לתרומות לחץ כאן

פרשת פינחס – "כחו של יחיד"

"…פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל…לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלקיו…" (במדבר כ"ה, י"א-י"ג)

 

"לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן (סנהדרין פ"ב:)" (רש"י)

 

מעשה השבטים תמוה מאוד, מה חרה להם על מעשהו של פנחס עד שביזוהו כל כך, הלא מי לא הודה שמעשהו של זמרי היה מעשה מתועב אשר ראוי למות עליו. ועוד שבזכותו של פנחס פסקה המגפה?

עוד עלינו להבין מהי אותה ברית שלום שהובטחה לפנחס, אם הכוונה לזכות להיותו כהן הרודף שלום, זה כבר נאמר בהמשך הפסוק "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם"?

בספר 'קהלת יצחק' מביא בשם הר"ר בן ציון משקוד זצ"ל שהסביר כל זאת ע"פ דברי שמואל במסכת סנהדרין (פ"ב.) "כתיב וירא פנחס, מה ראה? ראה שאין חכמה ואין עצה נגד ה', כל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב". ופירש רש"י "לפיכך הורה פנחס הלכה בפני רבו, ולא המתין ליטול רשות ממשה".

דבר זה עורר את חרונם של השבטים שפינחס לא נטל רשות ממשה רבנו ועל דעת עצמו הלך והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך החלו לבזותו שבודאי מה שעשה לא היה מתוך רצון טהור לקדש שם שמים אלא מתוך שנאה צדדית שהיתה לו, ותכונה רעה זו בודאי באה לו מאבי אמו שהיה מפטם עגלים לעבודה זרה. שהרי אם היה עושה זאת מתוך רצון טהור בודאי היה נוטל רשות ממשה ולא היה מורה הלכה בפני רבו.

לכן בא הקב"ה והעיד עליו שעשה הכל מתוך כוונה טהורה וזכה אחת – לקדש שם שמים, ומה שלא נטל רשות ממשה רבנו משום שבמקום חילול ה' אין חולקין כבוד לרב. לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן הכהן, לפרסם לשבטים שלא להרהר אחריו ולומר שנשחת בדעותיו חלילה משום אבי אמו, אלא כל דעותיו נמשכו אחר אהרן הכהן האוהב שלום והרודף שלום. ואדרבה בקנאותו הירבה את השלום בעם ישראל וקידש שם שמים.

והנה במסכת עירובין (ס"ג.) נאמרו שלושה עונשים המגיעים למורה הלכה בפני רבו: א. ראוי להכישו נחש. ב. ר' אלעזר אומר מורידין אותו מגדולתו. ג. ר' לוי אומר שמת ללא ילדים.

כנגד ג' עונשים אלו הבטיחו הקב"ה ג' הבטחות: "הנני נותן לו את בריתי שלום" – כנגד עונש הכשת הנחש שעליו נאמר "ואיבה אשית בינך ובין האשה" בא והבטיחו בלשון שלום הפך האיבה, כנאמר "ונתתי שלום בארץ…והשבתי חיה רעה  מן הארץ", כמו כן הבטיחו בזה אריכות ימים ושלום ממלאך המוות (כמבואר בספורנו) כנגד מי שאמר שם בגמרא שהמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

וכנגד מי שאומר שמת ללא ילדים, אמר הכתוב "והיתה לו ולזרעו אחריו" – הבטיחו שיהיו לו בנים אחריו.

וכנגד מי שאומר שמורידים אותו מגדולתו אמר "ברית כהונת עולם" דהיינו שאדרבה בזכות מעשה זה זכה פנחס והפך להיות כהן כמאמר חז"ל "לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזימרי".

נמצינו למדים שמעשהו של פינחס שנבע כולו מרצון גמור לקדש שם שמים ללא נגיעות אישיות כלל, הוא זה שסילק את קנאת ה' מעל בני ישראל שהתפתו אחר בנות מדין. וזיכה לו ולבניו לדורות להיות כהן, וכן גילו לנו חז"ל שכל מהותו נהפכה וכמאמרם שפנחס הוא אליהו הנביא זכור לטוב שעתיד במהרה בימינו להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם ולבשרנו על גאולתנו השלמה.

מעשה זה הוא 'בנין אב' לגלות לכל יחיד ויחיד על הכוחות הכבירים הטמונים בו. לכל אדם ישנם תכונות מיוחדות, כוחות מיוחדים וכשרונות יחודיים דוקא לו כדי למלא את תפקידו בעולם. עליו להתבונן במה יכול הוא לזכות את עם ישראל בתורתו ובמעשיו ולקדש שם שמים.

גדולי ישראל שהאריכו ימים פעלו גדולות ונצורות גם בימי זקנותם וביארו לנו שסיבת זריזותם והתאמצותם מעבר לכוחות אנשים רגילים, למען כלל ישראל נבעה מתוך ההבנה הפשוטה שהקב"ה נתן לנו את החיים כדי שנוכל לנצלם לקדש שם שמים.

כך התבטאו הרב מפוניבז' זצ"ל והאדמו"ר מקלויזענבורג זצ"ל ששרדו אחר ימי הזעם הנורא בשואה האיומה, שלא לחינם נתן להם הקב"ה את החיים אלא כדי לזכות את ישראל. ואכן הקימו הם עולה של תורה בארץ הקודש במסירות עצומה ובלתי טבעית.

גם על כל יחיד מוטל להתבונן בכוחותיו וכישוריו שניתנו לו כדי שיוכל לנצלם לעבודת ה', ובעמל תורתו ורדיפת הצדקה והחסד יזכה את עם ישראל כולו.

***

במסכת שבת דף ל"ג מובא המעשה בר' שמעון בר יוחאי ובנו ר' אלעזר שברחו למערה וישבו בה ועסקו בתורה שתים עשרה שנים. אחר שיצאו ראו בני אדם חורשים וזורעים. אמרו "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה??!" כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף. יצאה בתך קול ואמרה להם: "להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם". חזרו ועסקו בתורה במערה עוד י"ב חודש. אמרו: "משפט רשעים בגיהנום י"ב חודש". יצאה בת קול ואמרה להם: "צאו ממערתכם". יצאו, אך ר' אלעזר עדיין לא נרגע (כיצד מניחין חיי עולם) וכל מה שהכה ר' אלעזר, ריפא ר' שמעון. עד שלפתע פגשו ביהודי שהיה רץ ובידו שתי חבילות הדסים (להריח בשבת). היה זה ערב שבת ושאלוהו לצורך מה אתה לוקח הדסים אלו?. אמר להם "לכבוד שבת". שאלוהו: "ולמה לא די לך באחד?" אמר להם: "אחד כנגד זכור ושני כנגד שמור".

אמר ר"ש לבנו: "ראה כמה חביבות המצוות על ישראל".

מסיימת הגמרא שמרגע זה נחה דעתו של ר' אלעזר.

הנה מעשה כה פשוט של יהודי פשוט, אך הנובע מחיבוב מצווה אמיתי, מתוך לב יהודי חם, הניח את דעתו של ר' אלעזר והסיר את הקטרוג הגדול מעל ישראל "מניחין חיי עולם?".

זה כוחו של מעשה טהור. גם אנו בכל מעשה שלנו לכבוד שבת קודש יכולים להכניס קדושה וחביבות מצוה. מעשים אלו מוסיפים שלום אמיתי קדושה ומנוחה. ויה"ר שנזכה לגאולה השלמה בימינו במהרה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *