לתרומות לחץ כאן

מסלק מזיקים מדירתו וגורם שהם יגיעו לדירת השכן

שאלה: קיימים כיום מכשירים המפיצים ריח או משמיעים רעש מסוים, ובכך גורמים לסילוק היתושים מאיזורם. ויש לדון האם יכול ראובן למנוע משכנו שמעון להניח מכשיר כזה בביתו, בטענה שהנחת המכשיר גורמת שכל היתושים מאיזור ביתו של שמעון באים לביתו של ראובן.

תשובה: נראה שאינו יכול למנוע, ורשאי שמעון להניח את המכשיר בביתו לסלק את המזיקים שבביתו, וכל שכן אם הם רק עומדים להגיע לשם.

מקורות ונימוקים:

בגמרא (ב"ב דף כו ע"א) מבואר שאסור לאדם לגדל אילן סמוך לעצי גפנים של חבירו, כיון שהציפורים שבאים לשבת על האילן גורמות נזק לגפנים. וכמעשה המובא בגמרא "רבא בר רב חנן הוו ליה הנהו דיקלי אמיצרא דפרדיסא דרב יוסף, הוו אתו צפורי יתבי בדיקלי ונחתי בפרדיסא ומפסדי ליה; אמר ליה, זיל קוץ". ודברי הגמרא אלו הובאו להלכה בהגהת הרמ"א (שו"ע סימן קנה סעיף כ"ה) וזה לשונו "ויש אומרים דבין גפנים לאילנות בעינן להרחיק כפי אומד הדעת שלא יפריחו העופות מן האילנות אל הגפנים בשיטה אחת (טור)".

מחלוקת הפוסקים בדין נטיעת דקל סמוך לגפנים

הפוסקים נחלקו האם חיוב ההרחקה הוא רק במקום שנוטע אילן ממש סמוך לגפן של חבירו, או אפילו במקום שנוטע סמוך לגפן גרעין שעתיד לצמוח לאילן. הרמ"א כתב "אבל נוטע גרעין והאילן ממילא גדל אין צריך להרחיק". מאידך הסמ"ע (ס"ק נט) כתב "בבית יוסף (סעיף ל"ה) כתוב, דלהרא"ש שכתב הטעם דמחשב גירי דיליה משום דבשעה שהם עומדים על האילן מפריחן משם ויושבין על הגפן, לפי"ז אין חילוק, דגם בנוטע גרעין צריך להרחיק".

וביאור מחלוקתם הוא בשאלה מה הוא ה'גירי דיליה' בנזק זה, הרמ"א לומד שעצם מעשה נטיעת אילן שיכולים לבוא עליו ציפורים הוא הגירי דיליה, ולכן בנטיעת גרעין שהנזק נגרם רק לאחר זמן, כשהאילן גדל, אין זה נחשב בשעת הנטיעה כגירי דיליה. וכן דעת התוס' (כו. ד"ה אבל). מאידך הסמ"ע פוסק כשיטת הרא"ש (סימן כח) שלומד שמעשה הפרחת הציפורים מהעץ לאחר שכבר הגיעו והתיישבו על העץ הוא הגירי דיליה, וממילא אין כל נפק"מ מה נוטע גרעין או עץ כמו שהוא, אלא עצם זה שבשעה שיבואו הציפורים לאחר שהאילן גדל מפריחם מהאילן והולכים ויושבים על הגפן הוי מזיק, ולכן אין לנטוע אפילו גרעין.

ומחלוקת בהגדרה זו מצאנו בדברי הראשונים בביאור המעשה המובא בגמרא בבא בתרא דף כג ע"א "רב יוסף הוה ליה הנהו תאלי דהוו אתו אומני ויתבי תותייהו, ואתו עורבי – אכלי דמא וסלקי אבי תאלי ומפסדי תמרי, אמר להו רב יוסף אפיקו לי קורקור מהכא". דטענת ר' יוסף היא שמחמת שמקיזים דם סמוך לחצירו, מגיעים העורבים למצוץ את הדם שנוזל על הרצפה וכשהדם בפיהם מתיישבים על העצים ומזיקים את התמרים. וגם במעשה זה נחלקו הראשונים האם ישיבת האומנים להקיז דם הוא מעשה הגירי, או שרק הפרחת העורבים בשעה שמגיעים נחשבת לגירי. בתוס' (דף כו. ד"ה זיקא) משמע שישיבת מקיזי הדם הגורמת לעורבים לבוא נחשב כגירי דיליה. אבל הרשב"א ושאר ראשונים (כג.) כתבו שמעשה הפרחת העורבים על ידי האומנים זהו גירי דיליה.

וביאור המחלוקת בשאלה זו היא, דהנה לענין מה שפירשו התוס' שבמעשה דגפן ואילן, זהו גירי דיליה מחמת שנטע את האילן, נראה בפשטות דהרא"ש מיאן לפרש כן, מכיון דעכ"פ הצפורים אינם מגיעים לשם מיד באותו הזמן. אבל לדעת התוס' צריך לידחק ולפרש שבאותה שעה שנוטע את האילן מיד באים הצפורים. וכמו שכתב בספר הישר (חי' ס"ס תרטז). וכשם שמצאנו בגמ' ב"ב דף כב ע"ב שמרחיקים את הסולם מהכותל כיון דחיישינן שברגע הנחת הסולם על הכותל תעלה עליו הנמיה ותזיק לשובך. ע"ש. וכ"כ בספר שבילי דוד (סי' קנה סק"ח). ועוד אפשר לבאר בדעת התוס' כמ"ש החזו"א (ב"ב סי' יד סק"ה) שטבע הציפורים לקנן באילנות הגבוהים, ובזה שמסמיך את האילנות הגבוהים לגפנים מרגילם לגפנים ולזרעים, וא"כ הנטיעה עצמה היא גירי דיליה דהנזק הוא עצם הימצאות האילנות גבוהים. משא"כ לגבי נמיה שהסולם אינו גורם לה שתבוא, לכן יש להחמיר דוקא אם באותה שעה שמעמידו הנמיה תעלה עליו. וכ"כ עוד החזו"א (ב"ב סי' י' סק"א) לענין אומנין, שהדם גורם לעורבים לבא, ולכן עצם הגעת האומנים נחשב כגירי דיליה. ע"ש.

הפרחת הצפורים מחצירו כדי להציל את ממונו

והנה לענין מה שתוס' לא פירשו כשאר הראשונים שזהו גירי דיליה במה שמפריח את העורבים והצפורים, כתב בהגהות דרישה על הטור (סי' קנה סל"ה) לבאר את שיטת התוס' שהנטיעה היא הגירי ולא ההפרחה של העורבים והציפורים, שכיון שההפרחה בשעה שהם כבר נמצאים היא על מנת להציל את אילנו וחצירו בכה"ג אין איסור, אף שעל ידי כך יגרם נזק לחברו, ע"כ. וביאור דבריו, דאע"ג שבכל הרחקות נזיקין בין שכנים, אין כונתו להזיק, אלא רק להשתמש ברשותו, מכל מקום אסור לעשות כן לכתחילה, כיון שהוא יכול לעשות שימוש זה במקום אחר. משא"כ בנדון דידן של הפרחת העורבים והציפורים שרוצה להציל את ממונו מהיזק שעומד לבא עליו, בזה י"ל דכיון שמכוון לטובת עצמו שרי לכתחילה.

בענין אם מותר לגרום נזק לחבירו בכדי להציל את עצמו

ונראה שיסוד דברי הדרישה הם מדברי הירושלמי המובאים בנמוק"י (ב"ב ה:) וז"ל "שדא מלכא דמי כלילא נתחייבו כולם ליתן, ולאו כל כמינייהו דליערקו, והכי איתא בירושלמי (ב"ק פ"ג ה"א) ראה אמת המים שוטפת ובאת לתוך שדהו עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו, רשאי לסתום גדר שדהו שלא יכנסו שם, אע"פ שנכנסין לשדה חברו, אבל אם נכנסו המים לתוך שדהו אינו רשאי לפנותם למקום אחר, אלמא כיון שמוטל הנזק על זה לאו כל כמיניה לסלקו מעליו ולהטילו על חברו. וגרסינן תו התם אהין אכסנו פרכא וכו', דאחר שבאו והוטל המס בשבילם אסור, כיון שכבר נתחייב, כשפוטר עצמו ממנו, הרי הוא כאילו גוזלו מהם". עכ"ל. ומבואר בדברי הירושלמי הללו שמותר לכתחילה לגרום נזק לחברו, כיון שעושה כן להצלת עצמו. וכך פסק הרמ"א (סי' שפח ס"ב) שקודם שבא אליו הנזק מותר לו להציל את עצמו, אע"פ שעל ידי זה יבוא הנזק לאחר. ובפשטות טעם ההיתר הוא כיון שאינו מכניס את המים לחצר חברו, אלא המים הולכים מעצמם מחמת שסתם את גדר שדהו, וה"נ ס"ל לדרישה בדעת התוס' שלהפריח ציפורים שכבר נמצאות על האילן כיון שהוא רק מפריחם והם הולכים מעצמם הוו גרמא בעלמא ושרי.

אמנם אין משם הכרח לדברי הדרישה, דאפשר לחלק בפשיטות בין הנידונים, שהרי לגבי אמת המים אינו עושה מעשה במים כלל אלא רק סותם את הגדר של חצירו, והמים מעצמם זורמים לחצר חברו, ולכן אין זה אפילו גרמא בנזיקין, ומשום כך שרי לכתחילה. משא"כ בהפרחת הציפורים שע"י מעשיו הם פורחים ה"ל כשאר גרמא בנזקין שאסור לכתחלה ((ו בדברי הדרישה  יש לבאר פסק הרמב"ם (פ"ז מחובל ה"ח) 'הזורק כלי של חבירו מראש הגג על גבי כרים וכסתות של בעל הכלי וקדם בעל הכלי והסיר הכרים הזורק חייב שזריקתו היא הגורם הראשון לשבירת הכלי. ואם קדם אחר וסלקן שניהן חייבין הזורק והמסלק ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה'. והיינו שיש חילוק בין אופן שבעל הכרים סילק את הכרים, שפטור הזורק, לבין אופן שאדם אחר סילקם, שחייב גם הזורק. ובאור שמח (שם) כתב דהיינו דווקא באופן שהסילוק היה מחמת שהוא ירא שמא הכרים שלו יינזקו. ע"ש. ומבואר כסברת הדרישה דאע"ג שהוא גורם נזק לחברו, מ"מ כיון שעדיין לא הגיע אליו הנזק, הוא רשאי לסלק את הנזק מעליו אף שמחמת כן יהיה נזק לחברו.

אך יש לדחות דבב"ח (סי' שפו ס"ד) מבואר דטעם הפטור הוא כיון שהוא הבעלים של הכרים יש לו רשות ליטלם כל שעה שירצה. ע"ש. מבואר דאפילו שאינו עושה כן כדי להציל את ממונו מותר לו ליקח את הכרים דכיון שהכרים שלו אינו מוכרח להגן על נכסי חברו שלא ינזקו, ואפילו שזה נחשב כגרמא. משא"כ בנידון דידן שהוא מפריח את המזיקים לרשות חברו, ה"ל גרמא בנזיקין, ויש לומר שאסור לעשות כן לכתחילה אפילו כשרוצה להציל את עצמו.

ועוד שמעתי לחלק דשאני נדון הרמב"ם שע"י שנוטל את הכרים אינו גורם הפסד לחברו, כיון שהזורק יתחייב לשלם ע"ז ממנפ"ש, משא"כ באופן שע"י מעשיו גורם לחברו נזק גמור, בזה יתכן לומר דלא כהדרישה. ונפק"מ דלפ"ז אם הכלי נפל מאליו על הכרים שלו, יהיה לו איסור לקחתן, כיון שגורם נזק לחבירו. וצריך עיון בד"ז.)).

ואם נכונים הדברים שיסוד דברי הדרישה הוא מדברי הירושלמי, נמצא שכל ההיתר של הדרישה להפריח ציפורים לחצר חברו כדי למנוע בכך נזק מחצירו, זה רק באופן שהציפורים עדיין לא הגיעו והזיקו לאילנו והוא מפריחם כדי שלא יזיקו, דזה דומה לאמת המים שעוד לא נכנסה לחצר. אבל באופן שהציפורים כבר יושבים ומזיקים את אילנו, הוי כאמת המים שבתוך חצירו שאסור לפנותה לחצר חברו א"כ לא יוכל גם להפריח את הציפורים. והיינו טעמא כיון שאם כבר בא עליו הנזק, שוב אינו חשוב כ"מציל" את עצמו, כיון שהוא כבר בגדר ניזוק, ונסתחפה שדהו, אלא הוא נחשב כ"מזיק" לחבירו בדרך גרמא, שזהו אסור לכתחלה. אבל צ"ע שאין כן פשטות דבריו.

מחלוקת האחרונים בהבנת טעם הירושלמי

אמנם הדברים תלויים במחלוקת האחרונים, דהנה בערוך השלחן (סי' שפח סי"ג) מבאר את דברי הירושלמי שאם נכנסו המים לחצרו אסור לפנותם לחצר חברו, כיון שמעשה העברת המים מחצירו לחצר חברו אינו גרמא אלא מעשה מזיק בידים ממש. וז"ל 'אבל כשכבר בא הנזק ומפנהו למקום אחר הלא עושה בידים נזק לאחר'. וכן כתב האמרי בינה (או"ח סי' יג סק"ה).

ולפי הבנה זו הקשה האמרי בינה על דברי המג"א (או"ח סי' קנו) שאסור לאדם לברוח מפני ספק סכנת נפשות, באופן שמחמת בריחתו יהרגו את חברו. וקשה מאי שנא מהירושלמי הנ"ל שמבואר דיכול להציל את עצמו אפילו כשגורם נזק לחברו.  ומשום שאינו עושה מעשה בידים אלא רק בורח מהרוצחים והם מעצמם הורגים את חברו, וכל האיסור אליבא דהירושלמי הוא רק מחמת שעושה מעשה בידים.

אמנם בשו"ת דמשק אליעזר (פרלמוטר בהגה להקדמה) כתב להוכיח מדברי הירושלמי שאף בגרמא אסור לסלק את המים מחצירו לחצר חברו ולא רק בידים ממש. דהרי במקום שעדיין לא הגיעו המים כל מה שעושה זה רק גרמא דסותם את פתח חצירו וגורם למים שיזרמו לחצר חברו וזה התיר הירושלמי. ולאחר מכן הוסיף הירושלמי שאם כבר הגיעו המים אסור, ולא כתב שאסור לעשות מעשה בידים, וע"כ שכל החילוק בין המקרים הוא רק אם הגיעו כבר המים או לא, אבל לא חילק בין מעשה בידים לגרמא. וכן הוכיח מהנמוק"י (ה:) שלמד מהירושלמי שאם הטילו מס על העיר אסור לברוח, כיון שבכך מי שנשאר יהיה צריך לשלם את המס, ומכיון שכבר נתחייב, כשפוטר עצמו ממנו הרי הוא כאילו גוזלו מהם. ושם גם אינו מעשה מעשה בידים אלא רק בורח מהעיר, ובכל אופן דימה זאת הנמוק"י לדברי הירושלמי, וע"כ שאין החילוק אם עושה מעשה בגוף המזיק או לא, אלא אם כבר הגיע הנזק או לא.

וכן נראה מהש"ך (סי' קסג ס"ק יח) שאסור להציל עצמו בממון חברו אף שאינו עושה מעשה בידים, דכ' בשם מהריב"ל (ח"ב סי' מ') שאסור להשתדל אצל המלך שיבטל גזירה שהטיל על אדם מסויים, באופן שהדבר ברור שבכך הגזירה תוטל על אחרים ((וכתב בכסף הקדשים (שם) דאשמועי' שאפילו במקום סכנת נפשות אסור לו לעשות כן. ומהירושלמי שמעי' רק לענין נזקי ממון. ובזה מיושב קו' הנוב"י (מה"ת יו"ד סי' עד) ע"ד הש"ך למה כתב ד"ז בשם המהריב"ל, והרי מבואר כן בירושלמי הנ"ל. אמנם ביד אברהם (יו"ד סי' קנז ס"א) כתב דהמהריב"ל מיירי רק על אחרים, אבל לאדם עצמו, מותר להשתדל בכך, כיון דחייך קודמים. ע"ש. ולפ"ז יש לדון ג"כ במ"ש המג"א הנ"ל לאסור לברוח מחמת סכנת נפשות, כשגורם סכנה לחבירו. ואכ"מ.)). אף שבעצם אינו עושה שום מעשה בידים אלא רק מדבר אצל המלך בכל אופן כיון שכבר הגזירה היא על אותו אדם אין להצילו על ידי שיזיק את חברו.

ובנידון זה שדנו הפוסקים בביאור כוונת הירושלמי, מצאנו שנחלקו הצפנת פענח והשיירי מנחה בדעת התוספתא, דהנה בתוספתא (ב"ב פ"ב ה"ו) אמרינן 'היה נהר "עובר בתוך שדהו" ועמד וגדרו, והעבירו בתוך שדה חברו, אין יכול למחות בידו ולומר לו אתה הבאת עלי את התקלה, שאומר לו כדרך שעשיתי בתוך שלי כך עשה בתוך שלך'. וכתב בצפנת פענח (על הירושלמי) דמיירי באופן שהמים לא נכנסו לתוך שדהו לגמרי, אלא רק עד אמצעיתו, ולכן נחשב כמציל את עצמו מהנזק שעומד להגיע אליו. הרי שטעם ההיתר הוא כיון שעדיין לא הגיע הנזק לכל שדהו. אך בשיירי מנחה (על התוספתא) כתב דאע"ג שהמים נכנסו לתוך שדהו, מ"מ שרי לגדור בפניהם, כיון שאינו עושה מעשה בגוף המים להשליכם על חבירו. ע"ש. ואפילו שאין כאן מחלוקת לדינא, מ"מ הם נחלקו בטעם ההיתר, ונראה שהשיירי מנחה אזיל בשיטת הערוה"ש והאמרי בינה הנ"ל, שכל האיסור בירושלמי היינו דוקא בעושה מעשה בידים. אך הצפנת פענח אזיל בשיטת הדמשק אליעזר שכל האיסור הוא דוקא אם נכנס לחצירו דאז אסור אף בגרמא, ורק כשלא נכנס לחצירו שרי.

סילוק הנזק מעליו באופן שחבירו יכול לסלקו גם כן

והנה בחזון יחזקאל (שם) כתב לדקדק מלשון התוספתא שכל ההיתר הוא רק מחמת שאומר "כדרך שעשיתי בתוך שלי כך עשה בתוך שלך", ולא די בהיתר של מציל ממונו, ואילו מהירושלמי נראה דלא בעינן להך טעמא כלל וסגי במה שמציל ממונו. וי"ל דהירושלמי מיירי לענין איסור גרמא בנזקין, וע"ז אמרינן שאם עושה כן להציל את עצמו, אינו בכלל איסורא דנזקין, ואף שחבירו אינו יכול להציל את עצמו. אבל בתוספתא מיירי לענין דיני הרחקת נזיקין, שהוא גורם לחברו נזק בגירי דיליה, דומיא דלא יטע אילן סמוך לבורו של חברו, ובזה אין די בכך שאינו מזיקו בידים, אלא בעינן גם לטעם שהוא יכול לומר כדרך שעשיתי בתוך שלי כך תעשה בתוך שלך. וכ"כ בחסדי דוד (שם) דאע"ג דהוי גירי דיליה, מ"מ כיון שחבירו יכול לעשות גדר כמותו אינו יכול לעכב עליו. ונראה דכוונתם שאין זה נחשב כשאר נזקי שכנים דקיי"ל שעל המזיק להרחיק את עצמו, דהכא שאני כיון שהוא בא להציל את ממונו, וגם חבירו יכול לעשות כן. [ויתכן שבזה מיושב ד' הירושלמי, דמיירי באופן שחבירו אינו יכול לגדור ולהציל את עצמו, ולכן אסור לו לסלק מעצמו את הנזק ולהעבירו לחבירו].

מתי מותר לסלק את הציפורים והעורבים אף שיזיקו את חבירו

ומעתה יש לומר שבמקום שנמצאים ציפורים על העצים או עורבים במקום הקזת הדם, לפי דברי הערוך השלחן והאמרי בינה מותר להפריחם בכל אופן, כיון שאינו עושה מעשה בידים בגוף המזיק, אלא רק מסלקם מרשותו והם מגיעים לשם מדעת עצמם, ואין זה אלא כגרמא בעלמא, וכמבואר בגמרא, וממילא מותר להציל את עצמו אפילו שנגרם לחבירו נזק. אבל לפי דברי המהריב"ל והדמשק אליעזר אסור להפריחם, כיון שכבר נמצאים ומזיקים, ובאופן כזה שהנזק כבר הגיע אליו אסור להציל את עצמו אף ע"י גרמא, אם נגרם בכך נזק לחבירו.

מסקנת הדין לגבי סילוק יתושים מביתו

והנה יש לומר שגם השאלה שפתחנו בה באדם שמפעיל מכשיר לסלק את המזיקים מביתו, וע"י כך הם הולכים לבית חברו מחמת שאין להם מקום אחר לילך אליו, תהיה תלויה בשיטות אלו. דלפי מה שביאר הרשב"א שהחיוב להרחיק אילנות מהגפנים הוא משום דמעשה הפרחת הציפורים לגפנים נחשב כגירי דיליה ואסור, א"כ ה"נ חשיב כגירי דיליה שמיד בזמן הפעלת המכשיר גורם למזיקים לילך מביתו לבית שכינו, באופן שיש כמות גדולה של מזיקים שרק ע"י הפעלת המכשיר הם מגיעים לבית חברו, ולכן אסור להפעיל את המכשיר.

משא"כ לפי דברי התוס' שחיוב הרחקת האילנות הוא דהעמדת האילנות גורמת לציפורים לילך לגפנים, זה לא שייך בנידון דידן, שהרי המכשיר אינו מביא את המזיקים הללו, אלא הם באים לשם בלאו הכי. ולהדליק את המכשיר במצב הקיים שרי, כשם ששרי לתוס' להפריח את הציפורים שנמצאים כבר על האילן, וכפי שביאר הדרישה שרשאי להציל ממונו מההיזק. אבל אם נאמר שכל דברי הדרישה הם רק כפי שמבואר בירושלמי במקום שעדיין לא הגיע הנזק, כי אם הגיע כבר הנזק אסור לו להציל את עצמו מההיזק ולגרום לחבירו לינזק, א"כ יש להחמיר בנ"ד.

אכן זהו תלוי במחלוקת האחרונים הנ"ל בביאור דברי הירושלמי, דלפי מה שנראה מהדמשק אליעזר ומהריב"ל שבכל אופן שהמזיק אצלו אסור לו להעבירו לחבירו אף בגרמא, א"כ גם במקרה דנן יהא אסור. אבל לפמ"ש הערוה"ש והאמר"ב, שהירושלמי אסר דוקא כשעושה מעשה בידים בגוף המים, דבכך נפיק מכלל גרמא. א"כ אפשר לומר שבנידון דידן שאינו עושה מעשה בידים בגוף המזיק, אף על פי דהוו גירי דיליה, מ"מ הרי זה גרמא בעלמא, וכמ"ש בגמ' לגבי העורבים, והוה ליה בכלל מה שכתב הדרישה שמותר לגרום לחבירו נזק כשמציל את עצמו.

אבל יש לדחות דגם לביאור האמרי בינה יש להתיר דוקא באופן שאינו עושה שום מעשה בדבר המזיק, כגון שבורח מהמס [וכן בנדון הבית אפרים שהוא מוחל שט"ח, או מבטל כיסו של חבירו, שהוא עושה בשלו], אבל בנ"ד שהוא עושה נזק בגירי דיליה, והמזיקין כבר נמצאים ברשותו, הרי זה דומה למה שאמרו בירושלמי שאסור לו להשליך את המים לחבירו.

אמנם אכתי יש לצדד לקולא מחמת ג' סיבות:

א. לפמ"ש בשו"ת חות יאיר (סי' ריג) שהירושלמי מיירי באופן דברי היזקא שהמים ילכו לחצר חברו, אבל בלא"ה אפילו כשהמים כבר נמצאים ברשותו, מותר לו לסלקם בידים כדי להציל את ממונו. ע"ש. ולפ"ז נראה שגם הרשב"א שאסר להפריח את המזיקין, מיירי דוקא באופן שזהו ברי היזקא. וא"כ בנידון דידן שאי"ז ברי היזקא, שהרי יתכן שהמזיקים לא ילכו לבית חברו, וכן לא ברור שאם יבואו לביתו יזיקוהו, יש לומר שאין בכך איסור להציל את עצמו מהמזיקים אפילו כשהם נמצאים ברשותו, ואפילו שעושה מעשה בדבר המזיק. [ועי"ל לפי מה שנתבאר עפ"ד החס"ד שאין איסור להציל את עצמו מהנזק שהגיע אליו, אפילו שזהו מגיע לחברו, כיון שגם הניזק יכול להציל את עצמו. אמנם לפמ"ש החזו"י הרי זו סברא בדיני הרחקת נזיקין, ולא מהני לענין הנדון אם אפשר לחייבו מדין מזיק בעלמא].

ב. דאין בהפעלת המכשיר משום גירי דיליה אף שמפריחם בהפעלת המכשיר, כיון שאינם מגיעים לשם מיד אלא הם יוצאים מביתו ומעופפים לכאן ולכאן ולאחר מכן נכנסים לרשות חברו, בשונה מאמת המים שמיד שיוצאים מחצירו, הם זורמים לחצר חברו, ומשום כך נחשב כמשליכם על חברו במעשה אחד. והרי זה דומה למה שכתב בשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' קפא) שאסור להניח על גגו מרזב שגורם למי גשמים ליפול לגגו של חבירו דהוי גירי דיליה, כיון שע"י מעשהו הוא מזיק לחבירו. והובא ברמ"א (סי' קנג ס"ט). אבל אם המים מגיעים לשם בהפסקה, קיי"ל בש"ע (סי' קנה ס"ד) שאין בזה חיוב הרחקה. וכיוצא בזה כתב הסמ"ע (סי' קנה ס"ק סג) שאם הצפורים נחות על הגדר, ואח"כ הולכים לזרעים של חבירו, לא הוי גירי דיליה, כיון שאין זה במעשה אחד. ע"ש. ודומיא דנמיה דחשיב גירי דיליה, דוקא באופן שהיא תקפוץ מהסולם לשובך בפעם אחת, כמ"ש הסמ"ע (שם ס"ק לז). ע"ש. ומעתה יש לומר שגם לדעת הראשונים שהפרחת הציפורים נחשב כגירי דיליה, אפילו שרוצה להציל את עצמו, מכל מקום בנדון דידן יודו להתיר, כיון דשאני התם שהוא עושה מעשה המזיק לחברו במה שמפריח את העורבים וציפורים לרשותו, שהרי הם רואים את שדה חבירו מלכתחילה, והם יגיעו לשם בשיטה אחת, משא"כ בנ"ד המכשיר רק מסלקם מרשותו, אבל אינם הולכים מיד לרשות חבירו, אלא הם עפים לכל רוח, ובסוף מגיעים לרשות חבירו, מחמת שאין להם להיכן לילך, וא"כ לא הוי בכלל גירי דיליה, וגרע ג"כ מגרמא בנזיקין.

ג. על פי דברי החזו"א (ב"ב סי' יג ס"ק יא וסי' יד סק"י) שכתב שאדם יכול להשתמש בשלו שימוש הקבוע אפילו שגורם בכך נזק לחברו בגירי דיליה, דבכה"ג לכ"ע על הניזק להרחיק את עצמו. ע"ש. וכן נראה סברא זו בשו"ת הרשב"א (ח"ב סי' מה) והמאירי וההשלמה (כג.) שכתבו דאינו יכול למחות בעשן שאינו תדיר, כיון דאל"ה לא יוכל להשתמש בביתו בתנור. ע"ש. וכן מבואר מדברי הרשב"א (יח.) שאם קדמה רפת בקר לאוצר שרי, אפילו שהוא מחדש את הנזק, שהרי כשיגרוף את הרפת מביא לשם זבל אחר, דמכל מקום שימוש דדירה שאני. וכ"כ כיו"ב הפוסקים (מהרש"ך ח"ב סי' צז, מהרשד"ם חו"מ סי' תסב, תורת אמת סי' קלט) שבתשמיש שזהו עיקר מחייתו של המזיק, מותר לו לעשות כן אפילו כשזהו מזיק לשכינו בגירי דיליה. ע"ש. וא"כ הכא נמי בנידון דידן שהוא זקוק לסלק את המזיקים מביתו וזהו חלק משימושי הבית הקבועים, שוב לא אכפת ליה במה שהם באים לחבירו ומזיקים אותו, דעל הניזק להרחיק את עצמו, משא"כ לגבי הפרחת צפורים ועורבים שאינם מגיעים בתדירות לביתו, ובסילוקן אינו נחשב כמי שמשתמש בביתו בקביעות.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *