פרק א’: גדרי המלאכות

רבני בית ההוראה
ו' תמוז ה'תשע"ב
  תוכן עניינים פרק ב

הזורע

פעולה שגורמת צמיחה לגידולי קרקע (מו”ק ב: מה דרכו של זורע לצמוחי פירא).

[יל”ע אם הצמיחה עצמה צריכה להיות בשבת או רק הפעולה, ונידון זה שייך גם במלאכת אופה. וע’ רש”ש עג. (ד”ה במשנה הזורע) שכ’ שרק הפעולה צ”ל בשבת. אמנם במנחת חינוך (רצח, יד) הוכיח משבת ד. שאם נאפה אחר שבת פטור, מדפטרינן אם רדה לפני האפייה. [וצ”ע מה ההוכחה משבת ד, דהתם אינו אפייה, דכיון שלא נאפה לבסוף נתברר שלא היה זה מעשה אפייה מעיקרא, משא”כ כשנאפה במוצא”ש נתברר שהיה בשבת מעשה אפייה, ומהיכי תיתי שצריך שתהיה התוצאה בשבת.] וע”ע פמ”ג בפתיחה לשבת (סמוך לסוף ד”ה עוד), ואג”ט זורע ח, ואפיקי ים ח”ב ד, ג, וע’ מנח”ח מוסך השבת ב.]

החורש

לדעת רש”י (שבת עג:) לפי האג”ט (חורש סק”ט): ריפוי הקרקע. ((וצ”ע מהירושלמי שהביא הר”ח (דלהלן), וע’ מה שהק’ האג”ט משבת פא:, וגם רש”י בשבת עג: בד”ה גומא כ’ והשווה לקרקע, מ’ לכאו’ שכל יפוי לזריעה הוע חורש ולכן יש בזה ב’ סיבות להיותו חורש, גם הריפוי וגם ההשוואה ומה שנקט רש”י לפני כן לריפוי – משום שזו התועלת ששיך לדעתו בדברים שהוזכרו בגמ’.))

להר”ח (שבת עג:) והרמב”ם (ח, א) והמאירי (שבת עג:): שיפור הקרקע, בפשטות היינו שיפור הקרקע לזריעה. וכן נראה ממש”כ במו”ק י: אמר רבא מאן דמתקיל וכו’ ע’ רש”י שם.

להמיוחס להר”ן (שבת עג:) שיפור הקרקע,  אף לא שיפור לעניין זריעה.

[להראשונים מש”כ במו”ק ב: ריפוי ארעא – היינו השיפור בקרקע שיש בחרישה ממש, אבל ה”ה כל שאר שיפור הקרקע. וע’ שבת קג. “לייפות את הקרקע”].

 

הקוצר

יש לעיין אם הגדרת המלאכה היא ניתוק דבר ממקום חיותו, או ניתוק דבר ממקום גידולו. בד’ קז: נקראה מלאכת קוצר “עוקר דבר מגידולו”, ומזה לכאו’ משמע שההגדרה היא ניתוק ממקום גידולו, אמנם בירו’ שהביא הרשב”א קז: מבואר ששולה דג ממים חייב משום קוצר, ומזה מוכח שההגדרה היא שמנתקו מחיותו, ואף שהרשב”א כ’ שם שהבבלי חולק – משמע משום שאינו גידול קרקע כמו שאין דישה אלא בג”ק, וע’ מנח”ח שהביא יש”ש בביצה שנוקט כהירו’ . (וע”ע או”ז סי’ נו שכ’: “דעקר דבר מגידולו ממקום רביתיה”). וע”ע שטמ”ק בכתובות ה: שהוצאת דם מילה הוי קוצר. אמנם ברש”י צה. ד”ה מפרק כ’ די”א דחולב חייב שום קוצר, ורש”י דחה שיטה זו משום שאינו מחובר אלא פקיד ועקיר, משמע שלולא זה לא היה חולק, ומזה מוכח לכאו’ שההגדרה היא ניתוק ממקום גידולו , שהרי הדד אינו מקום חיותו של החלב. ואולי צ”ל בד’ רש”י שהבבלי (קז:) חולק על הירו’ הנ”ל בחקירה זו. אמנם אינו מוכרח די”ל דשני הצדדים נכונים, דכל עקירה ממקום גידולו, בין שמשם גדל, בין שיונק חיותו כעת- הוי קוצר. ולפי הגדרה זו אפשר לומר שזה מוסכם גם לבבלי וגם לירו’ ((וע’ אג”ט גוזז ב,ב.)) גם לרש”י וגם לשאר הראשונים. וסמך לזה מהא דמבואר בירו’ (נב:, הובא במנח”ח ד”ה ובמהרי”ט) שחולב הוי קוצר, (דלא כהבבלי לפי רש”י הנ”ל), ולעיל הבאנו מהירו’  דשולה דג מהמים הוי קוצר, ולכאו’ חולב אינו אלא ניתוק ממקום גידולו ושולה דג אינו אלא ניתוק ממקום חיותו, ולהנ”ל דשני הצדדים נכונים ניחא. ((יש שרצו לומר שהגדר הוא הוצאת דבר ממקומו הטבעי, אמנם ברמב”ן ובריטב”א עד: גבי תולש חייב משום גוזז מבואר דקוצר שייך רק בתלישת שערות מחיים, דלאחר מיתה אינו עוקר מגידולו.))

והך ניתוק ל”ד ניתוק דבר מחובר מחיבורו אלא אף הוצאה בלי ניתוק חיבור, כדמוכח בירו’ הנ”ל דשולה דג הוי קוצר, ואולי מוכח כן גם מכשותא (קז:) ופיטרא (קח.) , וכן מרודה דבש דד’ צה. שכ’ רש”י (בד”ה חייב חטאת) דהוי קוצר. אך צ”ע ממש”כ רש”י (צה. ד”ה מפרק) דחולב אינו תולש משום שפקיד ועקיר, משמע דווקא ניתוק מחיבור. (ואולי בזה נחלקו רש”י והאית דאמרי) . ובאמת בירו’ כ’ שחולב הוי קוצר (נב:, כדלעיל). וגם בשטמ”ק כתובות ה: כ’ שחבלה בדם מילה הוי קוצר. ואולי בדעת רש”י צ”ל דדווקא עקירה של ניתוק (ויתכן שס”ל שמהבבלי קז: שהוצאת דג ממים דווקא אם יבש מוכח דלא כהירו’). וצע”ק מדבש. ואולי דבש נקרא ניתוק כי דבוק. וע”ע רש”י מו”ק ג. ד”ה בצירה דמשמע דקוצר היינו חיתוך דווקא. (ואולי לפי ד’ רש”י במו”ק אפשר לתרץ קו’ התוס’ בשבת פא: ד”ה והניחו).

וע’ תוס’ קנ: ד”ה במחובר שמה שכבר יבש לגמרי אין בו קוצר.

המעמר

“כל המאסף דברים הרבה קרוי מעמר” (סמ”ק רפא). “כל כינוס דבר גידולי קרקע נקרא מעמר” ((אמנם עי’ מנח”ח מעמר אות ב בד’ הרמב”ם “דמעמר ל”ה קיבוץ הניפזרים אלא שמדבקם”. וכ’ שם בהע’ שכ”כ מהר”ח או”ז. וע’ נשמת אדם יג, ומ”ב שמ, לז. (וע’ מש”כ במלאכת טווה) (וע’ מ”א שמ, יז מאי שנא מבונה).)) (יראים רעד, סמ”ג ל”ת סה).

וע’ מאירי עג: תי’ א’ שדווקא כשעושה מזה צורה מסוימת.

וי”א דדווקא איסוף ממקום גידולו {תוס’ ביצה לא., ור”ן שם, ומאירי בתי’ א’ בשבת עג:, וכסף משנה (פ”ח ה”ו) בשם רמ”ך, סמ”ג וסמ”ק, ובאו”ז מוכח דלא ס”ל כן}.

הדש

י”א שגדר דש היינו פירוק מן האוכל פסולת שהיא מחוברת לו ומכינו לזרייה, או שמפרק מהאוכל דבר שהוא מחובר ומכינו לאכילה (ערוך ערך דש, הובא במנח”ח דש ב).

והיינו ניתוק, ולא הפרדה (שהפרדה זה בורר). וצ”ע מחולב לד’ רש”י (צ”ה.) ור”י (עג: תד”ה מפרק) הסוברים שזה דש, ולכאו’ זה אינו ניתוק אלא הפרדה. ואולי כיוון שסגור בתוך הדד והדרך חסומה דמי למחובר, וצ”ע.

ונראה מהערוך שאינו הוצאה מלבוש בדווקא, אלא כל פירוק. ולכאו’ כן דעת רש”י, רמב”ן ור”ן גבי שדא פיסא לדיקלא בדף עג:.

ומתוס’ (עג: ד”ה ואחת) וריטב”א (שם) נראה דדווקא הוצאה מתוך דבר המכסהו הוי דש.

ובאג”ט (ריש דש) הביא מהפמ”ג שדווקא הוצאה מלבוש, וחלק עליו, ע”ש ראיותיו. וע’ מהח”ח (דש, ב).

ובד’ רש”י יש סתירות בזה, דבד’ יח. (ד”ה שטוענים) ובד’ עד. (ד”ה וליחשב) ובד’ צה. (ד”ה מפרק) משמע דווקא הוצאה מלבוש, ובדף עג: ד”ה מפרק (שהזכרתי לעיל) משמע שא”צ הוצאה מלבוש. (ובאג”ט כ’ שכן מוכח מרש”י עג: ד”ה המנפץ, דמציאות הפשתן שאינו מוציא מלבוש). ושמעתי דלרש”י האב, הוי הוצאה מלבוש, ושאר ניתוק הוי תולדה. (ומנפץ הוי תולדה אף שכ’ מלאכה א’ כדמוכח ברש”י גבי מנפט ד”מלאכה א'” אינו ראיה שזה אב).

ההפרדה שנכללת בדש אינה כוללת אוכל מאוכל (גמ’ קמד:). ברש”י שם מ’ משום שאינו דרך דישה, ובתוס’ עג: ד”ה מפרק כ’ שדווקא כשמשתנה.

 

הזורה

בגמ’ עג: מבואר דגדרו כמו בורר ומרקד, דהייינו הפרדת אוכל ופסולת (או מין שמעונין בו ממין שאינו מעוניין בו) אחד מהשני. אמנם בירושלמי פ”ז ה”ב כ’ שרוקק והפריחו הרוח חייב (הביאו רמ”א סו”ס שיט), משמע שגדר המלאכה פיזור דבר לחלקים קטנים (ע”י הרוח) ((דאין לפרש דהיינו הולכת דבר ע”י רוח, דהולכה זה העבאה או מוצאה, וודאי שלא חמור יותר בגלל שעושה ע”י רוח, וכן משמע ברעק”א שכ’ שניתזו המים אחת הנה ואחת הנה.)) . ע’ רעק”א סי’ כ’ שנקט שנחלקו בזה הבבלי והירושלמי. (וכן ראיתי בשם עץ החיים למהר”י חאגיז וכ”כ באג”ט (זורה א, ד). אמנם לפמש”כ האלפי מנשה שהביא הבה”ל סו”ס שי”ט אים מקור מהירו’ דלא כהבבלי.

{לד’ הירו’ אליבא דרעק”א צל”ע אם הגדר הוא כילוי ע”י פיזור (כמו שמצינו גבי חמץ שזרייה זו א’ מהדרכים של כילוי), או כל פיזור}.

וע’ אבי עזרי (שבת ח, יא) ולדבריו בין להבבלי בין להירו’ מלאכת זורה כוללת גם הפרדה וגם פיזור ברוח, ויכול להיחשב תולדה מי שיש לו אחד מתכונות אלו. אמנם ברש”י עד. ד”ה וליפוק שכ’ “או זורה” מבואר דלא כהאבי עזרי, ולכן לפי הביאור שלו ברמ”א צ”ל שהמהרי”ל והאו”ז שהם המקור לד’ הרמ”א חולקים על רש”י, ולרש”י הגדר הוא הפרדה בלבד.

הבורר

עניינו הפרדה, ויש לחקור אם דווקא הפרדת  ב’ מינים אחד מהשני, או אף הפרדה במין אחד. ואם נימא ב’ מינים האם דווקא כשאחד פסולת והשני אוכל, ואם נימא שצריך אוכל ופסולת כיוון שכ’ התוס’ והפוסקים שהמין שחפץ בו הוי אוכל והמין שאינו חפץ בו הוי פסולת יש לחקור האם ר”ל שכיוון שאינו חפץ חל על המין הזה שם פסולת או שא”צ אוכל ופסולת בדווקא אלא הכוונה ברירת הנרצה מהלא נרצה (ופסולת ואוכל אינם אלא דוגמאות”.

כשנבוא לפרט הצדדים שי”ל ע”פ החקירות הנ”ל נמצא חמישה צדדים:

הפרדת אוכל מפסולת. (ומין שרוצה בו נחשב אוכל ושאינו רוצה נחשב פסולת).

הפרדת ב’ מינים זה מזה.

הפרדת הנרצה מהלא נרצה

הפרדת ב’ מינים שא’ נרצה והשני לא.

הפרדת ב’ מינים שא’ אוכל והב’ פסולת.

והנה בתוס’ עד. ד”ה היו משמע שאין שייכא ברירה אא”כ א’ אוכל והשני פסולת. אבל ברמב”ם משמע שאין צריך אחד פסולת והשני אוכל. (ע’ פ”ח הי”ב, ובה”ל שיט, א ד”ה ובורר, ובס”ג ד”ה היו שדייק מהרמב”ם). וכן משמע בריטב”א (עד). שהצריך אוכל ופסולת רק בשביל שיהיה שייך החילוק בין אוכל מפסולת לפסולת מאוכל.

ובתה”ד מבואר שבמין אחד ל”ש ברירה, והביאו הרמ”א (שיט, ג), והט”ז סובר דגם במין אחד שייך. ובמ”ב הובא שהאחרונים הסכימו עם הרמ”א.

ולכא’ נראה שלהרמב”ם הגדרה ב’ היא הנכונה. ולתוס’: להט”ז הגדרה ג’, ולרמ”א יל”ע אם א’ או ד’ או ה’.

והנה במ”א (שיט סק”ה) מבואר שעלים שראויים לאכילה ע”י הדחק אין בהוצאתם איסור דאו’, אף שבורר הפסולת מן האוכל, כיון שראויים לאכילה לא הוי פסולת גמורה. וכן נראה לכאו’ בתוס’ קלד., ומדוייק כדבריהם בגמ’ שם. וצ”ע איך ייתכן שמין הראוי לגמרי נחשב “פסולת” משום שכעת אינו חפץ בו, ומין שראוי רק ע”י הדחק אינו “פסולת” (אף שגם בזה אינו חפץ בו כעת שהרי בא להוציאו). ונראה שמוכח מזה דברירה מדאו’ היינו דווקא בב’ מינים, ולכן בב’ מינים שייך ברירה, ואף לתוס’ שצריך אוכל ופסולת כמשנ”ת, כיוון שבא’ רוצה ובשני אינו רוצה – הוי אוכל ופסולת. אבל בעלים שראויים ע”י הדחק כיוון שהכל מין אחד אינו בורר, אף שהוא פסולת. ומה שאם לא היה ראוי אפי’ ע”י הדחק היה ברירה – זה משום שמה שאינו ראוי כלל זה גופא מחשיבו מין אחר לגמרי. העולה מזה שצ”ל כצד ד’ או כצד ה’ (לתוס’, ולהרמ”א ורוב הפוסקים).

והנה הפמ”ג כ’ (במ”ז יב) דכשאינו רוצה לאכול לא זה ולא זה לא הוי ברירה ומיהו אוכל מפסולת אף שאינו רוצה לאכול (ר”ל שניהם) פשיטא דהוי בורר עכ”ד. מוכח דס”ל כהגדרה ה’. והבה”ל שחולק עליו אפשר דמודה דלתוס’ כך היא ההגדרה אלא שחושש לד’ הרמב”ם.

ולכאו’ גם מהיתר סינון ביצה דד’ קלד. וד’ קלט: – קמ. לפי רש”י מוכח כצד ה’. (וע’ ביאור ד’ רש”י בב”ח סו”ס שיט ובמ”א וט”ז שם סט”ו) ולפמש”כ המ”א בשם מ”מ אין ראיה אם כצד ד’ אוה’, ומ”מ מוכח דלא כצד א’ וג’, כלומר שדווקא ב’ מינים.

הטוחן

ברמב”ם (ז,ה) “הטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה”. ובפי’ המשניות (פ’ כלל

גדול משנת אבות מלאכות): “ועניין הטחינה הוא כתיתת החלק הגדול ועשייתו חלקים קטנים”.

ומבואר בתוס’ (קיד: ד”ה אלא) דרק חיתוך לחתיכות קטנות הוי טוחן ולא לחתיכות גדולות. וכן משמע ברש”י (עד: ד”ה דפרים, כמו שדייק האו”ז סי’ ס, והב”י שכא, וכ’ הב”י שכ”מ ברמב”ם).

ולכאו’ מה שצריך חיתוך לחתיכות קטנות דווקא היינו משום דכן היה במשכן, אמנם לפ”ז היה צריך דק כמו שם, וגבי חיתוך ירק לא משמע כן, וגם בסלית סילתי (עד:) לפי’ רש”י, וכן בעושה חלתא (עד:) שכ’ רש”י שעשאן דקות מא’ שתים או שלוש, בכ”ז לא משמע שנהיה דק כקמח, ובמשכן בפשטות טחינת  הסמנים נעשתה דק כקמח.

ונראה שהענין שיעשה מהות חדשה עי חיתוכו לחתיכות, כמו שקמח נעשה מהות חדשה ע”י הטחינה. דהיינו שמשמש לדברים אחרים. וכך בכל דבר צריך לדון אם נעשה דבר אחר ע”י חיתוכו. וסמך לזה ממש”כ התה”ד (נו) דאפשר שמה שמתירו תוס’ חיתוך שאר ירקות (מלבד סילקא) היינו משום שראויים לאכילה בלא”ה, אבל מה שאינו ראוי אלא ע”י החיתוך אסור. ונראה דהביאור שכיוון שעושהו ראוי לאכילה הוי שינוי הדבר לדבר אחר, ולכן הוי טוחן.

הלש

יראים (רעד): “לא לישת קמח לבדה נקראת לישה אלא כל דבר שדרך להמחותו ע”י משקין נקראת לישה”.

בשביתת השבת בפתיחה למלאכת לש אות ח’ כ’: “מלאכת הלש היא לעשות מגופים נפרדים גוף אחד”. ובאג”ט (מלאכת לש ט, יב יג) כ’ שד’ רבי שמלאכת הלש היינו הרכבת הקמח והמים וחיבורם. ולד’ ר’ יוסי ב”ר יהודה מלאכת לש היינו דיבוק חלקי הקמח לעשותם לגוש אחד. ע”ש. ולכאו’ יש ראי’ מד’ הרמב”ם שהגדרת לש היינו עשיית החלקים לגוש אחד שכ’ בפיה”מ באהלות פ”ב מ”ב: “כאשר יולש זה הרקב לא יהי’ כולו מתדבק להיות גשם אחד וכו’ לפי שחלקיו נבדלים קצתם מקצתם והלישה לא יועילהו ולא ישימהו גוף אחד, וזה כמו שאמר בש”ס אפר לאו בר גיבול הוא, ולזה לא יחשב עירובו לישה”. ולכן פסק בסופ”ח מהל’ שבת שאין גיבול באפר וחול הגס וכיו”ב. (ומהראב”ד ושאר הראשונים שחולקים על הרמב”ם אין ראי’ שחולקים על גדר מלאכת לש, די”ל דס”ל דגם כשלא מתגבל לגמרי נחשב גוף אחד ((הוצרכתי לזה למאי  דמ’ בתה”ד נג שהובא בב”י שכא (וכן בבה”ל שכד ס”א משמע כן) ששאר הראשונים שחולקים על הרמב”ם מסכימים עם הרמב”ם בהבנת המושג “בר גיבול”, אבל למאי דמ’ לכאו’ בראב”ד (סופ”ח) דפי’ “בר גיבול” לדעתו היינו שנצרך לו גיבול, ולא שמהני בי’ גיבול – פשוט שאין ראי’ משאר הראשונים שחולקים על היסוד. וע”ע   רש”י יח. ד”ה עפר דמ’ לכאו’ דפי’ “בר גיבול” – שרגילים לגבלו, ולכן הוצרך לומר לטיט של בנין, ודוק, ואכמ”ל.)) ) .

וצל”ע מאי שנא משאר מלאכות חיבור כבונה וכדו’. וראיתי בספר משכן משה סי’ טו שרצה לומר שהחיבור של לישה שונה מבונה בזה שמקום החלקים בעיסה אינו קבוע ואפשר לבוללם ולהעבירם ממקום למקום בעיסה בלי לפרק החיבור. אמנם צ”ע ממגבן שמבואר בד’ צה. שחייב משום בונה, (והוא עצמו הק’ כן שם, ולא תי’). והדרא קשיא לדוכתה, וצ”ע.

ומצאתי בספר מפענח צפונות להר”מ כשר (והוא בירור יסודות הגאון מראגאטשוב) פ”ח סי’ ב: “ובצפנת פענח (דווינסק ח”א סי’ קיא): מ”ש מח’ בבלי (שבת צה.) וירושלמי (שבת ז, ב) אם מגבן חייב משום בונה או משום לש ((ע’ רש”י קלד. ד”:ה מאי שנא דמבואר שעשיית גבינה דומה ללישה (וע’ נשמת אדם יו”ט צג). וע”ש (בע”ב) בפי’ ר”ח דמפורש שגיבון ולישה שווין.))  וכו’ וזה תליא אם זה הרכבה שכינית או מזגית, ע”כ”. ובהמשך שם: “ובמהדו”ת דף ה ע”ג כ’: דהגמ’ שלנו דמגבן חייב משום בונה ס”ל דמגבן לא הוי פנים חדשות, רק בגדר הרכבה שכניית”. מבואר מד’ הצ”פ דהחילוק בין החיבור של בונה לחיבור של לש היינו שלש הוא הרכבה מזגית, ובונה הוא הרכבה שכניית. ולהבנת המושגים הרכבה שכניית והרכבה מזגית אעתיק מש”כ בס’ מפענח צפונות הנ”ל בפ”ח סי’ א: “אבן תיבון ור”ש אבן תיבון בפירוש המלות הזרות מבאר הרכבה מזגית היינו הרכבה בעירוב הנפרדים שהורכב המורכב מהם ובהימזגם עד שתיפסד צורת כל א’ וא’ מהם וכו’, הרכבה שכנית שלא ימזגו הנפרדים אך יושם האחד בצד חבירו, כבית ע”ד משל המורכב מאבנים עצים ורעפים יושם כ”א בצד חבירו ובשכונתו”.

אמנם זה צ”ע לומר שמגבן אינו אלא הרכבה שכנית. וגם לפ”ז צ”ע כמה מקרים שכ’ הפוסקים שזה לישה, וא”א לומר שהם הרכבה מזגית כגון חרוסת (במ”א תעג טז, ובמ”ב שכא סח) וכן קריין (חריין – חזרת) וירקות חתוכים (שמבואר בט”ז שכא יב ובמ”ב סח). ועוד דלכאו’ לפ”ז בדברים שאינם ברי גיבול דמבואר ברמב”ם סופ”ח שאין בזה איסור דאו’  – לכאו’ לפ”ז היה צ”ל אסור  משום בונה.

וראיתי בס’ משכן משה סי’ יג שהעלה צד נוסף שגדר מלאכת לישה אינו חיבור ואיחוד החלקים אלא יצירת עיסה, וכ’ נפק”מ לעניין ב’ עיסות שמחברן לעיסה אחת. וע”ש שכ’ שהבין מהגרי”ש אלישיב שהגדר הוא חיבור החלקים, ומ”מ צריך חיבור שיש בו חידוש, ולכן חיבור ב’ עיסות שוות אינו לישה, וחיבור עיסות שאינם שוות הוי לישה. עכ”ד. ולכאו’ לפ”ז להשיטות שאין איסור בחיבור ב’ עיסות אף שאינם שוות (ע’ אג”מ או”ח ד עד עמ’ קמד גבי עירוב שמנת בגבינה, וע’ ארח”ש פ”ו הע’ כא שכ”ד הגרנ”ק), הם יסברו שגדר המלאכה היינו יצירת עיסה. אמנם אינו מוכרח די”ל דגדר המלאכה היינו חיבור החלקים, ומ”מ כיון שצריך חיבור שיש בו חידוש – כמובא לעיל בשם הגריש”א, ס”ל להני פוסקים דזה לא נחשב חידוש.

האופה – המבשל

שינוי מהות הדבר ע”י חימומו. לכאו’ היה נראה שגדר המלאכה היינו הכנה לאכילה, אבל מצאנו מלאכה זו גם בדברים שאינם מאכלים, כגון שדא סיכתא וארתח כופרא (עד:, וע”ע רמב”ם ט, ו). וגם המלאכה במשכן היתה בישול הסמנים, שאינם מאכלים. ובגמ’ עד: גבי שדא סיכתא לאתונא לפירש”י והרמב”ן ושאר הראשונים שם משמע שהגדר הוא ריכוך, וכן בפי’ המשניות להרמב”ם במשנה דאבות מלאכות בפ’ כלל גדול כ’: “ענין הבישול הוא רפיון העצמים הקשים”. וברמב”ם (פ”ט ה”ו) כ’ בין מרפה הקשה בין מקשה הרך. ובשעה”צ (שיח, ד) כ’ דגם להרמב”ם (ביד החזקה) העניין הוא ריפוי, והקישוי הוא בישול משום שבכל קישוי לפני כן ישנה התרככות. ולכאו’ זה מאד דחוק בל’ הרמב”ם. ובאג”ט (אופה ט) מפרש דהרמב”ם חולק על רש”י שמפרש בסיכתא לאתונא שהבישול היינו הריפוי. (וע”ע פי’ בגמ’ שם במרדכי תלד, ונפסק בשו”ע שא, מו.)

עכ”פ בין אם נאמר דגדר המלאכה ריפוי בדווקא בין אם נאמר הקשיה או ריפוי צ”ע דאשכחן שחימום מים הוי בישול מדאורייתא (ביצה לד.). ואם נימא ריכוך דווקא יקשה עוד איך שייך בישול באופה פת, שזה האב שכ’ במשנה, אא”כ נאמר שגם זה מתרכך קודם, וצ”ע. ואולי צ”ל דגדר בישול כולל ב’ דברים א. ריכוך (ואולי גם הקשייה). ב. הכנת דבר לאכילה ((כעין זה (שיש ב’ גדרים במלאכה אחת) הובא במלאכת בונה מהאבן האזל, ובמלאכת זורה מהאבי עזרי.)) . (והשיעור של הכנה לאכילה היינו כמאכל בן דרוסאי).

אמנם יותר נראה לענ”ד שהכל גדר אחד, והיינו שינוי הדבר והבאתו למצב אחר ע”י חימומו, וכדלעיל. וזה בין אם מקשהו, בין אם מרככו, בין אם עושהו ראוי לאכילה או לשתיית חמין. ומש”כ רש”י ושאר הראשונים (בד’ עד(: גבי סיכתא דאתונא דדווקא משום הריכוך הוי בישול י”ל דמה שמתחזק אינו נחשב שינוי מצב ממה שהיה לפני הכנסתו לתנור, שלפני כן היה ג”כ קשה, והתחזקות מועטת אינו מצב חדש, ומה שהשתנה מצבו ממה שהיה באמצע דהיינו משעה שהתרכך – זה לא סיבה להחשיבו מלאכה דצריך שינוי מהמצב שהיה לפני עשיית המלאכה. (ואפשר שלהרמב”ם א”צ שינוי מלפני המעשה בדווקא, אמנם לפמשנ”ת אין הכרח שהרמב”ם חולק על שאר הראשונים).

איברא דגדר זה אינו כפי’ המשניות להרמב”ם שהבאתי לעיל, אלא שבפשטות ביד החזקה (ט, ו הנ”ל) מבואר דלא כהפיה”מ. אולם מדברי השעה”צ (שיח ד הנ”ל) מבואר דלא כדברינו, ולדבריו אין סתירה ברמב”ם.

 

הגוזז

“עיקר של גוזז, גוזז צמר או שיער מעל בהמה וחיה” (יראים רעד, סמ”ג ל”ת סה, סמ”ק רפא). להבנת החילוק בין גוזז לקוצר נביא את דברי הרמב”ן (עד:) שכ’: “לאחר שחיטה שייך נמי גזיזה (ר”ל דשייך מלאכת גוזז גם בגוזז מבהמה מתה) ((אבל ביראים (רעד) והסמ”ג (ל”ת סה) והאו”ז (סג) משמע שדווקא גוזז מחי הוי גוזז.)) , דלאו משום עוקר דבר מגידולו דנימא דחייב עליה מחיים ולא לאחר שחיטה דא”כ היינו קוצר, דקצירה איננה רק בגידולי קרקע”. מבואר דבגוזז א”צ עקירת דבר מגידולו.

וצריך לדעת איזה חיתוך נכלל במלאכת גוזז, ונראה דדווקא תלישה של דבר השייך לגוף (של אדם או בע”ח). [כגון צפרניים ושיער בדף צד: ומבואר ברמב”ם (ט, ח) דמשום גוזז].

תלישת דבר שהוא חלק מהגוף ע’ אבני נזר או”ח קלא (באג”ט סי’ קצב) דאינו בכלל גוזז.

 

המלבן

עניינו ניקוי, אמנם מצאנו שמותר להדיח כלים בשבת (קיח., וע”ע מ”ב שב, מא שבכלי עץ אין שום חשש כיבוס). וכ’ האבנ”ז (קנז, ובאג”ט סי’ א, אות ד): “דאין כיבוס אלא במוציא לכלוך שמובלע בתוכו, וכמש”כ בלבוש (שב, א) וז”ל אבל להסיר הנוצות מן הבגד בשבת מותר שאין זה דומה לליבון שאין הנוצות תחובין בתוכו כמו המים והעפר, ע”כ, וכן משמע בריב”א שהביא הב”י שב וז”ל ולא לצחצוח וכיבוס, וצחצוח היינו להוציא הבלוע, וע’ ברש”י אסתר ב,ג, וכן משמע לי מדמותר הדחת כלים בשבת ואין בהם משום ליבון, ואין לומר משום דבמשכן לא היה ליבון כ”א בבגדים, שהרי כל המלאכות מחורש עד אופה לא היה רק בסמנים, ומ”מ חייב בכל הדברים. א”ו משום שליבון שהיה במשכן  בבגדים אינו דומה להדחת כלים, דבבגדים מוציא הלכלוך מתוכם, משא”כ בהדחת כלים, וכו’. וכיון דעור אינו בולע כלל אין בו חיוב ליבון”. עכ”ל האבני נזר. וע”ע שש”כ פט”ו הע’ כד שדן לומר שבניילון שאינו בולע כלל אין ליבון אף בשפשוף (וכ”כ באור לציון ח”ב כד, ו).

ועפ”ז אפשר להבין הסוגיא בד’ קמז. שאינו ליבון בשאינו מקפיד, דעיקר מטרתם היתה להסיר הלכלוך החיצוני שעל הבגד. וע”ש ברשב”א והע’ הגרמ”מ קארפ על הרשב”א בדפוס אורייתא. [ואולי אפשר ליישב בזה את הט”ז מקו’ המ”ב שב, לו ובבה”ל שם (ס”ז ד”ה דהוי).]

וע”ע בבה”ל שב ס”א סד”ה עליה דמלבן היינו דווקא בניקוי לגמרי, ולא שמסיר מקצת הלכלוך. וע”ע בשעה”צ שב מא ((ובעיקר קו’ הרע”א שתי’ השעה”צ שם שהק’ סתירה מרש”י קמא. לקמז. אם יש ליבון מדאו’ בלי מים –  ע”ע במרומי שדה קמא., ובשו”ת דובב מישרים סא, ב.)) .

המנפץ

הפעולה היא הפרדת חוטי הצמר המסובכים זה בזה. (ע’ ב”ק צג: ברש”י ד”ה נפציה וד”ה סרקיה דהיינו סירוק ביד, וכן במאירי במשנה בדף עג. מבואר דהוי סירוק, וע’ תפארת ישראל שם שפי’ שהצמר הדבוק יחד מפרידו ביד או במסרק).

וצל”ע בגדר המלאכה, דאם נפרש שגדרה הפרדת חוטים היה צריך להיות איסור להפריד שערות בשבת, ומפורש ברא”ש (פ”ו ז) שמותר, ונפסק בשו”ע (סו”ס שג). וגם במסרק לא נאסר אלא שמא יתלוש שערות (ריב”ש שצד, שו”ע סו”ס שג). וצ”ע מאי שנא מסירוק צמר.

ובאבני נזר או”ח קע (באג”ט סי’ יד) כ’ “ונראה לי משום דמלאכת הניפוץ הוא כדי שיהיה ראוי לטווייה וכו’, ולפ”ז י”ל דאם אין מנפצם כדי לטוות לא הוי מלאכה כלל”. ולפ”ז יישב בהמשך הקושיא הנ”ל מסירוק שערות. ולכאורה ר”ל דגדר המלאכה היינו עשיית סיב ולא הפרדה.

ובהמשך דברי האבנ”ז כ’: “עוד יש מקום לומר ע”פ מה דמשמע בב”ק צג: דניפוץ הוא ממלאכת הליבון, ע”ש דכן משמע להדיא. וצ”ל דמ”מ חשיב ליה במתני’ בשתים המלבנו והמנפצו כמו זורה ובורר וכו’, אולם דבר זה חידוש גדול ולא ראיתיו בשום פוסק, ומד’ הרמב”ם וכו’ לא משמע הכי וכו’, וסוגיא דב”ק צ”ע וה’ יאיר עיני.”

אמנם בסי’ קעא (באג”ט טו) כ’ האבנ”ז תי’ אחר על הקושיא מסירוק שערות, ולפי דבריו שם נראה דגדר המלאכה הפרדת סיבים המסובכים זה מזה. ((בשע”ת או”ח סי’ ח סק”ט כ’ דאין להפריד בשבת חוטי הציצית, וע’ כף החיים (ח, ל) שהביא מחלוקת  בזה, ולכאורה היה נראה שטעם האוסרים משום מנפץ, אמנם עיינתי בגן המלך שהביא שם הכה”ח וטעמו משום מתקן מנא, ושאר הספרים שהובאו שם לא היו תחת ידי.)) (ולא דמי  לבורר ששם מעורב ולא מסובך, וגם י”א דדווקא ב’ מינים או אוכל מפסולת כמבואר במלאכת בורר.)

נמצא דיש ג’ הגדרות למלאכת מנפץ: א. עשיית סיב. ב. ניקוי. ג. הפרדת המסובכין.

הצובע

יתבאר להלן עם כותב.

הטווה

לכאורה היה נראה דגדרו עשיית חוט. (ומש”כ הרוקח שהובא בח”א כה, א ששוזר חייב משום טווה היינו ג”כ עשיית חוט שנעשה חוט עבה יותר שזה חלק מעשיית חוט.)

אמנם ברמב”ם (ט, טו) כ’ “העושה את הלבד ה”ז תולדת טווה”. והראב”ד שם כ’: איני מכיר טווייה בעשיית הלבדין לפי שהוא לוקח הצמר ושוטחו ע”ג בגד ונותן מוך על מוך עד שנעשה עבה ומטפיחו במים וכורכו עם הבגד ומהדקו עד שמתחבר ומתקשה ונעשה הלבד מאליו, ואם זה החיבור קורא לו טווייה איני יודע. ונראה יותר שהוא מגבן שהוא תולדת בונה” ((המהרלב”ח (כג) כ’ שהוא מסופק אם יצא הדבר מפי הראב”ד, כיוון שהמ”מ והמ”ע לא הזכירו השגה זו. (וגם הכ”מ לא הזכירו.))) . (וע’ נשמת אדם כה, א, ומנח”ח.)

ונראה שנחלקו הרמב”ם והראב”ד בגדר מלאכת טווה, דלהראב”ד י”ל כנ”ל שהוא עשיית חוט, ולהרמב”ם שמחייב בעשיית לבד א”א לומר כן, אלא צ”ל כמש”כ בשו”ת מהרלב”ח סי’ כג וז”ל: “מלאכת הטווייה היא קיבוץ החלקים הקטנים שבצמר או בפשתן, וגם העושה הלבד ככה עושה”. (וע”ש מדוע לא דמי לאריגה).

אמנם צ”ע מ”ש מבונה שעניינו גם קיבוץ חלקים [כמש”כ הרמב”ם (ז,ו) ויובא להלן במלאכת בונה]. ובמעשה רוקח כ’ ג”כ הגדרת המהרלב”ח הנ”ל, וכ’ לחלק מבונה: “שהבונה דרכו לחבר הגופים הגסים, ואף זה לא בחיבור גמור”. וצ”ע ממגבן (צה. וברמב”ם הנ”ל). (ולומר דטווה היינו דווקא חיבור לעניין בגד – צ”ע מדוע לא נאמר שבונה היינו דווקא חיבור לעניין בית). ((ובאמת יש עוד כמה מלאכות מלבד טווה ובונה שהוזכרו שעניינם חיבור הנפרדים, וצל”ע מ”ש הני מהני: אורג (פיה”מ פ”ז), תופר (ע’ רמב”ם י, יא, ובה”ל שמ יד ד”ה ה”ז), קושר (ע’ רמב”ם י, ח דפותל חבל הוי קושר), מעמר (לד’ הרמב”ם שהובא במלאכת מעמר), (גבי מעמר ע’ מ”א שמ יז.)))

בדף צד: יש הו”א שפוקסת משום טווה, ע”ש רש”י ותוס’, וללשון ב’ ברש”י מובן אם נאמר דהגדר הוא עשיית חוט.

 

האורג

בפיה”מ (פ”ז): “עניין האריגה קיבוץ החלקים הנפרדים ודיבוקם, והכנסת קצתם בקצתם”. וצ”ע לפ”ז מ”ש מטווה לפמש”כ לעיל בד’ הרמב”ם גבי טווה. וז”ל שו”ת מהרלב”ח כג: “ושאינו דומה לאורג הוא בזה האופן כי מלאכת האריגה נעשית אחר הטוויה וההנסכה, והעושה הלבד (– שחייב משום טווה) עושה אותו מיד בעוד שחלקי הצמר או הפשתן הקטנים הם נפרדים, וא”כ אינם דומות כלל אלו המלאכות”.

 

הפוצע

יש כמה שיטות ראשונים מהי הפעולה של פוצע: רש”י (עג.) כתב: “מנתק, פעמים שיש בחוטין יותר מדאי  ומנתק מהן ומקלישן לצורך”. והרמב”ם (ט,כ) כתב: “בוצע הוא המפריד את הארוג, בין שהוציא הערב מן השתי או שהעביר השתי מעל הערב ה”ז בוצע” ((המ”מ כ’ שד’ רש”י כד’ הרמב”ם.)) . והראב”ד שם כ’: “ואנו מקובלים בוצע כמו פוצע, והוא לשון חיתוך שחותך ב’ חוטין, אחר שהשלים אריגתו חותך את הארוג מן המשוייר שבמסכת”. והר”ן (לא: מד’ הרי”ף) פי’ בשם הרא”ה: “כשחוט אחד ניתק פוצע ראשיהן ושוזרן ביד עד שיהא נארג”.

ומד’ הרמב”ם נראה דפוצע הוא היפך האורג, ולפ”ז לפמש”כ למעלה שאורג היינו קיבוץ חלקים, פוצע היינו הפרדת הקיבוץ. (ע’ מרכבת המשנה פ”י הכ”ד, וע’ אורחות שבת פי”א הע’ לא). אומנם לשאר הדעות אין זה הגדר.

הקושר

יל”ע בגדר מלאכת קושר האם גדרה חיבור ב’ דברים, או עצם יצירת קשר. ואי נימא דדווקא חיבור יל”ע האם דווקא שעצם הקשר מחבר, או אף בקשר שנגרם על ידו חיבור, כגון שעושה קשר בחוט או רצועה בראשם בלי לקשרה לשום דבר, ועי”ז אינו יוצא החוט ממקומו (כגון בקשר שעושים בחוט תפירה).

במרכבת המשנה פ”י ה”ט הביא קושיית הרמ”ך (שהובא בכ”מ שם) מדוע בתופר ב’ תפירות אינו חייב גם משום קושר דצריך לעשות קשר בראש החוט כדי שיתקיים. ותי’: “דאין עניין לקשירה זו דתפירה למלאכת קושר שכל עיקרה שהוא קושר ומחבר ב’ דברים נפרדים”, (וע”ש עוד מש”כ בזה). וזה כמש”כ למעלה דלא סגי בחיבור, אלא דווקא שהחיבור נעשה ע”י הקשר עצמו.

אמנם באורחות שבת (פ”י הע’ א) הובא שבספרו שולחן עצי שטים סי’ ג’ חזר בו בעל מרכבת המשנה וכתב דא”צ חיבור בעצם  הקשירה, וגם קשר בראש חוט התפירה הוי קשר משום דעי”ז מתחבר החוט לבגד. (ומ”מ פשוט לו שצריך חיבור). וז”ל השולחן עצי שטים: “ובספר מרכבת המשנה ביארתי דעיקר מלאכת קושר שקושר ומחבר ב’ דברים יחד, אבל הקושר קשר א’ בחוט יחידי אין זה קושר, ע”ש, מיהו הא ודאי דאם יעשה קשר אחד בראשו שלא יינתק מן הבגד חייב משום קושר שהרי ע”י קשירה זו מחבר החוט לבגד”.

וכן משמע ברש”י קיב. ד”ה באושכפי “כשתוחב הרצועה במנעל קושר קשר מתוכו שלא תוכל לצאת”, והרא”ש שם מפ’ ד’ רש”י “שהרצען מכניס הרצועה בנקב שבמנעל וקושר קשר א’ בסוף הרצועה שלא תצא הרצועה מן הנקב”. משמע שהקשר עצמו אינו מחבר ואעפ”כ הוי קושר, כד’ השולחן עצי שטים.

וכן משמע ממש”כ היראים (רעד) והסמ”ג (הובא ברמ”א שיז ס”א) דקשר בראש חוט א’ הוי קושר, ובזה בדרך כלל אין הקשר עצמו מחבר ב’ דברים . [אא”כ נעמיד שבא לחבר את החוטים שמהם עשוי החבל זה לצד זה (או סיבי החוט), ודוחק. (ובמשנת השבת כ’ לדחות ראי’ זו דמחבר חלק של החוט  לחלקו האחר. וצל”ע בזה)]. אבל א”א להוכיח מזה דא”צ חיבור כלל, די”ל דמסתמא אם עושה קשר מטרתו כדי שלא יצא וכדו’, והוי חיבור כד’ השע”ש. (וכן מוכח מקו’ הרמ”ך שהביא מרכבת המשנה הנ”ל).

ובעיקר הך מילתא אם צ”ל קשר של חיבור דווקא באבנ”ז סי’ קפ כ’ דכיון דקשירה שהיתה במשכן היתה לחבר – פטור. (ומבואר שם דאף למ”ד משאצל”ג חייב). ואח”כ כ’ דמה שמבואר בשו”ע סי’ שיז דקשר בראש חוט א’ הוי קשר – נראה דמיירי בנתחבר ע”י זה הקשר וכו’, וע”ע שם באות י’ שהעלה צד דמה דבעינן קש”ק היינו משום דבלא”ה אינו חיבור.

ובאג”מ או”ח ח”ב סי’ פד ד”ה והנה הק’ מדוע תופר לא חייב משום קושר ותי’ דמלאכת חיבור דקושר הוא דווקא בחיבור ב’ דברים זל”ז ותופר היינו חיבור להיות ב’ הדברים דבר אחד. חזינן דס”ל דמלאכת קושר היינו החיבור. והוסיף הגדרה דדווקא חיבור שאין מטרתו להפוך את ב’ הדברים לדבר אחד.

וכעי”ז בערוך השולחן (שיז, יח): “ואם תשאל דא”כ קושר ותופר אחת הם דהא גם קושר מחבר הדברים זל”ז, דאינו כן דחיבור דקשר ראוי להתירו ולהשיבו לקדמותו, משא”כ בתופר ומדבק שכשירצה להשיבם לקדמותם בהכרח לקלקלם ולקרוע זה מזה משא”כ בקושר”.

[ובארחות שבת (פ”י הע’ א) כ’ שמפשטות הראשונים שנקטו שקשר בראש חוט א’ הוי קשר, וכן מקו’ הרמ”ך משמע שא”צ חיבור כלל (ונפק”מ דלפ”ז יש להחמיר בקשר לנוי.) וזה משום שתמהו שם על סברת השולחן עצי שיטים דחיבור שאינו בעצם הקשר ג”כ הוי חיבור, אבל לסברת השע”ש אין ראי’, וכד’ האחרונים הנ”ל]. וע’ מש”כ במלאכת מתיר.

המתיר

כיון שהמלאכה היא המלאכה ההפוכה מקושר נראה שתלוי בהגדרת קושר דאם גדר קושר חיבור  – גדר מתיר ניתוק החיבור, ואם גדר קושר יצירת קשר – גדר מתיר ביטול הקשר. והנה במ”א (שיז, יא) כ’ דאין לחתוך חוט שקושר דבר אם עשוי להיות קיים משבת לשבת, וציין לס”א (דשם מבואר דקשר משבת לשבת הוי קשר של קיימא מדרבנן). ומוכח מזה דגדר מתיר היינו ניתוק החיבור שהרי בחיתוך החוטים אינו מבטל הקשר, אלא רק את החיבור. והחזו”א (נב, יז) כ’ על ד’ המ”א הללו “אינו מובן דמ”מ הניתוק הוא דרך השחתה ולא מכה בפטיש ולא בונה כיוון שתשמישו בקשירה והתרה”. ונראה דס”ל דגדר מתיר היינו ביטול הקשר, ומשו”ה מקשה כך. ולכאו’ לפ”ז גם בקושר יסבור שגדר המלאכה היא יצירת קשר, ודלא כהאחרונים דלעיל.

והנה התוס’ בד’ עג. ד”ה הקושר הסתפקו אם במתיר יש דין ע”מ לקשור כמו סותר ומוחק וכדו’. [והרא”ש פ”ז סי’ ו כ’ דרק בע”מ לקשור חייב, והרמב”ם ס”ל דחייב גם באינו ע”מ לקשור. (וע’ בה”ל שיז ס”א ד”ה דינו).] ולכאו’ הספק הוא אם מלאכת מתיר הוא מלאכת תיקון או מלאכת קלקול, (מלאכה חיובית או שלילית) [ע’ תפארת שמואל על הרא”ש (בפ”ז) אות ז’ שתמה על הרא”ש שכ’ שצריך ע”מ לקשור דמלאכת מתיר היא מלאכת תיקון]. ולכאו’ שאלה זו אם מתיר הוי מלאכת תיקון תלוי’ בחקירה הנ”ל דאם המלאכה היא הפרדה פשוט שאינה מלאכת קלקול, ורק אם המלאכה היא ביטול הקשר יל”ע בזה. א”נ שזו גופא מחלוקת הראשונים וספק התוס’ אם לומר כהצד דגדר מתיר ניתוק החיבור או כהצד דביטול הקשר. ולפ”ז יוצא לכאו’ שגם מה שנקטנו לעיל דבקשר הגדר הוא חיבור – צל”ע בזה טובא (עכ”פ לד’ הרא”ש, והר”ח – לתוס’ עג.). (ואין לפ’ הצד דצריך ע”מ לקשור דהיינו בשביל שתהי’ מלאכה הצריכה לגופה, דלא משמע כן בתוס’).

התופר

גדר המלאכה חיבור, דברמב”ם (בפ”י הי”א) כ’ דמדבק ניירות או עורות הוי תולדה דתופר. וכן מבואר במרכבת המשנה (י, יא) שכ’ דהחילוק בין תופר לקושר היינו דתופר היינו חיבור ע”י דבר אחר, וקושר חיבור ב’ דברים בעצמם בלי דבר שלישי המחברם. (הוא בא לבאר מדוע הרמב”ם כ’ דדיבוק ניירות הוי תולדת תופר, וז”ל: “ומדמה לה רבינו לתופר שהוא מחבר דברים נפרדים ע”י השלישי שהוא החוט, וכה”ג בנידון דידן ע”י קולן של סופרים, משא”כ קושר”.) וכן מבואר באבני נזר סי’ קפ (באג”ט כד) אות ה וז”ל: “בקושר ותופר דעניין שניהם לחבר שני דברים”, וע”ש. ובאג”מ או”ח ח”ב סי’ פד נקט ג”כ דעניין תפירה היינו חיבור, וכ’ חילוק אחר בין תפירה לקשירה דתפירה היינו שעשאם לאחד, משא”כ קשירה שנשארו ב’ דברים רק מחוברים, ואח”כ כ’ דדווקא חיבור שנעשה דבר אחד כ”כ שכשרוצה לחלקם צריך קריעה, ע”ש בהרחבה. וכעי”ז בערוך השולחן (שיז, יח) הבאנו לשונו במלאכת קושר. (וע”ע באורחות שבת פי”א הע’ א’ מש”כ לחלק בין תופר לקושר דתפירה שייכא ביריעות, וקושר בחוטים וחבלים).

 

הקורע

לכאו’ לפי מה שנתבאר לעיל דגדר תופר היינו חיבור, א”כ נראה מזה דגדר קורע הייינו הפרדה באופן של קריעה ((ע’ בד’ מח: שהק’ הגמ’ ממגופת חבית לפותח בית הצוואר, ולד’ הרמב”ם (פ”י ה”י) דמ’ דפותח בית הצוואר משום קורע – צ”ב (וכבר הק’ כן הרמב”ן במכות ג:), ולפמש”כ דקריעה היינו הפרדה יל”פ דהקשו דמדאינו סותר ש”מ שאינו חיבור, וא”כ ה”ה גבי קורע. (וע’ אפיקי ים ב ד ו.))) . ובשו”ע הרב (שמ, יז) כ’ דדווקא קריעה של דברים נפרדים שנתחברו הוי מלאכת קורע, ולא קריעה של דבר שהוא אחד מתחילת ברייתו כגון קריעת עור. ולכאורה ה”ט דגדר המלאכה היינו הפרדה, וס”ל דלא אסרה התורה הפרדה בדבר שהוא אחד – להפריד חלק מחלק, אלא דווקא בב’ דברים שמפרידים א’ מהשני. ובבה”ל שמ סי”ג (ד”ה אין) כ’ דא”א לומר כן דמפורש בירושלמי ששייך קריעה בעור (ולפ”ז צ”ל דגם להפריד ב’ חלקי דבר אחד הוי הפרדה).

[וע’ בה”ל שמ סי”ד (סוד”ה ולא) שכ’ “דלא שייך שם קורע כי אם כשהוא מקלקל בעת  הפעולה, אלא שהוא מכווין בשביל איזה תיקון וכו’ לאפוקי פותח בית הצוואר דמשוי לי’ מנא בגמר זה ע”י הפתיחה גופא אין חל ע”ז שם קורע כלל (וזה לרש”י, אבל להרמב”ם הוי קורע, כמבואר בריש דבריו).]

הצד

יל”ע אם גדר צידה שלילת חירותו של הניצוד, או הכנסתו לרשות הצד. (נפק”מ כגון שתפס הבע”ח במצודה במקום שלא יוכל להגיע לשם לעולם). ולכאו’ יש לפשוט ממש”כ בגמ’ (קו:) דאין איסור צידה מדאו’ בצידת צבי זקן חולה וחיגר, ובפשטות משמע שלא מיירי דווקא באינו יכול לזוז כלל, ומסתבר דלא נחשב משולל חירות, ומה שנקרא ניצוד היינו משום דגם לפני שתפסו הוי תחת ידו, ואין בפעולה הכנסה לרשות, ומוכח שגדר צידה היינו הכנסה לרשותו. וכן מוכח ממש”כ בגמ’ גבי חגבים דאם מקלחות ובאות פטור, לאלעזר בן מהבאי (אא”כ נימא דבזה גופא נחלקו רבנן). ורש”י פי’ גבי צבי סומא וישן דאינו צידה משום דעבידי לישמט כשמרגישין יד אדם, משמע דאם לא היה יכול לישמט מהאדם הבא לתופסו היה נחשב ניצוד, ואם גדר צידה שלילת החירות – לא מסתבר דצבי ישן נחשב משולל חירות. וע”ע תוס’ רי”ד חגיגה יא. דאין איסור צידה בבע”ח שמהלכים לאיטם ואינם יכולים לברוח (הביאו הגרשז”א בהערות לשש”כ פכ”ז הע’ קמה ((ומש”כ בארח”ש פי”ד הע’ כא עמ’ תכ שרבינו ירוחם חולק – צ”ע, דמש”כ רי”ו תולעים – ייתכן שיש תולעים שקשה לתופסם (וזה שיש צידה בתולעים כבר כ’ ברש”י קז.), וחלזונות – בגמ’ עה. מבואר צידה בחילזון של תכלת, והוא כמין דג כמבואר בראשונים, ואינו שבלול, ועקרבים – ג”כ מבואר ברש”י קז. ואף אם הולכים לאט – מ”מ כיון שנושכין א”א לצודן בלי מאמץ או מצודה (או מומחיות).)) ).

אמנם מד’ הב”ח ריש סי’ שטז נראה דנחלקו בזה רבנן ור’ יהודה במשנה, דהנה במשנה קו. מבואר דבצד צפור לבית פטור, ופי’ רש”י שיוצא לו דרך חלונות. ותמוה דהגמ’ מעמידה את המשנה בצפור דרור שדרה בבית כבשדה, ופירש”י שנשמטת מזרית לזוית, משמע שמשום שבתוך הבית אינה ניצודית, ולא משום שיוצאה מחוץ לבית. וכ’ הב”ח דהדבר תלוי במח’ רבנן ור’ יהודה שנחלקו גבי צידת צבי לגינה וחצר, דרבנן מחייבים ור’ יהודה פוטר, וטעמו דר”י דבחצר וגינה יכול לברוח [ופי’ באבנ”ז סי’ קצ (באג”ט לד) דייסרך בכחלים ויצא], וד’ רבנן דאינו תלוי ביכול לברוח אלא בקשה לתופסו, ולכן בחצר וגינה הוי צידה דקל לתופסו (ר”ל דצבי בגינה אם יבוא לתופסו מיד – יוכל לתופסו בקל, אבל אם יישאר הצבי בגינה זמן מה, בסוף ימצא הצבי דרך לצאת אל מחוץ לגדר, ולכן הוי קל לתופסו, אבל יכול לברוח), והשתא דנתברר לן דנחלקו רבנן ור”י אם צידה תלויה ב”אין יכול לברוח” או ב”קל לתופסו”, יש ללמוד מזה דחולקים רבנן ור”י גם במכניס ציפור לבית שחלונותיו סתומין, דלרבנן דתלוי אם קל לתופסו ל”ה צידה, אבל לר”י דתלוי אם יכול לברוח הרי כשמכניסו לבית סגור אינו יכול לברוח, והוי צידה. ולכן הגמ’ דקאי כרבנן נקטה דהפטור דצפור לבית משום דמיירי בציפור דרור שנשמטת מזוית לזוית, ורש”י שאמר הטעם שיוצאת דוך חלונות היינו לר’ יהודה. עכ”ד הב”ח. וכ”נ מד’ הט”ז (שטז, א). (וע’ פנ”י ביצה כד. ביאור אחר בד’ רש”י).

ויל”ע מנא לי’ לרש”י (אליבא דהב”ח) לומר שר”י שחולק על רבנן לקולא וס”ל דלא סגי בקל לתופסו להיחשב צידה – יחלוק על רבנן גם לחומרא לומר שסגי באינו יכול לברוח, דילמא לר’ יהודה בשביל להיחשב צידה צריך גם אין יכול לברוח וגם קל לתופסו, דאז הוא ניצוד לגמרי.

ויתכן דנידון זה אם צידה תלויה ביכול לברוח או בקשה לתופסו תלויה בחקירה הנ”ל דאם גדר צידה שלילת החירות מסתבר דתלוי אם יכול לברוח שבזה נשללה חירותו, אבל אם גדר צידה הכנסתו לרשותו מסתבר דתלוי אם קל לתופסו. ונמצא שנחלקו רבנן ור”י בגדר צידה בחקירה הנ”ל, ולכן אין מקום לומר שר”י יצריך שני הדברים, שטעם ר”י גבי צבי אינו משום שמיקל שצריך צידה גמורה, אלא דס”ל דגדר צידה היינו שלילת חירות, ולכן גם לקולא ס”ל הכי.

 

השוחט

גדר המלאכה היינו הוצאת נפש מן החי. כמבואר בתוס’ עה. (ד”ה כי) דהחובל בבע”ח חייב משום שוחט משום שנטילת הדם היינו נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש. (ובסוף דבריהם כ’ דאין לפרש דהיינו משום שמחליש את הדבר שחובל בו). וכ”ה ברמב”ן (קז. במתני’) . וברמב”ם (ח א) מבואר דדוקא הורג ממש הוי שוחט, ועל הוצאת דם חייב משום דש. ובתוס’ רי”ד פ’ האורג (אות ג, דף קו. ד”ה תני) כ’: “דחובל הוי תולדה דשוחט, דכיון דחבלה לא הדרא לעולם כדהוית – מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא”. ובאבני נזר קצח הביא ד’ התורי”ד,  וכ’ שכ”ד הרמב”ם בפיה”מ. ולענ”ד יש לדייק כן גם ברש”י קז: ד”ה אלא ככושי. ולשטה זו נראה דהגדר הוא עשיית  חבלה שאינה חוזרת, ולא הוצאת נפש כד’ התוס’ והרמב”ן.

המפשיט

בד’ קיז. מבואר דהיא מלאכה בעור ולא בבשר, דאם נעשה לצורך הבשר ולא קבעי לי’ לעור הוי דבר שאינו מתכוין, ובתוס’ שם ד”ה דשקיל כ’ דאם אינו מפשיט כשיעור חשיבות עור יחד אינו מלאכה (כשחותך העור בחתיכות קטנות).

ובהמשך ד’ התוס’ כ’ דהפשט  חלקי (שחלק מהעור נשאר מחובר) אין בו איסור. וכ’ ר’ ישעיה פיק ברלין בהפלאה שבערכין (שבס’ הערוך ערך ברז א’) “דהא מלאכה דהפשט מעורות תחשים גמרינן לה, וגבי עורות תחשים דהיו נצרכים לאוהל, וכל כמה דהי’ מחובר לבשר לא נעשית מלאכתן, לפ”ז כשמפשיט הפסח רק עד החזה, וכל השאר עם אותו עור הנפשט עדיין מדובק בבשר אינו עובר במלאכה דאורייתא”. מזה נראה דגדר המלאכה ניתוק העור מהבשר (לפי מש”כ לעיל דהמלאכה היא בעור הכוונה לא ניתוק בעלמא, אלא הבאת העור למצב שהוא מנותק מהבשר ועי”ז ראוי לשימוש). [וע”ע יראים (רעד) “מפשיט לא מחייב מדאו’ אא”כ מפשיט מאותו עניין שיהא העור ראוי, שכן דרך מפשיטין, וכך היה הפשט בבהמות המשכן”.]

המשרטט

עשיית קו כדי לכווין עי”ז את הפעולה שיעשה אח”כ. (שעה”צ שמ נד).

המעבד

בפי’ המשניות להרמב”ם (פ”ז): “עניין העיבוד חיזוק הדברים הרפים כדי שלא ייפסדו מהרה”. אמנם צ”ע דממש”כ הרמב”ם (יא ו) דבכלל עיבוד הדורס על העור עד שיתקשה או המרככו לכאו’ משמע דלאו דווקא כדי שלא ייפסדו אלא ה”ה שאר תיקון. [ולכאו’ לפ”ז צ”ע מדוע שדי סיכתא לאתונא (עד:) לא יתחייב משום מעבד כיוון שמתחזק, וכעי”ז ק’ בתנור (שם) שעל חזוקו חייב משום מבשל ולא משום מעבד. וייתכן ששם אינו חיזוק משמעותי, או שאינו תיקון בעצם החומר אלא רק הוצאת המים ממנו, ועוי”ל לפי האחרונים שסוברים שכשאין ב’ תוצאות א”א להתחייב ב’ על מעשה א’. ומ”מ צ”ע מהפיה”מ, וכנ”ל.]

הממחק

החלקת משטח, כגון הסרת שערות מן העור (רש”י עג: במשנה ורמב”ם יא ה), או החלקת תחבושת על המכה (עה: הממרס רטייה, ורש”י שם). וע”ע במשנה קמו. וברמב”ם יא ו.

המחתך

חיתוך בהקפדה על מקום מסוים.  כן מוכח ממש”כ בדף עד: שחיתוך עצים הוי מחתך אם מקפיד על המידה (וכ”ה ברמב”ם יא ז).

ואין הכוונה הקפדה על המידה בדווקא, דה”ה אם מקפיד על מקום מסויים משום שעד שם הוא רך וראוי לשימוש, כמש”כ רש”י עד: (ד”ה משום מחתך) דקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי. וכן הוכיח מסוגיא זו באורחות שבת פי”א בהקדמה למחתך (עמ’ שס שסא).

הכותב – הצובע

להבנת גדרי מלאכות כותב וצובע צריך להבין החילוק ביניהם. בקהילות יעקב (סי’ מ) כ’ ג’ ביאורים: א. עניין צביעה שהעין נהנית מהמראה, ועניין כתיבה היינו שנהנה מידיעת תוכן הכתב. ב. עניין צביעה היינו עשיית תיקון בדבר הנצבע שמשבחו ומייפהו, ומלאכת כותב הוא איפכא שהדבר שנכתב עליו הוא משמש לאותיות. ג. גדר כותב שיהיו האותיות על הקלף או הנייר, ואינו מתכווין שיכנס הדיו לתוך הקלף, ועניין הצובע שגוף הדבר יקלוט הצבע בעצמותו שיהא נראה שזהו מראה של גופו. ושם הק’ על כל הביאורים, ע”ש, ואיני מעתיקו מחמת האריכות, רק אעתיק המקורות שעליהם ביסס דבריו: 1. ירושלמי פ’ כלל גדול (נא.) הצר צורה והשני צובע אותה   –  הראשון חייב משום כותב והשני משום צובע.  2. רמב”ם (יא יז) רושם רשמים וצורות בכותל כדרך הציירים חייב משום כותב. 3. בדף עה: משמע שצר צורה בכלי חיובו רק משום מכה בפטיש ולא משום צובע וכותב.

ונראה שכל הדברים הללו היינו דווקא להשיטות שכוחלת משום כתיבה, (ע’ בדף צה. בעין משפט אות א), אבל להשיטות שכוחלת משום צביעה (כהגירסא שלפנינו בדף צה. וכד’ הר”ן בחידושיו, והשו”ע שג כה) החילוק פשוט שכותב היינו כשהמטרה היא הצורה, וצובע היינו כשהמטרה הינה לשנות הצבע (כגון מאדום לכחול), ולא לצורה. ובשולחן שלמה שמ יא ד (עמ’ שיד): צ”ע הרי בכל כותב הוא גם צובע, וראיתי בתולדות שמואל מלאכת צובע שכ’ שלא מחיייבים משום צובע מפני שכוונתו רק על תוכן הדברים ולא על הצבע”. וע”ש עוד.

הכותב

במתני’ קג. “הכותב ב’ אותיות וכו’ אמר ר’ יוסי לא חייבו ב’ אותיות אלא משום רושם”. ופי’ רש”י “סימן שהיו עושין בקרשי המשכן וכו’ ואתא ר’ יוסי למימר דאפי’ לא כתב אלא רשם ב’ רשימות בעלמא לסימן חייב”. וצ”ע דבירושלמי פ’ כלל גדול (נא.) מבואר דציור הוי ג”כ בכלל כותב, ולא משמע שם דהיינו לר’ יוסי. ונראה דגדר כותב לרבנן היינו עשיית רשימה שהינה צורה בעלת משמעות, ולכן אותיות וכן ציור שמצייר דבר מסויים הוי רשימה בעלת משמעות וחייב משום כותב ((בשולחן שלמה שמ יג ג (עמ’ שיח) כ’ ביאור אחר בחילוק בין ציור לרשימה, וז”ל “נראה שהחילוק בין רשימות לציורים הוא בזה דבציור יש לו עניין איך שהציור יהיה משא”כ בקווים בעלמא אף שנעשו לסימן מ”מ אין לו שום עניין בצורתם וכל סימן שיהיה היה טוב עבורו”. וע”ש שכ’ שלפ”ז טביעת אצבעות הוי כציור ולא כרושם.)) . ובדעת ר’ יוסי יל”ע אם הגדר הוא רשימה של צורה בעלמא או שגם הוא מודה שצריך רשימה בעלת משמעות, אלא שהוא סובר שכיוון שעושה רשימה לסימן זה נחשב בעל משמעות, שא”צ רשימה בעלת משמעות לכולם (כד’ רבנן), אלא במשמעות למי שכתב סגי. ומרש”י קג. הנ”ל (בסוף דבריו) יש לדייק שר’ יוסי מחייב דווקא ברושם לסימן. אמנם ברמב”ם יא יז כ’ הרושם רשמים וצורות וכו’ חייב משום כותב, וע’ במ”מ שדעת הרמב”ם שרבנן מודים לר’ יוסי שחייב ברושם, ודלא כרש”י. והבה”ל (שמ ה ד”ה מותר) תמה על דבריו דהרמב”ם מיירי בציור והיינו ד’ הירושלמי הנ”ל ואינו עניין לרושם שנחלקו רבנן ור’ יוסי, ואולי כוונת המ”מ לדייק ממש”כ הרמב”ם “רשמים וצורות”, דצורות היינו דברי הירו’, אבל מה שהוסיף הרמב”ם רשמים היינו רושם שמיירי ר’ יוסי. ומש”כ הרמב”ם כדרך הציירים היינו שדרך ציירים לעשות צורות בעלמא לנוי, ולפ”ז נמצא שבכלל רושם דר’ יוסי נכלל גם רושם שאינו לסימן אלא לנוי. והשתא י”ל שייתכן שגם רש”י מודה שרשימה לנוי הוי כתיבה לר’ יוסי, ומש”כ רש”י “סימן” בא לאפוקי מרשימה בעלמא שאין בה תועלת כלל.

המוחק

יל”ע אם מוחק היינו עשיית מקום לכתוב או איבוד הכתב. ברא”ש (פ”ז סי’ ט) כ’: “ויראה שאין חייב על מחיקת טשטוש דיו אפי’ (יש במקומו כדי) לכתוב כמה אותיות, כי לא היה במשכן אלא מחיקת אותיות כדי לכתוב במקומו. אחרי כתבי זאת וכו’ ראיתי בתוספתא נפלה דיו על ספר ומחקו וכו’ אם יש במקומו כדי לכתוב ב’ אותיות חייב. וטעמא לא בריר לן. (א.ה. ר”ל כיון שבמשכן המחיקה היתה איבוד אותיות מהיכי תיתי לחייב במחיקה שאין בה איבוד אותיות). וי”ל דהיינו טעמא דהאות שנכתב בטעות כמאן דליתיה דמיא ועיקר החיוב בשביל מחשבת הכתיבה, הלכך אפי’ טשטוש דיו נמי”. עכ”ל הרא”ש. וכוונתו כיוון שהאותיות שמחקו במשכן אינן חשובות נקטה התוספתא שגדר המלאכה היינו עשיית מקום לכתוב.

וצ”ע דבגיטין יט. מבואר דכתיבת סיקרא ע”ג הדיו הוי מוחק (שהדיו עדיף מהסיקרא). ושם אין הכשרת מקום לכתיבה. ועוד צ”ע ממש”כ המרדכי (הובא ברמ”א שמ ג) ששבירת אותיות שע”ג עוגה הוי מוחק, ולא נזכר בפוסקים שלפי הרא”ש אינו כן ((גם אם נאמר שיש בזה מוחק מדרבנן אכתי קשיא דע”ש בפוסקים שדנו אם יהיה מדרבנן, ולא הביאו טעם זה להיותו מדרבנן.)) . וכן מה שדנו הפוסקים (שמ ג) אם מותר לפתוח ולסגור ספר שכתובים אותיות על חודי דפיו, ולא הוזכר היתר ע”פ הרא”ש, וצע”ג. (שמעתי שבאבן ישראל הק’ על הרמ”א מד’ הרא”ש).

ולכאורה היה נראה לתרץ דבמוחק יש ב’ דינים גם הכשרת מקום וגם איבוד האותיות, ומקור לב’ הדינים י”ל מזה שבמשכן היה גם הכשרת מקום וגם איבוד האותיות. אמנם לפמש”כ הרא”ש שהאות שנכתבה בטעות כמאן דליתא, א”כ לא היה במשכן איבוד האותיות, וא”כ מהיכי תיתי לומר שיש בזה דין נוסף של איבוד.

הבונה

בשבת צה. מבואר דהמגבן (–העושה גבינה) חייב משום בונה. ופי’ הרמב”ם (פ”ז ה”ו) הטעם: “שכל המקרב חלק אל חלק ודיבק הכל עד שיעשו גוף אחד ה”ז דומה לבניין”. וצ”ע דמצינו כמה דברים שחייב משום בונה ואין בהם כלל עניין של קירוב חלקים וחיבורם, כגון חופר גומא בבית (עג:), מסתת ועושה נקב (לד’ רב בדף קב:) ((בדף צה. מבואר דגודלת ופוקסת חייבת משום בונה, ובזה יל”ע גם להאבן האזל דלהלן, ותלוי בביאור פוקסת, ע’ רש”י במשנה בשבת צד: ובשבת סד: ובמו”ק ט:, ובתוס’ בשבת צד: ובמו”ק ט:, וע’ פיה”מ ומאירי ומיוחס לר”ן בשבת צד:, ואכמ”ל.)) .

ובאבן האזל (י, יז) פי’ שעיקר מלאכת בונה היינו עשיית בית ובמלאכה זו כלולים ב’ עניינים: א. קיבוץ חלקים נפרדים, וזה בדרך עשיית הבית שמחבר הלבנים זה לזה. ב. יצירת אוהל קבוע, וזה בתוצאה שנעשתה לבסוף. וכיוון שב’ העניינים קיימים באב לכן כל דבר שיש בו א’ מהעניינים האלו הוי תולדה ((באבן האזל הוסיף לחדש לפ”ז דהכלל דאין בניין בכלים לא שייך גבי קיבוץ הנפרדות, ולפ”ז יישב איך שייך בניין בגבינה להשיטות דאין בניין בכלים אף בניין מתחילה. וע’ מאירי שבת צה. שתי’ בע”א דשאני אוכלין מכלים (וצ”ב), ובפסחים סה. תי’ המאירי דבבניה מתחילה יש בניין בכלים.)) . (וע”ע אבי עזרי ח, יא שכ’ ג”כ יסוד זה).

[וע’ מש”כ במלאכת זורה שלפי החידוש הזה – ששייך לומר שיש ב’ מאפיינים לאב ומספיק אחד מהם כדי להתחייב, י”ל כן גם בזורה. והעירני אאמו”ר שליט”א דיל”ע בדעת רעק”א שהבאתי במלאכת זורה שכתב שנחלקו הבבלי והירושלמי, עי”ש, אם הוא חולק על עיקר יסוד זה , וס”ל דלא ייתכן לחייב בדבר שאין בו אלא את אחד ממאפייני האב. ולענ”ד אינו מוכרח, די”ל דמלשון הגמ’ (עג:) “היינו זורה היינו בורר היינו מרקד” לא משמע לי’ לרעק”א שזורה כולל ב’ גדרים, ולא משום שלא ייתכן דבר כזה.]

 

המבעיר

יל”ע אם גדר המלאכה כילוי הדבר הנשרף או יצירת האש. וז”ל שו”ע הרב (תצה קונט’ אחרון): “עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים אלא משום ריבוי האש, כדמשמע ברמב”ם (יב א) גבי חימום ברזל באור, ע”ש במ”מ שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור [ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר] וכו’. ובאבני נזר (או”ח רלח, באג”ט פב) הביא כמה ראיות שעיקר המלאכה היינו כילוי הדבר הנשרף. ומה שהביא הגר”ז ראיה מחימום ברזל כ’ ע”ז באבנ”ז דאינו אלא תולדה, דכיוון דנעשה אש דומה למבעיר, אבל עיקר מבעיר שהעצים מתבערים. אמנם בסי’ מח (באג”ט קיט) אות יז כ’ האבנ”ז כד’ הגר”ז. וע’ תוס’ קו. ד”ה בחובל, ומש”כ הגר”ז והאבנ”ז על דברי התוס’.

 

המכה בפטיש

בשבת עה:  כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש.

יש צורך לבאר כאן ב’ עניינים, א’ באיזה הכאה בפטיש מדובר, דהיינו מהו המעשה שהוא הדוגמא לאב זה, ב’ מה גדר המלאכה.

ונבאר תחילה מהו המעשה של מכה בפטיש, והנה מצינו בזה כמה דעות:

א: רש”י במתני’ עג: כ’ “שכל אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה”.

ב: רש”י במתני’ קב: כ’ שמפוצץ בו את האבן מן הסלע לאחר שחצב את האבן סביב ומבדיל מן ההר קצת הוא מכה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת.

ג: בתוס’ קב: ד”ה מכה כ’ “דהיינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה”.

ד: בריטב”א עג. ד”ה המכה פי’ בשם ר”ח: “לאחר שנעשה הכלי מכין בו בפטיש להשוות פניו, והיא עצמה אינה מלאכה שכבר נגמר הכלי, אלא גמר מלאכה”. וכ”כ הרמב”ן והר”ן שם. (ויל”ע אם גם התוס’ נתכוונו לזה, ותלוי במה שיתבאר להלן).

ועתה נבאר את החלק הב’ הנ”ל דהיינו מה גדר המלאכה:

יל”ע האם מלאכת מכה בפטיש היינו דווקא מלאכה של סיום שבאה אחר עשיית עיקר הכלי או שכל סיום המלאכה הוי מכה בפטיש. (כלומר האם הגדר הוא מלאכת סיום, או סיום המלאכה). וז”ל המאירי (קד: ד”ה אע”פ שביארנו): “אם כתב אות אחת והשלים בו ספר או ארג חוט אחד והשלים בו בגד חייב. שכל שהשלים בה חשובה היא כשתיים וחייב משום כותב, וחכמי הדורות שואלים בה כהוגן ויתחייב בה משום מכה בפטיש וכו’, ותירצו שלא נאמר מכה בפטיש אלא במלאכה שנשלמה כולה, כגון שחצב אבן בהר ונתפרקה כולה מסביבותיה ונמצא שנשלמה מלאכת האבן אלא שלא נפלה, וזה מכה בפטיש ומפילה, שנמצא המלאכה בגוף אותו דבר כבר נשלמה, וכן מה שאמרו בשקיל אקופי מגלימא שהרי הגלימא כולה עשויה, אבל באלו לא נשלם הספר והבגד עדיין, וכל שהוא עושה לצורך השלמה אינו מכה בפטיש, שאל”כ אף המלאכות שתחילתן וסופן בא כאחד כגון קצירה וכיו”ב היה ראוי להתחייב בהם משום מכה בפטיש”. וכ”כ בהגמ”ר בפ’ הבונה (פא.) בשם הרא”ם “שאינו נקרא מכה בפטיש אלא בדבר שאינו מחוסר (בניין) שהכאת פטיש הוא לאחר גמר בניין”. (וכן מבואר ביראים רעד דף קמ) וכן משמע מל’ הריטב”א שהזכרתי למעלה שכ’ “והיא עצמה אינה מלאכה שכבר נגמר הכלי”.

אמנם מד’ רש”י בכמה מקומות נראה לכאורה דלא ס”ל כן: א: בד’ מז. ד”ה חייב חטאת כ’ רש”י גבי מיטה של טרסיים דהוי מכה בפטיש, אף שללא ההרכבה אינו כלי כלל. ויש לדחות שמצד מלאכת האומן נגמרה עיקר מלאכתו, וההרכבה אינה מכלל מלאכת האומן (ומ”מ דיוק ל’ רש”י שם שכ’ “הוא תחילתו וגמרו” ל”מ כהמאירי). ב: בד’ מח. בד”ה חייב חטאת כ’ רש”י שפתיחת בית הצוואר של חלוק חיובו משום מכה בפטיש, אף שכ’ בד”ה הפותח דמיירי בפותח לכתחילה ולא שתפרו ובא לפתוח התפירה. (ואף שהמאירי ג”כ מפרש דמיירי בפותח לכתחילה – אולי ס”ל דחייב משום בונה). ג: בד’ עד: ד”ה תנור כ’ רש”י דאין מכה בפטיש בצריפת חבית בכבשן משום שנגמר מאיליו.  משמע שלולא זה היה שייך לחייב משום מכה בפטיש אף שלא נגמרה המלאכה לפני כן. (ע’ שפ”א עד: על הגמ’ האי מאן דשדא סיכתא לאתונא. ובד’ קד: בגמ’ להשלים שאני). אמנם המאירי שם כ’ ג”כ כד’ רש”י (בד”ה העושה), וצ”ל שהחבית ראוי’ לשימוש גם לפני שצרפוה בכבשן, שהרי מצינו שיש כלי אדמה, דהיינו כלי חרס שלא נצרף בכבשן (כמבואר ברש”י בשבת לח. ד”ה אלא אי אמרת). ד: בד’ עה: אמרינן המסתת את האבן חייב משום מכה בפטיש, ולכאו’ זה עשיית עיקר האבן, ולא מלאכת סיום אחר שנגמרה עיקר המלאכה, אלא שתוס’ שם כ’ דמיירי שכבר היא מרובעת ומתוקנת אלא שמייפה אותה. אמנם מד’ רש”י שם (עה:) ד”ה מסתת, וכן מדבריו בריש פ’ הבונה (קב: ד”ה המסתת), וכן מדבריו בסוף ב”מ (קיח: ד”ה חצב וד”ה סתת) לא משמע כתוס’, אלא עשיית עיקר צורת האבן זהו הנקרא סיתות, וא”כ חזינן ששייך מכה בפטיש אף במלאכה שאינה אחרי עיקר המלאכה. וקצת יש לדון בזה דאולי בזמנם היו בונים לפעמים גם באבנים שאינם מרובעות, וא”כ עיקר מלאכת האבן הושלמה בהשלמת החציבה, והסיתות אינו אלא תיקון יתר, א”נ י”ל שהסיתות כולל ריבוע והחלקה (כלומר שגם מרבעה וגם מחליקה), ועל החלק של ההחלקה חייב משום מכה בפטיש. ה: בד’ קב: רש”י ד”ה המכה בפטיש: “לאחר שחצב את האבן סביב ומבדיל מן ההר קצת הוא מכה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת, וזהו גמר מלאכה”. וכל עוד לא גמר לחצוב לא נגמר עיקר המלאכה, ומוכח דגם בזה הוי מכה בפטיש. אך צ”ע שמהמאירי עצמו ג”כ פי’ כן בריש פ’ הבונה ד”ה והמכה, ובסוף הפרק (קד:) ד”ה אע”פ (שהובא לעיל). ואולי יל”פ כוונת המאירי שחצב לגמרי מכל סביבות האבן, ולא כמו שכ’ רש”י שמבדיל “קצת”, דלשון המאירי “שהשלים חציבת סביבותיה מכל צד”, “ונתפרקה כולה מסביבותיה”, וההכאה לא באה אלא כדי להפיל את האבן ממקום מושבה. (הרב י”מ גלס). ולפ”ז הדרא הראי’ שכ’ לעיל מד’ רש”י למקומה. ו: ק’ יש לדייק מל’ רש”י בד”ה הנ”ל “וכל הגומר בשבת מלאכה תולדת מכב”פ היא. [וזה קצת שונה מל’ הגמ’ בד’ עה: “כל מידי דאית בי’ גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש”.] ז: בד’ קב: בד”ה מכה הפטיש ביאר רש”י מדוע מסתת הוי גמר מלאכה וכ’ “גמר מלאכה הוא שהמקום שחרץ חריץ זה לא יחרוץ עוד”. ולכאורה לד’ המאירי שהזכרתי לעיל אין צורך לזה דמכה בפטיש אין הפירוש סיום המלאכה אלא מלאכת סיום, ולכן מסתת אף שלא גמר כל האבן מ”מ זהו בכלל מלאכת סיום וחייב. אבל לרש”י אין הפי’ מלאכת סיום, אלא סיום המלאכה וממילא א”א לחייב על עשיית מקצת מהסיום דמקצת סיום אינו סיום כלל, וצריך לומר שכלפי מקום זה הוי סיום גמור.

אמנם באבני נזר או”ח ריא (באג”ט סי’ נה) כ’ שגם בד’ רש”י יל”פ כד’ המאירי. וע”ע שם סי’ ריח (באג”ט סי’ סב) מש”כ שיל”פ בד’ הרמב”ם כד’ היראים, וע”ש עוד.

ובעיקר יסוד זה יל”ע מהגמ’ בדף עה: שהמנפח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש. ושם זו עשיית עיקר הכלי (השפ”א בד’ קד: ד”ה בגמ’ להשלים הק’ כן). ובחי’ המיוחסים לר”ן בד’ עג. כ’ דנופח בכלי זכוכית פעם שנייה – זה משום מכה בפטיש, ולא בפעם הראשונה. וכעי”ז כ’ במרכבת המשנה (י, טז) ובאג”מ (או”ח ח”א קכב סוף ענף ה) שהיה צורת כלי מלפני כן. אבל המאירי כ’ (בד’ עה: ד”ה אף) “אף המנפח בכלי זכוכית אחר שהותך שהוא נעשה כלי ע”י ניפוח חיובו משום מכה בפטיש”. וצ”ע.

 

המוציא

כיוון שמלאכה זו רבים פארותיה אכתוב רק קצת מראי מקומות:

אם העקירה וההנחה זה מעיקר המלאכה או רק תנאי: ע’ רש”י ג. ד”ה ידו, ותוס’ ג. ד”ה פטורי, וע’ תוצאות חיים ז, ד (וע”ע שם ט, יא יב), וע’ אפיקי ים ח”ב ד ענף ח, וחי’ הגר”ח סטנסיל קיא, ואבני נזר רמה (באג”ט פט), ואבי עזרי פ”א ופי”ג.

ובעניין העברת ד”א ברה”ר: ע’ בעה”מ לו: מד’ הרי”ף ורשב”א צו: וחי’ הרמב”ן וחי’ הר”ן עג. וריטב”א עד. ומהרש”א צו: בתד”ה הכנסה, שכ’ שהעברת ד”א הוי כהוצאה משום שד”א הוי מקומו. (וע’ קה”י כתובות לב ד”ה ואולם).

תוכן עניינים  פרק ב’

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *