קונטרס ארגמן אינו תכלת

רבני בית ההוראה
כ"ז סיון ה'תשע"ב

הרב יעקב שמשון בהר”ר משה שפירא

הקדמה

כתוב בתורה “ונתנו על צצית הכנף פתיל תכלת” (במדבר ט”ו ל”ח). אמנם מזה כאלף שנים אין באפשרותינו לקיים מצוה זו. והנה לפני כמאה שנים נתעורר האדמו”ר מראדזין לחפש את חילזון התכלת האבוד, והוא סבר שדג הדיונון הוא החילזון, ועשה מדמו צבע, וממנו משתמשים עד היום חסידי ראדזין וחלק מחסידי ברסלב. אמנם כמעט כל גדולי ישראל לא הסכימו עמו ולא נתקבלה התכלת שלו בכלל ישראל (ע’ ערוך השלחן סי’ ט סעיף יב). ואחרי שנים הרב יצחק הרצוג עשה מחקר בנושא והעלה שחילזון הינטינה הוא התכלת, (אמנם לא ידוע לי שהצליחו להנפיק מזה צבע). ובשנים האחרונות טענו כמה חוקרים שחילזון הארגמן כהה קוצים (murex הוא חילזון התכלת. ורבים משתמשים בזה לציציותיהם. ונתתי אל לבי לחקור ולבדוק עד כמה שידי מגעת האם אכן זה הוא חילזון התכלת, ומצאתי כמה ראיות שלא זהו החילזון האבוד. וגם בדקתי על מה מתבססים הטוענים שזהו התכלת, ולא מצאתי בראיותיהם שום ראיה ברורה שא”א לדחותה.

ואף שנידון זה מסור להכרעת גדולי ישראל ואין ראוי לאדם כמוני להיות הדיוט קופץ בראש, הנה להלכה אין צריך לדברי שידוע שרוב גדולי ישראל לא משתמשים בתכלת זו, וכן רוב הרבנים ותלמידי החכמים. וגם מרן הגרי”ש אלישיב כבר פסק בקובץ תשובות (ח”א סי’ ב) לא להשתמש בזה. ודברי לא נצרכים אלא לבאר טעמם.

על כן באתי בזה במגילת ספר לברר עיקרי הסימנים של התכלת המבוארים בגמ’ ובראשונים (בקצרה), ולבאר הראיות שאין זה התכלת, ולסתור הראיות שהביאו מצדדי הארגמן כהה קוצים. והוספתי עוד נידון אם אפשר לקיים המצוה בזה אף אם נאמר שזה אכן התכלת. וגם העתקתי את תשובת הגרי”ש אלישיב שליט”א, וכן את מש”כ בזה הרב (הראשי) יצחק אייזיק הרצוג. וציינתי לעוד כמה שכתבו בזה.

ואל ה’ אשא תחינה שנזכה להבחין בין תכלת לקלא אילן.

 

סימני חלזון התכלת

א] מנחות מד. חלזון זה גופו דומה לים [פירש רש”י מראה גופו] וברייתו דומה לדג [פירש רש”י לפי הג’ השטמ”ק תבנית דיוקנו, ובפי’ ר”ג ” צורתו”] ועולה א’ לע’ שנה.

ב] רמב”ם צצית ב, ב: חלזון הוא דג שדומה עינו לעין התכלת [וי”ג ים] ודמו שחור כדיו. ובים המלח הוא מצוי [מש”כ ים המלח פי’ הגה”ק מראדזין בים מלוח לאפוקי כינרת וכדו’, ע”ש.]

ג] שבת עה. כמה דאית ביה נשמה צבעו יותר צלול, ולכן לא ניחא לי’ להורגו כשמוציא ממנו את הדם.

ד] בתוס’ בשבת (עה. ד”ה הצד ובדף צד. ד”ה שהחי) משמע שמיד כשמוציאים אותו מהמים – מת. ובהג’ הרא”ם הורוויץ שם כתב דמכמה מקומות משמע שהחילזון חי גם בלי מים ועולה להרים. וכנראה כוונתו לסנהדרין צא. עלה להר וכו’, וע’ רש”י שם, וע”ע במגילה ו. שמבואר שם ברש”י שעולה להרים.[ומרש”י מגילה יש לדחות שר”ל שעולה לנחלים שבהרים, אמנם מסנהדרין – ודאי מוכח.] וע’ יד רמ”ה סנהדרין צא. שחולק על רש”י שם וכתב שאינו חלזון התכלת. וייתכן שכ”ד התוס’.

ה] בתוס’ בשבת (עה. ד”ה כי) כתבו “דם חילזון הראוי לצביעה מיפקד פקיד.” ומדברי הרמב”ן (בחידושיו לשבת צה. ד”ה חולב) נראה שחולק ע”ז, דבדבריו מבואר שבהוצאת דבר הטמון בכיס כגון חולב חייב אף אם אינו גידולי קרקע, ובשבת עה. מבואר גבי חילזון שנצרך גידולי קרקע. וע”ע ריטב”א שבת עה. בשם רמב”ן.

ו] בתוס’ בשבת (עה. ד”ה טפי) מבואר דהוי פסיק רישא שימות החילזון כשמוציאין הדם הצובע. וברמב”ן אליבא דרש”י מבואר שאפשר לפצוע באופן שאינו פסיק רישא, והובא פי’ זה גם בריטב”א ובחי’ הר”ן.

ז] בריטב”א בשבת עה. כתב שהחילזון הוא גוף אטום ואינו בעל איברים.

ח] לפי הרמב”ם צ”ל שהחילזון אינו ניזון מצמחים [ועכ”פ אינו מזונו העיקרי], שהרי לדעתו (בהל’ שבת ח, ז – ע”ש במ”מ) בהמה נחשבת גידולי קרקע משום שניזונית מגידולי קרקע, והחילזון אינו גידולי קרקע כמבואר בשבת עה. [אבל לדעת התוס’ (בשבת עג: ד”ה מפרק) בהמה לא נחשבת ג”ק לענין שבת, ולשיטתם אין הכרח].

כמה ראיות שחילזון הארגמן כהה קוצים אינו חילזון התכלת:

א.      בספר לולאות תכלת הובא בסופו לקט מדברי ספרים ישנים שכתבו על חילזון הארגמן, ושם כתוב בשם אריסטו “אחרי שהם ניצודים הם חיים לחמישים יום בערך.” (עמ’ 265). ובשם פליניוס כתב שם “אחר שצדו אותם הם חיים עד שבע שבועות”. (עמ’ 267). וזה אינו מתיישב עם דברי התוס’ בשבת (עה. וצד.) שכתבו שמת סמוך לצידתו, ולכן מוציאים הדם מיד אחר הצידה. וכן מבואר בריטב”א (החדש) בשבת עה. (ד”ה תנו רבנן, וכן בד”ה וליחייב), וכ”כ שם בחי’ הר”ן (החדש – שנדפס ע”ש הריטב”א) בד”ה הצד. ואף שמדברי רש”י יש ראיה שחולק על תוס’ – הראיה מרש”י היא ממש”כ שעולה להרים ושכל ההר מתמלא מחלזונות, וגם זה לא מצאנו בחלזונות אלו, וכנראה שאינו מציאותי לפי תכונתם שאינם מהלכים.

ב.      מבואר בשבת עה. שעדיף שלא ימות בשעת הוצאת הדם. ובחלזונות הארגמן נראה מהספרים שהובאו בלולאות תכלת (הנ”ל) דאינו כן, אלא רק שלא ימותו לפני הוצאת הדם. ובפרט ממה שכתב שם בשם אייליאן “צריך לרסקו במכה אחת עם אבן כי אם הוא עוד חי ויצטרך למכה שניה יפסידה מלצבוע בו, כי הצער יגרום לדג להפריש צבעו וייספג לתוך הבשר או יצא בדרך אחרת.” (עמ’ 269).

ג.       במנחות מד. “וברייתו דומה לדג.” פי’ רש”י תבנית דיוקנו (לפי גירסת השטמ”ק). ובפי’ רבינו גרשון “צורתו”. ובחלזונות הארגמן קשה למצוא דמיון לדג. ובספר לולאות תכלת (מעמ’ 126) האריך להוכיח שכל בעלי החיים הימיים נקראים דג, ולכן פי’ דומה לדג שהוא חי במים ופרה ורבה ובעל עצמות. אמנם פירוש זה ב’דומה לדג’ אינו מתאים לפי’ רש”י ורבינו גרשון. ואין לפרש שצורתו דומה לבעל חי ימי, שהרי יש בעלי חיים ימיים בהרבה מאד צורות, וע”כ שכוונת חז”ל לדג רגיל, וזה לא מתאים לחלזונות אלו. אמנם מה שכתב בלולאות תכלת (עמ’ 135) שמספיק דמיון קצת לדג זה דבר שאפשר לשומעו, וצריך לבדוק אם חלזונות אלו דומים לדג יותר מחלזונות אחרים, וצ”ע.

ד.      הרמב”ם (הל’ צצית ב, ב) כתב “ודמו שחור כדיו.” ודם הארגמן הוא “צלול הנוטה לאדמימות” (כך כתוב בעלון שהוציאו ‘חברת מעלה’). ומה שכתבו ליישב (בעלון הנ”ל) שכשיש כמות גדולה הוא שחור אינו מיישב דלא משמע ברמב”ם שמדובר בכמות גדולה. ומה שכתבו שם עוד תירוץ שאחרי שמתייבש הוא שחור גם זה אינו מיישב דלא משמע כן ברמב”ם, ובפרט שגם דם אדם אחר שמתייבש נהיה שחור, ולא שמענו שמגדירים דם אדם כשחור.

ה.     עוד ראיתי במאמר מהרב שלמה אנגלארד (האדמו”ר מראדזין) שליט”א שטען שבארגמן הצבע הכחול מופק רק ע”י חשיפה לשמש. וזה אינו מתיישב עם מש”כ במנחות מב: “הא תכילתא היכי צבעיתו לה. א”ל מייתינן דם חלזון וסמנים ורמינן להו ביורה [ומרתחינן ליה] ושקלינן וכו’.” ולא הוזכר כלל חשיפה לשמש. ומה שיש משיבים ע”ז שבזמנם כל צביעה היתה בשמש – זה תמוה, דמהיכי תיתי שלא היו עושים כן בבתים. [ואין לומר שלא היה מצוי תנורים בתוך הבתים דע’ ב”ב כ: שמשמע שהיה דרך להעמיד תנורים בבתים ובעליות.] וגם אם עושה הצבע בחוץ היה לגמ’ לומר שצריך להיות בשמש ולא ביום מעונן ולא בצל אילן או בית וכדו’.

 

נידון על כמה מהראיות שהביאו להוכיח שהארגמן הוא התכלת:

א)   הראיות מתבססות על הנחת יסוד שלא יתכן לומר שיש כמה מינים ורק אחד מהם כשר, שהרי אף אם נדע על חילזון מסויים שבו השתמשו היוונים והרומאים, ואף אם נדע שגם חילזון התכלת נקרא פורפורא – עדיין אין לנו ידיעה ברורה שזה התכלת שהרי יש כמה מיני פורפורא [כמבואר בדברי אריסטו שהובאו בסוף ספר לולאות תכלת (עמ’ 263), ובדברי ויטרוביוס (שם עמ’ 265), ובדברי פליניוס (שם עמ’ 268)]. והנה בספר לולאות תכלת (עמ’ 101-102) הוכיח מעירובין צו שהיו צובעים מהתכלת הכשר גם הרבה דברי חול, ואח”כ כתב “ולכן אין לומר אולי היו ב’ סוגי תכלת מב’ חלזונות הנקראים פורפורא א’ כשר וא’ פסול, כי ודאי השתמשו בסוג תכלת הכשר למצוה ברובו לצורכי חול”, ואיני מבין מה הראיה מזה, ואולי כוונתו שאם היה תכלת פסול מדוע לא השתמשו בו, וזה אינו ראי’, אולי התכלת הפסול לא היה במקומותיהם, או שהיה יקר יותר, או שלא היו מכירין דרך צביעתו, וכדומה, וגם יתכן שהיה מצוי אלא שצבעו שונה במקצת מצבע התכלת הכשר, ומי שרצה צבע כזה – היה משתמש בתכלת הכשר.

עוד הוסיף שם :”ובפרט שאין שום רמז שהיו ב’ מיני תכלת בשום מקום”, ואיני יודע מדוע צריך לכתוב על זה.                                                                                        .                                                                                                                                                                              עוד הוסיף שם :”אדרבה מהא שהגמ’ נותנת בדיקה להבחין בין קלא אילן ותכלת, ולא בין ב’ סוגי התכלת שניהם מחלזונות עם אותו שם, נראה תמוה מאוד לומר דבר כזה”. ונלע”ד דגם ראי’ זו יש לדחות: מה שמצאנו שצריך הבחנה בין קלא אילן לתכלת – זה משום שהיו רשעים מזייפים בכוונה מקלא אילן, (כך משמע לכאו’ מב”מ ס”א:) וזה ודאי לא קשה מדוע לא נחוש לזיוף של תכלת מחילזון הפורפורא של הגויים, שהרי זיוף עושים מדבר זול, והפורפורא של הגויים הוא יקר (שנזכר במדרש שפורפורא הוא בגד מלכות), אלא שיש משמעות ברש”י במנחות מב: שיש גם חשש לטעות של מי שאינו מומחה שיחשוב שמותר לצבוע הציצית בקלא אילן, ומ”מ אין ראיה לעניינינו דייתכן שהצבע שהיו עושים מהחילזון של הגויים היה שונה במקצת מצבע הציצית, וגם יתכן שלא היה מצוי בבבל במקום האמוראים. ועוד, דאם אנו חוששין למי שאינו יודע ממה צריך לצבוע א”כ לא שאל לחכמים אלא ראה צבע וסבר מעצמו שכל הענין להגיע לצבע כזה ואין נפק”מ ממה – א”כ ודאי אדם כזה יעשה הצבע מקלא אילן דמשמע שהי’ דבר זול (ע’ רש”י ב”מ סא: ד”ה קלא) ולא יוציא הון על קניית פורפורא של גויים. ומה שלא הצריכו חז”ל להזהיר לאלו שיודעים שצריך דבר מסוים שלא יטעו בין חילזון לחילזון – זה לק”מ שהרי נתנו סימנים (במנחות מד.) ובפשטותם של סימנים אלו אין לטעות לחשוב על חילזון הארגמן שזה הוא, וגם היתה מסורת ע”ז והכירו צורת החילזון. [ולפ”ז אין הכרח מדברי המקור חיים לבעל החו”י (יח, ב) שכ’ שנעשה מדג פורפור, שייתכן שהיה עוד דג שנקרא פורפור, כמו שהבאתי לעיל מדברי חכמי יון שיש כמה מיני פורפור].

ב)   בספר לולאות תכלת (עמ’ 116) הביא מרמב”ן (תצוה כח, ב) שבגדי כהונה הם לבושי מלכות בדמותם ילבשו המלכים וכו’ והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גויים”. ולענ”ד אין מזה ראי’, דהרמב”ן אמר שדומה לבגדי מלכות, וע”ז הביא ראי’ שגם היום צבע כעין זה הוא בגד מלכותי, אבל אין הכרח שנעשה מאותו חילזון ( ואפילו לא מוכח שזה אותו צבע בדיוק). [ובזה אפשר לדחות גם הראי’ שהביא שם מהרקנטי, אבל בזה אינו נצרך שבכלל לא כ’ שהמעיל הוא בצבע פורפירא רק כמו שלבן מלך מלביש הפדגוג בגד מלכותי – שזה פורפירא כך הקב”ה הלביש את אהרון בגד מלכותי במלכותו של הקב”ה.

ג)    מה שהביא בלולאות תכלת עמ’ 117 מתרגומים יווניים שמתרגמים תכלת היקינתוס אינה ראיה, שזהו שם הצבע, והם היו מנפיקים צבע זה מהחלזונות שלהם ואנו היינו מנפיקים מחלזון התכלת שלנו ומ”מ שם הצבע אחד הוא.

ד)   עוד הביא בס’ לולאות התכלת מהראבי”ה (ברכות כה) שכתב “גרסינן בירו’ בין תכלת לכרתי בין פורפורין ובין פריפינין והוא מעיל שקורין בל’ לעז פורפורא ויש שדומה לו קצת.” ולענ”ד מזה יש ראיה להיפך שפורפורא אינו התכלת של  הציצית, שאם כוונת המשנה לפי הירו’ הזה היינו לציצית מדוע צריכה לומר סימן לצבע מהבגד של המלכים הגויים, הרי לכל יהודי בזמן המשנה הי’ תכלת בציציתו, ובמקום לתת סימן ממה שמצוי לכל אחד, יתנו סימן ממה שמצוי רק למלכים או לעשירים?! וצ”ל שהירו’ סבר שה”תכלת” שמוזכרת במשנה אינה תכלת של צצית אלא סוג אחר של תכלת, ולכן הוצרכו לתרגם ל”פורפורין”. [ואף לדעת הלולאות תכלת שהכוונה לתכלת של צצית – כבר כתבתי לעיל שיש כמה מיני פורפורא, וגם גירסא זו בירו’ אינה לפנינו.]

ה)  יש שהביאו ראיה ממש”כ בתוספתא (מנחות ט ו) תכלת אין כשרה אלא מן החילזון וכו’, מדלא כתוב מאיזה חילזון משמע שאין חילזון פסול. אמנם ראיה זו מתבססת על הנחה שהארגמן נקרא בלה”ק חילזון, ואיני יודע מנין.

ו)     יש שטענו מדוע לא הזכירו חכמי אומות העולם חילזון תכלת מלבד הארגמן. והנה כבר הזכרתי שהם כתבו שיש כמה מיני פורפורא, אמנם איני יודע אם ייתכן שאחד מאלו יכול להתאים לתכלת. אמנם בלא”ה כמדומני שספרי האומות שיש מתקופת התנאים והאמוראים הם בעיקר מחכמי יון ורומי, וייתכן שבמקומם לא היה חילזון זה מצוי.

נידון אם אפשר להשתמש בחילזון  למצוה אף אם נאמר שהוא התכלת מהרב יוסף חיים הוקמן:

דברי הרמב”ם בפירוש המשניות מנחות ריש פרק ד’: והחוט הזה נקרא תכלת שנאמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ואינו נמצא בידינו היום לפי שאין אנו יודעים לצובעו שאין כל מין תכלת בצמר נקרא תכלת אלא תכלת ידועה שאי אפשר לעשותה היום. ועל כן אנו עושים בלבן לבדו. עכ”ל. משמע שהיום אין אנו לובשים תכלת משום שהמין ממנו צובעים אינו ידוע לנו. ועל כן אם נגלה את המין, נוכל לזכות במצוה זו שוב.

אולם, בדפוסים ראשונים של פירוש המשניות להרמב”ם כתוב “לפי שאין אנו יודעים לצובעו שאין כל עין תכלת בצמר נקרא תכלת”. הרי שבמקום “מין” כתוב “עין”. ופירוש המילה “עין” הינו “מראה”. כדכתיב [במדבר יא’ ז’]  “והמן כזרע לבן ועינו כעין הבדולח”. ותירגם אונקלוס, וחזוה כחזו בדלחא. [את הדפוס הקדמון של פיהמ”ש אפשר למצוא באוצר החכמה]. ובזה עולה לשון הרמב”ם כהוגן, משא”כ לפי הגירסא “מין” לא מתאים כ”כ הלשון “שאין אנו יודעים לצובעו”, וגם הלשון “שא”א לעשותה”, שהרי לפי גירסא זו החיסרון הוא שאין לנו את החילזון, ולא שאיננו יודעים איך לצבוע ואיך לעשות.

ובתרגום של הרב קפאח שתירגם את פירוש המשניות מחדש, תירגם: ואינו אצלנו היום לפי שאין אנו יודעים צביעתו, לפי שאין כל גון תכול בצמר נקרא תכלת, אלא תכלות מסויימת שאינה אפשרית היום, ולפיכך אנו עושים הלבן לבדו, ע”כ. הרי שתרגומו עולה בקנה אחד עם הדפוס הקדמון!

ואם כן הדברים, הרי שהרמב”ם לא חשש מהמין של התכלת. ונראה שהמין היה ידוע לו כפי שנראה ממה שמתאר את המראה של הדיו בתהליך הצביעה [הלכות ציצית פ”ב ה”ב]. אלא אין אנו לובשים תכלת משום שאין יוצאים ידי המצוה בכל גוון של תכלת. בנוסף מבואר דעת הרמב”ם, שגם על צד הספק, שמא יעלה בידם הגוון האמיתי, לא היו לובשים תכלת. וייתכן שקשה לייצר את הגוון האמיתי וע”כ אינו סביר שתעלה בידנו. ולפ”ז אף אם הארגמן הוא התכלת א”א לקיים המצוה בזה.

[וישנה בעיה נוספת, והיא שלא הוכרעה מחלוקת הראשונים אם צריך להוסיף סמנים, כמש”כ בישועות מלכו והביאו הגרי”ש אלישיב, וכדלהלן.]

תשובת הגרי”ש אלישיב שליט”א

בקובץ תשובות ח”א סי’ ב כתב מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א וז”ל “ע”ד השאלה האם ראוי ונכון להטיל צצית צבוע בצבע תכלת אחרי שלדעת חוקרים בזמנינו ברור להם שמצאו את החלזון שאמרה תורה. ואף אם נטיל ספק בדבר מ”מ לא גרע מקלא אילן (לא יהא אלא לבן), ומאידך מרוויחים שמא באמת הוא החלזון האמיתי ומקיימים מצות צצית ככל חוקתו ומשפטו הכתוב בתורת משה.

אכן דבר זה כבר היה לעולמים וכידוע שלפני יותר ממאה שנה סבר אחד מגדולי האדמורים שהוא מצא את החלזון והכריז קבל עם ועדה שאין לו ספק בדבר והרעיש עולמות למה מתעלמים מקיום מצות עשה מה”ת. אך גדולי ישראל בדורו לא הסכימו עמו. והנה כעבור ימים ושנים באו חוקרים ובטלו דבריו מכל וכל, אלא הצביעו הם על משהוא אחר שהוא הוא החלזון ((כמדומה שכוונתו לינטינה של הרב הרצוג. )) . שוב אחרי תקופה יותר מאוחרת קמו אנשי מדע וטענו שכל מה שחזו עד כה הוא שוא ותפל, ורק הם היודעים ומכירים את החלזון האמיתי. ואנחנו לא נדע אם כעבור שנים יבואו אחרים ויבטלו גם דבריהם.

והנה טענת הבית הלוי נגד התכלת של הרבי מרדזין ז”ל היא שאם הדג היה במציאות וגם הוצאת צבעו היה ידוע בכל זמן מהזמנים מעת שנפסקה התכלת מישראל ועכ”ז לא לבשוהו אבותינו ה”ה כאילו יש לנו מסורת מאבותינו כי זה הדג וצבעו אינו החלזון והתכלת אף שיש בו כל הסימנים שסמנו בו (הנ”ל) [חז”ל]. ואנא לא ידענא מה עם ההמצאה שהמציאו חוקרי זמנינו אם גם עליה חל הטענה הנ”ל.

והגאון מקוטנא בספרו ישועות מלכו כ’ “כבר הוחזק אצל ישראל יותר מאלף שנה שנגנז בתכלת ופשט לשון הספרי פ’ ברכה ומדרשו של האריז”ל מסכים לזה שאין תכלת אלא בזמן ביהמ”ק, וגם מלאכת הצביעה לא נתברר, כי לדעת רש”י היורה שנותנים לתוכה דם החלזון לצבוע לא היו רשאין לערב סמנים אחרים כ”א דם החלזון לבד, ולהרמב”ם ביורה שנותנים החלזון נותנים הסממנים, ומי יכריע בזה”ז.” ע”ש בסי’ א ב ג. ומסיק “ע”כ א”א לסמוך ולסייע את מלאכתו.”

ובאו”ח סי’ ט י”א שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית והטעם דבעינן בזה מין הכנף ובפמ”ג שם מלמד שנתעטף הקב”ה בטלית ולבושיה כתלג חיור, א”כ בהכרח יעשה הטלית והציצית לבנים ע”ש.” עכ”ל הגרי”ש אלישיב.

                       דעת הרב הרצוג 

הרב הרצוג הקדיש פרק במחקרו לבירור השאלה אם הארגמן הוא התכלת (פי”א), ומסקנתו שאין זה התכלת. והעתקתי חלק מלשונו (מתוך ספר התכלת), וז”ל (באות ד) “על יסוד כל האמור למעלה לצדד בשביל המורקס טרונקולוס ידמה הקורא הבלתי תלמודי למצוא חיזוק להשערה ההיא במקורות התלמודיים אבל עתיד הוא לאכזבה מפתיעה, מכיון שבאנו למידה זו הבה נתבונן אם המורקס טרונקולוס אותו מין החילזון של ים וכו’ לאכזבתינו הנה אותו המין אינו מכוון לגופו דומה לים כלל וכלל, גוון גופו הוא לבנוני עכור מנוקד חום וצהובי, ואם נפרש גופו דומה לים על לבושו היינו נרתיקו הרי נרתיקו לבן – שחמומי. ולא עוד אלא שאיננו מתאים לסימן עולה אחת לשבעים שנה אף לאחר שהנחנו שהוא לאו דוקא. יש אמנם במין מורקס ברנדריס פרט שנרתיקו כחול דומה לים התיכון ואולם כפי שכבר הגדנו הרי המורקס ברנדריס מוציא צבע הארגמן לא צבע התכלת. המין הנקרא פורפורא פטולא מתאים באיזו מידה לסימן דומה לים וגם לסימן עולה א’ לע’ שנה ע”פ הנחתינו שהוא בגדר גוזמא, אבל איננו נמצא בים התיכון וגם מפני טעמים אחרים אינו משביע רצון.”

וע’ מש”כ הרב שלמה אנגלארד באור ישראל ניסן תשנח עמ’ קלה.  וע’ מש”כ הרב שלמה אליהו מילר מטורונטו באור ישראל. המאמרים מצורפים בסוף קובץ זה.

כמה דברים שצריך לבררם לגבי חלזון התכלת

א) איך נראית הקונכי’ בים ?(דומה לים).

ב) מה מאכלו (רמב”ם גידולי קרקע).

תגובה אחת

  • מאת בנימין זאב הרוויץ:

    הקדמה
    הנה אין בטענותיו דברים חדשים וכבר נתפרסמו מאמרים רבים להשיב על מיני הטענות האלו, וא”א לבוא כנגד כל מאמר המתפרסם ע”י כל חכם וחכם ולהשיבו. גם דעת לנבון נקל כי אי אפשר לבוא במאמר קצר להשיב בדברים שנתחברו עליהם קונטרסים רחבים, אך מכיון שמאמר זה הופץ באתר דין ויש לו פרסום גדול, ראוי להשיב לכה”פ במראה מקום לתשובות בקונטרסים העסוקים באותו ענין.
    והנה טענותיו מתחלקות לראיותיו כנגד הזיהוי ולטענות לדחיות ראיותיהם. ובעז”ה נכתוב דבריו כסדרם ונשיב בהם את האמת הנראית לעינינו. אך יש להדגיש כי אין מטרת המאמר הזה להוכיח את זיהוי חילזון התכלת. אשר האריכו בענין זה קונטרסים רבים וארוכים, ועי’ בקונטרס חותם של זהב (ניתן להשיג ע”י עמותת פתיל תכלת) שהאריך בכל הראיות ודחיית הקושיות. ואין ענין המאמר הזה אלא שלא להשאיר טענותיו המופצות לעין כל, כטענה שאין עליה תשובה. לפיכך לא התייחסנו בו אלא לפרטים שהביא הכותב בתוך דבריו ולא לשום ראיה אחרת.
    ויש עוד להעיר בתחילת דבריו שמקדים להתלות באילני רברבי כאילו כל דבריו אינם אלא טעם למנהגם של גדולי ישראל שלא להדר אחר מצוה זו, והנה אין נכון לתלות טעמים ברבנן שלא אמרום, והחכמים כבר פירשו דעותיהם היטב הדק באגרותיהם ובדבריהם בע”פ ולא מטעמיה דהרב הכותב.
    והנה מלבד מה שהכותב הנכבד מתעלם מהרבה ראיות עיקריות שהביאו בענין זה, כל הרואה את טענותיו וראיותיו יראה כמה נדחק לדחות הראיות שהביא בדבריו, בדחוקים שונים ומשונים, כגון שכתב כי תכלת האמורה במתני’ בברכות אינה תכלת של תורה ע”פ הירושלמי, ועוד כתב להעמיד שתכלת הפורפור”א שונה בגוון מתכלת של תורה ואנן הא קחזינן שהוא ממש כגוון הקלא אילן וכאשר נודע שהם אותו חומר ממש, וכתב על דברי חכמי האומות המדברים בחלזונות של צור שלא כתבו על חלזון התכלת כיון שהיה מושבם ברומי, והוא תמוה כאשר נכתוב כי הרי כל דבריהם עסקו בחלזונותיה של צור. ועוד כתב דשמא שם חילזון אינו אלא לחילזון מסוים וכהנה רבים דברים מחודשים שצריך ראיה להעמידם. גם כל קושיותיו לא יעלו על לב כל מי שקרא את הראיות החזקות בענין הזה, וכל הקושיות בטלות בעיון קל, ורק כשמבקשים תואנה להפטר מן המצוה, או כמו שהעיד על עצמו שלא נצרכא אלא לבאר טעם גדולי הדור ומנהיגיו שאינם הולכים בתכלת זו, אזי יש מקום להדחק בקושיות כדי ליישב, אך אין זה קושיות למי שבוחן הדברים במאזני השכל והיושר. ואנו נשיב על דבריו ראשון ראשון והבוחר יבחר להעמיד האמת על בוריו.
    בענין מה שכתב לדון על כמה מהראיות שהביאו להוכיח שהארגמן הוא התכלת:
    א) טען שהראיות מתבססות על הנחת יסוד שלא יתכן לומר שיש כמה מינים ורק אחד מהם כשר, אך מה נעשה והנחת יסוד זו יש לה כמה ראיות ברורות מן הגמרא ומהתוספתא, שבגמ’ מנחות מבואר שכאשר צמר מסוים לא התאים לאשר נודע להם בסימני בדיקת תכלת וקלא אילן, הגמ’ אומרת אלא הא לא תכלתא ולא קלא אילן?! דהיינו הרי לא יתכן שיהיה זה דבר שלישי ומכח סברא זו מוכיחה הגמ’ דינים חדשים שלא כמו שהיה מקובל בידם בדיני הבדיקות. והיינו שהיתה זו סברא פשוטה ומוחלטת שלא יתכן לומר שישנה צורת צביעה של גוון זה ע”י סוג צבע אחר.
    וכן מהתוספתא דמנחות פ”ח מוכח שלא באו להפקיעו שאמרו תכלת אין כשרה אלא מן החילזון שלא מן החילזון פסולה. והתוספתא שם האריכה בכל דיני ועניני המקדש לפרטיהם כל דבר מנין הוא בא. ואיך אפשר לומר בסתמא שלא מן החילזון פסול בזמן שהיה מנהג ידוע וחשוב לצביעת בגדי תכלת מחילזון פסול. אילו היה חילזון הפורפור”א הזה פסול לתכלת.
    וטען עוד דשמא צבעו של התכלת שונה מעט מצבע הפורפור”א ולכך לא הוצרכו להזהיר ממנו אך א”א לומר שצבעו שונה כי הרי צבעו ממש כאיסטיס וקלא אילן שהם זיופי התכלת. עד שהם אותו חומר ממש שהוא האינדיג”ו, וכן א”א לומר שלא היה מצוי במקומותיהם שהרי היה מצוי מאוד באיזור צור כמו שאנו רואים מהספרות ומהארכיאולוגיה ומן המציאות בימינו.
    ב.) עוד ערער על מה שכתבו כי לא ציינו בכתבי חכמי האומות שהיו שני מיני חלזונות וכתב ע”ז “ואיני יודע מדוע צריך לכתוב על זה”. והנה הם באו לכתוב על צבעי החלזונות והאריכו בהם בכמה וכמה מכתביהם ע”י הרבה מחכמיהם, ויש שכתבו ספר מיוחד על הצבעים כמו ויטריביוס בספר די ארכיטקטורה, ואנו יודעים מדברי חז”ל ומן המקראות שהיה התכלת חשוב מאוד אף בין האומות, ואיך אפשר שלא כתבו על הצבע החשוב הזה. כאשר הם מתארים כל צבעי החלזונות הניצודים באותו איזור וצביעתם בפשטות גם היא היתה באיזור צור שהרי הם היו המומחים בעניני טווית התכלת כאשר אנו מוצאים בדבה”י ששלח שלמה לבקש משם אומנים היודעים לעשות בתכלת ובארגמן. .
    ג) עוד כתב כי מה שמביאים תרגומים יווניים שמתרגמים תכלת היקינתוס אינה ראיה, כיון שבאמת זהו שם הצבע, והם היו מפיקים צבע זה מהחלזונות שלהם ואנו היינו מפיקים מחלזון התכלת שלנו ומ”מ שם הצבע אחד הוא. אך באמת יש כאן ראיה לזה שהיו צובעים בחילזון זה את הגוון הזה וממילא קיימי שאר הראיות דלעיל. המוכחות מן הגמ’ והתוספתא שלא היה צבע חילזון נוסף לגוון זה מלבד החילזון הכשר לתכלת, אא”כ נימא שכל מה שהיו יודעים בזמנם היה כשר לתכלת.
    ד) ומה שהביאו מהראבי”ה (ברכות כה) שכתב “גרסינן בירו’ בין תכלת לכרתי בין פורפורין ובין פריפינין והוא מעיל שקורין בל’ לעז פורפורא ויש שדומה לו קצת.” דחה דצ”ל שהירו’ סבר שה”תכלת” שמוזכרת במשנה אינה תכלת של צצית אלא סוג אחר של תכלת, ולכן הוצרכו לתרגם ל”פורפורין”. וראייתו מהא דנקטו לשון פורפור”א שהוא השם הגויי לתכלת אך זה אינו טענה כיון שהירושלמי בא לחלק בין שני מיני צבע דהיינו ירוק וכחול ולפיכך מביא שתי מיני גלימות האחת כחולה והאחת ירוקה שצריך לחלק ביניהם. וכיון שנקט גלימא גבי צבע הכרתי נקט הדומה לו בגוון התכלת, אך אין להמציא מזה שתכלת הנזכר במשנה אינו תכלת של תורה, שזה דבר שאין הדעת סובלתו.
    ה) הראיה שהביאו מן התוספתא (מנחות ט ו) תכלת אין כשרה אלא מן החילזון וכו’, מדלא כתוב מאיזה חילזון משמע שאין חילזון פסול. וטען כי ראיה זו מתבססת על הנחה שהארגמן נקרא בלה”ק חילזון, ותהה בזה שמא אינו כן. אך באמת הלשון חילזון אינו מלשוה”ק אלא מלשון ארמית, וכבר הוכיחו הראשונים מלשון הערבית לבאר מה ענינו, עי’ יד רמה בסנהדרין צא שכתבו שהוא החילזון בלשון ערבית. וזה מה שאנו קוראים חלזון בעברית. וכן פרש”י בכל מקום לימ”ץ שהוא החילזון דידן בעל קונכיה והוא שם כולל לכל המין. ואינו שם פרטי לבע”ח מסוים.
    ו) על מה שטענו שלא כתבו חכמי האומות על חילזון התכלת מלבד הארגמון טען כי הם כתבו על כמה מינים, אך אין בזה טענה כי אף שכתבו שיש כמה מינים, היינו כמה בעלי חיים שצובעים, אך רק על אחד מהם תיארוהו שהוא הטוב ביותר לתכלת, וזה מה שאנו רואים כיום הזה שהוא הטוב ביותר לתכלת. ובלא”ה צריך להביא ראיה אם נמצא כמה מיני חלזון שגוון היוצא מהם שוה ובאותו חוזק, מנלן שרק אחד מהם כשר כיון שלא נזכר לנו אלא חילזון וכולהו מיני חלזונות הם.
    ועוד כתב שהם היו ברומי ולא היה חילזון התכלת מצוי אצלם, אך באמת אין זה תשובה שהרי לא תיארו את הנמצא ברומי ,אלא את הנמצא בצור וגלילותיה. והיו בקיאים בכל מיני החלזונות המופיעים שם, ומן החכמים הללו יש שמתארים מתוך ביקוריהם באיזור זה.

    בענין מה שכתב להביא כמה ראיות לדבריו שחילזון הארגמן כהה קוצים אינו חילזון התכלת:
    א. דבדברי פליניוס מבואר שהוא חי כחמישים יום ואילו בראשונים מבואר שכיון שהוא מת סמוך לצידתו לפיכך לוקחים דמו בסמוך לצידתו. ואין ממש בטענה זו כיון שדברי התוס’ שהם מתים אין כוונתו אלא שכאשר הם מחוץ למים הרי הם מתים וכדרך הדגים שמתים מחוץ למים, ודברי פליניוס אינם מדברים כאשר החלזונות מחוץ למים אלא כאשר מגדלים אותם באקווריום בתוך מים.
    ועוד הביא דאף שרש”י חלוק על תוס’ וס”ל שהחלזונות יוצאים ליבשה להרים, אך גם זה לא מצאנו בחלזונות אלו, וכנראה שאינו מציאותי לפי תכונתם שאינם מהלכים. וגם זה אינו נכון, אלא שבד”כ אינם מהלכים אך כשם שהם מהלכים לתוך הרשתות של הדייגים כמו”כ ייתכן שיצאו מן המים, ועוד שתופעה זו המתרחשת אחת לע’ שנה יכולה גם להיות מחמת תופעות המתרחשות בים כגון צונאמי או גאות ושפל חריגים וכדו’ ולאו דווקא מחמת הליכתו של החלזון.
    ומה שלא מצאנו זאת בחלזונות אלו אינו טענה כלל, שהרי אין תופעה כזאת של עליה המונית של חלזונות פעם בע’ שנה ידועה באף בע”ח בעולם, וא”כ או שאין אנו יודעים ביאור גמ’ זו, או שהדבר קורה ללא שאנו מבחינים בו, או כמ”ש רדב”ז שהשתנה טבע זה אצל החלזון, ומ”מ אין בזה טענה על חלזון מסוים זה.
    ב. טען עוד מהמבואר בשבת עה. שעדיף שלא ימות בשעת הוצאת הדם. ובחלזונות הארגמן אין קפידא אלא שלא ימותו לפני הוצאת הדם. ועוד הביא בשם אייליאן ש”צריך לרסקו במכה אחת עם אבן כי אם הוא עוד חי ויצטרך למכה שניה יפסידה מלצבוע בו, כי הצער יגרום לדג להפריש צבעו וייספג לתוך הבשר או יצא בדרך אחרת.”
    והנה ישנם שני דרכים להוצאת הצבע, ובחלזונות הקטנים היו נוהגים לעשות כמ”ש אייליאן הנ”ל, אך בחלזונות הגדולים היו עושים כמו שנוהגים לעשות כיום, שחותכים בלוטת הצבע, והנה באמת זהו דבר פשוט וברור לכל בר דעת שהענין שלא ימות בשעת הוצאת הדם היינו שלא ימות טרם שסיים להוציא הדם, כי אחר שהוציא את הדם לא יתכן שיש משמעות למוות של החילזון כאשר כבר אין הדם כנוס בו או מחובר אליו.
    ג. טען עוד דבמנחות מד. אי’ “וברייתו דומה לדג.” פי’ רש”י תבנית דיוקנו (לפי גירסת השטמ”ק). ובפי’ רבינו גרשון “צורתו”. ובחלזונות הארגמן קשה למצוא דמיון לדג. אך טענה זו אינה אמת!! כאשר יראה בעיניו כל אשר עינים לו. ואני הייתי מראה לכמה ילדים קטנים חלזונות טרונקולוס בין במציאות ובין בתמונות, ושואלם לאיזה בע”ח הם דומים, והיו משיבים לדג. וראה בספרים העוסקים בענין זה שהביאו תמונותיו, וכל מי שאינו חפץ לרמות את עצמו יבחין בדימיונו בקל. ועל מה שהביא כי יתכן שמספיק דמיון קצת לדג זה כתב שהוא דבר שאפשר לשומעו, אך צריך לבדוק אם חלזונות אלו דומים לדג יותר מחלזונות אחרים, ואכן הם דומים לדג ללא השוואה כלל לחלזונות אחרים. וראה עוד מש”כ הערוך ערך סנדל גבי דברי הגמרא סנדל דומה לדג, שהדימיון הוא במה שהוא צר מקדימה ומאחורה ורחב באמצעו ובהכי הוי דימיונו לדג וכ”ש בזה שדימיונו ניכר מאוד.
    ד. עוד טען מדברי הרמב”ם דדמו שחור כדיו, ולא קיבל התירוצים שדברי הרמב”ם קאי בשעת צביעה שהוא יבש, או כשהוא מרוכז, ויפה עשה שלא קיבלם כי לשונו משמע שזהו דם החילזון עצמו. אך כמו בכל מקום שצריך הבנה, בכדי להבין דברי הרמב”ם צריך לדעת מה מקורו, ולפי”ז להבין מהי כוונתו, כי הרי ודאי הרמב”ם לא המציא זה ע”י הכרות עם החלזון שלא ידעוהו בדורו, וכן לא הוזכר סימן זה בדברי חז”ל בשום מקום. ונאמרו בזה כמה דרכים ע”י האחרונים ה”ה הצפנת פענח והגרי”א הרצוג וכל דרך שהעמידו במקור דברי הרמב”ם מיושבת יפה יפה בחילזון זה. וע”ע בקונטרס חותם של זהב שניסה ליישבו בכמה דרכים.
    ה. עוד טען כי בחילזון הארגמון הצבע הכחול מופק רק ע”י חשיפה לשמש. והקשה מדלא הוזכר כלל בגמ’ במלאכת עשייתו. ולא קיבל מה שיש משיבים ע”ז שבזמנם כל צביעה היתה בשמש. (הוא כתב שאין טעם לומר כן, אך באמת יש איזה סברא בזה כיון שהצביעה היתה תעשייתית והמציאות שהצביעה גורמת לריח רע מאד שקשה לסובלו במקום סגור, אך מ”מ א”א לקבוע מסמרות בזה ואפשר שבאמת היה במקומות סגורים) והנה טענתו מן הגמ’ אינה טענה דמ”מ אפשר לשאול מפני מה לא אמר לו איזה סמנים צריך ליתן בו? אלא שלא בא ללמדו מעשה הצביעה אלא את הדינים היוצאים מזה כמבואר בגמ’ כמה דינים שיוצאים מדבריו. שלא היתה צביעת החלזונות בבבל, אלא הוו מייתי לה ממקום אחר, וכדאמרי’ שם מר ממשכי אייתי תכלתא בשני דרב אחאי, וכן בסנהדרין יא. זוג בא מרקת ובידו דברים הנעשים בלוז. ולכך א”ל היכי צבעיתו ושאל כן לר”ש בר יהודה לפי שהיה בא מא”י שבו היתה צביעת החלזונות וכדאמרי’ היא לוז שצובעין בה תכלת.
    ולבר מן דין, לא ברור שצריך דווקא שמש ובכמה שנים שעסוקים בענין זה במעט שבמעט כבר נתגלו כמה דרכים שאפשר לעשות כן בלא שמש, כגון ע”י הרתחה והכפלת כמות הסממנים, או ע”י אידוי וכדו’ אלא שאיני יודע אם גם בסממנים שלהם היה אפשר כן כי בדורינו כשהצליחו בסממנים טבעיים באמת עשו כן ע”י שמש, אך היום עדיין לא הגיעו בזה לדרגת אומנות ואין מלאכת הצביעה הטבעית הזאת ידועה מספיק בדורינו כדי שנוכל לדעת כל האפשרויות. ובאמת אומן אחד שהיה נוהג לצבוע סגול בצביעה טבעית מחלזונות וכתב דרך הצביעה מזהיר בהוראותיו, שלא לפתוח את הסיר המבשלו כדי שלא יצא כחול.

    נידון נוסף העלו אם אפשר להשתמש בחילזון למצוה אף אם נאמר שהוא התכלת, מהרב יוסף חיים הוקמן:
    והביא מלשון הרמב”ם בפיהמ”ש דמשמע שלא כל תכלת כשרה אלא תכלת מסוימת ורצה לומר דכוונתו לאיזה מין במיני הגוון ולא לחוסר ידיעת החילזון.שכ”כ שם בריש פרק התכלת “ואינו נמצא בידינו היום לפי שאין אנו יודעים לצובעו שאין כל מין תכלת בצמר נקרא תכלת אלא תכלת ידועה שאי אפשר לעשותה היום ועל כן אנו עושים בלבן לבדו” (הלשון ע”פ התרגום שבש”ס וילנא). משמע שהחילזון ידוע, אלא שאין ידוע הגוון המדויק.
    אך המעיין הישר יראה דהדבר ברור בפירוש דברי הרמב”ם דכוונתו בדבריו תכלת ידועה למ”ש בספרו בהלכות ציצית “והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אע”פ שהוא כעין הרקיע, כגון שצבעו באסטיס או בשחור או בשאר המשחירין הרי זה פסול לציצית.” דהיינו שלא סגי לן בצביעת כחול בעלמא אלא בעינן צביעת כחול מחומר מסוים דהיינו מה שנתפרש לנו בדברי חז”ל דבעינן שיהא מן החילזון.
    ובהמשך דבריו בהלכות ציצית שם כתב “שהלבן מצוי לכל והתכלת אינו מצויה בכל מקום ולא בכל זמן מפני הצבע שאמרנו”. משמע שסיבת העדר מצוות תכלת הוא משום שאין הצבע הזה מצוי ולא משום שאין יודעים הגוון המדויק. וא”כ זו גם כוונתו בפיהמ”ש שאי אפשר לעשותו דהיינו משום שאין בידינו את אותה צביעה ידועה כלומר את החילזון או את ידיעת דרכי הפקת הצבע ממנו.
    ועוד דהיאך אפשר שכוונת הרמב”ם על מניעת המצוה משום אי ידיעת דקדוקי הגוון והרי הרמב”ם עצמו מנסה לבאר ולפרט מה הגוון שבו יש לעשותו דהיינו כעין הרקיע בטהרתו, ובמקו”א כתב שהוא כעצם השמים. ואין בדבריו אפי’ רמז לכך שאין אנו יודעים מהו אותו גוון.
    וכן משמע בלשונו, דהא אם כוונתו משום אי ידיעת הגוון, לא היה לו לומר שהוא תכלת ידועה שאי אפשר לעשותו היום, אלא שאין אנו יודעים לעשותו (כיון דלא ידעינן מה הוא אותו תכלת).
    וכ”כ ר”א בן הרמב”ם בהמספיק לעובדי ה’ , שמניעת המצוה בדורינו היא משום אי הכרת החילזון. (ולא משום שאין יודעים את הגוון המדויק) ותמוה מאוד לומר שנחלק על אביו בזה, דהרמב”ם ס”ל שאין אנו יודעים הגוון המדויק והוא ס”ל דיודעים אותו, ומצד שני נצטרך לומר דבדורו של הרמב”ם הכירו את החילזון, ובדורו של בנו נשתכח.
    ומה שמדקדקים המתחכמים אוהבי הדקדוקים את לשונו בפיהמ”ש “תכלת ידועה” והכריחו מזה דכוונתו למין גוון ידוע מגווני התכלת, הוא דקדוק של תוהו, דשפיר שייך הלשון תכלת ידועה לכוונת “צביעה ידועה” כמ”ש בספרו. אך בלאו הכי אין לדקדק כ”כ בלשון, שהוא תרגום מלשון ערבי. והנה הגרי”מ טקוצ’ינסקי ב”עיה”ק והמקדש” מביא עדות הגרי”א הרצוג שחקר את התרגום המדויק ברמב”ם ופירושו כאמור, שלא כל חומר כחול נקרא תכלת אלא חומר ידוע הבא מן החילזון. וכן הוא בתרגום של הרב עזרא קורח שלא כל אזר”ק (דהיינו כחול) בצמר נקרא תכלת (דהיינו מקיימים בו מצוות תכלת) אלא אזר”ק ידועה. דהיינו רק כחול ידוע, הידוע לנו בדברי חז”ל שהוא צריך שיהיה מן החילזון ולא מן הקלא אילן.
    ואמנם אפשר, דכוונת הרמב”ם לאו דווקא משום שאין יודעים את החילזון אלא משום שאין יודעים איך לעשות ממנו את הצבע במציאות, כיון שלא נתחכמו בדורו כ”כ בחכמת הכימיה וגם לא היה בידם האפשרויות לעריכת ניסויים בקלות כהיום. ואף שבפועל אפשר לעשות, וכבר עשו זאת בדורינו אף בסממנים טבעיים, מ”מ עשיית ניסיונות בזה (כדי ללמוד דרך צביעתו) אינה אפשרית כ”כ. כי החומרים הטבעיים חלשים וכל תהליך הוא ארוך מאד.
    ואחר שראינו שאין לנו ממשות ראיה מדברי הרמב”ם יש לנו לדון בעצם הדבר אם יש לומר שיש חוזק גוון מדויק לתכלת או דכל אשר הוא בגוון הזה בין עמוק ובין דיהא הכל שם תכלת לו. והנה בדבר זה האריך כבר בקונטרס עין התכלת (הודפס בקונטרס והיה לכם לציצית שע”י אגודת פתיל תכלת) בכמה וכמה ראיות שאין דין לגוון מדוקדק וכל שהכחול שולט בו בכלל תכלת הוא וכבר נתברר ונתאמת הדבר שאין בטעם זה ממש כדי לקיים את ביטול המצוה.

    בענין תשובת רבן של ישראל מרן רבינו הגרי”ש זצוק”ל
    ונעתיק תשובת מרן רבינו הגרי”ש אלישיב זצוק”ל ואע”פ שאיני כדאי להשיב על דברי מרן ריש”א דגלותא אך דבריו מוכיחים שלא אמר דבריו אלא מתוך השאלה שהעלו בפניו שלא טענו אלא למה לא לעשותו מספק, ונשיב בתוך דבריו על ראשון ראשון.
    בקובץ תשובות ח”א סי’ ב כתב מרן רבינו הגרי”ש אלישיב זצוק”ל וז”ל “ע”ד השאלה האם ראוי ונכון להטיל צצית צבוע בצבע תכלת אחרי שלדעת חוקרים בזמנינו ברור להם שמצאו את החלזון שאמרה תורה. ואף אם נטיל ספק בדבר מ”מ לא גרע מקלא אילן (לא יהא אלא לבן), ומאידך מרוויחים שמא באמת הוא החלזון האמיתי ומקיימים מצות צצית ככל חוקתו ומשפטו הכתוב בתורת משה.

    א. אכן דבר זה כבר היה לעולמים וכידוע שלפני יותר ממאה שנה סבר אחד מגדולי האדמורים שהוא מצא את החלזון והכריז קבל עם ועדה שאין לו ספק בדבר והרעיש עולמות למה מתעלמים מקיום מצות עשה מה”ת. אך גדולי ישראל בדורו לא הסכימו עמו. והנה כעבור ימים ושנים באו חוקרים ובטלו דבריו מכל וכל, אלא הצביעו הם על משהוא אחר שהוא הוא החלזון. שוב אחרי תקופה יותר מאוחרת קמו אנשי מדע וטענו שכל מה שחזו עד כה הוא שוא ותפל, ורק הם היודעים ומכירים את החלזון האמיתי. ואנחנו לא נדע אם כעבור שנים יבואו אחרים ויבטלו גם דבריהם.
    והנה ודאי אין טענת מרן ז”ל כי כיון שהיה מי שטעה אין לנו להסתמך על ראיות לעולם, דזו עקירת כל התורה כולה, ובכל דבר וענין נימא כיון שהיה מי שטעה בעבר שמא גם הוא טועה, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אך כוונתו דכל עוד אין לפנינו ראיות ברורות אין לחוש שמא מחמת שאומרים שמצאו באמת יש בידם ראיות לזה שהרי כבר ראינו מי שטען שמצא ואיגלאי טעותו למפרע.
    אך כאשר יראה כל אחד הראיות בעצמו יראה שאין להשוות ה”גילויים” הקודמים של הדיונון והינטינה לחילזון זה. כי לגבי שניהם לא הובאו ראיות כלל וכל הנידון לא היה אלא האם הם מסתדרים עם סימני חז”ל או לא, אך לא הובאה ראיה חיובית לאמר שהוא הוא חלזון התכלת. ואף לגבי הדיונון היו טענות גדולות מאוד והעמידו הראיות והתשובות מדוחק גדול. ואף הינטינה לא נאמרה מלכתחילה אלא כהשערה בעלמא ומעולם לא הצליחו לצבוע בה ולא עמדה כהוראה מעשית של מישהו.
    ועוד דכל הנך לא נתבררו אלא ע”י אדם אחד שאמר אפשרות מסוימת, וכל העושים והמחזיקים בדעתו לא עשו כן אלא מחמת ספק ואם לא יועיל לא יזיק, ואין זה דומה לנידון דידן שנבדק ע”י חכמים וחוקרים רבים מאוד וכולם מסכימים לדעת אחת. עד שכמעט כל מי שנכנס ברצינות לענין זה אינו מוצא לו מוצא אלא ע”י דחוקים שונים ומשונים.
    ב. עוד כתב מרן ז”ל “והנה טענת הבית הלוי נגד התכלת של הרבי מרדזין ז”ל היא שאם הדג היה במציאות וגם הוצאת צבעו היה ידוע בכל זמן מהזמנים מעת שנפסקה התכלת מישראל ועכ”ז לא לבשוהו אבותינו ה”ה כאילו יש לנו מסורת מאבותינו כי זה הדג וצבעו אינו החלזון והתכלת אף שיש בו כל הסימנים שסמנו בו (הנ”ל) [חז”ל]. ואנא לא ידענא מה עם ההמצאה שהמציאו חוקרי זמנינו אם גם עליה חל הטענה הנ”ל” .
    ודבריו מוכיחים שמסתפק בדבר זה ולא ידעו וכתב שאינו יודע אם טענה זו שייכת כאן ולכאו’ ר”ל שלא נודע לו מציאות הדברים. אכן, ע”פ מה שנודע לנו מההסטוריה של הפורפור”א לא קשיא, כיון שאף שנודע מציאותו של דג זה כבר מאות שנים מ”מ לא נודע אלא במקומות חיותו, ואומנות צביעתו ואפשרות עשיית הכחול ממנו לא נודעה עד דורנו ולפיכך לא נודע שהוא חילזון התכלת. ומאז גילויו לא ישבו על מדוכה זו גדולי הפוסקים להכריע בה (הפצתו החלה רק משנת תשנ”ג). ואמנם באמת יש מגדולי העולם מחכמי ישראל לפני מאות שנים שידעו שהוא חילזון התכלת (אך לא היה זה אלא ע”פ בקיאותם בספרים אך לא ידעוהו במציאות).
    ג. עוד כתב “והגאון מקוטנא בספרו ישועות מלכו כ’ “כבר הוחזק אצל ישראל יותר מאלף שנה שנגנז בתכלת ופשט לשון הספרי פ’ ברכה ומדרשו של האריז”ל מסכים לזה שאין תכלת אלא בזמן ביהמ”ק, וגם מלאכת הצביעה לא נתברר, כי לדעת רש”י היורה שנותנים לתוכה דם החלזון לצבוע לא היו רשאין לערב סמנים אחרים כ”א דם החלזון לבד, ולהרמב”ם ביורה שנותנים החלזון נותנים הסממנים, ומי יכריע בזה”ז.” ע”ש בסי’ א ב ג. ומסיק “ע”כ א”א לסמוך ולסייע את מלאכתו.”
    והנה מש”כ בענין גניזת התכלת ודאי אין כוונתו אלא דבסתמא אין לנו לתלות שהתגלה הדבר כיון שנראים הדברים שיש כוונת מכוין בגניזתו, אך בודאי אין כוונתו שאין תכלת אלא בזמן ביהמ”ק דהא בזמן הגמ’ הוי תכלת. וכן גניזתו של תכלת אינה קובעת שלא יהיה עתיד להתגלות וכמ”ש מהרי”ל (שו”ת חדשות סי’ ה) דבקל יכול הוא להגלות ומתבאר כן מדברי הרבה ראשונים כאשר האריכו כבר ועי’ חותם של זהב מש”כ מהרבה ראשונים להוכיח כן.
    ד. והטענה בענין דרך הצביעה גם היא לא שייכא אלא כלפי הדיונון שעליו דיבר ה”ישועות מלכו” שהסממנים נותנים בו חלק בגוון וע”ז נחלקו הראשונים אם אפשר שהסממנים יתנו חלק בגוון. אך אין זה נוגע כלל כלפי הפורפור”א שאין הסממנים נותנים כלל מראה בגוון הצבע אלא מסייעים במלאכת הצביעה לבדה.
    ה. עוד כתב מרן ז”ל דבאו”ח סי’ ט י”א שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית והטעם דבעינן בזה מין הכנף ובפמ”ג שם מלמד שנתעטף הקב”ה בטלית ולבושיה כתלג חיור, א”כ בהכרח יעשה הטלית והציצית לבנים ע”ש.”
    והנה זה פשוט שלא בא מרן ז”ל בדבר זה אלא להשיב על הצד ששאלוהו האם ראוי להחמיר בספק שהעלו למרות שאין כאן אלא צד חומרא בעלמא (כמו שהוצגה לפניו השאלה, האם ראוי להטיל תכלת שחוקרים טוענים שמצאוהו ולא הביאו הראיות כלל), אך לא דן על הצד שיש כאן חיוב מן הדין או מצד ספק דאורייתא. שהרי כבר כתב השו”ע שם “והמדקדקים נוהגים כן והרמ”א פסק שלא להקפיד בזה” ובדאי אין חומרא עוקרת הלכה, ואפילו היה חיובו רק מצד ספק דאורייתא.
    ועוד יש להעיר בעצם דבריו מדברי הפוסקים שדין זה אינו שייך בחוטי לבן הבאים במקום התכלת כדמוכח מלשון הגמ’ “לא יהא אלא לבן”. שמזה למדו החולקים על רש”י שאין דין מין כנף בצבע וכמו שפסק הרמ”א שלא נהגו כן. ולדעת רש”י כתבו המפרשים שדברי הגמ’ לא איירי אלא בחוטים הבאים במקום תכלת. כן כתב המהרש”ל ביש”ש (יבמות פ”ק סי’ ג) והארצוה”ח (או”ח ט, ה) והחזו”א (סי’ ג אות כה) שאין דין מין כנף בחוטים הבאים במקום תכלת וכן מוכח להדיא למעיין במשנ”ב (ט, יד). ואי איכא מאן דס”ל דב’ החוטין הללו יש להם כל דיני לבן, ע”כ ס”ל שאין דין מין כנף בצבע, וע”ע שו”ת ישועות מלכו סי’ א שכ’ שלא שייך בהטלת ספק תכלת שום איסור. וכן ידוע מכמה וכמה גדו”י שלא חששו לספק זה אפי’ בצביעת ראדזין (מהרש”ם, וכן מעידים על הגרי”י מפוניבז’ ועי’ לעיל הערה 60 בשם החזו”א, ועוד) וכבר הסכים לזה מרן הגרי”ש בתשובה בע”פ (להגרמ”מ קרפ שליט”א).
    ואמנם להנוהגים במנין החוטים כהתוס’, אולי היה מקום להחמיר – אילו היה הדבר חומרא בעלמא – כיון שמפסידים לדעת הרמב”ם והראב”ד את ענין מין כנף דלדידהו הם מטילים תכלת אף בחוטי הלבן.

    דעת הרב הרצוג
    הביאו עוד מדברי הגרי”א הרצוג שטען עליו . ויש להקדים בזה כי הגרי”א הרצוג לא ידע על האפשרות לצבוע מחילזון זה כחול שע”ז מבוססת עיקר הראיה לזיהויו. ואדרבה דבר זה עמד אצלו כקושיה איך אפשר שהוא התכלת והלא גוונו סגול, אלא שהשיב ע”ז כי יתכן ויש איזה דרך לעשותו כחול אף שלא נודע לנו. ועוד יש להוסיף כי גם אחר כל טענותיו של הגרי”א הרצוג כתב שמאוד רחוק הוא לומר שאין זה חילזון התכלת.
    וטענותיו היו כדלהלן א. על הגוון שאינו חשוב דומה לים לפי שגוון הקונכיה הוא לבן. וע”ז כבר השיבו היום שלא אמרו הגרי”א הרצוג אלא לפי שלא היה רואהו בחיים חיותו במים שאז רובם יש בהם מן הגוונים הירוקים שהם חשובים דומים לים כדאשכחן בירושלמי ובכמה מדרשים עשבים דומים לים, וכן אילנות דומות לרקיע. ואף לישנא דמתני’ מוכחת כן מדאמרי’ משיכיר בין תכלת לכרתי.
    והטענה הב’ טען עליו שאינו מתאים לסימן עולה א’ לשבעים שנה כיון שהוא מצוי. והנה אנחנו לא נדע ענין זה של עולה אחת לע’ שנה מהו. שרש”י פירשו שהוא יוצא מן הים לחוץ, ולא נודע לנו על שום בע”ח כזה, וא”כ אינה טענה על חילזון זה בדווקא. כי מה שנאמר באופן כללי מפני מה אין אנו רואים אותו אם שמתעלם מעינינו ואם שנשתנה טבעו כמ”ש רדב”ז שהוא דרך נס ולא היה אלא בזמן המקדש, זה אפשר אף בחילזון זה. ואם הוא כמו שהבין הגרי”א הרצוג שעינינו אינו כרש”י אלא שאינו מצוי, א”כ ודאי כאשר אין צדים אותו כל כך זה קרוב לאלף וחמש מאות שנה, ודאי נתרבה מאוד ואין כאן טענה כלל אלא ריבוי מציאותו. ובלא”ה אפשר שאם בזמנינו יתחילו להשתמש בו באופן שהשתמשו בו בדורותיהם תוך זמן קצר יהיה כבר אינו מצוי כ”כ אלא במעמקים ותהיה קשה צידתו. ותמוה מאוד להוכיח מטענה כזאת. והדבר ברור שלא אמרה הגרי”א הרצוג אלא מפני שלא עמדו לפניו כלל הוכחות הזיהוי שלפנינו כמו שכתב שזה ודאי שאומה”ע היו צובעים בפורפור”א אלא שישראל השתמשו בגוון אחר וזה היה בבע”ח אחר. אך זה לא אמר אלא כיון שלא הוכח לו שאפשר לצבוע בו בגוון תכלת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים