קביעת אבהות ליוחסין אבל לא למזונות

הרב זאב ליטקה
ט"ז אב ה'תשע"ב

בס”ד

השאלה שאנו דנים בה כאן הוא האם ניתן לקבוע אבהות שונה לענין יוחסין ולענין מזונות, דהיינו האם ניתן לקבוע כי ילד זה הינו בנו של פלוני לענין יוחסין, אולם אותו אדם לא יהיה חייב במזונותיו שמא אינו אביו. או האם ניתן לקבוע שפלוני הוא אביו של הילד לענין יוחסין, אולם לענין מזונות אלמוני יהיה חייב עליו.

נקודה נוספת שאנו דנים בה כאן הוא, האם הבעל זכאי לדרוש בדיקת רקמות לאמת את אבהותו לפני שמחייבים אותו במזונות. כיום החוק אוסר לעשות בדקיה כזו במקום חשש ממזרות, בלי אישור של נשיא ביה”ד הגדול, שסביר להניח כי לא יתקבל כזה אישור במקרה של ממזרות.

א

החוק הקובע כי במקרה של חשש ממזרות אין לערוך בדיקת רקמות ללא אישור של נשיא ביה”ד הגדול. הדבר יוצר מצב לגמרי לא פשוט עבור הבעל שמרגיש כי נבגד, ואולי גם ברור לכולם שכך היה (ואפילו מודה האשה). בכל זאת הוא ישלם מזונות לילד שנולד מהטעם שרוב בעילות אחר הבעל.

יתרה מזו, אפילו הבעל יצעק כי לא קרב אליה כל הזמן שראוי לעיבור, לכן ודאי שאין הילד ממנו, למרות שהדין הוא כי האב נאמן לומר על הילד הנולד מאשתו כי אינו ממנו וממילא הוא ממזר (אבה”ע ד’ כט). אך לא תמיד יש לו את הנאמנות הזו, ואין כאן המקום להאריך בפרטים. לכן ביה”ד יחייב אותו במזונות עד גיל 18.

אלא שעד כה אין בכך כל חידוש. מצב זה יכול היה להיות גם מקדמת דנא. יש לנו כללי פסיקה מתי הוא נאמן ומתי לא. ועפי”ז אנו פוסקים בדיוק כמו בהלכות אחרות שאנו יכולים לחייב את פלוני למרות שהמציאות יכולה להיות ההיפך, אין בכך כל דופי, כי זהו דרכו של עולם, אדם בא לדין כשהוא בטוח שהוא הצודק, אבל אין לדיין אלא מה שעניו רואות וכללי הפסיקה הכתובים בהלכה.

ומה בכל זאת השתנה בזמנינו. מאחר שכיום ניתן לבדוק את הענין מדעית. ונצא מנקודת מוצא כי כיום אם עושים את הבדיקה היא בצורה תקינה ומבוקרת, אין ספק כי התוצאה היא ברורה לגמרי. (ראה כאן).

לכן לכאורה צודק הבעל – האב, כשדורש בדיקה האם בכלל הוא חייב. ראשית, לכאורה אין דבר כזה הלכה שאסור לברר עובדות. יש נידון מתי אנו מחויבים לברר עובדות כשאנו יכולים, זאת אומרת האם ניתן לסמוך על החזקה וכד’ במקרה שאנו יכולים לבדוק את המציאות, והתשובה לכך היא האם אפשר לברר בקלות או לא. אבל מקרה שיש לנו איסור לברר אותו, זאת לא מצאנו.

במקום אחד מצאנו מקרה כזה, אכן במקרה ממזרות. (קידושין עא,א) בסוגיא של משפחה שנטמעה. אבל בכל אופן שם מדובר דוקא שכבר המשפחה נטמעה, דהיינו התערבה באחרים, ובגלל האחרים – הכשרים, אנו מנועים לברר ולגלות. אך במקרה שנופל ספק על הילד, צועק האב אני לא חייב או לפחות ליבי אומר לי כי איני חייב תנו לי אפשרות לברר. ומה עונה לו התובע – הבן, תשלם לי מזונות, אני לא מרשה לך לברר כדי שלא תגרום לי נזק…

יתרה מזו, נדמיין מקרה זוג בא לביה”ד להתגרש. נשאלים הזוג מדוע אתם רוצים להתגרש? אומרים שניהם, היא זינתה עם אדם אחר. האשה מודה. מוסיף הבעל מזה כמה חודשים לא קרבתי אליה ולכן העובר שבמעיה אינו ממני. האשה מודה. ואפילו הבועל מודה  כי קיים איתה יחסים. ולכן האשה אם אפשר לקרוא לה ‘ישרת דרך’ אינה תובעת מזונות מהבעל.

היא מנסה לתבוע מזונות מהבועל, הלה אכן מודה כי זינה עמה, אולם טוען, מי אמר שאני היחיד בסיפור, אולי גם הבעל היה, אולי גם אחרים. ולכן המוציא מחבירו עליו הראיה וברור שהוא פטור.

פסק הדין על הילד הוא כי אינו ממזר וכשר לבא בקהל, שהרי רוב בעילות אחר הבעל, מה פתאם בכלל נאמר כי היא זינתה עם אחר, הבעל אינו נאמן (במקרה שאין דין ‘יכיר’). האשה אינה נאמנת לפסול את הילד (אבה”ע ד’ סעי’ כו). וגם אם הבועל היה נאמן שהיה איתה, אין די בכך, רוב בעילות אחר הבעל. עד כאן הכל פשוט.

ומה קורה כשהילד מתבגר? הוא תובע את הבעל במזונות, הרי לאמו אין זכות לוותר על המזונות שלו. וכלל לא נופתע אם אכן הבעל יחוייב במזונות. צועק הבעל אני רוצה לערוך בדיקה. שוב עונה לו הבן, אל תאמלל אותי…

ביה”ד אפילו אם היה מקבל את הטיעון שהזכרתי לעיל שזכותו של הבעל לבקש בדיקה, מנוע מלעשות זאת משום שהחוק לא מאפשר לעשות בדיקה במקרה כזה.

יתרה מזו, תאורטית, אפילו אם הבועל מודה, ומתחייב לשלם מזונות, ואף משלם מידי חודש בחודשו. בכל זאת יכול הילד לתבוע את הבעל במזונות. שהרי החיוב של הבועל עפ”י ההלכה אינו מטעם שהוא האב, אלא בגלל ההתחייבות שלו. (ראה ‘עזר משפט’ להגאון ר’ אליעזר גולדמשידט זצ”ל סימן א’). א”כ תאורטית הוא יכול לתבוע את הבעל שעדיין חייב לו מזונות…

ב

ונראה להוכיח כי אכן מלבד הסברא שהובא לעיל שהבעל זכאי לתבוע לערוך בדיקה גם במקרה שהילד – התובע עלול להפגע, יש גם ראיות לזה.

ראיה ראשונה מסוטה. אשה שעברה קינוי וסתירה מפסידה כתובתה כמבואר באבה”ע (סי’ קעח). אולם בזמן הבית היתה לה אפשרות להכשיר עצמה ולא להפסיד כתובה אם היתה שותה מהמים. מבואר במשנה (סוטה כד,א) אלו שיוצאות עם כתובה מי שבעלה אינה רוצה להשקותה. (והדין הוא כי אינה יכולה לשתות אא”כ בעלה משקה אותה). והסיבה היא כנ”ל, למרות שבעצם ע”י הקינוי והסתירה דינה שתפסיד כתובה. אולם כיון שהיא טוענת שיש אפשרות להוכיח את צדקתה, ובעלה הוא זה שאינו מעוניין לבדוק אפשרות זו, הוא חייב לה כתובה. א”כ גם כאן, כיון שהאב הוא זה שטוען שיש אפשרות לבדוק אם הוא חייב מזונות או לא, ומי שאינו רוצה בבדיקה זו הוא הבן, דינו שיפסיד מזונות.

ראיה נוספת ניתן להביא מהדין של קטן שמכר קרקע שהמכירה לא תופסת. ומובא בבא בתרא (קנד,א) “מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת, ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה, ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבודקו? אמר להם, אי אתם רשאים לנוולו”. ודנה הגמרא שם מי שאל את ר’ עקיבא מהו לבודקו ולמי השיב אי אתם רשאים לבודקו.

מסקנת הגמרא שם כי הקרקע היתה בחזקת הלקוחות, והיורשים ביקשו לבודקו והוכיח כי קטן היה בשעת המכירה כדי שתתבטל המכירה. ועל כך השיב להם ר’ עקיבא אי אתם רשאים לבודקו. ומוכיחה הגמרא: “הכי נמי מסתברא, מדקאמר להו אי אתם רשאים לנוולו, ואישתיקו, אי אמרת בשלמא בני משפחה קא מערערי, משום הכי אישתיקו, אלא אי אמרת לקוחות קא מערערי, אמאי שתקי? לימרו ליה: אנן זוזי יהבינן ליה, לינוול ולינוול”. ופירש רשב”ם: “אין אנו חוששין בבשתו (של המת) שאינו קרובנו והפסדנו מרובה”.

זאת אומר, כי אם המערערים היו קרובי המת היו צריכים ללכת לפנים משורת הדין ולהמנע מלנוול אותו אע”פ שעפ”י הדין זו זכותם. (כך מפורש ברא”ש, הובא בשיטמ”ק שם). אבל אם המערערים הם הלקוחות זכותם לא להפסיד ממון, ולברר את המציאות אם הוא קטן, אפילו שהמת מתבזה על ידי כך, כי זו זכותם המלאה.

בא וראה מה ראינו בסוגיא זו, יש דין ודברים בין פלוני לאלמוני, פלוני רוצה לדרוש בדיקה כדי שלא יפסיד. הבדיקה היא לא על חשבונו של אלמוני, אלא על חשבון אחר שלישי שאינו צד כאן! דהיינו על חשבונו של המת שאינו צד בדו”ד היום. ובכל זאת כתוב שם כי זכותו של פלוני לדרוש בדיקה. על אחת כמה וכמה בנידון שלפנינו, הילד תובע את הבעל במזונות כי לטענתו הוא אביו, האב דורש אנא בא ותוכיח את זה, אומר לו הבן אל תדרוש ממני הוכחה כי אני עלול להנזק, וכי יש ספק שבמקרה כזה זכותו המלאה של האב לדרוש מהתובע הוכחה?

בספר שורת הדין חלק ה’ (עמוד נח-סט) ראיתי שדן הגר”ד לבנון שליט”א אם לבעל יש זכות לדרוש בדיקה. לאחר שהעמיד את טיעוני הבעל היטב, כתב, כי מכיון שגם לאחר הבדיקה לא יהיה הדין מוכרע שאינו אביו שהרי כנגד הרוב המדעי ישנו רוב בעילות אחר הבעל לא שייך לומר כאן “כל היכא דאיכא לבירורי מבררינן”.

לענ”ד זו טעות מכמה סיבות. א. הרבה מסכימים כי כיום בדיקה תקינה מבוקרת ומוצלבת מכמה מקומות, שאומרת שאינו האב. חותמת לגמרי את הספק. ב. גם אם נלך כשיטתו שאין זה אלא רוב מדעי ונעשה כאן רוב כנגד רוב. פשוט שזכותו של האב לדרוש להגיע למצב הזה. שהרי במצב כזה הוא נפטר מתשלום מחמת הספק. ג. הדין הזה של כל היכא דאיכא לבירורי וכו’ שייך רק לגבינו שאנו באים לפסוק על הילד אם הוא ממזר או  לא, או בכל דין אחר, במקרה שיש לנו אפשרות לברר עוד, לכאורה אנו מחוייבים לעשות כן. זה אומר הכלל הנ”ל . ההגיון בזה הוא, אל תסמוך על החזקה וכד’ במקרה שאתה יכול לברר את המציאות. בזה צדק הרב לבנון כי דין זה שייך רק באופן שאנו נגיע לבירור סופי ולא לבירור חלקי. (וגם זה תלוי במחלוקת באחרונים). אבל בנידון דידן, הנתבע הוא הצועק אני לא חייב, הוא זה שדורש להוכיח את טענתו, ואנו מונעים ממנו להביא הוכחה. אפילו כשיטתו של הרב לבנון שההוכחה לא תהיה מוחצת, אבל ללא ספק יש בכוחה כדי לפטור אותו מספק.

עוד כותב שם הגר”ד לבנון: “ג. מה עוד שבדיקה כזו גורמת לו ניוול והפסד שמוציאה עליו לעז”. גם טענה זו נסתרת לגמרי מהסוגיא בבבא בתרא הנ”ל. ובפרט שכאן התובע עצמו הוא מצד אחד תובע ומצד שני צועק אל תנוול אותי.

מטעם זה לכאורה גם מה שהביא שם באות ב’ נדחה. וראה שם היטב את מסקנת הסוגיא כפי שהבאתי לעיל.

סיבה נוספת מביא שם הגר”ד לבנון לדחות את תביעת הבעל, הקשורה רק למקרה שם. לכן אין טעם להביאו כאן.

ג

כעת נדון האם בכלל שייך ליצור מצב ולהפריד את הנושא של מזונות (ממונות) עם הנושא של יוחסין. שלענין יוחסין יחשב כבנו של הבעל. ולענין ממונות לא.

לענ”ד צריך קודם כל להפריד בין לאפשרות לחייב את הבועל, לבין האפשרות לפטור את הבעל.

אין מצב שבו אפשר לייחס את הבן לבעל ובכל זאת וחייב את הבועל במזונות. כי אם אנו עדיין מייחסים את הילד לבעל זאת אומרת שיש איזה צד שהילד ממנו. ועל אותו צד יתיישב הבועל ויאמר “המוציא מחבירו עליו הראיה” הוכיחו כי אני האב. אני לא נכנס להגדיר את האחוזים. רק אומר שברור לגמרי שאם יש אחוזים שיכולים להשאיר את הבעל בתמונה (לענין יוחסין), די באחוזים אלו כדי לפטור את הבועל מדין “המוציא מחבירו עליו הראיה”.

אמנם לענין חיוב הבעל במזונות, האם ניתן לחלק בין יוחסין למזונות לכאורה הדבר תלוי במחלוקת בפוסקים.

בשו”ת רבי עקיבא איגר (חלק א’ סי’ צט ואילך) נש.ףאל באשה שהיתה עם בעלה ביו”ט האחרון של פסח, ומאז יצא מהעיר ולא חזר רק לאחר זמן רב. האשה ילדה בפורים שאחרי, זאת אומרת 10 חודשים ו3 שבועות מאז שהיתה עם בעלה. עד כאן אין בזה כדי לקבוע עליו ממזרות, כי למרות שזה נדיר מאד, אנו פוסקים כי יתכן שאישתהי במעי אמו עד י”ב חודש (אבה”ע ד’ סעי’ יד). ובגלל שקרה לה מקרה נדיר מאד זה לא אומר שהיא אכן בגדה בבעלה. (ראה שו”ת אגרות משה אבה”ע ח”ד סי’ יז בביאור הענין).

לא נאריך כאן בפרטי הדברים שהובאו שם, אלא רק נאמר כי היו “רינונים” כאלו או אחרים בשפע. וביד אמן מנתח רבי עקיבא איגר להסיר עדות אחר עדות, כך שלא נשאר הוכחה שאכן היא זינתה עם מישהו אחר. ולכן פסק שם כי האשה מותרת לבעלה (כי אין ראיה שזינתה). והילד כמובן כשר.

הבית מאיר (בתשובה שמופיעה שם סי’ ק’) מצדד לאסור את האשה, משום שהוא מצרף את המציאות הרחוקה שילדה לאחר כ”כ הרבה זמן, עם הרינונים שהיו. ויחד עם זה אין הוא פוסל את הילד אלא מתחבט אם להכשיר אותו, או להשאירו בספק האם הוא מהבעל או לא.

בכל זאת כתב שם:“ולענין אם הבעל פטור ממזונות הילד, נראה לי דבודאי פטור, שהוא ‘איני יודע אם נתחייבתי לך’ ובפרט לפי מה שכתב רום גאונו בשם כנה”ג דיכול לומר קים לי כתוס”. אין טעם להכנס כאן לביאור דבריו שיכול לומר קים לי כהתוס’ כי זה שייך רק למקרה שהיא ילדה לאחר תקופת זמן כה ממושכת. אבל דבר אחד ברור מדבריו, כי למרות שהילד לענין יוחסין ישאר בחזקת הבעל, מ”מ מאחר שזה לא ודאי, אי אפשר להוציא מהבעל ממון שהרי המוציא מחבירו עליו הראיה, וממילא הבעל נפטר ממזונות.

מצד שני מצינו בגמרא (כתובות טו,ב) נמצא תינוק מושלך בעיר, אם רוב ישראל, ישראל. אם רוב גויים, גוי. מחצה על מחצה, ישראל. וביארו שם בגמרא על המקרה האחרון של חצי חצי, כי  מדובר בנזיקין, אם שור שלו נגח שור של יהודי משלם חצי (כדין שור תם) והמזיק (שהוא הספק) יכול לומר איני רוצה לשלם לך יותר (כדין שור של גוי שנגח שור של יהודי שחייב לשלם את מלוא המחיר), תביא ראיה שאני לא יהודי.

והקשה שם בחידושי ההפלאה, לפי מה שאנו פוסקים כי אין הולכים בממון אחר הרוב, מדוע א”כ לא נאמר גם אם רוב העיר גויים, שיאמר לו תביא ראיה שאיני יהודי, הרי הרוב אינו קובע בממונות. לכן ביאר, כי מאחר שכבר נפסק על התינוק הזה עפ”י הרוב כי הוא גוי, שהרי זה הספק העיקרי א”כ גם הממונות נגררים אחרי הפסק העיקרי שהוא יהודי או גוי

וכן ראיתי שכתב הגרע”א (שו”ת, ח”ב סי’ קח) כי מיד כשנולד הילד שיש שאלה עליו מיהו אביו, יש לזה הרבה השלכות, מזונות, ירושה, כיבוד אב ואם, יוחסין (במקרה של פסול), איסור נישואין עם קרובים, וכיוצא בזה, ועל כל אחד מהמקרים הללו יש להם דינים שונים של הכרעה, כגון לענין כיבוד אב ואם שזה ככל איסורים בתורה אנו הולכים אחר הרוב, ואילו לענין ממונות להלכה אנו פוסקים כי רוב אינו מהוה ראיה להוציא. ולכן אנו גוזרים את דינו העיקרי שהוא עצם יחוסו לאביו וממילא שאר ההשלכות נגזרות מזה. (ומסתבר, שמזונות זו אחת ההשלכות).

ובספר שערי ישר (שער ג’ פרק ג’ ד”ה והנה) כתב:

“והנה בספרי האחרונים הקשו האיך נמצא ידינו לענין כמה דברים שבע”כ הולכים אחר הרוב גם בממון (למרות שהדין הוא כי אין הולכים בממון אחר הרוב). כמו לענין אונס ומפתה ומוציא שם רע, דמשלמים לאבי הנערה ולא חיישינן שמא לאו אביה הוא, וכן לענין פדיון הבן דמשלם אבי הבן, ובמכה נפש בהמה שמא טריפה היתה ובמקום נקב ניקב. עי’ בספר הפלאה שהאריך שם ומסיק שם דאם הוחזק לאב לענין שאר דיני התורה אז מוחזק גם לדיני ממונות יעויין שם”.

ביאור דבריו, בהרבה מקומות מצינו שדיני ממונות מושפעים מדין רוב למרות שרוב אינו קובע בממונות. שהרי יחוס הבן לאביו, מבואר בגמרא (חולין יא,א) שהוא מטעם “רוב בעילות אחר הבעל”, זאת אומרת כי רק הרוב קובע כי הוא בנו של המיוחס לאביו, א”כ איך אפשר לחייב את אותו אב בפדיון הבן אולי אינו אביו, הרי בממונות אין הולכים אחר הרוב. וכן הלאה. ועל כך הביא את דברי ההפלאה שהבאתי לעיל.

אך הגרש”ש שם דוחה את דבריו. וההסבר בכל במקומות הנ”ל הם שרוב כזה מועיל גם בדיני ממונות, דהיינו הרוב הזה בעצם אומר לך, למה לעורר ספיקות, כגון שמא אינו אביו, או שמא הבהמה הזו טריפה, הרי רוב הבהמות אינן טריפות וכד’. א”כ רוב כזה קובע גם לדיני ממונות. אולם רוב שמגיע כדי להכריע ספק, למשל, נופל לנו ספק באיזה ענין, למרות שההכרעה היא עפ”י הרוב, בכל זאת בממונות אין לנו לקבוע את הדין עפ”י הרוב.

ולעצם הענין האם אנו יכולים להוציא פסקי דין שונים בנושאים שונים (כגון במקרה שלפנינו: יחוסין וממונות). רוצה בשערי ישר (שם, פרק ב’) לטעון כי הענין מצוי במחלוקת הראשונים. ואציג כאן רק שנים מהדעות שהוא מביא שם.

ידועים דברי הרמב”ם (פרק א’ מסנהדרין) עד אחד שאמר על חתיכה שהוא חלב, הוא נאמן כדין עד אחד נאמן באיסורין. ועתה הוחזק הדבר באיסור, לכן, אם יבא אדם ויאכל, ילקה כאילו הוא עבר על ודאי איסור, למרות, שאם העד היה בא לאחר שאכל ודאי לא היה נאמן, שהרי אין עד אחד נאמן להעניש אדם. בכל זאת מאחר שכבר קבענו שזה מאכל אסור, שהרי כשהגיע העד אז הוא היה נאמן, אנו קובעים בודאות כי זה מאכל אסור כולל על כל ההשלכות שיווצרו אח”כ.

מנגד, הביא שם ראיה נפלאה מהתוספות בחולין (צו,א). הגמרא שם מביאה ראיה כי טביעות עין עדיפה על סימנים. שהרי אם באים עדים ואומרים פלוני הרג את הנפש ומזהים את הרוצח (כמובן עפ”י טביעות עין שלהם), הרי הורגים את הרוצח. אולם, אם העדים באים ונותנים סימנים מיהו הרוצח ודאי שלא הורגים אותו עפ”י סימנים אלו. מכאן ראיה שטביעות עין עדיפה על סימנים.

והקשו שם התוס’, בעגונה הרי אנו פוסקים כי מועיל סימנים להתיר את אשתו לשוק (למד”א סימנים דאורייתא, ב”מ כז,א). א”כ מה יקרה אם אשה זו תנשא, לאחר זמן יבאו עדים כי אכן בעלה ודאי מת. (אולם על התקופה שהיא נשאה לשני עדיין אנו סומכים שהוא מת רק עפ”י הסימנים). אח”כ תזנה, האם נדון אותה ככל אשת איש שזינתה, הרי היא אשת איש רק בגלל שאנו סמכנו על הסימנים. ולענין נפשות אין אנו סומכים על סימנים כמבואר בגמרא שם.

תירצו התוס’, כי אכן לא נהרוג אותה במקרה זה. הרי ראיה משיטת התוספות, כי למרות שפסקנו שאשה זו יכולה להנשא, עדיין אם יהיה איזה השלכה במהשך כמו במקרה דלעיל, עדיין נתחשב בזה שהיא אשת איש רק עפ”י הסימנים, ולענין נפשות נאמר כי אינה אשת איש.

אם נסכם את האמור, נמצא, כי בנידון שלפנינו, כשאנו קובעים על הילד לענין יוחסין שהוא בנו של הבעל, האם זה מחייב אותנו לומר כי גם לענין ממונות דהיינו מזונות, הוא אכן בנו, או שנאמר כי לענין יוחסין הוא אכן בנו, ולענין ממונות אין ודאות כי הוא אביו, והמוציא מחבירו עליו הראיה. זה תלוי במחלוקת הנ”ל.

לכן, לשיטות הסבורות כי א”א להפריד, שוב אין טעם להאריך בכל הנושא. אלא שכידוע בכל דיני ממונות כשיש מחלוקת א”א להוציא מידי המוחזק שהוא הבעל, ואם יש דעות הסוברות שצריך להפריד בין הנידונים, הוא יכול להמשיך להחזיק בכספו ולטעון “קים לי”.

אך חשוב לומר, כי המקרים בהם ניתן לפטור את הבעל ממזונות אע”פ שהילד לא יהיה ממזר, הוא רק במקום שיש מקום להסתפק האם הוא האב או לא, שענין יוחסין אנו נאמר כי הוא בנו, וענין ממונות המוציא מחבירו עליו הראיה ואולי אינו בנו. וכמש”כ הבית מאיר הנ”ל במקום שהא ילדה לאחר כמעט י”א חודשים וגם היו רינונים, אע”פ שהילד כשר מ”מ לענין ממזונות הממע”ה. ולמעשה, הכל תלוי לפי ראות עיני הדיינים.

ד

עוד יש להעיר בענין זה. כיום, האב חייב במזונות בנו עד הגיעו לגיל 18. אלא שחיוב זה מורכב משני סיבות. עד גיל 6 החיוב הוא משום תקנת חכמים שתיקנו שהאב חייב במזונות בנו, לאחר מכן אין הוא חייב במזונותיו. אלא שמבואר בשו”ע כי מאחר שאין לבן כדי לכלכל את עצמו הרי חייבים לפרנסו מדין צדקה, ועל האב מוטל החיוב הזה לפני כולם. (ובתקנות הרבנות הראשית למסד חיוב זה עד גיל 18).

כשמעיינים בגדרי החיוב מוצאים כי אין גדר החיוב עד גיל 6 שהוא מתקנת חכמים דומה לגדר החיוב לאחר גיל 6 שהוא מדין צדקה.

החיוב עד גיל 6 הוא חיוב של האב כלפי בנו, חז”ל קבעו שהוא חייב לבנו, ולכן בנו הוא זה שיכול לתבוע אותו, כי החיוב הוא כלפיו. אבל החיוב משום צדקה אינו חיוב של האב כלפי הבן. אלא מוטל על האב חיוב מצות צדקה, והבי”ד הם אלו שכופין אותו כשם שהם כופין על המצוות, אבל זה לא חיוב ממוני כלפי הבן.

עי’ בספר עזר משפט להגר”א גולשמידט (סי’ א’) שכתב כן: “אולם יש הבדל בגדרי החיוב, אם החיוב הוא משום צדקה או משום תקנת מזונות, כי אם החיוב הוא משום תקנת מזונות, התקנה היא שאב חייב לתת לבנו למזונותיו, פירוש שהאב חייב חוב לבנו”.

“אבל אם החיוב הוא משום צדקה, האמוד לצדקה חייב לתת, אבל זהו חיוב המוטל עליו, אבל אין הוא חייב למקבל, היינו שאין למקבל חוב אצלו. וגם אם המקבל הוא אדם שהחייב מחוייב לתת לו צדקה במיוחד, כגון אב לבן כמבואר, אין פירושו של דבר שהאב מחוייב איזה חוב ממון לבן, אלא מוטל על האב חיוב כללי של צדקה, שהוא מחוייב לתת, מבלי שיהיה איזה בעל חוב שהוא חייב חוב לו, ובחוב כללי זה ישנם סידרי קדימה, למי צריכים להקדים לתת, ועל מי מקדימין להטיל, ולפי סדר זה על האב להקדים את בנו לגבי אדם אחר, ומטילין על האב לתת לבנו יותר משאר החייבים לתת. אבל אין הוא חייב חוב לבנו”.

נמצא שגדר החיוב מדין צדקה הוא רק מדין כופין על המצוות. אבל אם נמצא מקרה שהאב אינו חייב במצות צדקה, לא נוכל לכפות אותו ולחייב אותו לזון את בנו.

א”כ במצב כזה שהאב טוען כי ילד זה אינו בנו, אע”פ שאנו מכריעים כי זהו בנו מדין רוב או חזקה וכד’, זה מועיל כלפי כל הדינים שאנו מסופקים בהם האם הוא בנו או לא, כולל אפילו חיובים שנחייב את האיש כתוצאה מזה (לדעת הפוסקים כי אין להפריד בין שאלות היחוס לשאלות הממון).

אלא שעל דבר אחד זה לא מכריע, אל האיש עצמו שטוען כי לדידו ברור שזה אינו בנו. ועי’ פני יהושע (כתובות כב,ב): “אמנם לאחר העיון יגעתי ומצאתי דעת קדושים שהרשב”א סובר דלעולם לא אמרה תורה דאזלינן בתר חזקה אלא למי שמסופק בדבר ועשתה תורה ספק זה כודאי עד שהב”ד עונשין וסוקלין על חזקה כיון שהעובר מוזהר עליו כודאי משא”כ אם העובר אומר ברי נגד החזקה לא שייך לגביה לומר שהוא מוזהר על הספק כודאי מחמת החזקה. וכן מצאתי בחידושי מהרש”א ביבמות פ’ האשה (פ”ח ע”ב)”.

א”כ, בשלמא לגבי החיובים שיש עליהם תובע (מזונות עד גיל 6) זה אינו יכול לפטור עצמו מטענה כי לדידו זה ברור ואין הוא צריך לדין רוב. משום שיש כאן תובע. אבל מזונות שהחיוב שלהם הוא מדין צדקה א”כ זה רק חיוב הגוף שלו עצמו, וכשאינו רוצה לעשות זאת בי”ד מחייבים אותו מדין כפיה על המצות, אבל אם הוא עצמו אומר שאינו חייב במצוה זו משום שאין הוא האב, לדידו לא נאמרו החזקות וכו’. וממילא א”א לחייב אותו.

ובלא”ה י”ל כי כל דיני כפיה על המצות של בי”ד, אינם אלא במקום שהוא מחוייב בודאי, אבל אם הוא מחוייב רק מחמת הספק, למרות שהוא ודאי מחוייב בזה, ואם הוא ישאל את בי”ד האם הוא מחוייב יאמרו לו: כן. מ”מ דיני כפיה אין כאן, שלא נאמרו דיני כפיה רק במקום שהוא מחויב בודאות. (עי’ שו”ת חת”ס יו”ד סי’ רמ שהאריך בענין מחלוקת הראשונים בספק צדקה אם הוא ספק איסורים ודינו לחומרא, או ספק ממונות ולקולא. מסקנתו כי ספק זה לחומרא. ומ”מ מסיים שם כי א”א לכפות על כך. וכן משמע קצת מהבית מאיר אבה”ע קטו ס”ז והגרע”א בתשובה סוף סימן פח דב”ד כופין רק בודאי).  אך אפשר ששם זה רק במקום ספק, למרות שעפ”י הדין עליו להחמיר על עצמו, מ”מ כפיית בי”ד אין על זה, אבל יתכן שבמקום שיש רוב או חזקה יהיה גם כפיית בי”ד. וצ”ע.

ומ”מ מצד דברי הפנ”י ודאי שלא שייך לכפות על אדם חיוב צדקה, כשלטענתו אינו חייב, כפי שביארנו לעיל.

סיכום:

לדינא נראה, כי במקרים מסויימים יכול הבעל לומר המוציא מחבירו עליו הראיה, ועל הבן יהיה להוכיח כי הוא בנו כדי לחייבו במזונות, למרות שלא יוטל כל דופי כל כשרות הילד. וכל זמן שהילד לא מוכיח את אבהותו לא ניתן לחייב את הבעל במזונות. בפרט במקום שהאב תובע לערוך בדיקה מתאימה, והילד (או מישהו אחר, כמובן בשם הילד) הוא זה שמסרב. ובמקום שטוען האב בודאות שאין זה בנו, מלבד האמור, ישנה סיבה נוספת שא”א לחייב אותו לשלם מזונות על ילד מעלל גיל שש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים