לתרומות לחץ כאן

חיבור רצועת נעל שנקרעה בשבת עם אזיקונים

בס"ד
האם נכון שמי שמחבר רצועה שנפלה מסנדל לסנדל באמצעות אזיקון בשבת עובר על מלאכת דאוריתא של תופר ושל בונה (מתקן מנא), אך לא עובר על מכה בפטיש ולא עובר על מלאכת קושר. וחייב שתי חטאות?
נשמח לקבל מקורות.
תודה רבה

תשובה:

אסור לעשות כן בשבת לכל הפחות משום תיקון מנא, ולחלק מהפוסקים יש בזה גם איסור תורה של קושר ויש אומרים תופר, וגם משום מכה בפטיש, וראה במקורות אם אפשר לחייב שתים על מעשה אחד.

מקורות:

תיקון מנא ודאי יש בזה כיון שעל ידי חיבור זה מתקן את הסנדל וכמו שמצאנו הרבה דברים שאסורים משום תיקון מנא [כגון שובר את החרס בסי' ש"מ-י"ג].

לענין איסור בונה

אם יש בנין בכלים יש ג' שיטות בראשונים:

א. שיטת רש"י והיראים דאין בנין בכלים כלל, [מובא בשו"ע בסי' שי"ד-ז' בשם י"א, וכתב לסמוך על זה להתיר שבירת פותחת של תיבות ע"י גוי, אבל דוקא בסותר דהוי מקלקל ואינו אלא דרבנן מצאנו להקל בזה ולא לענין בנין, גם בביאור הגר"א שם סעיף א' הביא שיטת רש"י].

לדעת רוב הראשונים יש אופנים שיש בנין וסתירה בכלים, וכן פסק השו"ע שי"ג-ט' ושי"ד-א', ויש בזה ב' הגדרות בראשונים:

א. שיטת הרמב"ן וסיעתו דהיכא דעושה כלי מתחלתו יש בב"כ, וכ"כ המ"מ פרק י' בדעת הרמב"ם.

ב. שיטת תוס' ריש הבונה והסמ"ג דהיכא דאיכא גבורה ואומנות יש בב"כ.

ובנידון שלנו ילה"ס אם יש משום בונה בין לרמב"ן ובין לתוס':

לרמב"ן הרי לא  עושה כלי מתחלתו דהסנדל כבר היה עשוי ורק מחזיר את הרצועה שנפסקה, ואפי' שכתב הר"ן ריש כל הכלים שאם צריך תיקון של מעשה אומן בטל מיניה שם כלי וחשיב עושה כלי מתחלה, לכאורה חיבור באזיקון אינו מעשה אומן וחשיב רק מחזיר כלי דאין בזה משום בונה, אך אין זה ברור דדלמא לאו דוקא מעשה אומן אלא כל תקיעה חשיבא מעשה אומן וה"נ אזיקון דמי לתוקע בכלים דחייב.

ולתוס' בפשטות חשיב בנין דהאזיקון הוא חיבור חזק ושייך למיקרי ביה 'גבורה ואומנות'. אמנם, גם זה אינו ברור דלשון תוס' והסמ"ג משמע דהטעם שיש בזה בנין כיון שזה מעשה חשוב שיש בו גבורה ואומנות (וכ"כ בספר מנחת אשר על שבת סי' ס"ט), וא"כ באזיקון שזה פעולה פשוטה שאין צריך לה גבורה ולא אומנות יתכן דלא יהיה בזה בנין אפי' שהחיבור הוא חזק.

אמנם נראה שבנידון סנדל כלל אין לדון מצד בונה, דהנה יש להבין אמאי כל תופר בגד חייב גם משום בונה וע"כ כיון ששם תפירה שייכא בבגד ובונה בכלים, [וכעין שכתב הגרשז"א זצ"ל בשש"כ פ"ט דמדביק עץ לעץ אינו תופר דשם תופר הוא ביריעות ולא בדברים קשים ודלא כביה"ל בסי' ש"מ-י"ד], וא"כ הכא בסנדל דיש לחייב משום תופר כדלהלן דמי ליריעות ובגדים דאין לדון בהם מצד בנין.

לענין איסור קושר

לענין קושר, האריכו בזה יושבי על מדיין, האם הידוק האזיקון נכלל במלאכת קושר, ונחלקו בזה הפוסקים דבספר חוט שני כתב דלא חשיב קשירה אלא הידוק, וכ"כ בספר תורת המלאכות (קושר סק"ו) ששמע מהגר"נ קרליץ שליט"א ומהגר"ש וואזנר שליט"א דלא חשיב קושר, ומ"מ מדרבנן אפשר דאסור.

אמנם, במאמר כתב הרה"ג ר' אשר חנניא (מו"צ בבית הוראה אהבת שלום) דיש לדמות את זה לדברי הרמב"ם דהפותל חבלים חייב משום קושר וא"כ חזינן דאפי' דבר שאינו צורת קשר הרגילה מ"מ בכלל קושר הוא וה"נ אזיקון דמי להא, [והביא מדברי הגרשז"א זצ"ל דמלאכות שבת תליא גם בלשון בני אדם וכיון שלשון בנ"א הוא 'לקשור ע"י אזיקון' הוי בכלל קושר. ולא ברירא לי כדבריו דלשון בנ"א הוא לקשור ע"י אזיקון אלא לחבר ע"י אזיקון וא"כ הוי ראיה לסתור].

וכתב עוד דאפי' דהרמב"ם לא מוסכם כמש"כ הביה"ל בסי' שי"ד-ח' דמהשו"ע שם מוכח לא כרמב"ם אלא כמו רש"י והטור ע"ש, מ"מ יש לפסוק כן מאחר והמ"א בסו"ס שי"ז והגר"ז והמ"ב שם פסקו את הרמב"ם, וגם מהשו"ע אין ראיה לא כן לפמש"כ החזו"א ליישב ההיא דחותמות דהוי כקורע עור שעפ"י החבית.

והביא במאמר הנ"ל שכן שמע ממרן הגרי"ש אלישיב שליט"א ובירר שוב שכן דעתו של מרן ע"י בנו הג"ר משה אלישיב שליט"א.

אבל כאמור, בחוט שני ועוד כתבו דלא חשיב קושר, ומה שהביא ראיה מפותל חבלים יש לדחות דלא דמי דהתם הליפוף דומה לקשר, אבל כאן אין שום שייכות לקשירה.

ויש להדגיש שהנושא אם חשיב קושר הוא מצד האזיקון עצמו ואפי' לא מחבר ב' דברים אלא מחבר את האזיקון לעצמו.

לענין איסור תופר

הנידון של תופר הוא בין לענין חיבור הרצועה לסנדל ע"י האזיקון שיש לדון דחשיב תופר וכן חיבור אזיקון לעצמו.

כדי לדעת האם חשיב תופר יש להבין תחלה מה הגדרת ההבדל בין קושר לתופר, ומצאנו בזה ג' דרכים:

א. מרכה"מ פ"י הי"א כתב דהחילוק הוא דתופר זה חיבור ע"י דבר אחר משא"כ קושר החיבור נעשה ע"י החוטים בעצמם.

ב. ערוך השולחן סי' שיז' סעיף יח' כתב דתופר נעשה לדבר אחד אבל קושר זה רק חיבור בין שני דברים אבל לא נעשים ליחידה אחת, ועי' אג"מ ח"ב סי' סד' שבתחילה כתב כן והקשה ע"ז דאמאי הפותל חבלים הוי תולדה דקושר ואילו מדבק ניירות הוי תולדה דתופר הא בתרוייהו נעשה הכל לדבר אחד, וכתב דתופר הוי רק אם נעשה לדבר אחד עד שכדי להפריד בעינן לקרוע ולקלקל ולהכי פותל חבלים דאפשר להפריד בלא לקלקל הוי תולדה דקושר ע"ש עוד.

ובשו"ת שבט הלוי (ח"ג) הקשה ע"ז הא תופר ג' תפירות חייב משום תופר בלא לקשור והתם אפשר להתיר את הקשירות בלא לקרוע ולקלקל ולכן חלק על גדר זה.

ג. בספר אורחות שבת בהקדמה לתופר כתבו דקושר זה מלאכה בחוטים ותופר ביריעות והתורה חילקה את זה לב' מלאכות אפי' שענינם אחד כיון שלכל דבר יש חשיבות בפנ"ע.

וא"כ לענין אזיקון תלוי בנ"ל דלאופן א' מצד חיבור הסנדל לרצועה הוי תופר דנעשה ע"י דבר אחר, אבל חיבור אזיקון לעצמו אינו תופר.

וכן לאופן ג' חיבור הרצועה לסנדל הוי תופר דדמי ליריעות, אבל חיבור האזיקון עצמו אינו תופר.

אבל לאופן ב' בפשטות לא נעשה ע"י האזיקון לדבר אחד (אפי' שצריך להשחית את האזיקון כדי לפתוח מ"מ אין זה מתאחד ככל תפירה), ובכל גוונא אינו תופר.

[ולגדר זה גם הידוק ניירות ע"י מכשיר הידוק אינו תופר כמדבק ניירות דאינם נהפכים לדבר אחד, אבל בארח"ש פי"א הי"א כתבו דהידוק ניירות הוי תופר כיון שרגילים לחבר בדרך זה, ואולי אזלי לשיטתם בהגדרה של תופר. אמנם אפשר דגם לערוה"ש כל היכא שצריך לקלקל כדי להפריד נחשב שנהפך לדבר אחד וא"כ בהידוק ניירות וה"ה באזיקון הוי תופר גם לגדר זה].

לענין מכה בפטיש

בפשטות צריך להיות חייב גם משום מכה בפטיש וכמו מחזיר מטה של פרקים דאם תוקע חייב משום מכב"פ כמש"כ רש"י בדף מ"ז. והר"ן בריש כל הכלים.

אלא דאם הוי תופר או קושר תלוי בנידון אם שייך לחייב על מעשה אחד תרתי כפי שיבואר.

ויש בדבר זה מחלוקת גדולה דבריש הבונה נחלקו רב ושמואל במסתת ועייל שופתא בקופינא ועושה נקב בלול של תרנגולים דרב מחייב משום בונה, ולשמואל חייב משום מכב"פ, וקיי"ל כרב כמש"כ הרמב"ם.

ונחלקו המפרשים אם לרב חייב גם משום מכב"פ דהגר"א בשנות אליהו כתב דלרב חייב גם משום מכב"פ וכ"כ הלח"מ בפ"י.

אבל בר"ח מפורש דלרב לא חייב משום מכב"פ, וכן מפורש ביראים (סי' רע"ד עמ' ק"מ: כדלהלן), ובטעם הדבר יש ב' ביאורים:

א. כיון דחייב משום בונה אין לחייבו גם משום מכב"פ, כ"כ מרכה"מ והביאו שבה"ש (מעשה חושב פ"ד) דהעושה פעולה הדומה לב' מלאכות אין לחייבו שתים כגון המדבק ניירות עד שנעשה לוח עבה אין לחייבו גם משום תופר וגם משום בונה לוח, ול"ד לזומר וצריך לעצים דהתם בפעולה אחת יש ב' יצירות, וכ"כ החזו"א (נ"א- י"ד במוסגר), ועי' בספר מנחת אשר על שבת סי' ס"ב שהאריך ביסוד זה.

ב. היראים (שם) והביאו הגמ"ר כאן כתב דמכב"פ הוי רק אחרי שנגמר הבנין והוא מוסיף בו תיקון אבל כל עוד הוא בונה ל"ה מכב"פ, וכ"כ יסוד זה המאירי בסוף הבונה [דאיתא התם דהמשלים אות אחרונה בספר או חוט אחרון בבגד חייב, ובפשטות חיובו משום כותב ואורג דאפי' דשיעורו בב' אותיות במשלים חייב על אחת. והקשה המאירי אמאי אינו חייב משום מכב"פ, , ותירץ דכל עוד לא נגמר הספר לא שייך מכב"פ דאכתי לא נגמר הספר].

וכן משמע בשיטה לר"ן בדף ע"ג. ע"ש ולכן פירש שם דמנפח בכלי זכוכית דמחייבינן ליה משום מכב"פ בדף ע"ה: איירי בנפיחה שניה.

ובנידון שלנו- אם חייב על חיבור זה משום תופר מצד חיבור הרצועה לסנדל א"כ לדעת מרכה"מ אין לחייב משום מכב"פ דהוי מעשה אחד, [וסברת היראים דכל עוד הוא בונה אין לחייבו משום מכב"פ ילה"ס אם שייכא הכא].

אבל אם נאמר דעל חיבור הרצועה לא חייב משום תופר (כיון שאינו מתאחד כנ"ל) א"כ יש לחייב משום מכב"פ.

ודע עוד, דאם מחבר לקרקע משהו ע"י אזיקון (כגון מחבר רשת לסורגים) יש בזה איסור תורה של בנין בקרקע, וכ"כ בספר תורת המלאכות (שם) ששמע מהגר"נ קרליץ שליט"א.

הצטרף לדיון

2 תגובות

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל