויא מקודשת, ויקנהו מן האשה ויחזירהו לו או יחזיר דמיו”.

והיינו שדעתו, שאם המשאיל יודע שמטרת ההשאלה היא לקדש אשה, הרי הוא מתכוון לתת את הטבעת באופן המועיל, ואפילו שהוציא מפיו לשון שאלה ולא לשון קנין. ודברי הרא”ש הללו הובאו בטור ובשולחן ערוך בלא חולק, וכן הסכמת רוב הנו”כ והפוסקים.

ב) אולם הרשב”א (שו”ת הרשב”א ח”ד סי’ רעג, וח”ו סי’ ב) חולק על זה, ודעתו שאין מועילים הקידושין בטבעת שאולה. עיין שם שכתב השואל (ח”ד סי’ רעג): “ויש מי שאומר: טבעת שאולה ע”מ לקדש בו את האשה, מקודשת גמורה וכו’. והכא נמי מדהשאילו לקדש בו את האשה, על מנת כן השאילו, ומקודשת גמורה היא, וכן הורו הגאונים ז”ל”. והשיב לו על זה הרשב”א: “גאונים אלו שאמרת שהורו כן, לא שמעתים בעולם, ואיני מודה בדבר זה”. והוסיף שם בהסבר הדבר: “ששאלה יש כאן, מתנה ומכר אין כאן. דלעולם אין מכר ומתנה בלשון שאלה. מאי קא אמרת, אדם יודע שאין מקדשין בכלי שאול וגמר ונתן לשם מתנה, לא היא. חדא, דלאו כולי עלמא האי דינא ידעי. ואדרבה רובא דעלמא טעו בהא, דלאו דינא דקדושין גמירי. ואינו דומה למקדש אחותו, ולא למכיר בה שאינה שלו, דבהנך לא טעו אינשי. אבל הכא, רובא דעלמא טעו בה”.

הרי שדעת הרשב”א שקידושין בטבעת שאולה אינם מועילים, משום שאין המשאיל מתכוון להקנות את הטבעת לאיש המקדש, מפני שאינו ידוע שכדי שיחולו הקידושין הוא מוכרח להקנות לו בקנין גמור. וזה הפך מסברת הרא”ש שכתב שהואיל והמשאיל רוצה שהקידושין יחולו, הוא מתכוון להקנות באופן המועיל.

ג) והאבני נזר (אבה”ע סי’ קלו) דן אף הוא בענין קידושין בטבעת שאולה, וכתב: “ועוד דגם המקדש בטבעת שאולה מבעליו, הגם שפסק הש”ע כרא”ש דמקודשת, הרשב”א ח”ד סי’ רע”ג חולק… והבית יוסף בטח לא ראה תשובה זו, שאילו כן היה מביאו. גם הכנה”ג בהגהות הב”י אות כח לא ראה תשובת רשב”א ח”ד, שמסופק אם הרשב”א ס”ל כהרא”ש, וכן מהרח”ש לא ראה. ואילו היה רואה הבית יוסף, לא היה סותם כהרא”ש. ומקדש בטבעת שאולה הוי ספק קידושין”.

אמנם הטור והשו”ע הביאו רק את דברי הרא”ש הסובר שהיא מקודשת, ולא הביאו מי שחולק עליו. אולם באמת מלבד דברי הרשב”א והאבני נזר הנ”ל, גם באוצר הפוסקים הובאו כמה וכמה אחרונים שדנו בזה, והעלו צדדים לכאן ולכאן [ועיין עוד שו”ת חידושי הרי”ם אבה”ע סי’ כ, שהאריך להקשות על הרא”ש]. ויש שצירפו את דעת הרשב”א הסובר שהקידושין לא חלו, להקל במקום ממזרות, וכדומה.

ועל כל פנים, העולה מכל האמור לנידון דידן, שהואיל והאשה לא אמרה לאיש שהיא מקנה לו את הטבעת בקנין גמור, יש מקום לחשוש לדעת הרשב”א ולחזור שוב על מעשה הקידושין.

ב. קידושין בטבעת שהביאה האשה המתקדשת

א) אף על פי שהתבאר שבדין המקדש בטבעת שאולה נחלקו הראשונים, מכל מקום נראה שבמקרה שלפנינו לכל הדעות הקידושין חלו, משום שהמחלוקת בין הרא”ש לרשב”א היא במקרה שהמקדש שאל את הטבעת מאדם אחר לצורך הקידושין, אולם כאן, האשה עצמה הביאה את הטבעת לאיש כדי שיקדש אותה בה.

וביאור החילוק, שהנה הרא”ש הביא ראיה לשיטתו שהמקדש בטבעת שאולה מקודשת, מהדין שאם קידש את האשה בחפץ שגזל ממנה, מקודשת (קידושין נב:), וז”ל הרא”ש: “אלמא, חזינן דבגזל דעלמא לא מיקדשא, משום שאינו שלו וכו’, ובגזל דידה מיקדשא אע”פ שאינו שלו. אלמא, מאחר דשדיך, ונתרצית להתקדש לו, אפי’ שתקה בשעת קבלת הקידושין, אנן סהדי שמחלה לו מה שגזל ממנה ונתנתו לו במתנה, כדי שיקדשנה באותו חפץ שגזל”.

ואם הדברים אמורים בחפץ שגזל ממנה, שהיא מתרצית להקנות לו כדי שיקדשנה כדין, קל וחומר בחפץ שהיא נותנת לו מדעתה כדי שיקדשנה, שהיא מקנה לו אותו בקנין גמור כדי שהקידושין יחולו.

ב) וגם הרשב”א שסובר שאי אפשר לקדש בטבעת שאולה, נראה שמודה בטבעת שנתנה האשה לאיש כדי שיקדשנה, שהיא מתכוונת להקנות לו אותה בקנין גמור. שהרי הרשב”א הקשה על עצמו מהדין שקידשה בחפץ שגזל ממנה שהיא מקודשת, וז”ל: “וכן אין הנדון דומה לגזל דידה, דבשדיך מקודשת, כמו שאמרת. דהתם, כיון דשדיך וקבלתו לשם קידושין, אנן סהדי דניחא לה בהכי, והרי גומרת בלבה שתהא שלו, ומוחלתו לו לשעה, דיותר ממה שהאיש רוצה לישא, אשה רוצה להנשא”.

הרי שגם הרשב”א הסכים שכאשר האשה עצמה מביאה את הטבעת לאיש, כיון שהיא רוצה להתקדש אנן סהדי שבדעתה להקנות לו את הטבעת בקנין גמור. וכל מה שהחמיר הרשב”א שאינה מקודשת, זהו רק אם האיש שאל את הטבעת מאדם אחר, שאז אין טעם לומר שהמשאיל גמר בדעתו להקנות לו את הטבעת בקנין גמור.

ג) יש להוסיף עוד סברא, שכאשר האשה עצמה מביאה את הטבעת, בדעתה להקנות אותה לאיש בקנין גמור.

בספר טיב קידושין (למהרא”ל צינץ, סי’ כח ס”ק נד) הרבה להקשות על הרא”ש, אולם גם הוא הסכים שבמקום שהאשה עצמה הביאה את הטבעת, הרי היא מקודשת. ובזה דחה את הוכחת הרא”ש מקידשה בגזל דידה. וז”ל שם: “בשלמא בגזל דידה, נתנו לו על מנת שיקדשנה ויחזיר הממון לה ואין לה הפסד מזה כלל, דידוע שאין עיקר כוונת אשה על פרוטה של הקידושין, רק על עיקר הזיווג, א”כ אינה מפסדת כלום רק פרוטה של קידושין שאין דעתה על זה, שהיא עצמה חפצה בכך שהרי נתרצית להתקדש”.

כלומר, כאשר האשה מביאה את הטבעת לאיש לצורך הקידושין, ויודעת שהטבעת תחזור להיות שלה, בודאי אין לה שום מניעה מלהקנות לו את הטבעת בקנין גמור, שהרי את הטבעת אינה מפסידה, וגם אינה מקפידה שיביא הבעל ממון משלו בתמורה לקידושין, שהרי אשה המתקדשת אינה עושה זאת משום הפרוטה, אלא משום רצונה להיות מקודשת. על כן בודאי כוונתה להקנות לו את הטבעת באופן המועיל, כדי שתהיה מקודשת.

ד) העולה מכל זה, שמבואר בדברי הרשב”א והרא”ש שכאשר האשה מביאה לאיש טבעת כדי שיקדש אותה בה, יש אומדנא שכוונתה להקנות לו אותה בקנין גמור, ואפילו אם אינה בקיאה בדין זה שצריך המקדש לתת פרוטה משלו. ובלבד שתדע שבטבעת זו הוא מקדש אותה, וחפצה היא בקידושין, ובמקרה כזה כוונתה שיקח את הטבעת כדי שיחולו הקידושין באופן המועיל.

ג. כוונת האשה להקנות חפץ שעתיד לשוב אליה

א) בשו”ת חתם סופר (אבה”ע סי’ פו), נשאל אודות מעשה שלא היה לחתן טבעת קידושין, ועל כן הביאה לו הכלה משלה טבעת, והרב המסדר קידושין הורה לשוב ולקדשה בשנית. וטעמו, משום שהגמרא בגיטין (כ:) מסתפקת במקרה שאשה נתנה לבעלה טס כדי שיכתוב עליו את הגט ויתננו לה, אם יודעת היא להקנות קנין גמור לבעלה, באופן שיודעת שהחפץ ישוב אליה. וכן בטבעת שנתנה לו לקדשה, שיודעת שעתידה היא לקבל את הטבעת, קיים ספק זה שמא אינה יודעת להקנות לו את הטבעת בקנין גמור לצורך הקידושין.

והשיב החתם סופר, שדעת רוב הראשונים שמסקנת הגמרא היא שאשה יודעת להקנות בכהאי גוונא, ורק דעת הרשב”א היא שהדבר נשאר בספק. ועל כן, אין ספקו של הרשב”א מוציא מודאי של שאר הראשונים שסברו שהאשה מקנה לו את החפץ בקנין גמור [ועיין שם שהאריך לבאר שגם לדעת הרשב”א הקידושין חלו, והסיק שמה שהורה אות רב לחזור על מעשה הקידושין, היה זה רק משום מידת חסידות].

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים