שני המאמרים האחרונים הוקדשו להלכות זימון – ה'הקדמה' לברכת המזון שמחויבת במקום שאכלו שלשה או יותר יחדיו. במאמר הראשון דנו בהגדרה הבסיסית של זימון, והרחבנו את הדיון לסוגים שונים של אכילה משותפת המחייבים ברכת המזון בזימון. כמו כן, דיברנו על השאלה של מי שחייב לעזוב את הסעודה טרם הספיקה הקבוצה לזמן.
במאמר השני, המשכנו לדון בהלכות הפרטיות של זימון, ובפרט במי ראוי להתכבד בתפקיד ה'מזמן', ומי ראוי להצטרף לקבוצה של שלשה. כך דנו במי ראוי להיקרא 'בעל הבית', ואיזו זכויות שמורות לו במסגרת הזימון.
במאמר הנוכחי – האחרון בסדרה על הלכות זימון – נגיע לכמה נושאים חשובים שטרם נגענו בהם. עיקר הדיון ייסוב סביב השאלה: איך הזימון נעשה? מהו הנוסח הנכון של זימון, ואיך עונים עליו? עד מתי צריך המזמן לומר בקול רם, ועד מתי צריך מי שמתכוון להמשיך את סעודתו להמתין ולהקשיב? האם זימון מצריך כוס של ברכה?
בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
נוסח הזימון
אמנם כיום נוסח הזימון מוגדר היטב, בגמרא (ברכות מו, א) אנו מוצאים חקירה בנוגע לנוסח הזימון, ותשובה התולה את הנוסח במחלוקת אמוראים.
לדעת רב נחמן, 'ברכת הזימון' ממשיכה עד 'נברך'. כלומר, אין הזימון אלא 'הזמנה לברך', והוא מסתיים קודם לתחילת ברכת המזון. לעומתו, לדעת רב ששת הזימון ממשיך עד 'הזן', והוא כולל את הברכה הראשונה של ברכת המזון.
הרא"ש (ברכות ז, יב) מביע את תמיהתו על שיטת רב ששת: הרי כל המשתתפים בסעודה חייבים בברכת המזון, ואכן כולם אומרים את ברכת המזון. לפי הנחה זו, איך ייתכן שהזימון יכלול את ברכת 'הזן', שהיא ברכה המשותפת לכל הסועדים? יתרה-מזו, הרי כלל הוא שבמחלוקות בין רב נחמן לבין רב ששת הלכה כרב ששת באיסורא (בעניינים השייכים לאיסור והיתר), והרי המנהג בוודאי אינו כדעת רב ששת, אלא מסתיים הזימון דווקא ב'נברך'? כתשובה לשאלותיו, מבאר הרא"ש:
"ונראה לפרש 'עד היכן ברכת הזימון?' אדלעיל קאי, דאמרינן שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים – כלומר, שמפסיק לברך ברכת זימון ואח"כ יחזור ויאכל – וקאמר: 'עד היכן ברכת זימון: רב נחמן אומר עד 'נברך', ואח"כ יתחיל לאכול; רב ששת אומר עד 'הזן', ו'הזן' בכלל, משום דנברך אינה ברכה, הלכך מסתבר שיפסיק אכילתו בשביל ברכה אחת כדי שיהא ניכר שמזמנין עליו. ולאו משום דחשוב ברכת הזן ברכת הזימון, דהא כל יחיד נמי אומר הזן, אלא לענין זה שיפסיק עד שיברכו ברכה אחת".
כלומר, לדעת הרא"ש כל המחלוקת בין רב נחמן לבין רב ששת נאמר בנוגע לנושא מסוים של מי שמשתתף בזימון בכוונה להמשיך את סעודתו לאחר הזימון. השאלה היא: מתי רשאי המשתתף להמשיך בסעודתו? לדעת רב ששת, על המשתתף להמתין עד סוף ברכת 'הזן', ורק אז רשאי להמשיך את סעודתו ("כדי שיהא ניכר שמזמנין עליו"). מנגד, לדעת רב נחמן אין צורך בהמתנה כה ארוכה, ורשאי המשתתף להמשיך את סעודתו מיד לאחר 'נברך'.
המתנה עד סוף הזימון
בנוגע לשאלה זו – עד מתי חייב משתתף להמתין קודם שימשיך בסעודתו פסק ה'שולחן ערוך' (אורח חיים ר, ב) כדעת הרי"ף והרמב"ם, ושלא כדעת הרא"ש: "אינו צריך להפסיק אלא עד שיאמר: ברוך שאכלנו משלו וכו', וחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה בתחלה".
לפי הוראה זו, שלפיה נוהגים רבים מבני ספרד, אין המשתתף צריך להמתין אלא עד סוף סדר הזימון המקדים את ברכת המזון – עד 'נברך', ותו לא.
מנגד, הרמ"א מביא את דעת הרא"ש, המחמיר טפי על המשתתף בזימון: "וי"א שצריך להפסיק עד שיאמר: הזן את הכל, וכן נוהגין". הרמ"א מדגיש שלמרות שחייב לשמוע את ברכת 'הזן' מאת המזמן, אין המשתתף יוצא ידי חובתו בברכה זו, כיון שדעתו להמשיך בסעודתו, ולאחר סעודתו (גם אם לא הוסיף לאכול) "כשרוצה לברך, מברך מתחלה ברכת הזן".
למנהג אשכנז, אפוא, על המשתתף בזימון (כשרצונו להמשיך ולאכול) להמתין עד סוף ברכת 'הזן', ורק לאחר מכן להמשיך בסעודה. יש גם מבני ספרד הנוהגים כהוראה זו, וזאת על-פי פסק ה'בן איש חי'.
ברכה בקול רם
השלכה נוספת העולה מתוך הנידון הנ"ל היא עד היכן חייב המזמן לומר את ברכתו בקול רם.
בהקשר זה, חשוב לציין שהמנהג המקורי היה שהמזמן היה אומר את כל ברכת המזון בקול רם, והיה מוציא בכך את המסובין ידי חובתם, כשהם שותקים ועונים 'אמן' אחר ברכותיו. סדר זה נפסק על-ידי הרמב"ם (הלכות ברכות ה, ג): "ואחר כך אומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו, עד שגומר ארבע ברכות, והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה".
אולם, בשל חשש לכוח ריכוז שהלך וירד במשך הדורות, פוסקים מאוחרים קבעו שעדיף שכל אחד יברך לעצמו. כיון שכל אחד מברך ברכת המזון לעצמו, העדר כוונה לא תעכב את קיום חובת הברכות.
ה'שולחן ערוך' (קפג, ז; עי' משנה ברורה כז-כח) פוסק אפוא שעם כי המזמן ממשיך לברך בקול רם עד סוף הברכה הרביעית, שאר המסובין אינם שותקים אלא מברכים עמו בלחש. כך נפסק ברוב הפוסקים האחרונים (ראה שולחן ערוך הרב קפג, י; חיי אדם מח, א; אבל ראה ב"ח, שלדעתו על המסובין לשתוק ולצאת ידי חובתם עם המזמן).
למנהג ספרד, על המסובין לגמור את כל ברכה (בלחש) עם המזמן, כך שאין המסובין עונים 'אמן' אחר ברכותיו, כיון שגומרים אותם יחדיו. לפי מנהג אשכנז (לאור פסק הרמ"א) יש למסובין להשתדל לסיים כל ברכה וברכה לפני המזמן, כך שיוכלו לענות 'אמן' על ברכותיו.
מצווה מן המובחר שיברך המזמן את כל ברכותיו בקול רם, כשהמסובין מברכים עמו בלחש. אך כתב ה'משנה ברורה' (כח) שעליו לומר לכל הפחות את הברכה הראשונה בקול רם. הלכה זו מתאימה לשיטת רב ששת הנ"ל, ובפרט לדעות הסוברות ששיטתו נוגעות לא רק למי שמתכוון להמשיך את סעודתו (כנ"ל שכך היא דעת הרא"ש), אלא אף למי שגמר סעודתו ומתכוון לברך עם המזמן (רש"י; ר"ח; תשב"ץ).
לפי טעם זה, חשוב שכאשר יושב קהל גדול לאכול יחדיו, יזמן אדם שיש לו קום חזק, כך שכולם יוכלו לשמוע את ברכותיו. אולם, במקום שאין אפשרות לקיים הלכה זו, אפשר לסמוך על דעת רב נחמן (כדעת הרי"ף והרמב"ם) שזימון מסיים עם ההקדמה לברכת המזון, או על הדעות שגם שיטת רב ששת נוגעת אך למי שמתכוון להמשיך את סעודתו, ולא למי שסיים ומברך עם המזמן.
איך מזמינים ואיך עונים?
החלק המהותי של זימון מורכב מפניית המזמן את המסובין, בפתיחה: "נברך שאכלנו משלו". המסובין עונים: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". המזמן חוזר ועונה אחריהם: "ברוך שאכלנו משלו ומטובו חיינו", וממשיכים לברך ברכת המזון.
נהוג להקדים לפנייה הנ"ל ('נברך') את הפתיחה 'הן לן ונברך', או בעברית 'רבותי נברך'. אין נוסח קבוע שנתקן לפתיחה זו, ולכן ישנם מנהגים שונים באמירתה – אם בעברית, אם בשפות אחרות – ואין בכך שום דופי (משנה ברורה קצב, ב). פתיחה זו אינה חלק מהותי מסדר הזימון, אך למרות זאת נהוג להשיב עליה: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם".
כך נהוג שיבקש המזמן 'רשות' להנהיג את סדר הזימון – ובראשונה רשות מאביו, רבו, ושאר אנשים בעלי קומה הנוכחים במקום. המקור לנוהג זה הוא מדברי הכל בו, ויש בזה גם מן הנימוס (ראה גם זוהר, תרומה קסח, ב).
לאחר סיום הזימון (חלק ההקדמה לברכת המזון), יש שמוסיפים את המילים "ברוך הוא וברוך שמו", כדי להפריד בין החלק המקדמי לבין ברכת המזון. אולם קהילות ספרד, ואף רובם של בני אשכנז, משמיטים הוספה זו (דרכי משה קצב, ב; משנה ברורה ד; כף החיים ח).
כשמברכים את ברכת הזימון בשם ה' (כשיש עשרה או יותר), יש שמגביהים את עצמם (מעט או הרבה) באזכרת שם ה' (אלוקינו). אין חובה לעשות כן, אך כאמור כך הוא מנהג רבים (עי' שו"ת חתם סופר, או"ח נא; אשל אברהם מבוטשטש, סימן קצב).
כשמי שלא סעד עם הקבוצה – כלומר, לא אכל כזית משום מאכל או שתה רביעית מכל משקה (משנה ברורה קצח, א) – נוכח בשעת הזימון, הרי שאינו יכול לענות "ברוך שאכלנו משלו ומטובו חיינו", כיון שלא אכל. אלא, עליו לענות: "ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד". כשאדם נכנס למקום לשמוע את המסובין מסיימים את נוסח הזימון, עליו לענות 'אמן' על דבריהם, ושוב לענות 'אמן' על דברי המזמן.
זימון על הכוס
חובת ברכת המזון על הכוס אינה קשורה קשר מהותי לברכת הזימון. בגמרא (פסחים קה, ב) מבואר שברכת המזון זקוקה לכוס של ברכה, ללא קשה לסדר הזימון. אולם, הגמרא אינה מבארת באיזה תנאים קמה חובת כוס של ברכה, ויש בכך שלש דעות בראשונים:
- לדעת התוספות גם יחיד המברך ברכת המזון חייב בכוס של ברכה. לפי דעה זו, אין לאדם ליטול את ידיו לסעודה כשלא יהיה לו יין כדי לברך עליו ברכת המזון. כדעה זו פסקו הרא"ש והטור.
- לדעת הרמב"ם (הלכות ברכות ז, טו) ברכת המזון לעולם אינה חייבת כוס של ברכה. לפי הבנתו, עניין כוס של ברכה הוא מידת חסידות ומנהג טוב, אבל אין בכך שום חובה (כך גם דעת הרי"ף, הרשב"א, המאירי, והסמ"ג).
- דעת שלישית, המובאת ב'כל בו' בשם מדרש רות הנעלם (עי' בית יוסף סימן קפב; ערוך השולחן קפב, א), סוברת שחיוב כוס של ברכה נאמר דווקא במקום זימון (כך גם דעת הגהות מיימוניות).
ה'שולחן ערוך' (קפב, א) מזכיר את כל שלשת הדעות כ'יש אומרים', בלי להכריע ביניהם. למרות שלפי כללי הפסק ב'שולחן ערוך', הדעה המוזכרת אחרונה היא עיקר ההלכה (במקרה הזה, דעת הרמב"ם), כתב ה'משנה ברורה' (קפב, ד) שה'שולחן ערוך' לא התכוון להכריע בין שלשת הדעות.
אולם, הרמ"א מוסיף (בשם הר"ן) שלפי כל הדעות עדיין מצווה מן המובחר היא לברך על כוס של ברכה. ה'משנה ברורה' מוסיף שכיום (בזמנו) רוב אנשים אינם מברכים ברכת המזון על כוס יין, אלא במקום שהיין שכיח וזמין לכולם. ייתכן שמסיבה זו, נהוג ליטול כוס של יין דווקא בשבת, שכן בשבת היין שכיח עקב חובת קידוש על היין.
עם זאת, מנהג רבים ליטול כוס של יין לברכת המזון דווקא במקום שמברכים בזימון. ייתכן שהסיבה לכך היא מפני שבמקום שיש זימון, שתיים מתוך שלשת השיטות הנ"ל מחייבות כוס של ברכה, וגם לפי הדעה השלישית יש בכך מצווה מן המובחר. כמה פוסקים מדגישים שיש לברך על כוס של ברכה במקום זימון (משנה ברורה קפב, ד; ערוך השולחן קפב, ג; קיצור שולחן ערוך מה, א; בן איש חי, שלח טו).
לכן, אם כי הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, או"ח ח"ד, סימן סט) מבאר את המנהג הרווח (שלא ליטול כוס של ברכה) על-פי שיטת הרמב"ם (שאין כל חובה ליטול כוס של ברכה), בוודאי ראוי ליטול כוס של ברכה לברכת המזון, לכל הפחות במקום זימון.
