לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

איסור ייחוד וביאת פנויה

רציתי לשאול, אני גרושה ויוצאת לשידוכים ושומרת נגיעה, לאחרונה יצא לי לשמוע מכמה בחורים על רב שמתיר להם קשר חברי עם בת זוג כולל קיום יחסים בטהרה-על יסוד המושג בגמרא פילגש. עד היום ראיתי ב'עריות' איסור חמור של יהרג ואל יעבור, וכל נושא שמירה על הלכות ייחוד הוכיח לי עד כמה חמור לקיים יחסים ללא נישואים. רציתי לדעת איפה האמת, האם באמת יש מקום להקל בזה והתפיסה שלי בנושא מוטעת והלכות יחוד לא באמת רלוונטיים לפנויים?
אודה לכם מאוד לתשובה מפורטת-לגבי דעת הרמב"ם שהרבה מוצאים שם את ההיתר שהם מחפשים, ולגבי נושא הפילגש שלפי מה שנאמר לי נפסק שאסור רק מחשש שמא היא תתבייש ללכת למקווה כיוון שהיא פנויה, אבל אם הולכת למקווה אין בעיה.
תודה מראש
תזכו למצוות

תשובה:

שלום רב.

הנושא של ייחוד עם פנויה מוזכר כבר בגמרא (קידושין פא,א). ונפסק בשו"ע (אבה"ע סי' כב סעי' ב'): "כשאירע מעשה אמנון ותמר, גזר דוד ובית דינו על ייחוד פנויה. ואע"פ שאינה ערוה, בכלל ייחוד עריות היא". כך שאין ספק ברלוונטיות של איסור ייחוד אצל פנויים.

לשאלתך מהי דעתו של הרמב"ם, אצטט את דבריו (הלכות אישות פרק א' הלכה ד') "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה, משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר לא תהיה קדשה מבנות ישראל, לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה". וכעין זה כתב גם בהלכות איסורי ביאה (פרק יח הלכה א'). וחזר על שיטתו גם בספר המצוות (לא תעשה שנה) "המצוה השנ"ה היא שהזהירנו שלא לבא על אשה בלא כתובה ובלא קדושין והוא אמרו יתברך לא תהיה קדשה מבנות ישראל".

כך שדוקא הרמב"ם הוא המחמיר בנושא זה. ופירשו המפרשים כי לדעת הרמב"ם פילגש הותרה רק למלך (מה שלא שייך בזמנינו). אמנם יש הטוענים בדעת הרמב"ם כי אם הוא מייחד אותה כפילגש אינו עובר על לאו מן התורה, אולם בכל אופן זה יהיה אסור מדרבנן, שהרי אם אסרו אפילו ייחוד עם הפנויה, בודאי אסרו ביאת פנויה. וזהו שיטת הרבה מהראשונים כי איסור ביאת פנויה היא מדברנן, וביניהם שיטת הרמב"ן שככל הנראה לדעה זו היתה כוונתך. (לעיון עוד בענין ראה כאן).

וברור איפה, כי ביאת פנויה שלא טבלה חמור לעין ערוך מביאת פנויה שטבלה. שהרי באיסור נדה אין כל הבדל בין פנויה לנשואה. ואיסור נדה הוא איסור כרת מדאורייתא. ויחד עם זה הראשונים לא הסכימו עם טבילת פנויה רק כדי שלא יבאו לידי פריצות, ראה שו"ת הריב"ש (סי' תכה) שהאריך מאד בחומר האיסור בפנויה. וסיים: "ומה שנפלאת איך לא תקנו טבילה לפנויה, כדי שלא יכשלו בה רבים. ואין כאן מקום תמה, שהרי כיון שהפנויה אסורה, כמש"כ. אדרבה אם היתה טובלת, היה בה מכשול שהיו מקילין באסורה כיון שאין אסורה, אלא מדרבנן. כמו שאירע לאותו תלמיד ששנה הרבה, ושמש תלמידי חכמים הרבה. ומת בחצי ימיו; שהיה מיקל בימי לבונה, ולא בימי נדותה. כדאיתא בפ"ק דשבת וכו' והיה מיקל לישן עמה בקרוב בשר, קודם מלאת לה שבעה נקיים. ופרץ גדרן של חכמים. ולכן מת בחצי ימיו".

"ונראה שנהגו בטבילה זו, בדורות הראשונים משום טהרות. כמו שהיו מטבילין את הקטנות. כדאיתא במס' נדה פ' בנות כותים (לב) מעשה והטבילוה קודם לאמה. ואמרינן בשלמא דרבי ורבי יוסי, משום תרומת א"י וכו'. ועוד, דאפשר דס"ל טבילה בזמנה, מצוה. ואעפ"כ כתב הרמב"ן ז"ל שבטלוה בדורות האחרונים, משום דהויא חומרא דאתיא לידי קולא, שיבאו בה לידי מכשול, להקל באסורא דרבנן, כמו שנכשל אותו תלמיד".

א"כ, למרות שאם היו מתירים טבילת פנויה יתכן שיהיו מקרים שיצילו כמה אנשים מאיסור דאורייתא. ובכל זאת היה חשוב להם הדבר מאד כדי למנוע פריצות. אז איך נבוא אנו להתיר טבילת פנויה.

הרבה הצלחה.

הצטרף לדיון

4 תגובות

  1. עיצה לבחורה.
    יש בחורים שלמדו קצת אך תורתם נעשית להם סם המוות .
    ובמקום שיקדשו עצמם .נותנים דרור לתאוותם
    במסווה של הקפדה על טבילה .
    אם ברצונך להקים בית נאמן בישראל התרחקי מהם כמו מאש .
    גם אני הייתי פעם בחור כזה וב"ה חזרתי בתשובה.

  2. אני מבקש לשאול שאלה בענווה. אני מכיר אנשים בעלי יראת שמים שנכשלים באיסורים שונים כדי לשמור על גדר הפנויה. אבקש לא לדון אותי לכף חובה כאילו שהתאווה מעוורת את עיניי, כי הדאגה לאותם נפשות מעסיקה אותי. אני שואל בכנות לאמיתתה של הלכה.
    שאלתי היא – מדוע שנפסוק דווקא כריב"ש וכחלקת מחוקק? מניין כללי הפסיקה שמורים שהם הדעה שיש להתחשב בה בהכרח בהלכה? הרי הרמב"ן יצא בקצף להגנת דין הפילגש, ועל מנת ללמד זכויות וטובות על אברהם אבינו ועל אחרים בנהגו בפילגש. כמו כן הגר"א מביא את הרמב"ן הזה שם בסימן כ"ו באבן העזר. באופן עקרוני נראה שהרמ"א לא אסר זאת, ודאי לא מדאורייתא. הובא כאן באתר היעב"ץ ועוד שסוברים שהדבר מותר עקרונית או אחרים רבים מהאחרונים שסברו שכרוך באיסור דרבנן(אפילו לרמב"ם). ואף החלקת מחוקק ניתן להבינו שכל הבעיה של ייחוד פנויה הוא משום חזקה שלא טבלה. אך אם ידוע בה שטבלה – מדוע שתיאסר בייחוד? הרי בשאלה זו עצמה עסקינן?כי סתם פנויה היא נידה, אך אם אין בה בעצמה איסור ברור כיוון שטבלה – מנין נאסור אותה?
    מדוע עניין זה יוצא דופן שאין מורים בו שהרוצה להקל יש לו על מי לסמוך? מה נשתנה דין זה? ובפרט אם הוא בשעת הדחק?
    רקע לשאלה – ראיתי את האחרונים שהבאתם באתר שנלחמו לא להתיר פנויה משום הרשעים, ולא להתיר איסור קל משום הרשעים העוברים על איסור חמור. על זאת עצמו אני שואל – הרי רבות השיטת שלפיהן אינו איסור כלל!
    ואסביר אולי גם מדוע ישנו שעת הדחק שאינו ל"רשעים" בלבד:
    כיום נראה להסכים שנפרצו בציבור הכללי רבים מגדרי הצניעות שהיו נהוגים מימי קדם בחברה האנושית, והיהודית בודאי. ההולך ברחוב מתקשה לא לפגוש מראות אסורים. גם האינטרנט נפוץ ורבים חללים הפילה, שגם שאינם מוחזקים כרשעים נכשלים בו לעיתים, והמלחמה רבה וקשה. בנוסף ישנם רווקים רבים, בפרט בציבור הדת"ל, אך גם בחרדי, הנאלצים לחפש את שידוכם תקופות ארוכות ולעיתים לא קצובות. אנשים אלו, חזקה על חלקם שאינם מצליחים לשמור את עצמם מהוצאת ז"ל, מראות אסורים, ואולי ר"ל הרחוקים והפרוצים שבהם אפילו בדברים חמורים מזה.(ארמית וכו'). כל אלו מהווים שעת דחק בדאורייתא רבים ומגוונים.
    שאלתי היא מהי המניעה ההלכתית מלהתיר באופן יחידני למי שמרגיש שהוא נכשל בדברים אחרים את הנוהג הזה?בעיקר שאלתי על רווקים שמתקשים להחליט להתחתן ממגוון סיבות אישיותיות. לא מרגישים שיחזיקו מעמד בנישואין, חוששים למריבות בלתי פוסקות. לא מצאו את בחירת ליבם.והרי חז"ל עצמם הורו שאין להשיא זקנה ובחור או שאר נישואין שחשש גדול שלא יחזיקו מעמד. לגבי אותם אנשים, נראה שהיכולת לחיות חיים זוגיים בעלי מחוייבות נמוכה יותר, המאפשרים גם קשר רגשי ופיזי מלא, אך המחוייב לגדרי טהרה ככל זוג נשוי – עשוי לסייע להם מאוד. נראה לי פשוט שאין מדובר ברשעים או בפורצי גדר, אלא באנשים מעט יותר בררנים שמתקשים למצוא זיווג הגון שמשמח את ליבם. ולא נראה שאפשר להדריך אותם על החיוב בפשרה, שכן צדק רב יש בטענה שאינם מעוניינים להיכנס לקשר נישואין כשחשש גדול בליבם לעצם רצונם להתחתן עם אדם זה. ומי כאן יעיד על עצמו שהיה מוכן להיכנס כך לחופה?
    וברי לי שיזדעזעו אוזני הקורא משאלתי זו, כיוון שיש בדבר פריצת גדר חמורה, שמבהילה את אוזני השומע, ובהרגשה יש בדבר תחושת של פירוק מוסד המשפחה הישראלית וביזוי לכבודן של בנות ישראל(כפי שהוזכר בראשונים), כיוון שעלולים להתרבות כאלו שלא יישאו נשים, וירצו להותירן כפילגשים ללא מחוייבות רשמית. אך על אף זאת אני מעיז פניי לשאול – אם בהרגשות אלו לאסור, שעיגונם ההלכתי אינו מוחלט וברור איננו מאבדים כוחות רבים בישראל, ולא רק את הרשעים שבהם? אני תוהה עד כמה מעוגנת וברורה היא נטיית פסיקה שאינה מסתמכת עד הסוף על ההלכה הכתובה?מניין לפסול במציאות מי שרוצה להסתמך על דעתם של פוסקים אחרים, ואפילו יהיו יחידים – כאשר הוא מוצא עצמו בשעת הדחק?מנין שאין רצונו של הקב"ה שיהיו משפחות מלאות מחוייבות וקידושין גמורים, ומשפחות/זוגות שהחליטו לא ליטול על עצמן מחוייבות זו עד הסוף מסיבות דחק שלהם, ונותרים עם הסכמה אנושית? הרי על כך בדיוק נלחם הרמב"ן. על פשט ההבנה הזה בתורה ובכתובים – על אברהם אבינו ואחרים. לא לראות בהם ח"ו רשעים ופורצי גדר. מנין הקנאות לצורה המשפחתית שקיימת כיום כאשר יש לא מעט פוסקים שהיו מתירים באופן עקרוני צורות אחרות? ובפרט בשעת דחק? (שוב,אני שואל עקרונית, אך בפועל הצעתי הייתה לאותם יחידים מתקשים?)

  3. ראשית אני חייב לציין שלא כל כך הבנתי את מטרתך, אם כוונתך שלדעתך ניתן להקל ליחדים, מדוע איפוא אתה פונה דרך האינטרנט, האם לדעתך פירסום באינטרנט זה מקום שניתן לפנות ליחידים?

    אבל כדי שלא ישתמע כאילו אני מסכים שיש מקום להקל ליחדים, אגיב על דבריך.

    על הרמב"ן אתה כותב שיצא בקצף להגן על הפילגש, אמת נכון הדבר לדעת הרמב"ן מעיקר הדין ניתן להתיר פילגש, אבל דוקא את הקצף בדברי הרמב"ן ראיתי בצד ההפוך, בו הוא מתריע וכותב לרבינו יונה ואתה תזהירם על זה שח"ו לא יכשלו ויתירו לעצמם פילגש ועל ידי זה יבואו לידי איסור נדה דאורייתא. כך אני ממש מתפלא, איך ניתן להשתמש בשמו של הרמב"ן כאילו הוא מתיר פילגש, הרי הוא עצמו כתב שיש להזהיר ולהתריע. ואם כוונתך לומר שלדעתך היום הכל פרוץ ובמקום או במקביל לכך שיש להזהיר את הצעירים לבל יבלו במקומות אלו, פשוט להתיר להם כדי שלא יבואו לידי איסור נדה. וכי הרמב"ן לא דיבר על תקופה כזו. זו זכותך, אבל אני קטונתי, ובמקום שהראשונים מזהירים ומתריעים, אני לא מתעסק עם דבריהם כאילו הם נאמרו רק על תקופתם.

    אתה כותב שניתן להבין את החלקת מחוקק כאילו הסיבה שהוא כותב שיש איסור דרבנן, זה משום שחזקה שאינם טובלות. זה ממש לא נכון, כל כוונתו הוא לדברי הריב"ש שהביא ראיה שיש איסור ממה שגזרו על יחוד עם פנויה, זה לא קשור כלל לאיסור נדה כפי שרואים בהלכות יחוד, שיחוד עם פנויה לעיתים ניתן להקל בזה יותר משום שזה איסור דרבנן, ואילו יחוד עם אשת איש או נדה זה דאורייתא, הרי ברור, שכל הגזירה היתה ללא קשר לאיסור נדה.

    כתבת שאתה לא מבין מדוע נעלמו כללי הפסיקה, וכי "לא מעט" פוסקים מתירים פילגש. ראה, שאילת יעבץ או אולי עוד אי אילו פוסקים הם בהחלט מעט, רוב מנין ובנין עמודי התווך של ההלכה אוסרים, אמת רובם אוסרים רק מדרבנן, ומיעוטם מדאורייתא, אבל רובם אוסרים, כך שממש לא נעלמו כללי ההלכה.

    אתה יוצא מנקודת הנחה שאם נתיר פילגש המצב יהיה טוב יותר. שוב, כפי שהזכרתי לעיל, הראשונים לא הבינו כך, ויש לי היסוד להאמין שהם צודקים, אפילו בזמנינו. אז מדוע שנחליט כי זה שעת הדחק שבו לעיתים ניתן לסמוך על דעות שאינם להלכה. אולי להיפך, אולי במקום למקד יותר את עצמינו לחזק את בדקי הבית?

    נקודה מעניינת נוספת אתה מעלה,אולי נתיר זאת לאלו "הבררנים" שלא מצאו את זיווגם בנתיים, ופוחדים לגשת לחופה ללא הכירות מעמיקה. באמת טיעון מעניין. אבל מה לעשות, המציאות עולה לעיתים גם על ההגיון, והמציאות קובעת שאחוזי הגירושין באלו שחיים לפני החתונה ביחד הוא גדול לעין ערוך לאחוזי הגירושין מהאחרים, אז אולי באמת זה לא המענה לאנשים אלו? יתכן שטיפול מתאים אצל איש מקצוע יתאים יותר.

  4. אחרי הנושא הסבוך בספרות ההלכה אפילו אם המקום פתוח לדיון הלכתי,איך שייך לדון בכך "הלכה למעשה" הרי בודאי ברור ומוסכם שמנהג הרווח בעם ישראל כדעה מסוימת הוא הקובע את ההנהגה למעשה, ופוק חזי מאי עמא דבר, שאין בעולם מוסד רבני אורטודוקסי רציני המכיר ומתיר את הדבר.
    כמו כן דברים המותרים ואחרים נהגו ב ם איסור אסור להתירם מן הדין!!!!

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *