טיפול רפואי בהורים

הרב מאיר יצחק וינד
ד' תמוז ה'תשע"ב

טיפול רפואי בהורים

 

מקור הדין

בתורה (שמות כ”א, י”ב) נאמר: “ומכה אביו ואמו מות יומת”. ודורשת הגמ’ (סנהדרין דף פ”ד:) שסתם מיתה האמורה בתורה היא מיתת חנק. מכאן למדנו שהמכה את אביו או אימו (בעדים ובהתראה) חייב מיתת חנק.

עוד מבואר במשנה (סנהדרין דף פ”ה:) שאינו חייב עד שיעשה בהם חבורה.

 

גדר חבורה

עלינו להגדיר מהי החבורה שעליה חייבה התורה את החובל באביו או אימו, ובאלו תנאים הוא מתחייב בחנק[א]:

המקור שממנו למדה הגמ’ שאינו חייב עד שיעשה חבורה הוא מהפסוק: “ומכה נפש בהמה” (בדרשה של אם אינו ענין). ופירש שם רש”י (ד”ה דכתיב) שנפש היינו דם, א”כ מבואר שאינו חייב עד שיוציא דם.

ובירושלמי הסתפקו מה גדר החבורה שעליה חייב, האם “חבורת שבת” או “חבורת נזיקין” ומבאר הירושלמי את ספקו: “אם תאמר כחבורת שבת אפילו לא חיסר, ואם תאמר כחבורת נזיקין עד שעה שיחסר”. והנה בכל צד של הספק יש חומרא ויש קולא: אם נאמר שגדר החיוב הוא כחבורת שבת, א”כ רק היכא שמוציא דם חשיב חבורה, אולם אם לא יצא דם אינו חייב אף אם עשה את אביו בעל מום.

ואם נאמר שגדר החיוב הוא כחבורת נזיקין א”כ החיוב הוא רק באופן שמחסרו בדמים כגון שעשהו בעל מום (שע”פ דיני נזיקין הוא חייב תשלומי נזק) ואפילו אם לא יצא דם, אבל אם לא חיסרו אינו חייב אף שיצא דם.

הירושלמי לא פשט את ספקו, אולם מהבבלי מבואר שגדר החיוב הוא רק כ”חבורת שבת”, דהיינו רק אם יצא דם חייב ואם לא יצא אינו חייב, ואפילו אם חיסרו בממון אינו חייב. שהרי בגמ’ (סנהדרין פ”ד:) מבואר שאם “הכחישה באבנים” (דהיינו שהפחית את ערך הבהמה ע”י שהטעין עליה משאות בכובד מוגזם) לגבי מכה בהמה הוא חייב, אולם לגבי מכה אביו אינו חייב כיון שנאמר “נפש” ועיי”ש בתוס’ ד”ה הכחישה שמדובר שגרם לנזק בלתי הפיך לבהמה. ואעפ”כ לגבי אביו אינו חייב. מבואר להדיא שחובל באביו אינו חייב אלא אם יצא דם.

 

נצרר הדם

הרמב”ם (פ”ה ממרים ה”ו) פסק: “מי שהכה את אביו על אזנו וחרשו חייב ונהרג, שאי אפשר שיעשה חרש בלא חבורה, אלא יצאת טיפת דם בפנים באוזן ונתחרש”, ומקור דבריו בגמ’ ב”ק (דף פ”ו.). מבואר שעל הוצאת דם חייבים, אף אם לא יצא עדיין מחוץ לגוף.

אלא שעדיין לא נתברר מה הדין באופן שלא יצא הדם כלל, אלא נצרר במקומו. והנה לגבי החובל בשבת, נפסק בשו”ע (או”ח סי’ שט”ז ס”ח) שגם אם רק נצרר הדם חייב. לפ”ז כתב הרד”ל (מובא ב’העמק שאלה’ משפטים שאילתא ס’ סק”ט) שהוא הדין לעניין החובל באביו או אימו שיהא חייב אם רק נצרר הדם.

אולם הנצי”ב בהעמק שאלה (שם) כתב שנידון זה תלוי במחלוקת הראשונים בשבת מהו חיובו של החובל בחברו ונצרר הדם: א. רש”י בשבת (תחילת פרק ח’ שרצים, דף ק”ז.) פירש שני פירושים, או שחייב משום שוחט דהיינו נטילת נשמה או משום צובע שהעור נצבע במקום החבורה. ב. תוס’ (שם ד”ה שמנה) כתב שהפירוש הראשון הוא העיקר שהחיוב הוא משום נטילת נשמה. ג. הרמב”ם (פ”ח משבת ה”ז) פסק שהחובל חייב משום מפרק (תולדה דדש).

א”כ לדעת הרמב”ם שהחיוב בנצרר הדם בשבת הוא משום מפרק, אין לדמות דין זה למכה אביו שאינו חייב אלא בהוצאת נפש דהיינו הוצאת דם. וכן לפירוש השני של רש”י שהחיוב הוא משום צובע אין לדמות דין זה למכה אביו. ורק לדעת התוס’ שהחיוב בנצרר הדם הוא משום נטילת נשמה שגם זה נחשב מוציא דם, יש להשוות גם מכה אביו או אימו שיהא חייב בנצרר הדם משום הוצאת הדם.

עפ”ז כתב ה”העמק השאלה” שדעת השאילתות היא שאינו חייב בנצרר הדם משום שכתב שגדר החבלה שעליה חייב הוא “דעביד חבורה דמפיק דם”, משמע שאם לא יצא הדם אלא רק נצרר אינו חייב.

אולם, להלכה עיין בביאור הלכה (סי’ שט”ז ס”ח ד”ה והחובל) שכתב שרוב הפוסקים הסכימו שהחיוב בנצרר הדם הוא משום נטילת נשמה (תוס’, רמב”ן, רשב”א, ריטב”א, מאירי), וגם רש”י חזר בו שכן בחולין (דף מ”ו: ד”ה מי לא) פירש שהחיוב הוא משום חובל. א”כ הוא הדין לעניין מכה אביו או אימו יש לחייב גם אם לא יצא דם לחוץ אלא נצרר.

 

שטף דם פנימי- אדמימות

למרות הדברים דלעיל שיש חיוב גם אם רק נצרר הדם, מ”מ כתב הגרש”ז אויערבך זצ”ל בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ ל”ב אות ג’): “נראה דנצרר הדם הוא דוקא אם נקרע אחד מגידי הדם ונשפך הדם בפנים באופן שאלמלא העור המקיף היה הדם יוצא ונשפך לחוץ, אבל מה שנתנפח ונתקבץ הדם למקום אחד, אע”פ שנתאדם הבשר מבחוץ אין זו החבלה מנצרר הדם” עכ”ל.

ראייתו של הגרשז”א זצ”ל היא מדברי רש”י בחולין (דף מ”ו ע”ב) שכתב על נצרר הדם: “דכיון שהאדים העור מבחוץ בידוע שנקרע העור מבפנים וסופו להנקב ולצאת”. וכן הוכיח מדברי רש”י בשבת שפירש דנצרר הדם הוא דוקא באופן שאין הדם חוזר ונבלע. וכ”כ התוס’ שבת (דף ע”ה. ד”ה כי): “דכיון דנצרר סופו לצאת אלא שנעור מעכבו”. וכ”כ הרא”ש “וסופו להנקב העור ולצאת”.

ע”פ סברה זו התיר בזמנו הגרשז”א זצ”ל, לבן לטפל באביו באמצעות העמדת “כוסות רוח” (באנקעס). וכן יש להתיר לבן לעשות עיסוי (מסז’) לאביו, אף שבשרו מתאדם עי”ז[ב].

 

חבורה החוזרת

עוד חידש הגרש”ז אויערבך זצ”ל (שם) שכשם שבשבת אינו חייב אלא רק בחבלה שאינה חוזרת (והוכיח זאת משבת דף ס”ו:), ה”ה לגבי מכה אביו או אמו אינו חייב אלא בחבורה שאינה חוזרת[ג].

 

חבלה ע”י גרמא או הסרת המונע

ב”העמק שאלה” (משפטים שאילתא ס’ סק”ט) כתב לגבי מה שדנה הגמ’ לאסור הקזת דם לאביו שמא יצא דם מיותר, ש”אע”פ שלא עשה חבורה חדשה, מכל מקום צריך לומר שעשה מעשה בידיים בהוצאת הדם היתר, כגון שדחק בידו הגיד שיצא הדם יותר וכה”ג, הא לאו הכי פשיטא דבלא מעשה לא מחייב”. מבואר מדבריו שאם בתחילה יצא הדם בהיתר ואח”כ הוסיף לצאת כל שלא עשה מעשה, והדם יוצא לבד לא מחייב.

ולגבי החובל באביו ואמו בגרמא, עיין בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ ל”ב, ד’ בסוגריים) שכתב שיתכן שיש בזה איסור תורה אפילו אם עושה כן בגרמא, דרק גבי איסורי שבת ומחיקת השם אמרי’ דדוקא עשיה הוא דאסור וגרמא שרי, אבל בחבלה באביו ואמו נהי דפטור ממיתה מ”מ יש איסור תורה. ועיין עוד בשו”ת הר צבי (יו”ד סי’ קצ”ז) שכתב שבחובל בגרמא אין איסור מיתה כלל, ועיי”ש מה שכתבו להתיר להעמיד עלוקה לאביו לצרכי רפואה.

והנה לפ”ז היה מקום להתיר חבלה בגרמא לצרכי רפואה אפילו היכא דאיכא אחר, שהרי מה שאסרו לחבול לצורך הרפואה היינו משום חומרת האיסור דאתי לידי שגגת חנק (כמבואר בסנהדרין פ”ד: שהרי לגבי חבלה בחברו לצורך רפואה אין איסור, אף שהחובל בחברו עובר באיסור לאו), אבל באופן הנ”ל שעושה בגרמא אין בו איסור מיתה ויהא מותר לצרכי רפואה אף היכא דאיכא אחר.  

לפ”ז אדם שלקח את אביו לבדיקת דם ולאחריה נצרך הבן להחזיק את הפד על מקום הדקירה, לאחר כמה דקות מבקש הבן להסיר את הפד מידו של אביו אלא שחושש שהדם יתחיל לצאת ונמצא חובל באביו, לכאורה יש מקום להתיר ומקרה זה עדיף מהוצאת דם בגרמא, שהרי אינו עושה שום מעשה ואפילו בגרמא כדי שהדם יצא, אלא רק “מסיר את המונע”, דהיינו שע”י הוצאת הפד מתחיל הדם לזוב מעצמו ודמי למה שכתב ה”העמק שאלה” שכל שלא עשה מעשה אין בזה איסור כלל.

 

חבלה לצרכי רפואה

סוגיית הש”ס

מקור הדין בסנהדרין (פ”ד:): “איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו. רב מתנא אמר ואהבת לרעך כמוך, רב דימי בר חיננא אמר מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור. רב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא (קוץ). מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח ליה כוותא (כויה להוציא ליחה ממנה) דילמא חביל והוה ליה שגגת איסור. אי הכי אחֵר נמי (גם לא יוציא קוץ לחברו שמא יחבול בו ויעבור על איסור “לא יוסיף”)? אחֵר שגגת לאו, בנו שגגת חנק.

נמצא שלגבי השאלה אם מותר לבן להקיז דם לאביו לצרכי רפואה, נאמרו בגמ’ שתי דעות המתירות: דעת רב מתנא שהדבר מותר משום “ואהבת לרעך כמוך” שכיון שהאב רוצה בדבר אין בזה איסור ומותר דכל שאוהבים ורוצים בכך לא נכלל כלל בשם “מכה”. ורב דימי התיר משום שכל החיוב בעושה חבורה נלמד ממכה נפש בהמה, וכשם שהחובל בבהמה לרפואה לא חשיב מכה כלל, כך גם החובל באביו לצרכי רפואה לא חשיב מכה. (עיין בשו”ת מנחת שלמה ח”ב סי’ ע”ז אות ג’ שכתב כן בביאור הגמ’)[ד].

כנגד זה הביאה הגמ’ את דעת רב (ולגרסה אחרת: רב פפא) שלא התיר לבנו להוציא לו את הקוץ. ומר בריה דרבינא לא התיר לבנו לפתוח לו כויה להוציא ממנה ליחה, שמא יצא דם ונמצא חובל באביו ויבא לידי שגגת חנק.

 

מחלוקת הראשונים

 נחלקו הראשונים אם רב מר בריה דרבינא חלקו על רב מתנא ורב דימי ואסרו גם הקזת דם, או לא חלקו ובהקזת דם יודו שיש להתיר:

 

שיטת הרמב”ן (בהו”א)

הרמב”ן (בספרו תורת האדם, עניין הסכנה) כתב בתחילה שיש לומר שאין מחלוקת כלל בין האמוראים, ולכל הדעות הקזת דם לצרכי רפואה לאביו מותרת, משום שעצם הוצאת הדם נצרכת לרפואה[ה], וגם אם מזומן לפניהם אדם אחר שבאפשרותו להקיז, אין חילוק בין הבן לאחר, כיון שאם יוציא דם יותר מדי והאב ימות, הרי שבין הבן ובין האחר בשגגת מיתה ואין עדיפות לאחר על פני הבן. מה שאין כן לגבי הוצאת קוץ ופתיחת כויה שהוצאת הדם לא נזקקת כלל לצרכי הרפואה והוי חבלה מיותרת, הרי שאם יש אדם אחר שיכול להוציא את הקוץ אסור לבן להוציאו, כיון שעדיף שאחר יעשה זאת שאינו אלא בחשש שגגת לאו (של מכה רעהו- “לא יוסיף”) ולא הבן שהוא בחשש שגגת חנק.

נמצא שלפי הבנה זו הנידון בגמרא היה באופן שהיה מזומן לפניהם אדם אחר שיכל לעשות את אותה פעולה, ובזה יש לחלק בין הוצאת קוץ ופתיחת כויה שאסורה ע”י הבן, לבין הקזת דם שמותרת. ומשמע שאם אין אדם אחר שיעשה זאת, גם הוצאת הקוץ תהא מותרת.

אולם, עיין להלן שהרמב”ן לא אחז כשיטה הנ”ל, אלא הביא את שיטת הרי”ף ונראה שהסכים עימו וכך ביאר הב”ח שהרמב”ן במסקנתו סבר כהבנתו ברי”ף.

 

שיטת הרי”ף

הרי”ף (ריש פרק אלו הנחנקין) הביא את בעיית הגמ’ אם בן מותר להקיז דם לאביו, וכתשובה על כך לא הביא כלל את דברי רב מתנא ורב דימי בגמ’ שהתירו לצורך רפואה, אלא רק את רב פפא ומר בריה דרבינא שאסרו להוציא קוץ ולפתוח כוויה: “ואסיקנא רב פפא לא שביק ליה לבריה למישקל סילווא, מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח כוותא, מאי טעמא דילמא חביל והוה ליה שגגת איסור”. ונחלקו הראשונים בהבנת שיטתו:

א) הרא”ש (סנהדרין פ”י סי’ א’) הבין את הרי”ף כפשוטו, שלשיטתו רב פפא ומר בריה דרבינא חלקו על רב מתנא ורב דימי, וכיון שאסרו להוציא את הקוץ מוכח שלשיטתם כל פעולה לשם רפואה אסור לבן לעשות לאביו אם יש חשש שיצא דם, ואין חילוק בין הקזת דם להוצאת קוץ או בין איכא אחר לליכא אחר, ובכל גוונא אסור, והרי”ף פסק כשיטת האוסרים[ו].

 

ב) אולם הרמב”ן למד ברי”ף שגם הוא למד שאין מחלוקת בין רב מתנא ורב דימי לרב פפא ומר בריה דרבינא, ובאמת אין לחלק בין הקזת דם להוצאת קוץ ופתיחת כויה, משום שגם בהקזת דם יש לחוש דלמא חביל ביה טפי ממה שהוא בדרך הרפואה ונמצא שהוא בשגגת חנק, אלא שרב מתנא ורב דימי התירו לעשות כן משום “ואהבת לרעך כמוך” וכו’ כי דיברו באופן דליכא אחר, אבל רב פפא ומר בריה דרבינא שאסרו, דיברו באופן שהיה מזומן לפניהם אדם אחר שיעשה כן, וא”כ עדיף שהוא יעשה שהוא בשגגת לאו (אם יוציא דם מיותר) ואילו הבן בשגגת חנק. ואמנם, אם ליכא אחר (כלומר כשלא מזומן לפניהם אחר שיעשה זאת), ודאי שמותר לבן להקיז דם לאביו ולהוציא לו קוץ וכו’.

 

ג) גם שיטת הרמב”ם  כשיטת הרמב”ן כפי שביאר ברי”ף, שכן פסק (בפ”ה מהלכ’ ממרים ה”ז): “המקיז דם לאביו או שהיה רופא וחתך לו בשר או אבר פטור, אע”פ שהוא פטור לכתחילה לא יעשה או להוציא סילון (קוץ) מבשר אביו או אמו לא יוציא שמא יעשה חבורה. במה דברים אמורים כשיש שם אחר לעשות, אבל אם אין שם מי שיעשה אלא הוא והרי הן מצטערין, הרי זה מקיז וחותך כפי מה שירשהו לעשות” עכ”ל. מפורש ברמב”ם שחילק בין איכא אחר לליכא אחר, ולא חילק בין הקזת דם להוצאת קוץ. ואם אין שם אחר מותר לבן להקיז דם לאביו ואם יש אחר, אסור לבן לעשות כן[ז].  

 

לסיכום:

נמצא שישנן ג’ שיטות בראשונים בעניין הטיפול הרפואי באב ואם:

א.      לשיטת הרי”ף (להבנת הרא”ש): אסור לבן, בין להקיז דם לאביו ובין להוציא לו את הקוץ. ואף אם ליכא אחר.

ב.      לשיטת הרמב”ן (בהו”א): אם איכא אחר, יש לחלק בין הקזת דם שמותרת לבין הוצאת קוץ ופתיחת כויה שאסורה. ואם ליכא אחר הכל מותר.

ג.       לשיטת הרי”ף (להבנת הרמב”ן) והרמב”ם: אם איכא אחר, בין הקזת דם ובין הוצאת קוץ אסורה. ואם ליכא אחר שניהם מותרים.

 

גדר האיסור

בשאילתות (משפטים ס’) מבואר שאיסור הטיפול באביו ואמו הוא מדרבנן שמא יבוא לידי שגגת חנק. וביאר ב”העמק שאלה” (שם י”ג) דבהכרח איסור זה הוא מדרבנן דאם היה החשש מהתורה, מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת ולא היה שייך לחלק בין בן לאחר, אלא ע”כ הוי איסור דרבנן ולא גזרו אלא בבן המטפל באביו.

ובגדר החשש מצאנו שתי הבנות בראשונים: הרמב”ן כתב שהחשש במקיז דם הוא “דלמא חביל ביה טפי ממה שהוא בדרך הרפואה”. וביאר דבריו הרד”ל (על השאילתות, מובא בהעמק שאלה משפטים ס’ סק”ט): החשש הוא שמא יעשה את החבורה רחבה וגדולה יותר.

ובחידושי הר”ן (סנהדרין פ”ד:) ביאר: “שלפעמים יטעה בהקזה ולא יכוון בווריד ויעשה חבורה שלא לצורך ואיכא שגגת חנק”.

 

להלכה

השו”ע (יו”ד סי’ רמ”א סעיף ג’) פסק כהבנת הרא”ש בשיטת הרי”ף שאסור לבן לטפל באביו אם יש חשש שיצא דם בכל אופן, ז”ל: “היה קוץ תחוב לאביו לא יוציאנו שמא יבוא לעשות בו חבורה, וכן אם הוא מקיז דם או רופא לא יקיז דם לאביו ולא יחתוך לו אבר אף על פי שמכוון לרפואה”.

אולם הרמ”א פסק כהבנת הרמב”ן ברי”ף, וכשיטת הרמב”ם שיש לחלק בין אם מזומן לפניהם אחר שיעשה זאת שאסור לבן לטפל באביו, לבין אם ליכא אחר שמותר, וז”ל: “במה דברים אמורים בשיש שם אחר לעשות, אבל אם אין שם אחר לעשות והוא מצטער הרי הוא מקיזו וחותך לו כפי מה שירשהו לעשות”.

 

מנהג בני ספרד

כפי שהתבאר, המחבר סתם לאסור על הבן להקיז דם לאביו או להוציא לו את הקוץ ולא חילק כלל בין אם יש אחר המזומן לפניו או לא.

אולם ה”בן איש חי” (פרשת שופטים סעיף כ”ד) פסק בדין זה כרמ”א וכתב: “במה דברים אמורים כשיש אחר לעשות להם, אבל אם אין אחר והם מצטערים הרי זה מקיז ועושה וכו’. וכן כתב המהר”י קאשטרו בהגהותיו לסי’ רמ”א (סק”ג) שכתב: “דעת כל הפוסקים שוה שאם אין אחר לעשות, והאב מצטער, הרי זה מקיז וחותך כפי מה שהרשהו”. וממה שכתב שכך דעת כל הפוסקים, מבואר שהבין כדעת הב”ח שגם הרא”ש למד דבדליכא אחר מותר לבן להקיז דמו של אביו.

אולם יש שכתבו שמאחר והמחבר החמיר בדין זה, והדבר נוגע לאיסור חמור של שגגת חנק, ראוי לכתחילה לבן להימנע ככל האפשר מלטפל באב טיפול שיש בו חשש הוצאת דם, או אפילו להוציא לו את הקוץ. ורק אם בשום אופן לא ניתן להשיג אדם אחר שיטפל באביו והאב מצטער יש מקום לסמוך על הפוסקים שהתירו לבן לטפל באופן זה.

 

גדר “ליכא אחר”

כאמור, הרמ”א פסק שכל האיסור לבן להקיז את דמו של האב וכו’ הוא רק באופן שיש שם אחר שיכול לעשות זאת, אבל אם אין אחר מותר לעשות לו כפי מה שהוא צריך. אולם לא התבאר בראשונים במפורש, מה השיעור שנחשב הדבר שאין אחר, ועד כמה צריך להתאמץ לחפש אדם אחר שיעשה פעולה זו. ובאחרונים מצאנו בזה כמה הגדרות:

 

האם גם בטיפול של פקו”נ יש להעדיף אחר

בשו”ת מנחת יצחק (ח”א סי’ כ”ח) האריך להוכיח שגם אם האב הוא חולה שיש בו סכנה, מ”מ אם יש אחר מזומן לפניהם שבאפשרותו לטפל באב, שוב לא נחשב הדבר סכנה אם אותו אחר יטפל ולא הבן, וגם באופן זה יש להעדיף שאחר יטפל בו. וחלק בזה על דברי שו”ת חלקת יעקב (ח”ב סי’ ל”ט) שרצה לומר שבאופן זה מותר לבן לטפל באביו.

 

כשיש טרחא להשיג רופא אחר

כתב בשו”ת מנחת יצחק (ח”א סי’ כ”ז אות ד’): “לכאורה י”ל כיון דהאיסורא היכא דאיכא אחר נלמד מרב (רב פפא) ומר בריה דרבינא דלא שבקו לברייהו להוציא קוץ ולפתוח כויה, ואלו העניינים לא הוי מעשה אומן כ”כ, ושכיחי בקיאים לעשות זאת בכל עת ובנקל, א”כ דוקא באופן זה אסור לבן לעשות, דהיינו באופן שהרופא האחר מוכן ומזומן כמו הבן, אבל בלאו הכי נחשב הדבר שאין שם אחר. וכל שכן כשהאב חלוש וטרחא יתירה לילך לרופא אחר או לבית חולים, וכמה פעמים צריכים להמתין כמה שעות עד שאפשר יהיה להשיג את הרופא בזה ודאי נחשב הדבר שאין שם אחר ומותר לבן לטפל באביו”.

עוד הביא שם את הוכחת מחותנו (בעל שו”ת חלקת יעקב) מדברי התוס’ בפסחים (דף כ”ה ע”ב ד”ה אי אפשר) שכתב בהגדרת דבר שלא אפשר: “נראה לר”י דלא אפשר כדרכו אלא בטורח גדול חשיב לא אפשר”.

והוסיף שכשהאב נזקק לטיפול יומיומי, ואם לא יתירו לו לעשותו ע”י בנו בודאי יתרשל מלעשות הרפואה בזמנה הראוי ויזיק לו, או על כל פנים יהיה לו צער ע”י זה, נחשב הדבר כאי אפשר באחר ומותר לבן לטפל בו.

 

 

 

כשהבן מומחה יותר

כתב ערוך השלחן (סי’ רמ”א ס”ו) שאם הבן “עושה בטוב יותר מאחר, ואביו חפץ בו יכול לעשות”. מבואר שבמקום שהבן הוא מומחה, ואין אחר שהוא ברמת מומחיות כמותו מזומן לפניהם, מותר לבן לטפל באביו.

ועיין בשו”ת חלקת יעקב (ח”ב סי’ ל”ט אות ג-ד) שיצא לדון בדבר החדש, דאף אם הבן ואחר שווים, אלא שהאב מעדיף דוקא את הבן שכך רצון ליבו, יכול הבן לרפואתו. ונסמך בדבריו על דברי הגמרא בנדרים (מ”א:) דמודר הנאה מותר לרפאותו רפואת הנפש. וכתב הר”ן שם, (ע”פ דברי הירושלמי) דאפילו אם יש שם רופא אחר, דלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. והתם איירינן לענין מודר הנאה מחברו שהוא איסור תורה, ואפילו הכי התירו לרפואתו, וכן בנידון דידן. אולם בשו”ת מנחת יצחק (ח”א סי’ כ”ח אות ז’) האריך לחלוק על דבריו, דשאני נידון דידן דחכמים חששו שמא יוציא דם מיותר שלא נצרך לרפואה, ואין זה דומה לדין מודר הנאה מחברו דממה נפשך, מה שיוציא דם יותר ממה שצריך הוי מקלקל ולא מהנהו כלל, והוא הרי רק הדירו מהנאה.   

 

אמנם נראה, שאם מומחיותו של הרופא המזומן לפניו שווה למומחיותו של הבן, אולם אותו רופא מתייחס בצורה שאינה נאותה או בבזיון לאב, ואילו הבן יטפל באביו במסירות יתרה ובמאמץ להסב לו את ההרגשה הנעימה ביותר, הרי שיחס זה נחוץ לעצם הטיפול ובזה מותר לבן לטפל באביו. וכבר כתב הרא”ש במסכת בבא קמא (פ”ח סי’ א’) ש”צריך שיהא לחולה נחת רוח מן הרופא”. אולם אין למהר להחליט בזה, והדבר מסור ללב ויש להתייעץ עם חכם בגדר דבר זה.

 

הוצאה כספית למציאת רופא אחר

בספר ‘גשר החיים’ (ח”ב פ”א סי’ א’) כתב שבאופן שהבן עושה בחינם ואילו מומחה אחר לא יעשה כי אם בשכר, נחשב הדבר כליכא אחר. והוסיף, שהבן עצמו ודאי אינו מחויב לשכור מומחה ולשלם לו משלו דנקטינן דכיבוד אב משל אב, א”כ לגביו נחשב הדבר כליכא אחר שמותר לו לטפל באביו.

ובשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ ל”ב) חיזק את דבריו מספר ‘יפה ללב’ (ח”ג רמ”א) שכשהבן עושה בחינם ואילו רופא אחר עושה כן בשכר, נחשב הדבר כליכא אחר שמותר לבן לטפל באביו, כאשר אין ביכולת וברצון האב לתת שכר.

אולם בשו”ת הר צבי (יו”ד סי’ קצ”ז) חלק על דברים אלו וכתב שכיון שהבן מחויב ברפואת אביו ומה שאסור לו להקיז דמו וכו’ אינו אלא רק מחשש שיצא דם מיותר, א”כ מחובתו של הבן להוציא הוצאות לדאוג לעצמו שלא יבוא לידי איסור הוצאת דם ונמצא שהתשלום אינו עבור הכיבוד בעצמו אלא בשביל הבן וחייב להוציא הוצאות אלו, וז”ל: “אף שהדין דין אמת הוא שאינו מחויב להוציא כסף לכבוד אב, הרי זה שייך רק אם כבר נסתלק ממנו גוף חיוב המצוה, כגון אם היה הדין נותן שהוא בעצמו אסור לו להקיז דם, אז נאמר שאין לחייבו לשלם לאחר משום מצות כיבוד, דכיבוד אינו בחיוב ממון וממילא מיפטר ממצוה זו לגמרי. אבל לפי מה דקי”ל דאי ליכא אחר המצוה חוזרת אליו והאי גברא במצות כבוד קאי ומחויב לעשות זה, או ע”י עצמו או ע”י אחר…א”כ (נמצא) שבאמת הבן מחויב לעשות הרפואה לאביו אלא שצריך להדר לעשות ע”י אחר אם אפשר לו כדי שלא ליכנס לחשש שגגת איסור מיתה, ואם הידור זה עולה לו בכסף למה לא יהא חייב להוציא כסף על זה, הרי תשלומים אלו אינם מעצם חיוב כבוד כלל אלא שהוא רוצה להקל על עצמו מעשה המצוה בממונו. למה הדבר דומה, לאב שהודיע לבנו הנמצא במקום רחוק שיבוא אליו להאכילו ולהשקותו והבן קשה לו לבוא רגלי מרחק רב שכזה, דבודאי מחויב להוציא כסף ולנסוע לאביו, ואי משום דמצות כבוד אב אינה יכולה לחייבו ממון מחויב הוא ללכת רגלי. ונמצא שהכסף שהוא משלם לא משום מצות כיבוד אב אלא לגרמיה הוא דעביד שלא יצטרך לכתת רגליו ויהיה מעונה בדרך כחו, וכן הוא כאן, הוא מחויב להקיז דם לאביו, אלא שהוא רוצה שלא ליכנס בחשש שגגת איסור, ובעבור זה צריך לתת כסף להיזהר מחשש איסור ונמצא דהכסף משלם לצורך עצמו שלא להכנס בספק איסור שאינו פוטר אותו ממעשה המצוה, וזהירות זו אינה גרועה מזה שאינו רוצה ללכת רגלי דמחויב להוציא מכספו ע”ז, וכן בשביל זהירות יתרה מחויב להוציא כסף דזהו בשביל עצמו להתרחק ממכשול. וממון זה אינו מחמת מצות כיבוד, דכבוד רמיא עליה בלא”ה בין אם יוציא כסף ובין שלא יוציא כסף דאם אינו רוצה להוציא ע”ז כסף, הרי הוא מחויב לעשות בעצמו ולכן לא יפטר ממצותו אא”כ מעמיד אחר במקומו ואפילו אם זה עולה לו בכסף” עכ”ל.

אולם יש להשיב על טענה זו, שכיון שסוף סוף אסור לבן להקיז דם לאביו או לטפל בו טיפול שיש בו חשש הוצאת דם מיותרת, הרי שאינו מצווה על פעולה זו ולא חייב כלל לעשות זאת, וממילא הוצאת ממון כדי למצוא אדם אחר שיטפל באביו או אמו הרי היא בכלל כיבוד אב משל אב, שדבר שאינו מחויב לעשות לאביו אינו מחויב להוציא על כך ממון.  

שו”ר שכך כתב הגרש”ז אויערבך זצ”ל (מובא בספר נשמת אברהם יו”ד סי’ רמ”א סק”א עמ’ ער”ה): “לענ”ד נראה דהצלתו משגגת חנק אינו דומה להוצאות נסיעה כיון דהשגגת חנק היא ג”כ רק משום אביו שלא להכשל במכה אביו, וכיון שאם אין אחר אינו צריך לחוש לשגגת חנק ומותר בעצמו לעשותו, אי אפשר לחייבו לשכור אחרים אלא משל אב ולא משלו” עכ”ל[ח].

אולם ב”גשר החיים” (ח”ב עמ’ י”א) הביא את טענת הגרי”א הרצוג זצ”ל שטען טענה אחרת, וז”ל: “אטו משום דצריך ליתן שכר מותר לו להניח לבנו לעשות איסור”. וכעין זה כתב גם הגר”מ שטרנבוך שליט”א בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ב סי’ תמ”ג): “במקום שחז”ל אסרו והוי ככל איסור דרבנן צריך האב להוציא ע”ז ממון ולא הותר לבן לעבור איסור דרבנן כדי להציל את אביו מהוצאות, ואין להתיר משום שהבן בחינם[ט]“.  

ובשו”ת שבט הלוי (ח”י סי’ קנ”ט) כתב שכיון שהדין הוא דאם ליכא אחר מותר לבן לרפאות, בהכרח “גם החשש הוא לא מספק השקול, ומוש”כ הרמב”ן בתוה”א דהתורה חייבה לרפאות וסתם בקי אינו שוגה ומקלקל, ואם גם פעם לא עלתה בידו זה נכנס בגדר היתר של רפואה בין באחר בין באביו, אלא מהיות טוב אנו חוששים לכתחילה שלא לבא לחבלה שלא לצורך רפואה, וא”כ אין כאן נדון של הצלה מלאו גמור וא”כ גם אם נחמיר דאע”פ שלקח שכר יש לו דין איכא אחר, יראה דא”צ  אלא ליתן שכר מטפל הרגיל, אבל להפריז בממון הרבה ודאי דלא צריך” עכ”ל.

 

אם האב עלול להתרגז ולהזיק לבריאותו

כתב בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ב סי’ תמ”ג) שאם יש לחוש שכשהבן יסרב לטפל באביו, האב יתרגז מאוד והתרגזותו עלולה להזיק לבריאותו, נראה דחשיב צורך לחולה ומותר לבן לטפל בו.

 

האם מועילה מחילת האב להכותו

המנחת חינוך (מצוה מ”ח אות ג’) חידש חידוש עצום: “ונראה דזה שחייבה התורה במכה אביו ואמו או בחבירו, היינו דוקא בלא רשות, אבל אם אביו ואמו או חברו אומרים לו שיכם או שיקללם, אינו עובר בלאו הזה ואינו חייב מלקות ולא מיתה. וכך חידש בדעת הרמב”ם (פכ”ו מסנהדרין ה”ו) שדיין אינו יכול למחול על קללתו, וכן שאר העם אם מחלו על קללתם עדיין מלקין את המקלל שכבר חטא והתחייב, ומשמע דוקא אם כבר קילל כיון שעבר עבירה לשמים אין המחילה מועלת, אבל כשנתן לו רשות מתחילה לקלל אין כאן עבירה כלל, וה”ה לגבי מכה.

ולשיטתו מה דאיבעיא בש”ס לעניין להקיז דם לאביו, היינו שלא מרצון האב, ומסקינן דפטור כיון דהוי לרפואה, ומ”מ אסור שמא יוציא דם מיותר. אבל אם אביו מוחל לו ומצוה להכותו אינו חייב כלל.

ומסיים המנ”ח: “ואע”פ שלא מצאתי זה מפורש מ”מ הסברא נותנת כן”.

והנה בהגהות למנחת חינוך מהדורת מכון ירושלים, כבר ציינו שכדברי המנ”ח מבואר ברלב”ח (קונטרס הסמיכה ק”א ד”ה עוד אני אומר) שכתב: “הרי שאמר לחברו הכני ופצעני ע”מ לפטור פטור אליבא דכו”ע, ונראה שהוא מותר, דכ”מ ברמב”ם (פ”ה מחובל ומזיק) דאינו עובר רק דרך נציון.

אולם, הסברו של המנחת חינוך קצת דחוק בביאור הגמ’ והפוסקים שסתמו שהאיסור לטפל באביו הוא  בכל אופן וגם כשהאב מוחל ומעוניין בכך.

יתרה מזו, בשאילתות (משפטים שאילתא ס’) מפורש דלא כמנ”ח, דאף שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול, הני מילי כבודו אבל הכאתו וקללתו לא. ובהעמק שאלה אחרי שהביא ראיות לדברי השאלתות, הוסיף וכתב: “ובאמת לא נצרכנו לראיות אלא על בזיון בעלמא דלא מהני מחילה, אבל קללה והכאה פשיטא שהרי אפי’ המקלל עצמו עובר בלא תעשה”.

וכ”כ הריב”ש (סי’ ר”כ) בשם הראב”ד, דליכא למימר שיהא האב יכול למחול לבן שיאמר לו דברי חירופין וגידופין. ועיי”ש בסי’ תפ”ד דכתב דגם בחברו הדין כן.

ועיין עוד במנחת חינוך עצמו (מצוה רי”ב אות ו’) שהביא בשם חידושי הר”ן שהאב אינו יכול למחול על צערו ובזיונו.

אמנם, עיין בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ ל”ב אות ב’)שצירף את שיטת המנחת חינוך להלכה, ושם בהערה הוסיף דאף שבשאילתות כתוב שהאב אינו יכול למחול על הכאתו, מ”מ כשעושה כן להוציא קוץ וכד’ (שאין זה דרך הכאה ובזיון) יתכן שמועילה מחילת האב[י].

ועיין עוד בשו”ת מנחת שלמה (ח”ב סי’ ע”ו אות ד’) מה שהאריך לבאר דבריו ולהוכיח כדעת המנחת חינוך, אולם עיי”ש בהערת המדפיס שכשכתב את דבריו הראשונים לא ידע מהריב”ש ומהברכי יוסף (יו”ד סי’ ר”מ) שהוכיח מהגמ’ שעל ספק הכאה לא יכול האב למחול.  

ובשו”ת מנחת יצחק (ח”א סי’ כ”ז אות ו’) ובשו”ת תשובות והנהגות (ח”ב סי’ תמ”ג) תמהו על חידושו של המנחת חינוך ולא צירפו אותו להלכה.  

 

להאכיל את אביו או אימו מאכל שאינו בריא

בהגהות בית לחם יהודה (סי’ ר”מ סק”ח) הביא מספר חסידים (סי’ רל”ד): “אב שהיה חולה ואמרו לו הרופאים שלא ישתה מים ולא יאכל דבר פלוני, ושאל האב לבן שיתן לו מים או אותו דבר שאמרו לו הרופאים שלא יאכל, ואמר אם לא תתן לי לא אמחול לך לא בעוה”ז ולא בעוה”ב, אינו מחוייב לשמוע לו” עכ”ל.

אולם עיין בברכי יוסף (סי’ ר”מ אות ח-י) שביאר שדברי הספר חסידים הם באופן שאותו מאכל עלול לסכן את אביו, וז”ל: “אם היה אביו חולה ואומר לו שישקהו דבר שמזיקו, אבל ודאי דליכא סכנה ישמע לו. וכן משמע ממה שכתב ספר חסידים (סי’ רל”ד) שכתב דבמידי דסכנה לא ישמע לו, ומוכח הא אי ליכא סכנה אף שמזיקו שרי” עכ”ל.   

מבואר מדברי הברכי יוסף שאם האב מבקש שהבן יתן לו דבר שאינו בריא, יש לחלק בין דבר שיש בו סכנה ממשית שאין לשמוע לו ולא להביא דבר זה, לבין דבר שמוחזק כאינו בריא וראוי למעט בו, שבזה אם אין חשש לסכנה ממשית, אלא רק חשש רחוק שדבר זה עלול להזיק לבריאותו כן ישמע לו.

 

תספורת לאביו

בספר “מושב זקנים” לבעלי התוס’ (פרשת קדושים) כתב שאסור לבן לספר את אביו שמא יעשה בו חבורה, כמו שאסרו חז”ל להוציא ממנו קוץ מחשש שמא יעשה בו חבורה. וכן בספר לקט יושר (תלמיד התרומת הדשן, יו”ד עמ’ 37) כתב שבעל התרומת הדשן לא הרשה לבנו לגלח לו את זקנו, שמא יעשה בו חבורה, ואף שהוא מוחל לו על כך.

אולם יש לדון בזה, בזמנינו שרגילים לספר במכשירים חשמליים או במספריים שלא שכיח כלל שיצא דם מחמת התספורת, אין זה דומה כלל להוצאת קוץ או פתיחת כויה שמצויה בהם מאוד הוצאת דם. ודוגמה לדבר כבר כתב הגרש”ז אויערבך זצ”ל בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ ל”ב אות א’) לגבי זריקות (לתוך השריר) שאין להחמיר משום שע”פ רוב אין זה עושה כלל חבורה.

א”כ במקום שיש עדיפות מסוימת שהבן יספר אותו יש מקום להקל. אולם יש לכך כמה הגבלות:

א) מצוי שכשמגלחים את השערות מהעורף באמצעות סכין, העור נפצע ויורד דם, לפיכך לא ישתמש הבן בסכין כשמספר את אביו.

ב) אב שיש לו פצעים בראשו באופן שכשמגלח את ראשו ברור שיצא דם, או שיש לו עור עדין שבכל תספורת יוצא לו מעט דם, אסור לבן לספר את אביו. אלא א”כ האב מחמת מצבו מתבייש ללכת לספר אחר. או שאין מזומן לפניו ספר אחֵר והחיפוש אחריו כרוך בטרחא מרובה, אז נחשב הדבר כליכא אחר ולדעת הרמ”א מותר לבן לספרו. אולם ישתדל בכל יכולתו להימנע מלפצוע את אביו.

ועיין עוד בשו”ת באר משה (ח”ד סי’ פ”ד), ובשו”ת משנה הלכות (ח”ב יו”ד סי’ קט”ו).

 

כשהאב רשע

 

 

א.      עיסוי (מסז’)

מותר לבן לערוך עיסוי לאביו, ואף שמתאדם בשרו לא נחשב הדבר לחבורה[יא] , אולם אם יש לאב פצעים באופן שהעיסוי עלול לגרום להוצאת דם, אין להתיר לבן לעשות זאת, אלא א”כ הוא צורך רפואי ואין אחר שיעשה זאת.

 

ב.      הסרת תחבושת מפצע

אדם שאביו סובל מפצעים ולצורך רפואתו מניחים תחבושת על פצעיו, וכשמסיר את התחבושת לפעמים עלול לצאת דם ע”י משיכתה, אסור לבן להוציא את התחבושת, אלא אם כן טיפול החלפת התחבושות הוא יומיומי, שיש חשש שאם יצטרכו לחפש אחר שיוציא את התחבושות, האב יימנע מכך או שהדבר יגרום לו לטרחה רבה, מותר לבן לעשות כן.

אולם, באופן שערכו לאב בדיקת דם או זריקה לתוך הוריד וכדו’, והבן אוחז את הצמר גפן על מקום הדקירה, באופן שאם ירפה את אחיזתו עלול הצמר גפן ליפול והדם יזוב מעצמו, מותר לבן לעזוב את ידו של אביו ולא נחשב הדבר כחבלה שהרי הדם זב מעצמו ולא מכח מעשה הבן[יב].   

    

 


[א] אמנם, ברור שגם החובל באביו שלא כפי הגדרים דלהלן מ”מ אם הכהו עבר על איסור דאורייתא של “לא יוסיף” ככל מכה חברו, שהרי גם אזהרת מכה אביו נלמדת מפסוק זה, אלא שבאביו נוסף עונש חנק לפי הגדרים דלהלן. ואם נהג באביו או אימו מנהג בזיון הרי הוא בכלל “ארור מקלה אביו…”.

[ב] עיין בשו”ת מנחת יצחק (ח”א סי’ כ”ז אות ג’) שכתב לגבי זריקה שגורמת לעור להתאדם שאסורה דחשיב נצרר הדם, אולם יתכן שכוונתו שפעמים זריקה גורמת לשטף דם פנימי וזה באמת חשיב נצרר הדם.

[ג] ועיי”ש שחידש עוד שיש מקום להסתפק שמא החיוב הוא רק בחבלה הגורמת לפיחות ערכו של האדם, כיון שהוקש מכה אביו למכה בהמה, וזהו צד אחד של הספק בירושלמי. אמנם עיין לעיל שנראה שהבבלי חולק על הירושלמי וכל הגדר הוא הוצאת דם כחבלת שבת בלבד, וכך סתימת הפוסקים.  

 

[ד] עיין ב’תורה תמימה’ (פרשת משפטים אות ק”כ) שלא אמר רב דימי אלא שפטור מעונש, אבל לכתחילה לא יעשה כן אם אפשר באחר. אולם בכל הראשונים והפוסקים מבואר שרב מתנא ורב דימי הם באותה שיטה שלצורך רפואה פטור ומותר וכל הדיון בראשונים היה אם שניהם פליגי על רב פפא ומר בריה דרבינא או לא.

[ה] ומה שלא חשש הרמב”ן להוצאת דם מיותרת, יתכן שהבין שבהקזה כל הוצאת דם נחשבת לרפואה ואם מוציא יותר מדי מיד ימות האב.

[ו] עיין בב”ח שרצה להשוות את דעת הרא”ש והרי”ף עם דעת הרמב”ם שבליכא אחר יהיה מותר לבן להוציא קוץ לאביו וכו’, אולם אין זו דעת הב”י.

[ז] עיין בב”ח מש”כ לפרש בדעת הרמב”ם.

[ח] עיי”ש שהביא עוד בשם הגרש”ז אויערבך זצ”ל: “שאם אין אפשרות לבן להגיע לאביו ברגל, כגון שהאבא גר מעבר לים, אז אין הבן חייב בהוצאות הנסיעה. אך האבא צריך לשלם עבור הנסיעה הזולה ביותר ועל הבן להגיע לאביו בזמן שיכול עוד לקיים את בקשתו” עכ”ל.

[ט] עיי”ש בתשובות והנהגות שכתב שגם הגרש”ז אויערבך זצ”ל לא היקל אלא באופן שאין ביכולת האב לשלם בעבור הזריקות. ולכאורה בשו”ת מנחת שלמה הנ”ל לא נראה כך, דזו לשונו: “גם חידושו דמר כשעושה הבן בחינם וליכא אחר בחינם הר”ז כליכא אחר, בדומה לזה מצאתי ביפה ללב שכתב בזה”ל: ואף אם יש שם אחר והוא בשכר ובנו עושה בחינם וניחא ליה לאב בחינם רשאי…וגם בנידון דידן הלא אנו שומעים שאין ביכלת וברצון האם ובעלה לתת שכר וניחא ליה בחינם ע”י הבן” עכ”ל. א”כ פשוט שהיפה ללב לא חילק כלל אם יש ביכלת האב לשלם או לא. וגם הגרש”ז כתב שבאופן שאין ברצון האם לשלם וניחא לה בחינם – חשיב כליכא אחר.

[י] וכן הר”י הרצוג זצ”ל (מובא בגשר החיים ח”ב עמ’ י”א) צירף את דברי המנחת חינוך להלכה.

[יא] בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ ל”ב אות ג’) כתב דנצרר הדם הוא דוקא אם נקרע אחד מגידי הדם ונשפך הדם בפנים, באופן שאלמלא העור המקיף היה הדם יוצא ונשפך לחוץ, אבל מה שנתנפח ונתקבץ הדם למקו”א אע”פ שנתאדם הבשר מבחוץ, אין זו החבלה נחשבת לנצרר.

[יב] ב”העמק שאלה” (משפטים שאילתא ס’ סק”ט) כתב לגבי מה שדנה הגמ’ לאסור הקזת דם לאביו שמא יצא דם מיותר, ש”אע”פ שלא עשה חבורה חדשה, מכל מקום צריך לומר שעשה מעשה בידיים בהוצאת הדם היתר, כגון שדחק בידו הגיד שיצא הדם יותר וכה”ג, הא לאו הכי פשיטא דבלא מעשה לא מחייב” עכ”ל. מבואר מדבריו שאם בתחילה יצא הדם בהיתר ואח”כ הוסיף לצאת כל שלא עשה מעשה, והדם יוצא לבד לא מחייב.

ולגבי החובל באביו ואמו בגרמא, עיין בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ ל”ב, ד’ בסוגריים) שכתב שיתכן שיש בזה איסור תורה אפילו אם עושה כן בגרמא, דרק גבי איסורי שבת ומחיקת השם אמרי’ דדוקא עשיה הוא דאסור וגרמא שרי, אבל בחבלה באביו ואמו נהי דפטור ממיתה מ”מ יש איסור תורה. ועיין עוד בשו”ת הר צבי (יו”ד סי’ קצ”ז) שכתב שבחובל בגרמא אין איסור מיתה כלל, ועיי”ש מה שכתבו להתיר להעמיד עלוקה לאביו לצרכי רפואה.

והנה לפ”ז היה מקום להתיר חבלה בגרמא לצרכי רפואה אפילו היכא דאיכא אחר, שהרי מה שאסרו לחבול לצורך הרפואה היינו משום חומרת האיסור דאתי לידי שגגת חנק (כמבואר בסנהדרין פ”ד: שהרי לגבי חבלה בחברו לצורך רפואה אין איסור, אף שהחובל בחברו עובר באיסור לאו), אבל באופן הנ”ל שעושה בגרמא אין בו איסור מיתה ויהא מותר לצרכי רפואה אף היכא דאיכא אחר. 

לפ”ז בנידון דידן שלקח את אביו לבדיקת דם ולאחריה נצרך הבן להחזיק את הפד על מקום הדקירה, לאחר כמה דקות מבקש הבן להסיר את הפד מידו של אביו אלא שחושש שהדם יתחיל לצאת ונמצא חובל באביו, לכאורה יש מקום להתיר ומקרה זה עדיף מהוצאת דם בגרמא, שהרי אינו עושה שום מעשה ואפילו בגרמא כדי שהדם יצא, אלא רק “מסיר את המונע”, דהיינו שע”י הוצאת הפד מתחיל הדם לזוב מעצמו ודמי למה שכתב ה”העמק שאלה” שכל שלא עשה מעשה אין בזה איסור כלל.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים