הלכות ימי בין המצרים

רבני בית ההוראה
י"ד תמוז ה'תשע"ב

הרב אליעזר שוואב

הצומות

כתב השולחן ערוך (או”ח סימן תקמט סעיף א): חייבים להתענות בתשעה באב ובי”ז בתמוז ובג’ בתשרי ובעשרה בטבת מפני דברים הרעים שאירעו בהם.

כתב השולחן ערוך (סימן תקמט סעיף ב): אף על פי שכתוב במקרא (ירמיהו ל”ט ב’): “בחודש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר”, אין מתענין בט’ בו אלא בי”ז, מפני שאף על פי שהבית הראשונה הובקעה בט’ בו, כיון שבשניה הובקעה בי”ז בו, תיקנו להתענות בי”ז בו משום שחורבן בית שני חמור יותר.

כתב השולחן ערוך (או”ח סימן תקנ סעיף א): הכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו ואסור לפרוץ גדר. אכן עוברות ומיניקות שמצטערות הרבה, אין להתענות, ואפילו אינן מצטערות, אינן מחוייבות להתענות אלא שנהגו להחמיר, ודוקא בג’ צומות, אבל בט’ באב מחוייבות להשלים.

כתב השולחן ערוך (סימן תקנ סעיף ב): צומות הללו, חוץ מט’ באב, מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואין צריך להפסיק בהם מבעוד יום.

כתב השולחן ערוך (סימן תקנ סעיף ג): כל ד’ צומות הללו אם חלו להיות בשבת, נדחין לאחר השבת.

בין המצרים ומראש חודש אב

כתב השולחן ערוך (סימן תקנא סעיף א): משנכנס אב ממעטין בשמחה, וישראל שיש לו דין עם נכרי, שישתמט ממנו שאז מזלו רע.

ממשיך השו”ע: מילה שהיא מר”ח עד ט’ באב נוהגין שהמוהל ובעל ברית ואבי הבן לובשין בגדי שבת, אבל בלא זה, אסור, ואפילו ב”שבת חזון” אין מחליפין ללבוש בגדי שבת, כי אם הכתונת לבד, אבל פורשין פרוכת של שבת, אם לא שאירע ט’ באב בשבת ונדחה, שאז אין פורשין פרוכת של שבת. מי שיש לו נשואין בשבת נחמו, מותר ללבוש בגדי שבת ב”שבת חזון”.

כתב השולחן ערוך (סימן תקנא סעיף ב): מר”ח עד התענית ממעטים במשא ובמתן ובבנין של שמחה, ובנטיעה של שמחה, ואם היה כותלו נוטה ליפול, אף על פי שהוא של שמחה מותר לבנות, ולצורך מצוה הכל מותר. אין נושאים נשים ואין עושין סעודת אירוסין, אבל ליארס בלא סעודה מותר, ואפילו בט’ באב עצמו מותר ליארס, שלא יקדמנו אחר. ונוהגין להחמיר שאין נושאים מי”ז בתמוז ואילך, עד אחר ט’ באב.

כתב השולחן ערוך (סימן תקנא סעיף ג): שבוע שחל בו תשעה באב, אסורים להסתפר ולכבס, אפילו אינו רוצה ללובשו עתה אלא להניחו לאחר ט’ באב, ואפילו אין לו אלא חלוק אחד, אסור. וכן המכובסים מקודם, בין ללבוש בין להציע בהם המטה, ואפי’ מטפחות הידים והשלחן, אסור.

וכתב הרמ”א: נוהגין להחמיר בכל זה מתחלת ר”ח עד אחר התענית, אם לא לצורך מצוה, כגון אשה הלובשת לבנים מותרת לכבס וללבוש לבנים ולהציע תחתיה, אבל בט’ באב עצמו לא תלבש לבנים רק לובשת חלוק בדוק ויפה. וכן לכבוד שבת לובשים כלי פשתן ומציעין לבנים כמו בשאר שבתות.

כתב הרמ”א (סימן תקנא סעיף ד): נוהגין להחמיר מתחלת ראש חודש לענין כיבוס, אבל תספורת נוהגים להחמיר מי”ז בתמוז.

כתב השולחן ערוך (סימן תקנא סעיף ו): בגדים חדשים, בין לבנים בין צבועים בין של צמר בין של פשתן, אסור ללבוש בשבת זה, ואנו מחמירין מר”ח ואילך.

כתב השולחן ערוך (סימן תקנא סעיף ז): יש אומרים שאסור לתקן בגדים חדשים ומנעלים חדשים בשבת זה, ויש להחמיר בזה מראש חודש. וכן אסור לקנותן.

כתב השולחן ערוך (סימן תקנא סעיף ט): יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו, ויש מוסיפין מראש חודש עד התענית, ויש שמוסיפין מי”ז בתמוז.

כתב הרמ”א (סימן תקנא סעיף י): נוהגין להחמיר שלא לשתות יין בברכת המזון ולא בהבדלה, אלא נותנים לתינוק, ובמקום שאין תינוק, מותר בעצמו לשתות הבדלה. ובסעודת מצוה, כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכת וסעודת אירוסין, אוכלים בשר ושותין יין כל השייכים לסעודה, אבל יש לצמצם, שלא להוסיף. ובשבוע שחל ט’ באב בתוכה, אין לאכול בשר ולשתות יין רק מנין מצומצם, וזה אפילו בערב ת”ב שרי, ובלבד שלא יהיה בסעודה שמפסיק בה.

כתב השולחן ערוך (סימן תקנא סעיף יב): תספורת שבוע זה, אחד ראשו ואחד כל שער שבו, אסור.

כתב השולחן ערוך (סימן תקנא סעיף טז): יש נוהגים שלא לרחוץ מראש חדש, ויש שאין נמנעין אלא בשבת זו, ויש מתענים מי”ז בתמוז עד ט”ב. אם זה לצורך מצוה, מותר, ולכן נדה רוחצת וטובלת, ואפילו אם טובלת ליל י’ באב, מותר לה לרחוץ בערב ט”ב אם אי אפשר לה לרחוץ ליל י’. וכן אשה הלובשת לבנים יכולה לרחוץ מעט כדרכה בשאר שנה, הואיל ואינה עושה לתענוג רק לצורך מצוה. ונוהגין שלא לרחוץ, אפילו בצונן, מראש חודש ואילך. ואפילו בערב “שבת חזון” אסור לרחוץ כי אם ראשו ופניו ידיו ורגליו בצונן, ויש מקילים חפיפת הראש בחמין למי שרגיל בכך כל שבת.

כתב השולחן ערוך (סימן תקנא סעיף יז): טוב להזהר מלומר “שהחיינו” בין המצרים על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה, וכן פרי שלא ימצא אחר ט’ באב, מותר לברך ולאכלו בין המצרים.

כתב השולחן ערוך (סימן תקנא סעיף יח): צריך להזהר מי”ז בתמוז עד ט’ באב שלא לילך יחידי מד’ שעות עד ט’ שעות, משום שבהם “קטב מרירי” שולט, ולא יכו התלמידים בימים ההם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים