תיאור המעשה ראובן ביקש לשכור דירה משמעון באמצעות מתווך, שמעון ביקש עבור הדירה דמי שכירות בסך 5500 ש"ח לחודש, אך ראובן לחץ על שמעון באמצעות המתווך שיוריד את דמי השכירות לסך 4700 ש"ח, מכיוון שאין ביכולתו לשלם סכום גבוה כ"כ, אך הוא חייב מסיבות אישיות לגור באזור הזה למרות שהאזור יקר. היה מו"מ שבסופו שמעון לא הסכים להתפשר עד כדי כך, וכמעט והשכיר את הדירה לאדם אחר ב5500 ש"ח, אך המתווך לחץ על שמעון להתפשר עם ראובן, מכיוון שלטענתו ראובן כבר ראה את הענין כסגור, ויהיה לו צער גדול מאד אם לא ישכור את הדירה.
שמעון הסכים להתפשר על דמי השכירות ולקבל 4700 ש"ח בלבד בשנה הראשונה, ובתנאי שבשנה השנייה יקבל 5300 ש"ח, בסופו של דבר נסגר חוזה לשנתיים שבו שכר הדירה נקבע על סך 5000 ש"ח לחודש למשך השנתיים.
עשרה חודשים לפני תום החוזה, ראובן נאלץ לעזוב את הדירה מסיבות אישיות. טענות ראובן הם כדלהלן: על שמעון לשלם לי 3000 ש"ח עבור יתרת העשרה חודשים, מכיוון שהסכמתי לשלם בשנה הראשונה 5000 ש"ח רק בגלל שלא אצטרך לשלם בשנה השנייה 5300 ש"ח, תגובת שמעון: כל המשא ומתן שהיה לפני סגירת החוזה נשכח ממני וגם לא רלבנטי, לא הסכמתי להשכיר את הדירה בפחות מ5000 ש"ח ואכן כך נסגר בחוזה ונקבע שכר דירה בסך 5000 ש"ח לחודש למשך שנתיים, ובכל מקרה הייתי אמור להמשיך לקבל 5000 ש"ח עד סוף השנה השניה.
מה הדין?
יישר כח לאתר המבורך ולרבנים העושים עבודת קודש ממש
תשובה:
בשאלה הקשורה לאומדן דעת הצדדים קשה להשיב על פי הצגת השאלה בכתב.
באופן כללי, שמעון צודק. מה שנקבע בחוזה בסופו של דבר הוא הקובע ולא המשא ומתן. כדי לשנות את מה שנקבע בחוזה, יש צורך בתנאי מפורש או באומדן דעת ברור שהוא בליבו ובלב כל אדם. מקרה זה לא נראה שהוא בגדר זה.
