קונטרס יין ישמח, סימן יב': שמחת הלב

עיקר מצות השמחה היינו שמחת הלב, ואכילת הבשר ושתיית היין אינם אלא דרכים להגיע לשמחה. ונביא כמה מקורות לזה:

ע' גליוני הש"ס (בפסחים קט.) שכ' "שמחת יו"ט איננה בדבר פרטיי כיין וכדו' רק היא מצוה כלליית בנפש שתהא שמחה", וע"ש שהוכיח מיראים ומשאילתות, ומבואר שצריך שמחת הלב. וע"ע בעמק ברכה בענין סעודת פורים (עמ' קכו) שכ' בשם הגרי"ז ששאני שתיית היין במועד מהשתייה בפורים, דבפורים השתיה עצמה מצוה ולא רק דרך להגיע לשמחה, ובמועד השתייה היא רק דרך להגיע לשמחה.

וכן משמע מהרמב"ם (יו"ט פ"ו הי"ז) שכ' "וחייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב". ואח"כ בהי"ח פי' כיצד, משמע שזה הדרך כיצד להיות שמח ולא עיקר המצוה.

וכן נראה להוכיח ממש"כ הר"ן והריטב"א בריש פ"ד דסוכה דחיוב בשר שלמים אינו אלא מצוה מן המובחר, משמע שעיקר הפירוש במש"כ בתורה "ושמחת בחגך" היינו כפשוטו להיות שמח. [משא"כ למאי דמשמע בתוס' במו"ק יד: שאינו יוצא מדאו' אלא בשלמים – לפ"ז יתכן שגם כשתקנו לקיים ביין עצם המצוה היא לשתות יין ואינו מוכרח שזה היכי תמצי לשמחת לב].

ועוד נראה להוכיח כן ממש"כ במו"ק יד: שאבילות היא סתירה לשמחת המועד, אף שאין איסור לשתות יין ולאכול בשר באבילות.

ואחר שנתבאר שיש מצוה בשמחת הלב צריך להבין מה גדרה, והנה בעמק ברכה (בענין שמחת יו"ט ב' עמ' קח) כ' דמצות שמחת הלב היינו שמחה בה' ((וע"ע בד' הח"א בספרו זכת"מ שהובאו בהערה בסי' הקודם שכ' "שנשמח ביו"ט במאכל ובמשתה ושמחת לב בסיפור נפלאותיו ולזמר שבחיו". אמנם יל"פ דר"ל שזו מעלה ולא מעכב.)) , והוכיח ממדרש רבה (שה"ש פ"א) שהיינו שמחה בה', שכ' במדרש על הפס' זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו איני יודע אם ביום או בקב"ה, ת"ל נגילה ונשמחה בך. ועוד הוכיח מד' הרמב"ם (יו"ט פ"ו ה"כ) שכ' "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק וקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וק"ר אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל וכו'." עכ"ד.

ולענ"ד אין מד' המדרש ומד' הרמב"ם ראיה שהשמחה בה' היא עיקר המצוה, די"ל דזו מעלה ודרגא, ומ"מ יוצאים יד"ח בכל שמחה שהיא. ומש"כ הרמב"ם יל"פ שנצטוינו על שמחה שאין בה הוללות שע"י שמחה כזו אפשר לבוא לידי עבודת ה', אבל אין מזה ראיה שבשמחה שאינה שמחה בה' לא קיים המצוה. ואדרבה ממש"כ הרמב"ם בהי"ז כשמבאר את עיקר המצוה שחייב להיות שמח וטוב לב משמע שזה עיקר המצוה, ואת ענין שמחה שיש בה עבודת ה' לא כ' אלא כשבא לשלול הוללות. ועוד נראה להוכיח כן מד' החינוך (במצוה תפח) שמבאר את טעם מצות השמחה "לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמוח לפרקים וכו' ורצה הקל לזכותינו וכו' וציונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו וכו' ואז בעתים ההם ציונו לכלכל החומר בדבר הצריכה אליו. וימצא לנו תרופה גדולה בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מגדר היושר יותר מדי."

ויל"ע אם שמחת הלב צריך להיות כל שעות היום או שסגי בפעם אחת ביום. ומפורסם שהגר"א אמר שמצות השמחה היא מצוה שקשה לקיימה, ולפ"ז צ"ל שהמצוה היא כל היום. אמנם בהעמק שאלה (סז ב) כ' הגאון הנצי"ב "שאין שמחת החג תמידית בלי הפסק אלא הוי כמו כל מצוה זמנית אכילת מצה ותקיעת שופר שאינו אלא פעם אחת, ה"נ מצוה לשמוח שעה א' ברגל." ועפ"ז כ' שבהלויה ברגל אין הולכין אחר המיטה בשמחה. ובמועדים וזמנים (ח"ז קיב) יישב לפ"ז את מש"כ במו"ק כז: שנשים במועד מענות. וע"ש עוד שהביא בשם הגרי"ז שהתקשה איך אפשר לקיים את מצות השמחה בכל רגע מימי החג.