לתרומות לחץ כאן

נטילת אברים להשתלה מהרוגי בית דין

 

במספר מדינות בעולם, כמו במדינת סין, במספר מדינות בארה"ב ועוד מקומות, עונשים עבריינים שחטאו בפשעים חמורים, בעונש המוות. ועלינו לדעת ולעיין האם ניתן ליטול איברים לצרכי הצלת חיים ופקוח נפש, מגופו של יהודי שנגזר דינו בבית דין למיתת בי"ד, לאחר תקומת הסנהדרין בב"א.

 

תשובה: א] כאשר הנדון למיתת בי"ד מאפשר ליקח מאבריו שלו לצרכי הצלת נפשות, א"כ לכאו' מותר לעשות זאת ולא להורגו במיתה שמחויב בה דייקא, מפני שעי"כ יציל באבריו יהודים נוספים הזקוקים לזה. כיון שכל הטעם שנאסר ליטול אברים מאדם חי או מהנוטה למות שמוכן למוסרם, הוא מפני שנטילת אברים שהנשמה תלויה בהם תמית אותם, ואסור לו ליהודי להרוג את עצמו כדי שיהודי אחר יחיה תחתיו, וכמש"כ הפוסקים, וכנודע. אך כאן, שנחשב מחויב מיתת בי"ד העומד להריגה כ"גברא קטילא", ואדרבה, אף מחוייבים להורגו, א"כ לא נתחייב על הריגתו משום רוצח, דגברא קטילא הוא, ואפשר דגם משום "לא תרצח" ליתא, כיון שמחויב הריגה הוא. אולם א"נ שכה"ג שייהרג ע"י נטילת אבריו לא יתחייב כלל מיתה, כיון שהמיתה לא נעשתה כצורתה, א"כ א"א להורגו כך, ובזה החילותי בס"ד:

 

ב] סנהדרין מה,א במתני', אחד מן העדים דוחפו וכו' ואם מת בה יצא ואם לאו השני נוטל את האבן ונותנו על לבו, אם מת יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל, שנאמר "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ושאר כל העם באחרונה", ובגמ' שם ע"ב אמר שמואל דנקטעה יד העדים פטור וכו', אלא מעתה עדים גדמים וכו'. והקשו בגמ' – מיתבי כל מקום שיעידוהו שנים ויאמרו מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני, ופלוני ופלוני עדיו, הרי זה יהרג, תרגמא שמואל בהן הן עדיו. ובהמשך דברי הש"ס שם אמרינן דברוצח שא"א להרגו במיתתו ניתן להרגו בכל מיתה שהיא, ויליף לה מקרא.

 

והרמב"ם (סנהדרין יג,ז) כתב: מי שנגמר דינו וברח ובא לבי"ד אחר, אין סותרין את דינו, אלא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דין של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו, הרי זה יהרג. בד"א ברוצח, אבל שאר חייבי מיתות עד שיבואו עדיו הראשונים ויעידו שנגמר דינו ויהרגוהו בידם, עכ"ל. ובפי"ד ה"ח כתב: מי שעמד על נפשו ולא יכלו בית דין לאסור אותו עד שימיתוהו במיתה שהוא חייב בה, הורגין אותו עדיו בכל מיתה שיכולין להמית אותו בה, מאחר שנגמר דינו ואין רשות לשאר העם להמית אותו תחילה, לפיכך אם נקטעה יד העדים פטור, ואם היו העדים גדמין מתחלה, יהרג בידי אחרים. בד"א בשאר מחוייבי מיתות בית דין חוץ מן הרוצח. אבל הורג נפש שנגמר דינו, רודפין אחריו בכל דבר וביד כל אדם עד שממיתין אותו, עכ"ל. (ואמנם הרדב"ז כ' בטעמא דרוצח דכיון דמזיק הוא וחיישינן שמא יהרוג אחרים, ולכאו' זה אינו כד' המנ"ח דלקמן, ודו"ק).

 

ומצינו במנ"ח (מצוה רצו) דמספק"ל בגויים שרצו להרוג אחד מחבורת הישראלים והיה בהם א' שנגמר דינו בבית דין להמיתו אך נמלט, האם רשאים ליתן איש זה כיון דגברא קטילא הוא. וכ' דהרמב"ם פי"ד מסנהדרין ה"ח כתב דאף דנגמר דינו ויכולים להמיתו בכל מיתה שירצו, מ"מ צריך שיהיה יד העדים בו תחילה ואם נקטעה יד העדים פטור, א"כ אפשר דאסור למוסרו להאנסים, כיון דפטור עתה ממיתה בלא העדים, הוי ככל אדם ומחויבים למסור נפשם עבורו. ואף אם ייחדו להם הגויים שיתנו להריגה דוקא אותו, מ"מ אינו חייב מיתה כלל, דצריך שיהיה בו יד העדים דוקא. וכ': "עיין בלשון הר"מ שם שכתב "ואין רשות לשאר העם להמיתו תחלה", נראה דאפשר דלכתחילה אסורים להרגו, אבל אם הרגו אחר אינו נהרג עליו. ומ"מ נראה דהטעם מחמת דעומד למות ע"י העדים, אבל בנקטעה יד העדים, כיון דלא אפשר לקיים כדכתיב, נפטר לגמרי, וצ"ע", עכ"ל המנ"ח. ומ"מ כתב: "אך אם היה ביניהם רוצח שנגמר דינו, כיון דמצוה ביד כל אדם ובכל דבר שאתה יכול להמיתו, בודאי ימסרו אותו, כיון דגברא קטילא הוא, וזה פשוט", עכ"ל. ונמצא דהמנ"ח פשט לן דבמקום שיד העדים אינה הורגתו ייאסר להורגו ע"י אחרים, ואף אם הרגו אחר דלא יתחייב מיתה, היינו מפני דסו"ס העדים יכולים להרגו ונחשב כגברא קטילא, אך לענין "לא תרצח" אפשר ומתחייב. ומ"מ ברוצח עדיין יש להסתפק טובא, דקי"ל דניתן להרגו בכל אדם ובכל דבר, האם אפשר להרגו ע"י נטילת אבריו ונתינתם להצלת נפשות.

 

ג] ואמנם יתכן דיל"ע בזה גם ביתר חייבי מיתות בי"ד, לפי מה שחידש בכלי חמדה (פרשת שופטים) דהא דבעינן "יד העדים תהיה בו בראשונה" היינו דוקא אם מחויב המיתה אינו מתוודה ומודה שעשה העבירה שנתחייב ע"ז מיתה. אך כיון דקי"ל דכל המומתין מתוודין, מסתמא מודה הנדון שעשה העבירה שנתחייב עליה מיתה ובכה"ג דאיכא עדים מהני הודאתו, דאין לך אומדנא גדולה מזו. וא"כ אין מיתתו ע"י עדים דוקא וא"צ בזה שיד עדיו יהיו בו בראשונה, עי"ש ובשו"ת צור יעקב (להגרא"י הורביץ, סי' קסה), והוא חידוש גדול למתבונן. וא"כ בכה"ג לכאו' נשוב לראשונה.

 

ד] והמאירי שם בסוגיין נקיט דאף בשאר מיתות בי"ד לא אמרו דפטור אלא מהריגת בי"ד במקום שיד העדים נקטעה, אך מ"מ הוא בכלל אותן שמאריכין מאסרן בלחם צר ומים לחץ עד שתבקע כריסן.

 

והעירו בזה דבסנהדרין ע"ט ב' מצינו דין הכנסה לכיפה דוקא ברוצח, אך לא בשאר חייבי מיתות, וצ"ע. ואפשר דהוא כמו שכתב הר"מ סנהדרין פכ"ד ה"ד דיש לבי"ד להלקות או להרוג גם מי שאינו מחויב מיתה, כדי לעשות סייג לתורה, וכהא דשמעון בן שטח הרג לשמונים המכשפות. ומלשון הר"מ משמע דרק לבי"ד יש כח לזה אך לא לכל יחיד ויחיד, ואפשר דה"ה הכי.

 

ולזה י"ל דהמחויב מיתה שמניחין אותו בכיפה עד שימות א"א ליטול ממנו אבריו, כיון דאף א"נ דהוא כגברא קטילא כיון דסו"ס ייהרג ע"י הימצאותו בהכיפה, מ"מ אסור להורגו. ועי' בביאה"ל סי' שכט סד"ה אלא לפי שעה שכתב וז"ל: "ודע עוד שראיתי בפרמ"ג שכתב דמי שהיה חייב מיתת בי"ד (בימים הקדמונים) ונפל עליו הגל, דמפקחין עליו, דהלא אין ממיתין אותו בשבת וחיי שעה יש עכ"פ, ולענ"ד לא נהירא כלל, דהתורה חסה על חיי שעה, היינו למי שחסה על חיים שלו, לאפוקי בזה דגברא קטילא הוא מחמת רשעתו, ולא עדיף מרועי בהמה דקה דקי"ל ביו"ד קנ"ח דאין מעלין אותו מן הבור", עכ"ל הביאה"ל. ואמנם כ"ד הביאה"ל הינם דוקא גבי הצלתו מן הבור, אך ודאי דמכיון והתורה לא חסה על חייו א"א להורגו בידים שלא כדינו. ולהכי מניחים אותו בכיפה, במקום שלא ייחשבו לרוצחים על הריגתו, וכבסנהדרין פ"א ב' דמאכילין אותו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו ומאכילין אותו שעורים עד שכריסו מתבקעת. והיינו דאי"ז מעשה הריגה אלא גרמא דגרמא, וא"כ בנדו"ד פשוט דא"א ליטול אבריו בפועל.

 

והדרן לנדון דרוצח, דבזה י"ל דאף דאיכא מ"ע להורגו כדינו בסייף וכמש"כ הר"מ סנהדרין רפי"ד, מ"מ נראה דפקו"נ האחרים, שיוצלו ע"י אבריו, קודם למ"ע דבסייף דווקא (במקום שהריגתו בסייף תזיק ללקיחת אבריו), דפקו"נ אינו נדחה רק מפני ג' עבירות ולא מפני מ"ע זו. ונמצא שאם עדיו יהרגוהו ואזי יטלו אבריו, שפיר דמי. וכן הוא בשאר מיתות בי"ד ע"י שהעדים יהרגוהו ואז יקחו אבריו.

ה] וכל זה הוא דוקא בהנידון למוות שהסכים לתרום את אבריו להצלת ישראל, אולם יש לדון במקום שאינו מוכן לכך. והנה גופו דהמחויב מיתת בי"ד אינו נחשב לרכוש בי"ד כי אם הוא ככל מת, ועי' סנהדרין מ"ו-מ"ז דאע"פ דאין נקבר בקברות אבותיו עד שנתעכל הבשר, היינו מטעמא אחרינא דאין קוברין צדיק עם רשע ואכן אחר שנתעכל לוקחים אותו לקברי אבותיו, עי' ר"מ פי"ד ה"ט ובגרסאות שם.

 

והנה בשו"ת בנין ציון סי' ק"ע וסי' קע"א נקיט שדעת רש"י בב"ק ס' א' היא דאסור לאדם להציל נפשו ע"י גזילת ממון חברו, ועי' בזה בספרי שלהי דקייטא סי' נ"א דכן מוכח מכמה דוכתין. וכ' הבנ"צ דאם להציל עצמו בממון חבירו א"א, א"כ כש"כ דאסור להציל עצמו בקלון חברו, דכבודו חביב לו מממונו, כדאיתא בפ"ח דב"ק בהאשה שבאת לפני ר"ע וכו', עי"ש. וא"כ אא"ל דשרי להציל אחרים ע"י ניוול המת ובזיונו. וכ' דאף לשיטת התוס' והרא"ש בב"ק שם שרי כן דוקא ע"מ לשלם ממון לבסוף, ולפי"ז בנדו"ד דא"א לשלם למת את בזיונו, כה"ג לכו"ע ייאסר לעשות כן. והוכיח מכמה דוכתין דכה"ג ל"א דאדם מחיל זילותיה לגבי דיורשים, עי"ש. ולפי"ז בנדו"ד דהיוצא למות במיתת בי"ד ואינו מאפשר לעשות כן וליטול גופו להצלת נפשות, לא נוכל לעבור על רצונו בזה.

 

ובבנין ציון שם הוסיף שם לענין דעת התוס' והרא"ש, דבשלמא לענין הצלת עצמו בממון חברו ישנה סברה להתיר, כיון דהנגזל בעצמו מחויב להציל את חברו בממונו משום "לא תעמוד על דם רעך", כבשו"ע חו"מ סי' תכ"ו, אולם כשרוצים ליקח אברים מן המת אי"ז שייך כיון דאמרי' בנדה ס' דבמתים חפשי והוא אינו מחוייב ב"לא תעמוד על דם רעך", וא"כ גם להתוס' והרא"ש לא יתחייב.

 

ו] ולפי"ז יש לדון בנדו"ד, האם הנדון למוות מחויב להסכים שיקחו ממנו אבריו בהריגתו, ונדו"ד לכאו' שייך הוא בכל או"א מישראל, האם מחויב הוא לחתום על כתב האומר שיהיה ניתן לקחת ממנו איברים לאחר פטירתו, כדי להציל את נפשות ישראל אחרים (והיינו באופן שאין בזה פיקוח נפשו שלו עצמו, והיינו שיוסיף בחתימתו על כרטיס זה שלקיחת האברים תהיה בהסכמתם המפורשת של גדולי הוראה פלוני ואלמוני וכו', שיכריעו שבלקיחת אבר פלוני לא מסתכן האדם עצמו). ושורש הספק הוא האם מוטל על האדם בחיי חיותו להסכים להצלת נפש חברו, כאשר הקיום בפועל של הצלת נפש חבירו תהיה רק לאחר מיתתו שלו, ואז "במתים חפשי" ופטור הוא מהמצוות, דלכאו' לא יתחייב בזה, כיון דאינו מחויב ליתן גופו בזמן שאינו מחויב במצוות. א"ד דמכיון ובשעת ההסכמה ליקח אבריו עדיין חי הוא, וכעת מחויב הוא להציל חברו, יתחייב בזה. וצ"ע.

 

וכל ספק זה הוא דוקא במקומות בהם הרופאים והמנתחים אינם חשודים על נטילת איברים, ובזה קי"ל דאם הוא ברצונו של מת, שרי באופנים מסוימים, ואכמ"ל. אך בא"י בימינו אנו, הורה לי רבנו הגר"ח קניבסקי שליט"א שאין לחתום על כרטיס עד"י, המותיר ליקח אברים לאחר מיתה, ואפילו באופן שכותבים בטופס שלקיחת האברים תהיה באישור מו"צ ורב מאנ"ש.

 

 

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *