פרק ב’: בענין דבר שאינו מתכוין

רבני בית ההוראה
ו' תמוז ה'תשע"ב
פרק א תוכן עניינים  פרק ג

א. מחלוקת ר”ש ור”י אם דבר שאינו מתכוין אסור:

עיקר המחלוקת:

 נחלקו ר’ יהודה ור’ שמעון אם דבר שאינו מתכוון אסור או מותר, ד’ ר’ יהודה דאסור, וד’ ר’ שמעון דמותר (שבת כב·, כט:, מא:, מו:, עה·, צה·, קג·, קלג·, יומא לד:, ביצה כג:, פסחים קא·, סוכה לג:, כתובות ה:, מנחות מא· וב”ק קיג·). והנה מחלוקתם בין באיסורי שבת בין בשאר איסורין, דעיקר היתרו של ר”ש נאמר גבי גרירת מטה כסא וספסל בשבת, ומ”מ מבואר בשבת כט: דגם לענין איסור כלאים נאמר היתר זה ((וכן בב”ק קיג·)) , וכן בשבת קלג· גבי קציצת בה

רת. וכן בשבת נ: גבי נזיר ((לענין הלכה ע’ באו”ח (שלז, א) שקי”ל כר”ש דדשא”מ מותר (לענין שבת), וע”ע שלו, ג, ושכ, יח. ולענין שאר איסורין ע’ רמב”ם כלאים י, טז שפסק כר”ש, וכ”פ ביו”ד שא, ו. וכ”פ הרמב”ם בהל’ נזירות ה, יד. וע’ שבת קי: בתוס’ (ד”ה תלמוד) ובשאר הראשונים.)) .

אם לר’ יהודה הוי איסור  דאורייתא:

ובד’ ר’ יהודה יל”ע אם הוי איסור דאורייתא או דרבנן, והנה בשבת קלג· מוכח דלר’ יהודה הוי איסור דאורייתא, אמנם שם מיירי לענין שאר איסורין, אבל לענין איסורי שבת כ’ התוס’ (שבת מא: ד”ה מיחם, צה· ד”ה המכבד, וסוכה לג: וע”ע מש”כ ביומא לד: ד”ה הני) דלר’ יהודה אסור מדרבנן. וכן ד’ רש”י בשבת קכא: ד”ה דילמא לפי תומו (ע”ש בגליון הש”ס). ודעת הרשב”א בכתובות ה: ד”ה את”ל דאף לענין שבת (דבזה מיירי שם) אסור מדאורייתא. (הובא כשטמ”ק שם) ((וכ”כ הריטב”א בשבת מא:)) . וע”ע בס’ הקובץ על הרמב”ם פ”א משבת ה”ה (הובא בס’ הליקוטים שם).

הטעם שלתוס’ ורש”י ר’ יהודה מודה בשבת דאינו מדאורייתא – משום שאינו מלאכת מחשבת, כמבואר בתוס’.

מקור היתר דשא”מ:

מקור ההיתר של דבר שאינו מתכוון לא נתבאר בש”ס. והנה בריטב”א ביומא לד: ד”ה גרסת כ’ דמה שר”ש מתיר דשא”מ היינו משום דאינו מלאכת מחשבת, ובשאר איסורין – “שבת בנין אב לכל התורה”. [אף שלשאר הפטורים שנלמדים ממלאכת מחשבת לא אמרינן דנילף לשאר איסורין – בזה לומדים לשאר האיסורין, וצ”ב מ”ש]. אמנם בתוס’ בכתובות ו· (הנמשך מהדף הקודם) כ’ “אבל שאינו מתכוון כלל למלאכה לא משום דבעינן מלאכת מחשבת מיפטר, דהא בשאר מקומות נמי מיפטר אין מתכוון כגון גבי כלאים, דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוון ותנן נמי נזיר חופף וכו'”. ובקוב”ש (ח”ב סי’ כג אות ב) כ’ “וטעמא דר”ש דשרי דבר שא”מ הוא מסברא, ולא מקרא”.

טעם היתר דשא”מ:

טעם ההיתר דדשא”מ יש לחקור אם היינו משום שהתורה לא אסרה אלא מעשה עם כוונה, או שבלא כוונה נחשב כאילו לא הוא עשאו אלא כנעשה מאיליו ((לכאורה לפ”ז לא שייך ענין דשא”מ באיסור שעניינו מצב ולא מעשה, ובאמת כן מבואר במקור חיים (לבעל הנתה”מ) בהקדמה לדיני בדיקה וביטול ברי”ס תלא (ד”ה ולכאורה וד”ה נראה), דרק במעשה שייך פטור דשא”מ (וכן מתעסק), ומשו”ה לא נאמר היתר דדשא”מ באיסור בל יראה. וכ”כ באג”ט בהקדמה. וצ”ע דבשבת כט: מצאנו ששייך דשא”מ גבי לבישת כלאיים. וע”ע בפסחים כה: דשייך דשא”מ באיסורי הנאה (ורש”י כ’ דהיינו ריח של ע”ז), ומצאתי בשער”י (ג, כה, עמ’ רסה) שעמד ע”ז ותי’ שקבלו חז”ל שאיסור הנאה היינו השתמשות. וע”ע בקוב”ש (ח”ב כג ח) שנקט שהאיסור הנאה היינו מעשה של נטילת הנאה, וע”ע קוב”ש פסחים קטז שהוכיח כן גם מדשייך באיסוה”נ ענין “לא אפשר”. וע”ע מקור חיים תסו. (וע”ע ר”ן חולין לב· מד’ הרי”ף).)) . בקוב”ש (ח”ב סי’ כג אות ו’, ז’) כ’ שלא מתייחס המעשה אל העושה ((אמנם מד’ הגרעק”א נראה דלא ס”ל הך סברא גבי מתעסק, כמשנ”ת ב”ענין מתעסק”, ויל”ע לגבי דשא”מ.)) . (וע’ אתו”ד כד שכ”כ גבי מתעסק ((ע’ קה”י שבת לה שכ”כ גבי מתעסק וביאר “שענין כוונה הוא השתתפות הנפש במעשה הגוף”.)) . ומשמע לכאורה שה”ה באינו מתכוון, ע”ש). ובמשנת ר’ אהרן ביבמות סי’ ד תלה ד”ז במח’ ראשונים, ע”ש. וע”ע חי’ ר’ שמואל בכתובות (סי’ ז) מה שהביא בשם הגר”ש שקאפ (וע’ שער”י ש”ג פכ”ה ד”ה ובעיקר (עמ’ רסה).

ב. פסיק רישא:

אף דהתיר ר”ש דשא”מ מ”מ באופן שהתוצאה האסורה מוכרחת מהפעולה שנעשית ע”י האדם – מודה ר”ש, דאביי ורבא אמרי תרווייהו מודה ר”ש בפסיק רישא ולא ימות (שבת עה· וש”נ).

פ”ר איסורו מדאורייתא:

ומבואר בשבת קג· דבפ”ר (דניחא ליה) הוי מדאורייתא, ולענין שאר איסורין (מלבד שבת) מבואר כן גם בשבת קלג· [וגם בשבת עה· מבואר כן (גבי שבת), אמנם שם מיירי בחבורה, ויש לדחות דהיינו למ”ד מקלקל בחבורה חייב דאין דין מחשבת] וכן מבואר בהרבה ראשונים ואחרונים. ובשטמ”ק בכתובות ה: בשם שיטה ישנה העלה צד דבשבת הוי מדרבנן, וצע”ג. (ע’ מלא הרועים אות ד’ אות לא, וע’ שדי חמד מערכת הפ’ כלל כז (כרך ה’ עמ’ 261). וע”ע במ”מ לפי א”ב ערך פ”ר.)

קרוב לפ”ר:

ונחלקו הראשונים והפוסקים אם קרוב לפ”ר דינו כפ”ר. ע’ שבת קכ: ובמהרש”א וע’ מאירי שם, וע’ תה”ד סד שכ’ “כמעט פ”ר” – דאסור. וע’ יראים רעד (בתחילה בחורש) שהובא באג”ט זורע כה דאסור. וע’ ריטב”א כתובות ה: דמתיר. וע’ בה”ל רעז ס”א ד”ה שמא, שלדבריו יוצא שפסק השו”ע בזה להחמיר. (וע”ע במ”מ לפי א”ב ע’ פ”ר).

טעם חומרת פ”ר:

וטעם פ”ר נראה דיש בזה כמה שיטות. א) הרא”ש כ’ בפ’ כל כתבי סי’ ח “לפירוש הערוך דר”ש לא מחייב בפ”ר אלא היכא דניחא לי’ באותה מלאכה, דאיכא למימר אנן סהדי דקא מיכוין וכו'”. וז”ל הערוך בערך פסק: “מודה ר”ש בפ”ר ולא ימות – פי’ מי שחתך ראשו של חי הכל יודעים כי בחתיכת ראשו ימות, ואם אמר איני מתכוון למיתתו אלא להוציא ממנו דם לצורך – אין ממש בדבריו אלא הרי כמתכוון להמיתו, ורוצח הוא”. ולכאורה גם בערוך יל”פ כמש”כ הרא”ש (בדעתו) שאין ממש במה שאמר שאינו מתכוון, אלא אמרינן דודאי מתכוון. ומש”כ כמתכוון היינו כמו מי שפירש שמכוון לזה. או כמו מי שעיקר כוונתו לזה. וע”ע ר”ח (על הגליון) בשבת קלג· שכ’: “כל דבר שמתברר שיעשה לאותה מלאכה אין אומרים שלא היתה כוונתו לכך”, משמע שאמרי’ שבאמת מכוון לזה. וכ”ז לא ייתכן אלא לשיטת הערוך ((מח’ הערוך והתוס’ תתבאר להלן, אות ג, ושם יתבאר דהר”ח ס”ל כהערוך.)) דחומרת פ”ר לא נאמרה אלא בניחא לי’, אבל בלא ניחא לי’ מותר דהוי דשא”מ. אבל לשיטת התוס’ דגם בפ”ר דלא ניחא לי’ אין היתר דדשא”מ, ופטורו אינו אלא משום מלאכה שאצל”ג – לא ייתכן כלל ביאור זה דכיון שאין לו ענין במלאכה אין שום סברא לומר שמתכוון לזה.

ב) רש”י בכריתות כ: ד”ה שאינה כ’ גבי מי שחתה בגחלים, ולא התכוון להבעירן: “ומ”מ יודע הי’ שיתבערו ועל מנת כן עשה וה”ל מתכוון”. מבואר בדבריו שכוונה אינה בדוקא שזו מטרתו ומעונין בזה, אלא כיון שעושה מתוך ידיעה שזה מה שיקרה נחשב הסכמה, וסגי בזה [הסכמה זו אין הכוונה שאין לו התנגדות, דאף אם רוצה שלא יקרה ((אמנם ע’ להלן אות ג’ מש”כ לפרש ד’ רש”י בד’ עה.)) , כיון שיודע שיקרה, ועושה על דעת זה, הוי הסכמה באין ברירה, שמה שמונח בדעתו שעושה מלאכת הבערה בחיתוי זה, והולך ועושה – גם זה בכלל הכוונה הנצרכת כדי להיחשב מכוין. ((בפנ”י  בפסחים כה: (בתד”ה לא, ד”ה מיהו) כ’ דחומרת פ”ר לא שייכא אלא בגוונא דעביד מעשה, ולא באיסור שאין בו מעשה של העובר כגון הנאה הבאה לו בע”כ, (ומבאר: “דכיון דע”י מעשיו נעשה האיסור במידי דהוי פ”ר הו”ל כמתכוין דהו”ל לאסוקי אדעתא מעיקרא”.) [וכ”כ בחפץ חיים כלל ו סקי”ד בהגה]. ואולי ביאור החילוק הוא ע”פ דברי רש”י בכריתות אלו, דכשעושה מעשה מתוך ידיעה שיקרה האיסור, נחשב שלקח על עצמו את התוצאה והוי כמכוין. אבל כאשר רק נמנע מלברוח מהאיסור, אף שידע שיקרה לא נחשב שקיבל ע”ע את התוצאה כיון שלא היה מעונין בה.)) ] וברש”י בסוכה לג: ד”ה והא מודי כ’ “דכיון דא”א שלא תמות כמתכוון חשיב לי'” ((וע’ היטב רמב”ן קלג. (מד’ הרמב”ן בקושייתו מבואר דפ”ר חשיב כמכוון ובתירוצו מבואר דחלוקין לענין מילה בצרעת, ונראה דדוקא בצרעת דההיתר הוא מגזה”כ שלא ע”פ הסברא – י”ל דאין לך בו אלא חידושו כשלא נתכוון ממש, אבל מה שהסברא נותנת שבלי כוונה אינו מתייחס אליו – בזה סגי בידיעה שעושה כן דמצד הסברא סגי בכוונה כזו לייחסו אליו. ודו”ק.))) . (וע”ע רש”י שבת יז· בסה”ע דבפ”ר נחשב הכשר זרעים). ואפשר לפרש דבריו בסוכה הנ”ל ע”פ דבריו בכריתות. וייתכן דזו ג”כ כוונת הריטב”א בשבת נ: ד”ה (שער) נזיר שכ’ “פירש”י וכו’ ה”ל פ”ר וכו’, ויש מקשים דבדוכתא אמרינן טעמא דכל הסורק להסיר נימין המדולדלין מתכוון, אלמא דלאו משום פ”ר הוא. ונראה דלאו קושיא הוא דהתם ה”ק שכל הסורק ע”כ להסיר המדולדלין מתכוון דלא סגיא בלאו הכי, ואפי’ אינו מתכוון הרי הוא כמתכוון גמור” ((אמנם בחי’ הגר”ח פ”י דשבת כ’ דאינו מתכוון תלוי בכוונתו ורצונו, ורק הדין מלאכת מחשבת תלוי בידיעתו.)) .

ג) בשערי יושר ש”ג פכ”ה ד”ה ובעיקר (עמ’ רסה-רסו) כ’ “מה דמודה ר”ש בפ”ר אינו משום דכל היכא דהוי פ”ר חשוב כמכוון מחמת שיודע ודאי שיהי’ כן הוי כמכוון, דלפ”ז היכא דהוי ספק פ”ר ((ענין ספק פ”ר יתבאר אי”ה להלן אות ד’.)) הי’ ראוי להיות מותר, דבכה”ג הדבר מסופק להעושה, ובאמת בספק פ”ר הוא ספק איסור תורה, וכו’ אלא ודאי שענין פ”ר אינו תלוי כלל בידיעת האדם אלא אם הדבר במציאות פ”ר אסור אף שלא יודע העושה מה שיהי’ תכלית הפעולה, שהטעם העיקרי בפ”ר שבאופן כזה המעשה נקראת על שם זה גם בלי כונת העושה, ורק היכא דלא הוי פ”ר סובר ר”ש דאין המעשה נקראת על שם זה רק ע”י הכונה, דמלאכת חרישה אינה נקראת בשם מלאכה זו אלא רק אם עושה למטרת חרישה, אבל כשעושה למטרת גרירת ספסל – שם המעשה בזה העתקת ספסל ממקום למקום,אבל כשחותך ראש בעל חי גם בלי כונת הריגה הפעולה עצמה נקראת כשמה”.

ד) בקוב”ש בכתובות ו (אות יח): “בטעמא דמודה ר”ש בפ”ר יש לפרש בזה ב’ טעמים: א) כגון בנזיר וכו’ די”ל כיון שיודע שבסריקתו יתלוש שערות מיקרי מכוון לתלישה, אבל היכא דלא ניחא לי’ ע”כ אינו מכוון. ב) כיון דסריקה היא פ”ר לתלישה נמצא דתלישה בכלל סריקה, וסגי במה שמכוון לסריקה אף שאינו מכוון לתלישה, דהתלישה נכללת בהסריקה, וא”כ אפי’ לא ניחא ליה בתלישה אין לפוטרו משום אינו מתכוון דהא מתכוון לסריקה ותלישה בכלל סריקה כיון דא”א לזו בלא זו, והיינו דא”צ כוונה לגוף המלאכה אלא סגי במה שמתכוון להמעשה שהמלאכה נכללת בה בהכרח”. ולענ”ד ביאור דבריו ע”פ מה שנתבאר לעיל (אות א’) דענין דשא”מ דאין התוצאה מתייחסת לעושה, ועפ”ז י”ל דדוקא תוצאה שאינה מוכרחת אינה בכלל המעשה כשלא נתכוון לה, אבל תוצאה שמוכרחת הרי היא בכלל המעשה אף בלי כונה ((אך קשה לפ”ז מה שמבואר בד’ קג· דפ”ר הוי  דאורייתא, לפמש”כ תוס’ דבדשא”מ יש פטור דמלאכת מחשבת (שלכן לר”י ג”כ פטור, כמו שהובא בתחילת דברינו), מדוע בפ”ר לא יהי’ פטור מחשבת, הרי אין מחשבתו לזה. ולכאורה י”ל ע”פ הגר”ח (פ”י) דמחשבת – היינו ידיעה ולא כוונה ורצון, ולפ”ז מש”כ תוס’ דבדשא”מ יש פטור מחשבת היינו דוקא כשאינו פ”ר. אמנם תי’ זה לא יועיל, דלפ”ז כאשר האדם מסופק – לא יהי’  דאורייתא אף אם באמת התוצאה מוכרחת, ולפי מה שיתבאר להלן, כל המקור לשיטת הקוב”ש והשער”י בראשונים – היינו הסוברים שספק פ”ר אסור, וטעמם משום ספק  דאורייתא, ולהנ”ל אינו ספק  דאורייתא, והדק”ל, ודו”ק. [אמנם ע’ מה שהבאנו מהתוס’ בפסחים כה].)) . אמנם הג”ר משה הלל הירש שליט”א (ראש ישיבת סלבודקא) אמר לי שכוונת הקוב”ש דכשמכוון לדבר שהתוצאה ממנו מוכרחת נחשב כוונה גם לתוצאה (ולא הבנתי דסו”ס לא נתכוון לתוצאה).

ואף שדברי האחרונים נראים לכאורה כסותרים ד’ הראשונים הנ”ל – מ”מ לכאורה לפי השיטות דספק פ”ר הוי ספיקא  דאורייתא ואינו מפקיע דין פ”ר (שיתבאר אי”ה להלן אות ד’) ע”כ צ”ל כביאור השערי יושר או הקוב”ש. וגם מד’ התוס’ בפסחים (כה: ד”ה לא) הוכיח הגר”ש רוזובסקי דלא כהראשונים הנ”ל, וצ”ל כאחד מביאורי האחרונים. ראיית הגרש”ר מהתוס’ היא ממש”כ התוס’ (ד”ה לא) דהסוגיא מיירי באופן שאינו פ”ר. ומשמע דאף לענין “לא אפשר ומכוין” יש חילוק אם מיירי בפ”ר או לא. ומזה מוכח דענין פ”ר אינו משום שעי”ז הוי כמכוין, שהרי ב”לא אפשר ומכוין” הרי מדובר שמכוין ממש, (והיתירו הוא משום דלא אפשר,) וע”כ צ”ל דענין פ”ר היינו שתוצאה מוכרחת נחשבת בכלל המעשה, ולכן כמו שלא שייך בזה קולת דשא”מ ה”נ לא שייך בזה קולת “לא אפשר” דגם קולא זו עניינה דלא נחשב מעשה האדם (כיון שעיקר עשייתו אינו לשם האיסור אלא למטרה אחרת, ולא היה לו אפשרות כ”כ לעשות את הפעולה באופן שלא יקרה האיסור, לכן נחשב שהאיסור אינו בכלל המעשה שלו). אבל אם הדבר שהוא עיקר פעולתו מכריח את התוצאה של האיסור – הרי האיסור בכלל המעשה העיקרי, ונחשב עשיית איסור אף דהוי “לא אפשר”. עכתו”ד הגרש”ר.

אמנם עיקר מה דנקט הגרש”ר שמתוס’ מוכח דשייך פ”ר גם לענין “לא אפשר וקא מכוין” לכאורה אינו מוכרח כ”כ, כמו שהביא בעצמו שהפנ”י שם פי’ את ד’ התוס’ שמה שנקטו דמיירי באינו פ”ר היינו לענין אינו מכוין בלבד.

אולם לכאו’ נראה להוכיח מל’ התוס’ דכונתם גם לענין אי אפשר (כהגרש”ר) ממש”כ “וצ”ל דכל הנהו דמייתי לא הוי פ”ר”, והיינו צילו של היכל ולולין דמייתי הגמ’ בהמשך (כו.). ואף אי נימא דבתוס’ שלפנינו אפשר לדחוק שכונתם לגרירת כלים והרחת ע”ז שעליהם הוזכר היתר דדשא”מ בסוגיא, עכ”פ בתוס’ שאנץ ובתוס’ רא”ש (שם) מפורש דגם על צילו של היכל ולולין נאמרה אוקימתא זו של תוס’ דמיירי באינו פ”ר. ובאלו מפורש בגמ’ שם דמיירי במכוין, וע”כ דגם לענין לא אפשר שייך חומרת פ”ר, והדרא ראיית הגרש”ר לדוכתה.

ג. פ”ר דניחא לי’ ודלא ניחא לי’:

בשבת עה· גבי פציעת חילזון הקשתה הגמ’ דהוי פ”ר ותירצה “שאני הכא דכמה דאית בי’ נשמה טפי ניחא לי’ כי היכי דיליציל צבעיה”. וכעי”ז בשבת קג· דתי’ הגמ’ לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה, מבואר דכאשר לא ניחא לעושה הפעולה בפעולה שנעשית פטור אף דהוי פ”ר. [וכעי”ז בסוכה לג: שתי’ דאית לי’ הושענא אחריתי, ויש ראשונים שמפרשים דמשו”ה הוי פ”ר דלא ניחא לי’ (ע’ תוס’ קג· בשם הערוך וברא”ש פי”ב ה”א (בשם הערוך).]

 

אם לא איכפת ליה הוי כלא ניחא ליה:

מדברי רש”י עה· ד”ה טפי משמע לכאורה דלא נחשב לא ניחא לי’ אלא כשעדיף לו שלא יקרה האיסור, אבל בלא איכפת לי’ הוי כניחא לי’, אבל התוס’ (שם ד”ה טפי) כ’ דמד’ קג· מוכח דאף בלא איכפת לי’ הוי כלא ניחא לי’, דתי’ דעביד בארעא דחברי’, ורש”י עצמו בד’ קג· כ’ (בד”ה בארעא) “לא איכפת לי’ ליפות”, ומוכח כתוס’. ולענ”ד דרש”י לא כ’ כן בד’ עה· אלא לומר דאם עדיף לו שלא יקרה אז יש היתר דדשא”מ ((אפשר לבאר ד”ז ע”פ משנ”ת לעיל אות ב’ מרש”י בכריתות דענין פ”ר דע”מ כן עביד, ולפ”ז י”ל דדוקא כשלא איכפת לי’ חשיב מכוון כשעושה ע”ד כן, אבל כשמתנגד לזה ל”ה כוונה אף שיודע שיקרה בע”כ. (ואולי דוקא כשטורח לשומרו שלא ימות).)) , אבל אם לא איכפת לי’ אין היתר דדשא”מ, אלא יש רק פטור דמשאצל”ג, והגמ’ שם באה לפרש גם ד’ ר’ יהודה שגם לדבריו בברייתא שם אין חיוב משום נטילת נשמה, ולדבריו אין פטור של משאצל”ג ((שו”ר באבן האזל מאכלות אסורות (ט, ט) שכ’ יסוד זה דרש”י בא לפרש רק שיהי’ דשא”מ, אלא שפי’ בע”א הסיבה שהוצרך רש”י להיתר דדשא”מ כאן ולא סגי לי’ בפטור משאצל”ג – דהכא מיירי בחבורה דמקלקל בחבורה חייב, וממילא אין בזה פטור משאצל”ג. (ע”ש מש”כ לדחות ראיית התוס’ מסנהדרין דיש דין משאצל”ג בחבורה). וע’ חי’ חת”ס עה· ד”ה טפי.)) , אבל בדין דשא”מ מודה דמועיל גבי שבת לענין פטור (כמשנ”ת באות א’ שכ”ד רש”י בשבת קכא:), ולכן כ’ רש”י דשם כשמעונין שלא ימות – יש דין דשא”מ, ולכו”ע פטור עכ”פ, (ומש”כ וכי מודה ר”ש וכו’ ר”ל דבזה מודה ר”ש דאין היתר דדשא”מ, ולא שמודה ר”ש שיהי’ חייב בפועל). [ולדינא ע’ בה”ל שכ, יח (ד”ה דלא) שכ’ שלא איכפת לי’ הוי כלא ניחא לי’].

מח’ הערוך ותוס’ אם לא ניח”ל מותר:

דעת הערוך (ערך סבר) דפ”ר דלא ניחא לי’ מותר לכתחילה ((וכן דעת ר”ח (רשב”א בכתובות).)) . והתוס’ (שבת קג· ויומא לה· וסוכה לג: וכתובות ו·) ס”ל דאסור מדרבנן. וכ”ד הרא”ש (שבת פי”ב סי’ א), והובאה המח’ גם ברשב”א בשבת קג· ובכתובות ה: וכן בשאר הראשונים בכתובות ה:-ו·, וע”ע בטור וב”י סי’ שכ (קרוב לסופו) שהביא דעות בזה, [ובשו”ע שכ, יח פסק כד’ האוסרים (ע’ בה”ל שם ד”ה טוב)].

והסבר מחלוקתם, הנה ד’ הערוך מבוארת לפמש”כ לעיל דכל חומרת פ”ר היינו דאם ניחא לי’ הוי אנן סהדי דמכוון, ולכן אם לא ניחא לי’ אין שייך כלל חומרת פ”ר, והוי ככל דשא”מ דמותר לכתחילה ((ובדעת הרמב”ם ע’ חי’ ר’ חיים שבת פ”י.)) . וד’ תוס’ דאף בלא ניחא לי’ שייך חומרת פ”ר לאפוקי מתורת דשא”מ (וס”ל כא’ מהפירושים האחרים בהבנת פ”ר, ולהלן אות ד’ יתבאר אי”ה מה דעת תוס’ בזה). וכל פטורו אינו אלא משום דהוי משאצל”ג. וכן מבואר בתוס’ בכמה מקומות דפטור לא ניחא לי’ משום משאצל”ג, (בשבת מא: ד”ה מיחם, ובד’ עה· ד”ה טפי, ובד’ קג· ד”ה בארעא ((וכן בסוכה לג:)) ), אמנם לכאורה בתוס’ בכתובות ו· ד”ה האי מבואר דיש קולא בפ”ר דלא ניחא לי’ גם מצד דשא”מ, שתי’ גבי מזלפין יין ע”ג אישים דמותר משום דהוי מצוה. ושם מיירי לענין איסור כיבוי האש שעל המזבח, ולא לענין איסור שבת, ומדתי’ דמצוה שאני מוכח דאינו אסור מדאורייתא, וע”כ דשייך בזה דין דשא”מ, דהוא דין שנא’ בכה”ת, דאילו דין משאצל”ג לא נא’ אלא לענין שבת, וע”כ דמדין דשא”מ אינו אסור מדאורייתא, ואעפ”כ אסור מדרבנן. וכן מבואר בקוב”ש ח”ב כג אות יח. וע”ש שכ’ דמה שאסור מדרבנן למדוהו התוס’ ממפיס מורסא.

ד. פסיק רישא בספק לשעבר:

נחלקו הפוסקים אם אי הודאות הנצרכת כדי שלא יהי’ פ”ר היינו דוקא אי ודאות עתידית, דהיינו ספק מה תהיינה התוצאות אחרי שיעשה הפעולה (-ספק דלהבא), או גם ספק לשעבר מפקיע משם פ”ר.

בשבת מא: מבואר דנחלקו רב ושמואל אם מותר לשפוך לתוך כלי מתכת מים חמים בכמות שיכולה לצרף (-לחזק) את הכלי. ומבואר שם בסוגיא דד”ז תלוי במח’ ר”י ור”ש אם דשא”מ מותר. וצ”ל דאינו פ”ר, דאל”כ מודה ר”ש דאסור, (כמש”כ תוס’ שם). וכ’ הרמב”ן במלחמות (יט: מד’ הרי”ף) “אלא צירוף מיחם לאו פ”ר הוא שמא לא הגיע לצירוף אע”פ שנתחמם הרבה, שהמים שהיו בו מונעים אותו ושמא כבר נצרף קודם שנעשה כלי ועכשו אין צירוף זה תיקון לו”. וכן תי’ שם המאירי והריטב”א. והוכיחו מזה האחרונים דאף בספק התלוי בעבר אמרי’ דאינו פ”ר, שהרי הספק שכ’ הרמב”ן אולי כבר נצרף – אם האמת שלא נצרף הרי הצירוף הוא תוצאה וודאית ומוכרחת ממעשהו, והספק אינו אלא במציאות הנוכחית. (כן הוכיחו מד’ הרמב”ן השו”ע הרב בקונטרס אחרון סי’ רעז ((חלק מהאחרונים הוכיחו כן גם מד’ הר”ן, ובבה”ל ל”מ כן, וצל”ע.)) , והבה”ל שטז ס”ג סד”ה ולכן, והאבני נזר רנא, א (באג”ט צה), והשביתת השבת מעשה חושב סעיף ז, והחלקת יואב סי’ ח, וע’ שערי יושר ש”ג פכ”ה ד”ה ובעיקר (עמ’ רסו) שכ’ לדחות ראי’ זו מד’ הרמב”ן, וצ”ב.)

וכן מבואר בט”ז שטז סק”ג שכ’ שמותר לסגור תיבה שאינו יודע אם יש בה זבובים דמשום שאינו יודע אינו פ”ר שיהי’ צידה.

וביו”ד פז ס”ו כ’ הרמ”א “י”א דאסור לחתות האש תחת קדירה של גויים לפי שהם מבשלים בהם פעמים חלב ופעמים בשר, והמחתה תחת הקדירה שלהם בא לידי בישול בשר בחלב (הגמ”ר)”. וכ’ הגרעק”א בהגהותיו שם: “קשה לי הא אינו מכוון לבשל רק לחתות באש, ופ”ר לא הוי דשמא לא בישל העכו”ם בקדירה בשר וגם חלב. וצ”ל דדוקא בספק דלהבא שמא לא יהא נעשה כן במעשה שלו כמו גורר כסא וספסל דהוי ספק שמא בגרירתו לא ייעשה גומא ((יל”ע דלכאורה לפעמים הספק הוא לשעבר כגון שמסופק בטיב הקרקע או בכובד הספסל, ולכאורה לרעק”א צ”ל דמיירי שהספק הוא בפעולת האדם באיזה אופן יגרור, וזהו ספק דלהבא, ולפ”ז מסתימת הפוסקים מ’ לכאורה דלא כהגרעק”א. ומצאתי בשולחן שלמה להגרש”ז אויערבך שטז סק”ז שהעיר כן. שו”ר במנחת שלמה ח”א סי’ י ענף ב’ אות ו’ ד”ה גם שדן להוכיח מזה שאם א”א כלל לברר נחשב לא פ”ר – לכו”ע . (וע”ע שם סברא לחלק בין מעשה ישיר לתוצאה. וכ’ שלפ”ז ייתכן לדחות הראי’ מהרמב”ן והמאירי) וסיים שאין לסמוך על סברות אלו.)) , אבל בספק דעבר כמו הכא דאם יש בקדירה בלוע בשר וחלב בחיתוי זה בודאי יתבשל, אלא דהספק שמא אין בו בליעת בשר וחלב זה מיקרי פ”ר ((להלן יתבאר סברת חילוקו של רעק”א דספק דלהבא היינו שאינו תוצאה מוכרחת, וספק דלשעבר אינו אלא חסרון ידיעה.)) “. ואח”כ כ’: “אכן לדעת הט”ז או”ח (שטז סק”ג) שכ’ לד’ הטור בנועל תיבה וספק אם יש בו זבובים דמותר לנועלו דהוי דבר שאין מתכוון, ואף דהוי פ”ר מ”מ דילמא אין שם זבובים ולא הוי פ”ר, א”כ לכאורה בנידון דידן היתר גמור וכו'”. ולכאורה נמצא שמד’ ההגמ”ר שהביא הרמ”א מוכח שחולק על הרמב”ן והמאירי הנ”ל וס”ל שספק לשעבר אינו מפקיע מידי פ”ר.

ובאבני נזר או”ח רנא (באג”ט צה) כ’ להוכיח מד’ רש”י בכריתות כ: כד’ הרמב”ן והמאירי והט”ז דלעיל שכ’ בד”ה רב אשי “שלא הי’ יודע שסוף התחתונות להבעיר (וע”ע מה שנכתוב אי”ה להלן בד’ רש”י). וע”ש שכ’ שבשו”ע הרב קו”א לסי’ רעז הביא דעות בזה, והביא מרש”י בביצה לד דלא כמו שהוכיח מדבריו בכריתות. ולא הבנתי דלכאורה מה שהוכיח מד’ רש”י בביצה אינו לענין פ”ר דלשעבר, דשם מיירי בספק דלהבא, ע”ש (ובגליון הש”ס שם). אלא שמחדש שם השו”ע הרב יסוד נוסף דרק אם התוצאה האסורה המסופקת היא נוספת לעיקר המעשה אז הוי דשא”מ, אבל כשייתכן שיעשה את המעשה הזה עצמו ביתר חוזק – זה אינו דשא”מ, ולכן כאשר ייתכן שינקוש בחוזק, ואם יעשה כן ודאי ייכבה או ייקרע – זהו ספק פ”ר ((ולא דמי לגורר מיטה דחיישינן שמא ייעשה חריץ דשם חיישינן שבלי כונה יטה ידו לכיוון מטה וכדו’, שלפעולה זו לא נתכוון כלל, והפעולה הזו אינה ודאית, משא”כ במקרה של השו”ע הרב דחיישינן שאותה פעולה עצמה יעשה יותר בחוזק, ודו”ק. וצ”ע. [ובעיקר ד’ רש”י שם בביצה לד ע’ מעשה חושב על שעה”מ (שבת כה, כה) מש”כ ליישב קו’ הגהש”ס והשו”ע הרב – שפ”ר בדרבנן שרי במקלקל].)) .

ובשער”י ש”ג פכ”ה ד”ה ובעיקר (עמ’ רסה) כ’ להוכיח מד’ התוס’ כד’ הגרעק”א מדכ’ התוס’ בד’ צה· דנחלקו ר”א ורבנן אם מכבד הוי פ”ר, ואם תלוי בידיעת האדם איך אומר ר”א שכל אדם יודע מה שרבנן אינם יודעים ((בשיעורי הגר”ש שקאפ בכתובות סי’ ד’ הביא ראי’ זו באופן אחר, ע”ש.)) , א”ו תלוי אם מוכרח במציאות, ולא תלוי בידיעת האדם. אמנם באג”ט חורש ס”ק כ אות יב פי’ ד’ התוס’ ע”פ היסוד דקרוב לפ”ר הוי פ”ר, וכ’ דזה ד’ ר”א, ורבנן ס”ל דצריך פ”ר ממש ((וע”ש ס”ק כב אות כג.)) . [ולו”ד הי’ אפש”ל דנחלקו עד כמה קרוב צ”ל בשביל להיחשב פ”ר].

ובשיעורי הגר”ש שקאפ בכתובות סי’ ד’ כ’ דמתוס’ בכתובות ו: משמע שאם לא הוי רוב בקיאין הי’ אסור, ולא היינו אומרים שכיון שיש מקצת בקיאים והוא לא יודע אם הוא מהרוב ל”ה פ”ר, חזינן שספק לשעבר לא מפקיע מדין פ”ר. ובאבני נזר הוכיח כן מתוס’ בכריתות כ:, ובחי’ ר’ שמואל כתובות ז, ג ובפסחים כה: הוכיח מתוס’ בפסחים כה, ע”ש. ((ע’ לעיל סוף אות  ב.)) ((מד’ הרשב”א בשבת קכ: נראה להוכיח דספק פ”ר אינו פ”ר, ואינו מוכרח כ”כ.))

ויש אחרונים שמחלקים בין שבת לשאר איסורים דבשבת דיש דין מלאכת מחשבת גם ספק דלשעבר ל”ה פ”ר, דכיון שהאדם אינו יודע אין זה מחשבת, משא”כ שאר איסורים דאין דין מחשבת – רק ספק דלהבא מפקיע משם פ”ר (אבן האזל מאכלות אסורות ט, ט, שביתת השבת מעשה חושב ז, מלמד להועיל אה”ע קב, ומשנת ר’ אהרן ביבמות ((וכמדומה שכ”כ השפ”א, וכעת לא מצאתי.)) ). ולפ”ז אין סתירה בין ד’ הרמ”א ביו”ד (שמהם הוכיח רעק”א את דבריו) לבין הרמב”ן והט”ז, ודלא כהגרעק”א.

אך צ”ע דאם ההיתר משום מחשבת מדוע מותר לכתחילה, הרי בכל הדברים שיש בהם פטור מחשבת אסרו מדרבנן (מקלקל, משאצל”ג, כלאחר יד, ומתעסק – ע’ רעק”א סי’ ח) וע’ חי’ שמואל בכתובות סי’ ז (מאות ה) שהאריך ליישב הערה זו.

וביאור טעמי המחלוקת בספק פ”ר יש לבאר ע”פ ד’ השער”י ש”ג פכ”ה ד”ה ובעיקר (עמ’ רסה) שכ’ ששאלה זו תלויה בשאלה שהזכרנו באות ב’ אם חומרת פ”ר משום דחשיב כמכוון או משום שבתוצאה מוכרחת א”צ כוונה, דלהשיטות שספק דלשעבר אינו מפקיע מידי פ”ר צ”ל שחומרת פ”ר היינו משום שכאשר התוצאה מוכרחת א”צ כוונה. עכ”ד.

ונבאר הדברים דהנה ביאור החילוק של הגרעק”א בין ספק דלהבא לספק דלעבר היינו שספק דלהבא היינו שהתוצאה שהיא האיסור אינה מוכרחת ממעשהו של האדם, ובספק דלשעבר התוצאה מוכרחת, ורק האדם אינו יודע שתוצאה זו מוכרחת. ומובן יותר לפמש”כ לעיל (אות א’) שהקולא בדשא”מ היינו שהתוצאה אינה מתייחסת למעשה האדם, ולפ”ז ביארנו (באות ב’) שהחומרא בפ”ר היינו שתוצאה מוכרחת מתייחסת למעשה האדם אף בלי כוונה. ולפ”ז אף אם האדם אינו יודע שתוצאה זו מוכרחת – מ”מ כיון שבאמת התוצאה הזו מוכרחת חייב.

והשתא נבוא לעיין בשיטות שהבאנו לעיל אות ב’ בביאור ענין פ”ר איך יהי’ הדין בספק פ”ר: א) לשיטת הרא”ש והערוך והר”ח (דלעיל אות ב’) דחומרת פ”ר משום שאנן סהדי שמכוון – לפ”ז צ”ל לכאורה שתלוי בידיעת האדם, שאם אינו יודע שודאי יקרה – אין סברא שיכוון לתוצאה משום שהיא מוכרחת בעצם, אבל אם הוא יודע, ומעונין בזה – י”ל דמסתמא גם מתכוון לזה. ולפ”ז להערוך והר”ח והרא”ש צ”ל כהט”ז, ולא כהגרעק”א שגם ספק דלשעבר מפקיע מידי פ”ר.

ב) לשיטת רש”י בכריתות (שהבאנו באות ב’) שהידיעה מחשיבתו שעושה ע”מ כן, וזו הכוונה הנצרכת – לפ”ז ג”כ צ”ל שתלוי בידיעתו, וכהט”ז, דגם בספק לשעבר אינו פ”ר. ולכאורה גם מד’ רש”י בסוכה לג: שכ’ שחשיב כמכוון מוכח כהט”ז (כמש”כ בשער”י כשבא לומר כדעת הגרעק”א שסברת פ”ר אינו משום דנחשב כמכוון), ובאמת בעל”נ בסוכה שם (לג: ד”ה אין) כ’ “אחרי דהטעם דמודה ר”ש בפ”ר כיון דא”א דלא תמות כמתכוון חשיב לי’ ל”ש זה רק אם בשעה שפוסק הראש יודע שעתה פוסק הראש, וע”ש שכ’ לפ”ז שספק דלשעבר אינו פ”ר. אמנם הג”ר משה הלל הירש ראש ישיבת סלבודקא אמר לי שמד’ רש”י בסוכה אין ראי’, דיש לפרשם כהקוב”ש בכתובות (שהזכרתי לעיל אות ב’), וע’ מש”כ שם בשמו בביאור ד’ הקוב”ש, שדבריו כאן הם לשיטתו שם. אבל מד’ רש”י בכריתות ומהרא”ש – מוכח כהט”ז. עכ”ד הגרמ”ה הירש.

ג-ד) לשיטת השער”י – מבואר שם בדבריו שאפשר לומר כסברת הגרעק”א, ולכאורה לפי הסבר זה מוכרח כהגרעק”א. וכן להסבר הקוב”ש שהובא שם – נראה כהגרעק”א, וכמש”כ לעיל בסמוך לבאר סברת רעק”א ע”פ מה שביארנו לעיל בד’ הקוב”ש.

ונמצא דלפי מה שכתבתי לעיל דהאחרונים הוכיחו מד’ תוס’ בכמה מקומות דס”ל כהגרעק”א, נמצא דלשיטתם צ”ל כהשער”י או הקוב”ש, וכמש”כ לעיל. והנה במה דלא ס”ל לתוס’ כפי’ א’ דשם (דחומרת פ”ר משום אנן סהדי דמכוין) דהוא שיטת הערוך – התוס’ לשיטתם בזה דס”ל דפ”ר דלא ניחא לי’ אין בו היתר דדשא”מ אלא רק פטור של משאצל”ג, (כדלעיל אות ג’), וממילא א”א לומר דחומרת פ”ר היינו משום דניחא לי’ אמרי’ דודאי מכוון, דלפ”ז פ”ר דלא ניחא לי’ ודאי אין בו חומרת פ”ר והוי דשא”מ, והיה צ”ל מותר. (אמנם להתוס’ בכתובות שהבאתי באות ג’ דבפ”ר דלא ניחא לי’ יש היתר דדשא”מ לענין  דאורייתא – לפ”ז אין לומר חשבון זה).

ה. האם דשא”מ היינו דוקא שלא התכוין לפעולה או אף כשלא התכוין למשמעות הפעולה:

בענין אם דשא”מ שייך גם כשמתכוון למעשה שקרה במציאות ורק לא לתוצאה (המשמעות של מה שקרה) ע’ מח’ רש”י ותוס’ בביצה לג. שברש”י (בד”ה והילכתא) מבואר שמי שמעמיד דברים זה על זה שלא לשם אהל (כגון שהניח חביות זע”ז לסדרן) ונעשה אהל שלא בכונה הוי דשא”מ ומותר לר”ש. ובתוס’ שם (ד”ה מלמטה הנמשך מהדף הקודם) כ’ “הא דאמר ר”ש דשא”מ מותר היינו כגון שעושה דבר שאין מתכוין לעשותו, אבל הכא מתכוין לעשות מה שהוא עושה”, וע”ש ברא”ש (פ”ד דביצה) סוף סי’ יא שכ’ על ד’ רש”י “מה ענין זה לדשא”מ הרי הוא עושה מה שמתכוין לעשות, ואע”פ שאין מתכוין לבנין מ”מ מתכוין הוא לעשות דבר הדומה לבנין. [וע”ע רשב”א שם שהשיג על רש”י משום דהוי פ”ר. [וע’ בהערות לרשב”א (מוסד הר”ק) תי’ לד’ רש”י בזה, וע”ע שעה”מ שבת כה כד ד”ה ודע]. אבל מל’ הרא”ש לא משמע שזו קושייתו, וכ”נ ד’ תוס’]. נמצא שלד’ רש”י גם אם התכוין לפעולה הוי דשא”מ אם לא התכוין למשמעותה, ולתוס’ והרא”ש דוקא כשלא התכוין לפעולה הוי דשא”מ.

וע”ע בשבת קיז. ובריטב”א ובמאירי וברעק”א שם. וע”ע שבת קלג. וברשב”א שם (ד”ה תמיהא לי). וע”ע תוס שבת קג. . וע”ע מש”כ בזה ב”ענין משאצל”ג” בביאור החילוק בין משאצל”ג לדשא”מ.

פרק א תוכן עניינים  פרק ג

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *