קונטרס יין ישמח, נספח ב’: בענין סעודות מצוה אם צריך בשר ויין

רבני בית ההוראה
כ"ט סיון ה'תשע"ב
נספח א תוכן עניינים  נספח ג


כתב השל”ה (ריש מס’ שבת ד”ה במסכת, דף צו): “כשלמדתי תורה בק”ק קרקא אצל רבי מורי הגאון החסיד מהר”ר שלמה זללה”ה אירע שהיה סנדק בע”ש ולא רצה לילך לקביעת הסעודה של מילה ואמר שהוא ק”ו מסעודת מילה שחל מר”ח אב עד התענית שאין אוכלים בשר כי אם מנין ולא יותר וכו’, ואני אמרתי לו מה זה ראיה בשלמא שם אפשר למצוא תקנה לקבוע סעודה על מאכלי חלב ויסבו הרבה כמו שירצה אבל בע”ש אין למצוא תקנה דקביעת סעודה איסורא הוא בין בבשר בין בחלב אפשר דשרי, ודחה את דברי מטעם דאין שמחה אלא בבשר וק”ל.”

והביא דבריו המ”א רמט סק”ו (וע’ מחצה”ש שם) ((ע’ שו”ע הרב בסי’ רמט (בקו”א סק”א) שכתב שהשל”ה קיבל את תשובת רבו, וביאר שמה שהמ”א לא הביא את תשובתו זה משום שלענין סנדק הוא סובר שיכול לאכול אף בט’ הימים, וה”ה בע”ש. [וע”ע שם שנוקט לדינא את חידושו של רבו של השל”ה שטוב לא לאכול בברית בע”ש אם יש מנין בלעדיו, אמנם דוקא אם אינו בעל ברית או סנדק או קרוב, וגם אינו אלא הנהגה טובה. אמנם הא”ר כתב לחלק בין ע”ש לט’ הימים, ולדבריו יוצא שבע”ש אין להימנע [ומשמע שלענין החידוש שבברית צריך בשר הוא מסכים], והמ”ב לא הביא מאומה מכל זה ואפשר דס”ל כהא”ר.)) וכ’ בשם עו”ש להקשות על השל”ה דבזה”ז אין שמחה בבשר, וכ’ המ”א דבסנהדרין ע מוכח שגם בזה”ז יש שמחה בבשר. וע”ש במחצה”ש שהביא מחמד משה להקשות על רבו של השל”ה מפסחים קט דמוכח דבזה”ז השמחה ביין ולא בבשר, ותי’ המחצה”ש ע”פ היש”ש (שהבאתי בסי’ ו) שבזה”ז צריך גם יין וגם בשר.

העולה מזה דלא מתקיים מצות סעודת ברית אלא א”כ אוכל בשר, והיינו אף אם יש בשר בסעודה מ”מ מי שאינו אוכל לא מקיים המצוה כלל, שהרי רבו של השל”ה דימה למי שאינו אוכל כלל. [ומי שהוזמן ולא אכל בשר יל”ע אם הוי בנידוי ע’ פסחים קיג:, (וע”ע שם שבזכות סעודה זו ניצול מדינה של גיהנם.) וע’ להלן ענף ג]. והיינו לד’ המהר”ש והשל”ה והמ”א והמחצה”ש, אבל להעו”ש והחמד משה א”צ בשר ((וע”ע בספר ארץ חיים יו”ד רסה שהביא שמהר”ן אזולאי תיקן שלא יאכלו בשר בסעודת ברית כדי שלא לבייש את מי שאין לו. וביאר שם משום דבזה”ז השמחה ביין  ולא בבשר, וציין לפסחים קט.)) , (וכן נראה בד’ הב”י שהשיג על הרמב”ם שכ’ שצריך בשר ביו”ט.) ואף הסוברים שא”צ בשר מודים שצריך יין.

וע’ חו”י ע שכתב גבי סעודת נישואין: “כי אין שמחה רק בבשר ויין”, והמשיך: “וכן בסעודות הברית כמ”ש שש אנכי על אמרתיך וכו’ ונוטריקון מילה משתה יעשה לכל הקהל”. מבואר בדבריו שצריך בשר ויין בין בנישואין בין בברית. ועוד מבואר שהמקור שצריך שמחה בברית הוא מהפס’ שש אנוכי וכו’ ((בשבת קל ובמגילה טז מבואר שפס’ זה נאמר על מילה.)) . ולכאורה יש להביא לזה גם מקור מהגמרא בשבת קל. שכ’ על ברית “עושין אותה בשמחה” ופי’ רש”י “שעושין משתה”.

וע”ע במגדל עוז להריעב”ץ (נחל ט ראש א סעיף ג) שכתב: “אין סעודת מצוה אלא בבשר, ובכאן [א.ה. ר”ל בסעודת מילה] יש סמך מיוחד בכתוב כורתי בריתי עלי זבח.”

וע”ע בספר חותם קדש שכתב שצריך לאכול בשר בסעודת ברית, והמהרש”ם מבערז’אן העיר שם לעיין במ”א הנ”ל, וכתב שלפ”ז צריך בשר בהמה בדוקא, ולא סגי בעוף. (נדפס גם בשו”ת מהרש”ם ח”ט פו, והובא בתשובות והנהגות ח”ג רצד, וע”ע בתשובות והנהגות ח”ב תפה). וע”ע אות ברית סי’ רסה ס”ק יד שתולה הנידון אם צריך בסעודת ברית בשר בהמה דוקא או סגי בעוף – בב’ הדעות בחגיגה ח, ונקט דלר’ אשי דוקא בשר בהמה, וכ’ שהרמב”ם פסק כרב אשי. ומ”מ בסו”ד כ’ שנהגו מקרוב לעשות הסעודה במאכלי חלב ((וראיתי בספר ברית אברהם הכהן (עמ’ רנז) שפעם היה עם האדמו”ר מריבניץ בברית של גביר אחד ועשה סעודה חלבית מפוארת ואמר האדמו”ר איך גביר כזה לא עושה סעודת ברית. ואמר לו הלא עשה סעודה גדולה ברוב פאר ויופי וכו’ עד שהשיב האדמו”ר מה יוסיף תת כל מעדני עולם שהיו שם, בשר לא היה שם, וסעודה בלא בשר אינה סעודת מצוה.)) , ויישב המנהג לפי השיטות שגם ביו”ט א”צ בשר, וסיים דעכ”פ יין צריך לשתות. עכ”ד. ((וע”ש עוד שהביא מהמ”א (תקנב ב) שיש שמחה בדגים. אמנם מזה א”א להוכיח שיוצאים בזה יד”ח שמחה שהרי דגים אינם משמחים כבשר שהרי לא נאסרו אלא בערב ט”ב ולא בשאר ט’ הימים, וגם זה רק ממנהגא. וודאי לא עדיפי מעוף. [וע”ע תורת חיים (סופר) רכו יא שכ’ (מדעת עצמו) שדגים נקראים בשר, ומ”מ הצריך יין.] )) ונראה שמה שנקט שצריך יין זה מוכרח לפי היש”ש (שהביא המחצה”ש).

וע’ ספר פסקי תשובה סי’ קצד שכ’ בשם ה’אמרי אמת’ (מגור) שבסעודת חתונה צריך בשר בהמה. ולהנ”ל לא סגי שיהיה בשר ויין בסעודה, אלא שרק מי שאוכל בשר ושותה יין נחשב שמשתתף בסעודת מצוה.

וע”ע בשו”ת מהר”ם שיק (אה”ע פט) שהוכיח שצריך בברית בשר ((ולכאורה משמע שם שמחשיב עוף כבשר, וצ”ע.)) כנ”ל. וכתב שם “ליישב קצת” את המנהג לעשות סעודת ברית במאכלי חלב ע”פ התוס’ (במו”ק ח: ד”ה מפני) הסוברים שאין שמחה בברית, ומ”מ בנישואין צריך שמחה לכו”ע. עכ”ד. וצל”ע וכי דברי התוס’ נעלמו מעיני השל”ה והמ”א והחו”י שכ’ שצריך שמחה בברית. ונראה דהא הבאנו לעיל מהגמ’ בשבת (קל) שעושין סעודת ברית בשמחה, וע”כ צריך לומר שכונת התוס’ במו”ק דאף שיש דין שמחה בסעודת ברית מ”מ כיון שהשמחה לא מושלמת משום צערא דינוקא לכן לא נחשב עירוב שמחה בשמחה. [וע”ע בתוס’ במו”ק שם שכתבו תירוץ נוסף]. (ולכן המהר”ם שיק קרא לזה רק יישוב “קצת”).

וצ”ע דאין נוהגים להקפיד ע”ז בין בברית בין בנישואין, ואולי סומכים על השיטות שכ’ לעיל (עו”ש וחמד משה וב”י), אמנם מדבריהם אין ראיה שא”צ יין, וצ”ע. וע’ שו”ת שבט הלוי (ח”ג יח) שכ’ שעדיף בשר ואם אפשר בשר בהמה, אבל יוצאים אפי’ בדגים, וראייתו מזה שיש שמחת יו”ט גם בעופות ודגים. אך צ”ע דא”כ איך הוכיח רבו של השל”ה לענין מי שלא אכל כלל. והראיה משמחת יו”ט – לכאו’ י”ל שמדאו’ מתקיימת מצות השמחה בכל דבר ורק מדרבנן צריך דוקא בשר, ולכן ביו”ט אף אחר שתקנו בשר לא נתבטל הא דיש מצוה גם בשאר דברים, אבל בסעודת ברית וחתונה שי”ל שכל המצוה מדרבנן אין שום קיום בלי בשר שזה לא כתקנת חז”ל שאמרו אין שמחה אלא בבשר.

אבל בשאר סעודות מצוה הוכיח בשבט הלוי (ח”ג יח) שא”צ בשר ויין ממש”כ שבסעודת עיבור החדש היה רק פת וקטנית. (מובא במ”א קנא ה). וכן בשו”ת מהר”ם שיק (אה”ע פט) כ’ שבפדיון הבן א”צ בשר ויין, ולא דמי לברית דסעודת פה”ב אינה אלא בשביל לפרסם המצוה. עכ”ד. (וע”ע פמ”ג תמד מ”ז ט שסעודת דגים הוי סעודת מצוה.) ולכאו’ מד’ הריעב”ץ הנ”ל (במגדל עוז נחל ט ראש א ס”ג) משמע שבכל סעודת מצוה צריך בשר, וצ”ע.

 

מסקנא: מכמה פוסקים מוכח שלא מתקיימת סעודת ברית וחתונה בלי אכילת כזית בשר בהמה ושתיית רביעית יין (כמו בחג), ויש סוברים שא”צ בשר, ומ”מ לא מצאנו מקור ברור לומר שא”צ יין. אמנם המנהג להקל, ויש שיישבו המנהג, ומ”מ צ”ע. ובשאר סעודות מצוה א”צ בשר ויין.

 

ענף ב: ברית בט’ הימים

והשתא לפי מה שנקטנו שצריך בשר בהמה ויין בסעודת ברית צ”ע בברית שחלה בט’ הימים (דחודש אב) אם מותר למי שלא אוכל בשר בהמה לאכול  עוף, או דילמא כיון שלא אכל בשר בהמה ונחשב כאילו לא השתתף כלל כמו שהובא לעיל מהשל”ה, ממילא אסור לאכול בשר בהמה, דכיון שאין בזה מצוה אין היתר. ועוד דלד’ הפוסקים שצריך גם יין לכאו’ מי שלא שותה יין לא יהיה לו היתר לאכול בשר, שהרי אינו מקיים מצוה באכילתו, וכנ”ל.

אמנם י”ל דמ”מ לא גרע משאר סעודת מצוה שאפשר לקיים בלי בשר ויין, כמו שהובא לעיל בסמוך מהשבט הלוי, ואף שלא מקיים את הדין המיוחד דסעודת ברית – מ”מ מקייים את הדין הכללי דסעודת מצוה. אלא דלכאו’ קשה א”כ איך הוכיח רבו של השל”ה לענין סעודה בע”ש, דשם לא מתקיים אפי’ הדין הכללי של סעודת מצוח וגרע מברית בט’ הימים דמתקיים לכל הפחות הדין הכללי. וי”ל דס”ל לרבו של השל”ה דאין לחלק בין הפסד מצוה אחת לשתים, וכיון שמפסידים לגמרי את המצוה דרבנן המיוחדת לברית בשביל שלא לאכול בט’ הימים (אם יש עשרה בלעדיו) ה”ה שיפסידו ב’ מצוות בע”ש (היינו המצות סעודה הכללית, והמצוה הפרטית של סעורת ברית).

ענף ג: נידוי לשמים למי שאינו מיסב לסעודת ברית ונישואין לענין בשר ויין

בפסחים קיג: איתא “ז’ מנודין לשמים וכו’ וי”א אף מי שאין מיסב בחבורה של מצוה”. ופ’ רשב”ם “כגון משתה של ברית מילה או בת כהן לכהן”. וכ”כ התוס’ שם (נדפס בדף קיד.) “היינו סעודת מילה דאמר במדרש דניצול מדינה של גיהנם וסעודת נישואין בת”ח ובת כהן לכהן”. ונפסק ברמ”א ביו”ד רסה יב. ((אגב אזכיר חידוש מענין שכ’ ה’ישמח משה’ (נדפס בסוף הש”ע של מכון י-ם בקובץ מפרשים ביו”ד רסה בשם חי’ רמ”ט) שהנידוי נאמר רק למי שנמצא בברית ולא אוכל, ולא למי שהוזמן ולא הלך. אמנם בפ”ת שם (יו”ד רסה ס”ק יח) מבואר שתלוי בהזמנה, וכן משמע מדברי הריעב”ץ (במגדל עוז נחל ט ראש א יאור יז אות ה) שכ’ לא להזמין מי שיודע בו שלא יבוא אל הלחם שאסור לגנוב דעת וגם יש בו קצת מכשול שהוא כמנודה לשמים.))

וצל”ע האם דין זה נאמר גם כאשר אין בסעודה בשר ויין או שנאמר שלפי מה שהוכחנו לעיל מדברי המ”א והשל”ה (ועוד) שבשר ויין מעכב בסעודה א”כ אם הזמינוהו לסעודה בלי בשר ויין נחשב כאילו לא הזמינוהו. וכן יש להסתפק במי שהוזמן לברית שיש בה בשר ויין והשתתף בסעודה אך לא אכל בשר (בהמה) ולא שתה יין אם נחשב מנודה לשמים. וכן יש להסתפק במי שרוצה לטעום מעט מזונות וללכת, ובא בעל השמחה והזמינו לסעודה שיש בה בשר ויין, האם נאמר שמחויב להישאר כיון שלא יצא בלי בשר ויין.

ולכאורה י”ל לפי מש”כ (בענף ב’) שסעודת מצוה הוי גם בלי בשר ויין ורק מבטל הדין המיוחד של סעודת ברית א”כ ייתכן שהנידוי תלוי בעיקר הענין של סעודת מצוה ולא בדין המיוחד של סעודת ברית (ונישואין). ונראה דאם נאמר שהנידוי נאמר בכל סעודת מצוה א”כ מסתבר שאינו תלוי בבשר ויין וכנ”ל, [ויש לדחות דמ”מ כל סעודה צ”ל כהלכותיה]. אבל אם נאמר שהנידוי נאמר דוקא בסעודת ברית ונישואין אכתי יל”ע אם הנידוי תלוי בפרטי דיני הסעודה, או שבסעודות חשובות כאלו יש נידוי למי שאינו משתתף בסעודה, ותלוי בגדרי סעודה הכלליים.

והנה בנידון זה אם דין זה נאמר בכל סעודת מצוה מצאתי בשו”ת דברי משה להגר”מ הלברשטאם (סי’ פ) שהביא מדברי האלף למטה (תקפא ס”ק עח) דס”ל דגם בסעודת פדיון הבן נאמר דין זה. והוא תמה ע”ז. ולכאורה נראה שמד’ התוס’ בפסחים (קיד.) הנ”ל מוכח שלא נוהג בכל סעודת מצוה מדהזכירו את המדרש שניצול מדין גיהנם, ואם בכל סעודת מצוה נאמר מדוע הוצרכו לדברי המדרש. אמנם יש לדחות שהתוס’ באו להוכיח שסעודת ברית הוי מצוה. ובאמת כוונת התוס’ רק לתת דוגמא. (וכלשון הרשב”ם שם שכתב “כגון”, וכן בפסקי תוס’ שם הלשון “כגון”.) ולכאורה מוכח כן מלשון הגמ’ שכתבה בסתם “חבורה של מצוה” ואם אינו נוהג בכל סעודת מצוה היה צריך לפרש.

אמנם באגרות משה (או”ח ח”ב צה) דייק מזה שהרמ”א לא הביא ד”ז אלא גבי מילה שדין זה נוהג רק גבי מילה ואף לא גבי נישואין. (ונקט שהגר”א שציין לתוס’ בנ”ל כוונתו להשיג על הרמ”א, ומ”מ המנהג כד’ הרמ”א, וביאר שם המנהג). אמנם בעיקרי הד”ט (או”ח לב י) פשיטא ליה שנוהג גם בנישואין. וע”ע בקובץ אהלי שם (גליון ה’ עמ’ לא) שנדפס מאמר מהגר”ח נאה שפשיטא ליה שנוהג דין זה גם בנישואין ותמה על מנהג העולם שמזמינים לנישואין ולא לברית. ((שמעתי לבאר מנהג העולם ע”פ מש”כ התוס’ שם (בפסחים קיד.) דדוקא כשיש שם בנ”א מהוגנים נאמר הנידוי, ובחתונה שיש מוזמנים רבים מסתמא יש גם בנ”א לא מהוגנים. אמנם בבה”ל (קע ס”כ) מבואר דאם אינו יושב עם הע”ה ממש אף שיש ע”ה בסעודה לא נחשב שמיסב עם אינם מהוגנים. ואולי י”ל טעם אחר ע”פ מש”כ הגר”ח נאה (שם) שאם ההזמנה היתה רק לפנים כגון שהכין פחות מנות ממספר המוזמנים בזה אינו מחייבו כ”כ ויכול המזמין לפוטרו אח”כ. ולכאו’ י”ל יותר שאינו מחוייב אף אם לא פטרו, דאינו הזמנה כלל. [אמנם מדברי הריעב”ץ שהבאתי בהערה הקודמת מבואר דלא ס”ל כן.] ולפ”ז י”ל שבחתונה שבדר”כ שולחים הזמנות בנוסח אחד לכולם וא”א לדעת אם כוונתו שבאמת יבוא או שולח מפני הנימוס ההזמנה לא מחייבת, משא”כ בברית מצוי שמזמין אישית ואז ניכר אם כוונתו באמת להזמינו בדווקא או שכוונתו להכלילו ברשימת האנשים שחלקם יבואו. וצל”ע אם שולח הזמנה לחבר קרוב אם נחשב הזמנה כיון שהוא יודע שכוונתו באמת להזמינו, או שכיון שידיעה זו אינה מכח ההזמנה עצמה הוי כמו שיודע מעצמו שרוצה שיבוא בלי שהוזמן. )) והסתפק לענין סעודת פדיון הבן וסיום ובר מצוה וכתב שראוי להחמיר כיון שהוא ספק מנודה לשמים. אבל בשאר סעודות מצוה סמך על המנהג להקל.

 ושם הסתפק הגר”ח נאה בא’ מהנידונים דלעיל דהיינו במי שהוזמן (לברית או חתונה) אם יוצא יד”ח במזונות. וכ’ שבמזונות שאכל ודאי קיים מצות סעודת מילה דאפי’ סעודת שבת י”א שיצא. [א.ה. וכן מצאנו שנחשב סעודה גבי קידוש במקום סעודה, וכן המנהג בשלום זכר שמבואר ברמ”א ביו”ד רסה יב דהוי סעודת מצוה, וגם ל’ הרמ”א שם “לטעום”.] ואעפ”כ נסתפק הגר”ח נאה אולי הוי בנידוי, ונראה שטעמו דמ”מ נמנע מעיקר הסעודה, ולא מטעם בשר ויין, כיון שלא הזכיר מאומה מדין בשר ויין.

נספח א תוכן עניינים  נספח ג

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים