פרק ד’: בענין מתעסק

רבני בית ההוראה
ו' תמוז ה'תשע"ב
פרק ג תוכן עניינים מראי מקומות

תנן בכריתות יט· “א”ר יהודה אפילו נתכוון ללקט תאנים וליקט ענבים וכו’ ר’ אליעזר מחייב חטאת ור’ יהושע פוטר (פי’ שלקט בשבת, וחייב משום קוצר, ונחלקו במתכוון לדבר א’ ועלה בידו דבר אחר, ובשניהם יש איסור  דאורייתא, אם חייב חטאת) אמר ר”ש תמיהני אם פטר בה ר’ יהושע. א”כ למה נאמר אשר חטא בה – פרט למתעסק”. (פי’ רש”י: “למתעסק בהיתירא כגון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, אבל זה המתעסק באיסור – חייב”).

ובגמרא שם (ע”ב) “מתעסק דמאי, אי דחלבים ועריות חייב, דאמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, אלא ((כך הגיהו שם בשטמ”ק ובהג’ הב”ח.)) מתעסק בשבת פטור דהא אמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, מתעסק בשבת פטור. מאי טעמא מלאכת מחשבת אסרה תורה.

וממשיכה הגמ’ לבאר מה המקרה שבו נאמר דין מתעסק: “לרבא משכחת לה כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, לאביי משכחת לה כגון שנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר”. [ובשבת עב: הובאה מחלוקת אביי ורבא באריכות].

חלק א’: מחלוקת רש”י ותוס’ מהו המקרה של מתעסק:

שיטת רש”י (בכריתות יט:, ובשבת עב:, ובשבועות יט·) שמתעסק היינו שנתכוון לדבר א’ והגיע לחפץ אחר ((אין הפירוש שפטור מתעסק היינו משום שפעולת ידו לא נפעלה כפי רצונו שהרי מבואר ברש”י בשבועות שגם בנשמטה אשתו ובאה אחותו תחתיה הוי מתעסק, מבואר שהענין שנתכוון לפעול בדבר א’ ונפעל באחר (והנפק”מ שאם שלח ידו לתלוש, ובא אחר והזיז את המחובר למקום שהי’ לפני כן התלוש – הוי מתעסק).)) , כגון שנתכוון לחתוך ((ולאביי – להגביה תלוש.)) תלוש, ובטעות חתך את המחובר שהי’ לידו. אבל אם פעל באותו חפץ שנתכוון אליו, אלא שטעה בזיהויו, כגון שחתך ((ולאביי הגביה.))  חפץ שסבר שהוא תלוש, ונמצא שחפץ זה הי’ מחובר – זהו שוגג רגיל, ולא מתעסק. ((ומש”כ רש”י בכריתות יט: ד”ה מתעסק – ע”ש שטמ”ק אות יט שהק’, וע’ רש”ש שם שמגיה.))

שיטת התוס’ (כריתות יט:, שבת עב:, סנהדרין סב:, שבועות יט·) שפטור מתעסק שלומדים מהפס’ “בה” היינו שהתכוון לחפץ שבו באמת פעל, אלא שטעה בזיהויו, כגון שסבר שהוא תלוש ונמצא שהי’ מחובר.

[וכד’ תוס’ כ’ ג”כ הרמב”ן והריטב”א וחי’ הר”ן בשבת עב:, והמ”מ שבת א, ח כ’ שפי’ זה עיקר, אמנם באבנ”ז או”ח רנד כ’ בדעת הרמב”ם כרש”י (וע’ בהל’ שגגות פ”ז הי”א ובפ”ב ה”ז, ובמפרשים.]

חלק ב’: אם יש מחלוקת אם יש פטור מתעסק, ויישוב הסתירה אם נלמד מ”אשר חטא בה” או ממלאכת מחשבת:

והנה שמואל נתן טעם לפטור מתעסק בשבת משום מלאכת מחשבת, וזה סותר לכאורה למש”כ במשנה ובברייתא (בכריתות יט·) שהפטור נלמד מ”אשר חטא בה”. וביישוב קו’ זו נחלקו רש”י ותוס’, רש”י כ’ בכריתות יט· (בגמ’ ד”ה מיבעי) ששמואל שאמר טעם הפטור משום מלאכת מחשבת ס”ל כר’ יהושע שם במשנה דלא דריש בה למתעסק ((ברש”י במשנה שם יש סתירה לזה, וכבר הק’ כן התוי”ט, וע’ רש”ש. וע”ע נתיבות שלום שבת סי’ יט שכ’ שלמסקנא גם לרש”י לכו”ע ילפינן מבה.)) , ולר’ אליעזר הפטור משום בה, ולא משום מלאכת מחשבת. ומד’ רש”י בהמשך שם (כריתות יט: ד”ה אפילו ((וכן משמע ברש”י בשבת עב: שכ’ בדעת רבא ואביי הפס’ ד”בה”.)) ) מבואר שרבא ואביי ס”ל כר’ אליעזר [ושמואל כר’ יהושע, כנ”ל]. ונמצא דלרש”י יש מח’ תנאים ואמוראים אם פטור מתעסק נאמר רק בשבת ומשום מלאכת מחשבת, או שהוא דין כללי ומשום אשר חטא בה ((לרעק”א שיובא להלן ל”ש דין זה אלא בחייבי חטאות, ולהחולקים לכאורה זה שייך בכל האיסורין (התלויין במעשה) וע’ מה שיובא להלן בח”ג מפסחים לג· ומעמודי אור.)) .

ותוס’ (סנהדרין סב:, שבועות יט·) תי’ דבכלל עניין מתעסק כלול גם מקרה שנתכוון למחובר זה ותלש מחובר אחר, ובזה לא שייך הפטור דילפינן מ”בה”, כיון שהתכוון לאיסור, ולכן הוצרך שמואל לומר הטעם לפטור משום מלאכת מחשבת, אבל בנתכוון לתלוש ונמצא מחובר (שזה המקרה של פטור מתעסק דילפי’ מבה לשיטת תוס’) לא שייך פטור מלאכת מחשבת כיון שהתכוון לאותו חפץ. ובזה הפטור משום “אשר חטא בה”.

[ובתוס’ בסנהדרין (סב:) תי’ עוד “וי”ל דה”ק בשבת פטור אע”פ שנהנה משום מלאכת מחשבת”. כלומר דבמקרה שנהנה מהמלאכה דמי לחלבים ועריות שבהם אין פטור מתעסק.]

נמצא דדעת התוס’ שאין מח’, ולכו”ע ילפינן מ”בה” דמתעסק פטור.

 

חלק ג’: מחלוקת האחרונים אם פטור מתעסק היינו שאינו עבירה, או שרק פטור מחטאת:

הגרעק”א (שו”ת ח”א סי’ ח) כ’: “ונ”ל דבר חדש דמה דממעטינן מאשר חטא בה פרט למתעסק, לא דמתעסק לא נעשית העבירה כלל, אלא דמיקרי עבירה בשוגג, ואך בשוגג כהאי ממעטינן מאשר חטא בה דפטור מקרבן, אבל מ”מ מיקרי שגגת איסור”.

אמנם מדברי בעל הנתה”מ בספרו מקור חיים (ריש סימן תלא) מוכח דס”ל דאינו איסור כלל שהקשה גבי מי שיש לו חמץ בביתו, והלא לא ידע, מדוע עובר בשוגג בכל יראה ולא אמרינן דהוי מתעסק. ותי’ דכיון דהוי עבירה שאין בה מעשה ל”ש פטור מתעסק. והגרעק”א בתשובה הנ”ל (ח”א, ח) כ’ דתירוצו דחוק, ויותר נראה לתרץ לפי דבריו דבמתעסק יש איסור, ואינו פטור אלא מחטאת. עכ”ד הגרעק”א. חזינן שדעת המקו”ח שאין במתעסק איסור כלל ((וע’ אג”ט קוצר (כד, יב) שהשיג על הגרעק”א, ובאופה (לג, ג) הביא ראי’ לדבריו.)) .

ובשו”ת אחיעזר (יו”ד נ, ו) הביא ראיה לד’ הגרעק”א ממש”כ בפסחים לג· דאין פטור מתעסק באיסור מעילה, וכ’ שם רש”י שבפס’ של מעילה לא נאמר מיעוטא ד”בה”. משמע שדין מתעסק אינו אלא באיסורין דאית בהו חטאת, ואם נימא דדין מתעסק היינו שאין איסור כלל, איך ייתכן דבאיסורין שאין בהם חטאת יהיה איסור (וע’ עמודי אור סי’ כ אות יב). ((ולכאורה ברש”י בשבת צז· יש ראיה להיפך, שנחלקו שם רב ושמואל אם מותר לזרוק מרה”י לרה”י דרך רה”ר, והק’ בגמ’ על רב דאסר ממש”כ בברייתא דשרי. ותי’ דמאי דאסר היינו שאחד גבוה והשני נמוך, וחיישינן שייפול לרה”ר, ויבוא לאיתויי. והק’ רש”י (בד”ה דמדלי) מדוע הוצרכו להוסיף “ואתי לאיתויי”, ולא סגי בעצם הנפילה לרה”ר, ותי’ ד”משום נפילת רה”ר ליכא חיוב חטאת, דמתעסק הוא אצל הוצאה, דלא נתכוון לרה”ר”. ואם נאמר דיש איסור  דאורייתא במתעסק א”כ אכתי זה סיבה לחשוש [ואף דקיל טפי, מדאין חטאת, מ”מ לא מסתבר שעדיף לחוש לחשש דחשש דאיסור דיש בו חטאת טפי מחשש אחד בדבר שאין חטאת].

אמנם י”ל דהגמ’ נקטה כן לפי שמואל, דלרש”י בכריתות יט· (הובא לעיל בח”א) לשמואל פטור מתעסק משום מלאכת מחשבת, ולא משום “בה”, ובפטור מלאכת מחשבת מפורש בד’ הגרעק”א דאין איסור כלל, א”נ דבאמת בכה”ג הוי פטור משום דאינו מתכוון (ע’ להלן בח”ה מתי נחשב אינו מתכוון ומתי מתעסק) ומה שנקט רש”י מתעסק – ע’ בדף עה· דנקטה הגמ’ מתעסק, וכ’ התוס’ (ד”ה מתעסק) דר”ל אינו מתכוון.))

וע’ מרחשת ח”א סי’ מב שכ’ שנחלקו תנאים בכריתות אם מתעסק הוי רק פטור מחטאת או שאינו איסור, ע”ש.

ולפום ריהטא נחלקו בשאלה זו הרמב”ם והראב”ד בפ”א מאיסו”ב הי”ב, שהרמב”ם כ’ “הבא על ערוה מן העריות כמתעסק אע”פ שאין כוונתו לכך חייב. וכן בחייבי לאוין ובשניות”. והראב”ד תמה על מש”כ וכן בחייבי לאוין ובשניות: “א”א זה לא ידעתי למה, קרבן אין כאן”. והמ”מ כ’ שהוא ט”ס ברמב”ם, אבל הכס”מ והרדב”ז (ח”ו ב”א קכה) פי’ ד’ הרמב”ם שנפק”מ לענין איסור שחייב לשמים, וצריך תשובה ((וכעי”ז במרכבת המשנה.)) . [וברדב”ז מפורש שמה שחייב לשמים בלאוין ושניות הוא משום שנהנה]. ונראה מזה שד’ הרמב”ם שבמתעסק אין איסור, והראב”ד ס”ל כהגרעק”א דיש איסור. אמנם באחרונים כ’ כמה ביאורים בד’ הרמב”ם והראב”ד, ולדבריהם אין הכרח, ע’ צל”ח שבת עב:, ומעשה רוקח, ומרחשת ח”א מב, וע’ אבי עזרי שהק’ מהרמב”ם על רעק”א, וע”ש תי’.

חלק ד: אם פטור מתעסק היינו שאין המעשה מתייחס אליו, או קולא בעלמא; וביאור מתעסק בחלבים ועריות חייב:

כתב הר”ן בחולין לב· (מד’ הרי”ף) דמי שמניח פיו על נקב שעושין במגופת החבית כדי לבודקה ושואף לפיו ריח היין – ביין עכו”ם – לאביי דס”ל ריחא מילתא – אסור (כמבואר בע”ז סו:), “ואע”ג דלא מיכוין כלל אסור, דקי”ל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה”. וצ”ב דהא בא לפטור משום דבר שאינו מתכוון דזה פטור מסברא ((בריטב”א ביומא לד: מבואר דגם דבר שאינו מתכוון מדין מלאכת מחשבת, ונלמד משבת לכה”ת. אמנם בתוס’ כתובות ו· (הנמשך מהדף הקודם) מפורש שאינו כן (וע”ע תוס’ שבת עה· ד”ה מתעסק). ובקוב”ש ח”ב כג כ’ דהוא מסברא, וציין לרשב”א ביבמות.)) , והביא סברת חיוב שנאמרה בדין מתעסק שהוא פטור דילפינן מפס’, ומה ענין זה אצל זה.

והנה ביאור דין מתעסק כ’ באתוון דאורייתא סי’ כד “כשאסרה התורה מעשה אז כשאינו מכוון נחשב שלא עשה האדם את המעשה כלל, ורק כנעשה מאיליו נחשב, אבל לא כעשאו אדם, דמה שאיברי האדם עושים בלי כוונתו איננו מתייחס למעשהו כלל, וכמובן לכל בעל שכל צח”.

וע”פ ביאור זה ביאר באתו”ד הנ”ל את מש”כ המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, שכאשר האיסור הוא ההנאה ולא המעשה לא מהני מה שנחשב שאינו מעשה דידיה, ובחלבים ועריות האיסור הוא ההנאה, ע”ש שהביא סימוכין לזה דבעריות הההנאה היא האיסור (וע”ע קידושין מג· שלא מצינו בכה”ת זה נהנה וזה מתחייב).

ובקוב”ש ח”ב סי’ כג ((אותיות ה, ו, ז. וע”ע קוב”ש ח”א פסחים קיז, וכתובות יב.)) כ’ ככל ד’ האתו”ד הנ”ל, ועפ”ז ביאר ד’ הר”ן שהובאו  לעיל, דהשוה דין דבר שאינו מתכוון לדין מתעסק לעניין חלבים ועריות, דגם בדבר שאינו מתכוון הפטור הוא שאין המעשה מתייחס אליו, ולכן כאשר האיסור הוא ההנאה לא שייך פטור זה.

ומדברי הגרעק”א סי’ ח’ (שהובא לעיל בח”ג) נראה דלא ס”ל לעיקר הך יסוד דפטור מתעסק היינו שהמעשה אינו מתייחס אליו. ראשית ממש”כ שיש איסור במתעסק (ורק מחטאת פטור) ואם אינו מתייחס אליו איך ייתכן דאסור. וזה אולי יש לדחות דנאמר דאין המעשה מתייחס אליו לגמרי, דהיינו שחסר קצת בהתייחסות המעשה אליו, ומ”מ לענין איסורא סגי שמתייחס קצת, וצל”ע בזה. ומ”מ אף אם אפשר לומר כן, נראה להוכיח מד’ הגרעק”א שלא ס”ל ליסוד זה, דהא המקור חיים (ריש סי’ תלא) הק’ מדוע המוצא חמץ בביתו בפסח עבר על לא יימצא, ולא אמרינן דהוי מתעסק, וכ’ “נראה דדוקא בדבר שאסרה התורה לעשות מעשה בזה אמרינן דלא אסרה התורה לעשות המעשה רק בכוונה ודבר שאינו מתכוון מותר, אבל כשאסרה התורה דבר שאין בו מעשה כגון הכא שאסרה התורה שלא יהי’ חמץ בביתו – אפילו כשאין מתכוון אסור”. והגרעק”א כ’ ע”ז דזה דוחק. והנה לפי יסוד האתו”ד שפטור מתעסק משום שאינו מעשה דידיה – דברי המקור חיים ברורים ומאירים (וכמו שכ’ האתו”ד בתוך דבריו שלדבריו מובנים ד’ המקו”ח), של”ש כלל פטור מתעסק בדבר שהאיסור הוא המצב. ומדכ’ הגרעק”א שדבריו דחוקים מוכח דלא ס”ל יסוד זה.

ונמצא שרעק”א והמקו”ח נחלקו בב’ דברים בדין מתעסק: א) אם יש איסור ((כמו שנתבאר לעיל, בח”ג.)) , ב) אם נחשב שאינו מעשה דידיה. ולפמש”כ למעלה נראה שהדברים תלויים זב”ז, דלהמקו”ח שהמעשה לא מתייחס אליו – ממילא אינו איסור כלל, ולרעק”א המעשה מתייחס אליו, ולכן יש איסור, ורק נאמר גזה”כ בחטאת דלא מחוייב חטאת אא”כ נעשה המעשה מדעתו (דחמיר טפי).

ומה שכתבו האחרונים דעניין מתעסק בחלבים ועריות היינו כיון שהאיסור הוא ההנאה ל”ש הפטור, צ”ע מד’ התוס’ בסנהדרין (סב: ד”ה להגביה) שכ’ שהמתעסק באיסור שבת באופן שנהנה מהמלאכה אין בזה פטור מתעסק. מוכח דס”ל דאף במקום שההנאה אינה האיסור, אלא המעשה, מ”מ כאשר מצטרפת הנאה להתעסקות – חייב ((במנחת ברוך סי’ יא ענף ב’ הק’ כן, וכ’ “אך באמת התוס’ שם לא כ’ כן אלא אליבא דחד שינויא, וגם בתוס’ כריתות יט: שבת עב: שכ’ שם ג”כ כל מה שכ’ בסנהדרין, ולא הביאו כלל האי שינויא דהנהנה במלאכת שבת אין לפוטרו משום מתעסק. אפשר דהדרי התוס’ מסברא זו”. עכ”ל. (אבל בקה”י שבת סי’ לה חשיב לראי’ זו מהתוס’ פירכא לד’ האחרונים).)) . וכן מוכח מד’ רש”י שם (בסנהדרין סב:) שכ’ גבי מתעסק בחלבים ועריות: “שכן נהנה – הלכך חשיב בכוונה”, חזינן שההנאה מחשיבתו כמתכוון, ולא שחייב על הנאה ולא איכפת לן שאינו מכוון.

וביאור דין מתעסק בחלבים ועריות לפ”ז ((לביאור זה עניין מתעסק מתפרש כדעת האחרונים הנ”ל, ורק ביאור מתעסק בחלבים ועריות – אינו כדבריהם, משא”כ להקה”י בסמון.))  ראיתי בספר נתיבות שלום (להגר”ש גלבר שליט”א) שבת סי’ כא וז”ל: “וצ”ב איך משמשת ההנאה במקום כוונה, דאטו משום דנהנה נפחת ערך שגגתו. ובארנו בסי’ טז סקי”ג דלשון כוונה אינה משמשת כאן במובן של זדון, אלא בלשון של עיסוק דעת האדם במעשה האסור, וכשמתעסק, דעוסק במעשה אחר ואינו סבור כלל להיות תולש את המחובר, נקלש היחס בין העושה ובין המעשה, והוי כאילו נעשה מאיליו. ומעתה אמרינן דבעבירות שיש בהם הנאת הגוף, מתוך שהאיסור נעשה על ידו בכל תקפו והנאתו, ואינו סתם מעשה, לכן אין כח במחשבתו ובטעותו לבטל חשיבות המעשה שלו, ולנתק אותו מן העושה, אלא רואים כאן מעשה גמור שלו, וזהו שכתב רש”י דחשיב בכוונה. וכן שמעתי ממו”ר הגר”ש אויערבאך שליט”א.”

ובקה”י שבת סי’ לה ביאר לפי דברי התוס’ בסנהדרין הנ”ל שגם ביאור ענין מתעסק אינו כמש”כ האחרונים דאינו מעשה, אלא: “באמת גם מתעסק חשיב מעשה, אלא שחסר הכוונה, והתורה לא חייבה עבור מעשה בלא כוונה. והיכא דנהנה נחשב הרגשת ההנאה בגופו ככוונה, שענין כוונה הוא השתתפות הנפש במעשה הגוף, וגם הרגשת הנאה היא בנפש החיונית. ונחשבת ככוונה, ולפ”ז א”ש דגם בשבת שאין עצם ההנאה ענין האיסור, מ”מ כשנהנה חייב המתעסק, דעכ”פ הנאתו משוי ליה כמתכוון, וכל פטור מתעסק הוא משום חסרון כוונה, ולפירוש זה מתבאר ענין שכן נהנה, דמשום זה נחשב כמעשה”. [וזה מתאים לד’ הגרעק”א הנ”ל].

חלק ה: החילוק בין דבר שאינו מתכוון למתעסק:

יל”ע מדוע במקרה של מתעסק אין פטור גם משום דבר שאינו מתכוון, וכן מדוע בדשא”מ אין פטור גם משום מתעסק. ((באמת צריך להבין גם מה החילוק המהותי ביניהם, וגם זה יתבאר להלן. )) וכיון שנתבאר לעיל דיש ב’ פטורין במתעסק (לתוס’), ממילא השאלה כוללת:

א) מדוע במקרה שעליו נאמר הפטור ד”אשר חטא בה” אין פטור דשא”מ.

ב) מדוע במקרה שעליו נאמר הפטור דמלאכת מחשבת אין פטור דשא”מ.

ג) מדוע במקרה שפטור משום דשא”מ אין פטור ד”אשר חטא בה” ופטור דמלאכת מחשבת.

ונבוא לבאר כל שאלה בפנ”ע:

א. מדוע בנתכוון לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר (שפטורו מדכ’ אשר חטא בה) צריך להגיע לפס’, ולא נפטר לפי ר”ש מסברא, דהוי דשא”מ. בקוב”ש (ח”ב סי’ כג אות ג) כ’ ליישב ע”פ מש”כ הגרעק”א ביו”ד ריש הל’ בשר בחלב דספק בלשעבר אינו מונע מלהיחשב פסיק רישא, וממילא בנתכוון לתלוש ונמצא מחובר אין בזה היתר דדשא”מ, כיון שנחשב פ”ר, דברור שע”י חיתוך זה יהי’ מלאכת תלישה, ואף שהעושה אינו יודע זאת – זה אינו ספק דלהבא, והוי פ”ר.

אמנם הט”ז בסי’ שטז סק”ג כ’ דגם בספק דלשעבר לא הוי פ”ר, (וע’ בה”ל שטז, ג ד”ה ולכן). ולדבריו אכתי תקשי קו’ הנ”ל.

ולשיטת הט”ז צ”ל דמתכוון לחתוך התלוש ונמצא מחובר נתכוון לפעולה זו שעשה, ורק חשב שאין בזה מלאכה, ובדשא”מ לא נתכוון לפעולת האיסור כלל, כגון בגורר ספסל שלא נתכוון לעשיית החריץ אלא רק להזזת הספסל, משא”כ בחותך תלוש ונמצא מחובר נתכוון לעצם החיתוך שזה עצם המלאכה, (ולא דבר נוסף שקרה בלי כוונתו היא המלאכה). וכעי”ז מבואר במגיני שלמה (שבת עה·, והביאו האחיעזר ח”ג סו”ס נז) לגבי השאלה דלהלן, אלא דכאן סברא זו פשוטה יותר.

ב. מדוע בפטור הנלמד ממלאכת מחשבת, דהיינו מתכוון לחתוך דבר אחד וחתך את המחובר שלצידו צריך להגיע לפטור משום הפס’ דמלאכת מחשבת, ולא פטרו משום דשא”מ. נלענ”ד דכיון שפטור זה נאמר גם כשנתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר (כמבואר בתוס’ בשבת עב: ד”ה נתכוון), במקרה זה פשוט דלא שייך פטור דשא”מ שהרי נתכוון לעשות איסור זה, ומה שהתכוון לעבור על איסור זה בחפץ אחר אינו מחשיבו דשא”מ.

ולפ”ז במקרה שנתכוון לחתוך תלוש, וחתך את המחובר שבצידו, יש גם פטור דמלאכת מחשבת וגם פטור דדשא”מ

אמנם במגיני שלמה שבת עה· כ’ ביאור אחר מדוע אין היתר דדשא”מ במתעסק זה (הובא באחיעזר ג, נז). וע’ מש”כ הגר”ש גלבר בנתיבות שלום שבת סי’ יח.

ג. מדוע במקרה של דשא”מ אין פטורי מתעסק, ושאלה זו מתחלקת לב’:

א) מדוע אין היתר של מלאכת מחשבת בכל מקרה של דשא”מ. ובאמת אין מקום לשאלה זו שהרי בכל התורה מלבד שבת אין היתר של מלאכת מחשבת, וגם בשבת אין זה מתיר, אלא רק פוטר, ומדרבנן אסור, ולכן ודאי צריכים להיתר של דשא”מ אף שבאמת יש גם היתר של מלאכת מחשבת. ובתוס’ מא: ד”ה מיחם מפורש שבכל דשא”מ יש היתר גם של מלאכת מחשבת, ולכן ר”י מודה דבשבת פטור ((אמנם בחי’ הרשב”א בכתובות ה: סובר דר”י מחייב גם בשבת בדשא”מ, וע”כ דס”ל דאין פטור מתעסק. ונראה דדשא”מ מתכוון למעשה שעשה (היינו פעולת ידו), ורק התוצאה (היינו מה שנעשה בחפץ) היתה בלי כוונה, ובמתעסק דמלאכת מחשבת ידו פעלה דבר שלא חפץ בו (ולכאורה זה דלא כמו שכ’ לעיל בח”א בד’ רש”י בהע’).)) .

ב) מדוע אין בכל מקרה של דשא”מ פטור של “אשר חטא בה”. וכאן אין ליישב כנ”ל גבי מלאכת מחשבת, ד”אשר חטא בה” הוי פטור בכל התורה. אלא דיל”ע לפי הגרעק”א שיש איסור  דאורייתא במתעסק, ופטורו רק מחטאת, אכתי נצרך היתר דדשא”מ להיתר אף אם באמת יש פטור מתעסק בכל מקרה שיש דשא”מ. אמנם לדעת המקו”ח דאין איסור  דאורייתא במתעסק, א”כ הא דמבואר בשבת קלג· דיש איסור  דאורייתא לד’ ר’ יהודה בדבר שאין מתכוון ((ע”ש בחי’ הרשב”א.)) (עכ”פ בשאר איסורין מלבד שבת), א”כ מוכח דאין היתר דמתעסק אף דיש היתר של דשא”מ.

ויישוב ענין זה מבואר בקוב”ש (ח”ב כג, ג): “באינו מתכוון ליכא למיפטריה משום מתעסק דבאינו מתכוון יודע הוא את הספק, ובמתעסק אינו מסתפק כלל, כגון בגורר בשבת יודע שאפשר שיעשה חריץ בגרירתו אלא שאינו יודע ודאי, אבל אם בשעת גרירתו לא יסתפק כלל, ואצלו ודאי שלא יהיה חריץ, כה”ג באמת יש לפוטרו גם מטעם מתעסק”. וכן מבואר בחי’ רעק”א (יומא לד במערכה ((בדרוש וחידוש מערכה י’.)) אות יח): “דמתעסק עדיף דלדעתו דהוא תלוש אין כאן מציאות איסור, אבל אינו מכוון כגון גורר דיודע דאפשר דיתעבד חריץ אסור”. ולכאורה לזה נתכוון גם במרכבת המשנה (שבת פ”א סוף ה”א עמ’ יט): “אמנם ההבדל בין דשא”מ למתעסק נראה פשוט דכל דשא”מ הוא מחשב שתעשה הדבר ויודע אלא שאין מתכוון לה וכו’, אבל מתעסק הוא כמו למשל העוסק במחשבה וידים עסקניות הם ועושה מלאכה בלא מחשבה כלל. ובהכי ניחא הא דקאמר בשבת (דע”ה) מתעסק הוא אצל נטילת נשמה, שר”ל שאיננו מעלה על לבו כלל ליטול הנשמה, ואינו מתכוון ומחשב אלא לפצוע, וקס”ד דאפשר לפצוע בלי המתה”.

והנה בשבת עה· מבואר דהפוצע חילזון של תכלת להוציא דמו אינו חייב משום נטילת נשמתו ומבואר שם בגמ’ דמה שאינו חייב על נטילת נשמתו משום שהוי מתעסק, וכ’ תוס’ (ד”ה מתעסק) דהלשון מתעסק ל”ד, כיון דבחובל אין היתר של מלאכת מחשבת. והק’ החת”ס (בחי’ שם) מדוע לא פי’ התוס’ דפטורו משום הדין מתעסק דנלמד מ”אשר חטא בה”. וכן הק’ רא”מ הורוויץ (בהגהותיו שם).

ויש מתרצים קושייתם ע”פ היסוד דלעיל, דשם יודע שייתכן שיטול נשמתו (שהרי במסקנא אמרי’ דהוי פ”ר ולא מסתבר שהשתנה בין ההו”א למסקנא שינוי גדול כ”כ), ולכן ל”ש מתעסק דאשר חטא בה.

ולפ”ז לכאורה יוצא שהחת”ס והרא”מ הורוויץ לא ס”ל ליסוד זה. ולפמש”כ בחי’ החת”ס להוכיח מד’ הר”ן בסנהדרין דס”ל דבאמת מתעסק שמוזכר בשבת עה· היינו הך מתעסק ד”אשר חטא בה”, א”כ גם הר”ן לא ס”ל ליסוד זה. וא”כ הדק”ל איך ייתכן דר’ יהודה ס”ל דיש איסור  דאורייתא בדשא”מ, הרי יש פטור מתעסק ד”אשר חטא בה”. ולכאורה מוכח מזה כהגרעק”א (בסי’ ח’) שמתעסק אינו היתר אלא רק פטור מחטאת, וכנ”ל.

אמנם באמת נראה דבלא”ה לק”מ דנראה דדשא”מ היינו שאינו מתכוון לתוצאה ולא צריך שלא יתכוון למעשה בדוקא, ומתעסק דילפי’ מאשר חטא בה היינו שאינו מתכוון למעשה. ובשבת קלג· מיירי במילה בצרעת שכוונתו לחתוך הערלה, וזה גופא המעשה של חיתוך הבהרת, ולכן יש כוונה למעשה, רק שאינו מתכוון לתוצאה של הסרת הבהרת, ולכן שם אין היתר דמתעסק אלא רק היתר דדשא”מ. משא”כ במתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר – אף שנתכוון לאותה פעולה – מ”מ לניתוק הדבר מהקרקע לא נתכוון, ול”ד למילה בצרעת שכעת העור של הערלה הוא עצמו הדבר שאסור להסירו (וזה צל”ע אם הבהרת היא על העור, דאז לא ייתכנו דברי, או שהעור הופך להיות בהרת ((בשפ”א בשבת קלג· כ’ ליישב קו’ הרשב”א שם שהבהרת היינו קרום ע”ג הבשר, ומזה נראה שלד’ הרשב”א הבהרת היינו שהערלה עצמה הפכה לצרעת, וע”ש בד’ הרשב”א דמבואר דדשא”מ תלוי בתוצאה, ולא צריך דוקא שלא יתכוון למעשה. שו”ר בריטב”א שם כד’ השפ”א.)) ) והוא מתכוון לא רק לפעולת  היד האסורה, אלא גם לאותה תוצאה במציאות, ורק אינו מכוון למשמעות הדבר (וזה מה שקראתי לעיל “תוצאה”) דהיינו שאינו מכוון שלא תהי’ כאן בהרת, אלא שלא תהי’ ערלה, אבל במה שיקרה – מתכוון למקרה האסור.

ולכאורה בשאלה זו האם היתר של דשא”מ שייך כשחסר רק כוונה למשמעות הדבר, ולמה שקרה במציאות התכוון – נחלקו רש”י בביצה (לג· ד”ה והילכתא) עם תוס’ ד”ה מלמטה והרא”ש סי’ יא שם אם עשיית מחיצות וגג שלא למטרת אהל נחשב דבר שא”מ ((ע”ש ברשב”א שחלק ג”כ על רש”י, אבל לכאורה כוונתו משום דהוי פ”ר, ומל’ הרא”ש משמע שאינו דשא”מ כלל, ע”ש וצל”ע. וע”ע בשאלה זו בתוס’ קג· דמפיס מורסא הוי דשא”מ, וברעק”א כתובות ו· ובקה”י סי’ ב’, (וע”ע רש”ש כתובות ו·). וע’ מש”כ בענין דשא”מ בסופו.)) .

פרק ג תוכן עניינים  מראי מקומות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *