בריה שנתערבה בתבשיל

רבני בית ההוראה
כ' סיון ה'תשע"ב

בדין בריה שנתערבה בתבשיל 

איתא בשו”ע יור”ד סי’ ק’ ‘בריה’ שנתערבה בהתר, אינה מתבטלת אפילו באלף והוא מדרבנן. כגון נמלה שנפלה לתבשיל וכדו’ עיין בשו”ע שם מה הם התנאים להחשב בריה.

ויש לחקור כשנתערבה בריה בתבשיל, ואח”כ חילק את התבשיל לכמה קדירות נפרדות מה דין הקדרות, כיוון שבכל קדירה אין וודאי בריה מעורבת, דשמא הבריה נמצאת בקדרות האחרות, וכל איסור בריה רק באופן שבוודאי מעורב הבריה אבל כשיש ספק בדבר, שמא יש להקל.

ולדוגמא, כגון עיסה שנתערב בה בריה, ואח”כ חילק לכמה תבניות ואפה הכל, ואין ידוע באיזה תבנית נמצאת הבריה.

או כיוצ”ב דג שמעורב בו תולעת שיש לה דין בריה, וחתכו את הדג לחתיכות, דנמצא מעורבת בריה באחת מהחתיכות ואין ידוע מקומה.

עוד יש לדון, כשנתערבה בריה בקדירה אחת,  ואח”כ נתערבה קדירה זו בקדירות אחרות, אם נאסרו כל הקדירות, שבזה הוא נידון קל יותר מהנידונים דלעיל, דלעיל הבריה אסרה מתחילה את כל התערובת, ובאנו להתיר ע”י שאח”כ נחלקה התערובת לכמה קדירות, אבל כאן שאר הקדירות לא הוחזקו לאיסור בוודאות מעולם, שמתחילה הבריה נתערבה רק בקדירה אחת, ורק אח”כ נתעורר ספק על שאר הקדירות.

ולדוגמא: נפל נמלה וכדו’ לצלחת מרק ונתערבה צלחת זו בצלחות נוספות.

 

לכאורה כל מה שנכנס בספק שמא אוכל בריה אין בו דין ביטול והכל אסור, אמנם יש לשון להתיר מכמה טעמים:

[א] כיוון שכל האיסור הוא דרבנן, נימא ספק דרבנן להקל, דעל כל קדירה בפ”ע יש ספק אם נתערב בה הבריה או לא נתערב כלל בריה. וכמש”כ הפוסקים בסימן ק”א גבי חתיכה הראויה להתכבד שכשיש ספק אם נתערב יש להקל.

[ב] אם יש דין ביטול ברוב על הקדירות עצמם, דאף דבריה לא בטלה, הכא הספק על הקדירות, איזה קדירה נפל בה הבריה, וכלפי הקדירות יש ביטול ברוב שקדירה אין בו חשיבות למנוע את הביטול כמו בריה, או דלמא דאין לומר שהספק הוא על הקדירה איזה קדירה נאסרה, כיוון שהקדירה באמת אין עליה שום איסור, וכל האיסור הוא אכילת הבריה, וא”כ כל אכילה שנכללת בספק שמא הוא אוכל בריה, הרי היא בכלל תערובת בריה, ואין בו ביטול, ובזה כל הקדירות שוות ואין נפק”מ בחלוקת הקדירות.

[ג] נימא ספק ספיקא, ספק אם בקדירה מעורב כלל בריה, וגם אם מעורב ספק בכל אכילה ואכילה אם אוכל הבריה דהא אינו וודאי איסור אלא ספק.

ונראה לדון בדבר:

  • באופן הא’. שבתחילה נתערב בריה ואח”כ חילק לקדירות חלוקות הוא חמור יותר,  דאין לומר בזה ספק דרבנן לקולא דהא איתחזק איסורא בתערובת, ומה שחילק את התערובת אח”כ לכמה מקומות אינו סברא לעשותו ספק, ומבואר כן בזבחים עד,א טבעת של ע”ז שנתערבה ופרשו שישים לצד זה וארבעים לצד אחר לא התירו מדין ספק דרבנן לקולא [ומבואר ברשב”א בתוה”ב דדינא הוא בכל דברים החשובים].  [ואף די”א דהמיעוט מותר (אף בפ”ע בלא שנתערב בתערובת נוספת) שם ההתר הוא מצד אחר ד’איסורא ברובא איתא’, אבל לא מטעם ספק דרבנן]. וטעמא כדאמרן דהיה תערובת אחת ואיתחזק איסורא, לא נשתנה חזקת האיסור כשנחלק לכמה מקומות ובאיסורא קאי ול”א ספק דרבנן לקולא.

[ב] וה”ה מה”ט אין לומר ביטול ברוב על הקדירות כיוון דהיה תערובת אחת ונאסר הכל מחמת הבריה לא חל שינוי בחזקת איסור שהיה בתערובת במה שנחלק לכמה קדירות והספק לא נשתנה כמבואר בגמרא בזבחים שם, [אא”כ באופן שמיעוט פירשו מכאן לגמרי ותלוי  אם נקטינן להלכה להקל מדין איסורא ברובא איתא ונחלקו בדבר הפוסקים, ורבים הם האוסרים, ואין כאן מקומו].

  • ובאופן ב’ שמתחילה נתערב בריה רק בקדירה אחת לכאו’ כיוון שלא הוחזקו באיסור שאר הקדירות, יש מקום לומר בזה ספק דרבנן לקולא, וכן יש לומר בזה ביטול ברוב קדירה שנאסרה מחמת הבריה שתתבטל בשאר הקדירות המותרות.

אמנם נראה שההתר בזה אינו ברור, דכמו שכתבנו לעיל אין דין שיש קדירה אסורה,  דאין האיסור על קדירה, אלא על מעשה האכילה שמא אוכל את הבריה,  וכל שיש בין כולם בריה אחת, הרי הספק על כולם שווה בכל מעשה אכילה שמא יש בו בריה, ומה יוסף תת כח מה שיש כאן קדירות חלוקות, הא אין הספק עומד על הקדירה אלא על כל אכילה, משל למה הדבר דומה טבעת של ע”ז שנתערבה בטבעות, ובתחילה נתערבה הטבעת בארבעים טבעות, ואח”כ נפלו כל הארבעים, לשישים אחרות, וכי יש מקום להקל, הא וודאי הכל אסור, דכמו שהטבעת האסורה גרמה לספק את הארבעים, כך גורמת לספק את השישים באותה מידה דהא וודאי נתערב בשישים טבעת האיסור, הכא נמי נימא דהבריה מספקת את הקדירה הראשונה הכא נמי מספקת את שאר הקדירות באותה מידה.

ושמעתי ממורה הוראה להחמיר בדבר.

[ג] אמנם מדין ספק ספיקא ישל”ד, דלכאו’ נתבאר הדבר ברשב”א בתוה”ב ב”ד כד,ב  דהביא מחלוקת ר”י ור”ת בספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת אם מצטרף לספק ספיקא [כגון בהמה שנתעורר בה ספק טריפה, ושוב נתערבה בבהמות אחרות, דלר”י אינו מצטרף לס”ס כיוון דאינו ספק מענין אחד שהספיקות משני ענינים שונים ספק בגוף הבהמא וספק של תערובות ואי אפשר לצרף את הספיקות בכה”ג,  ולר”ת מצטרף לס”ס דאי”צ שיהיו הספיקות מענין אחד] ולהלכה השו”ע יור”ד סימן ק”י סעי’ ט’ הכריע להחמיר בדבר.

והביא הרשב”א ראי’ לר”ת ממשנה בערלה פ”ג משנה ב’ סיט של ערלה [חוט חשוב שאין לו ביטול, שצבעו בערלה דהוא איסוה”נ] ונארג החוט בבגד ואין יודע מקומו, ידלק או יעלה בא’ ומאתים לרבנן, ע”כ,  והמשנה לא הביאה גוונא שנתערב באחרים כמו שהביאה שם  לגבי חבילי תלתן שנתערבו, ומכאן דייק הרשב”א דאם סיט של ערלה שנתערב בבגד ונתערב הבגד באחרים, הכל מותר, וטעמא, משום דהוי ספק ספיקא, הוכיח מכאן הרשב”א כשיטת ר”ת דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת הוי ס”ס.

מבואר בדבריו דבכהאי גוונא הוי ספק ספיקא. וכוונתו, דיש ספק על כל בגד אם זה הבגד שנתערב בו הסיט או אי”ז כלל הבגד וזה הוא ספק בתערובת, וגם אם זה הבגד שנתערב בו הסיט, ספק על כל חוט וחוט אם זה החוט שצבעו בערלה, וזה חשיב ספק בגוף [כלומר דבבגד שנתערב בו הסיט של הערלה אינו וודאי איסור אלא רק ספק ואי משכ”ל להשתמש במקצת הבגד שפיר הוי ספק היכן האיסור באותו הבגד, והוא ספק העומד בפ”ע באותו הבגד בין החוטים שלו, נמצא דספק אחד הוא תערובות – דהיינו בין הבגדים, באיזה בגד נמצא האיסור. וספק שני בגוף – בבגד עצמו שבו נתערב החוט יש בו תערובת חוטים בפ”ע, ע”כ חשיב ספק אחד בגוף וספק שני בתערובת].

וכ’ הרשב”א לדחות הראיה וז”ל דאיירינן הכא שנחתך מלא הסיט מהבגד שאם יתערב אח”כ הו”ל כעין שתי תערובות ושרי” עכ”ד.  ובביאור כוונתו עיין פרמ”ג ריש סי’ ק”י (שפ”ד י’ ד”ה וראיתי) דכ’ דכיוון דמדאוריתא שרי, לכן ספק א’ חשיב כב’ ספיקות, דהוי דרבנן, ואם זה כעין שתי תערובות לא גזרו, [דהכא הספק בבגד עצמו הוא ג”כ תערובת], ודווקא בספק בגוף ממש כספק טריפה החמירו.  ולדבריו יוצא שאסור לחתוך בידים את הסיט מדין ביטול איסור לכתחילה,

אמנם ביד”י סי’ ק”י סק”ח בפיה”א פירש דבריו באופ”א, עפימש”כ בחי’ הרשב”א ריש ביצה, והעולה מדבריו הוא כך, דמצי לחתוך לכתחילה מכל בגד סיט, עיין הערה,[1] ויש כאן ס”ס א, אם הוא הבגד שנתערב בו הסיט ב, וגם אם זה הבגד שנתערב בו הסיט, מסיר סיט אחד ויש לפננו ספק אם הסיט נמצא בבגד או בחוט שהסיר מהבגד, [ואין לומר איסורא ברובא איתא כמבואר בזבחים עד,א, א”כ רוב החוטים עדיין בבגד ונחמיר לתלות שהאיסור עדיין בבגד, וטעמא, משום דלא חשיב רובא, דצדדי הספק הם או שהוא בבגד או בחלק שחתך, ואין נפק”מ היכן הוא נמצא בבגד עי”ש יד”י], והרשב”א תלה דתלוי במחל’ ר”ת ור”י אם ספק בגוף וספק בתערובת מותר או אסור והרשב”א במסקנתו כ’ דאם נחתך הסיט קודם שנתערב אף לר”י שרי מדין ס”ס עיי”ש ביד”י בביאור החילוק בין שאלת הרשב”א לתשובתו.

וא”כ לדידן בהני גווני דלעיל בעיסה שחילק אותה או בדג שחתכו, אם נחתך חלק קודם שנודע אף ר”י דמחמיר בספק בגוף וספק בתערובת מודה להתיר כמש”כ הרשב”א דדמי לב’ תערובות ובלידת הספק היו ב’ צדדים להיתר, ובפרט בעוגות שכיח שחלק נשאר בקערה או שנזרק במקצת [כגון הפרשת חלה], ובלא”ה אפשר לחדש סברא מכיוון שאין שום הכי תימצא בעולם לאכול את כל העוגה בב”א א”כ כבר כעת שייך להחשיב כחתיכות נפרדות ויש שתי תערובות קודם הספק,  ושאני מבגד שא”א ללבוש מקצתו לחוד אא”כ יחתוך שהוא פעולה מתחדשת.

אמנם גם בלי מה שתירץ הרשב”א על ר”י, יש לדון להתר בניד”ד, דאף דפסק השו”ע סי’ ק”י סעי’ ט’ דאין להקל בס”ס בספק א’ בגוף וספק א’ בתערובת,  עיין במשאת בנימין סי’ ל”ז דכ’ להקל בלא נודע, וכוותיה נקט במנח”י, וכן הש”ך הקל בלא נודע בהפ”מ וצורך סעודת יו”ט [ויאכל ב’ ב’].

וביותר הכא קיל טפי, דהכא הוי איסור דרבנן, [דבריה בתערובת אינה אוסרת אלא מדרבנן]  ובאיסור דרבנן מבואר ברמ”א סי’ ס”ו סעי’ ד’ להקל בספק בגוף וספק בתערובת גבי ביצה שיש בה דם, כמבואר שם בט”ז סק”ה, וכ”כ הש”ך לדייק מדברי הרמ”א סי’ ק”י סעי ט’ בסקכ”ז וס”ק ס”ב, ובקונטרס ס”ס או’ י”ז, ונקה”כ על הט”ז סקי”ד.

[ובמשנ”ב סי’ תקי”ג סק”ה כ’ להקל בספק בגוף וספק בתערובת בהפ”מ אף בדבר שיש לו מתירים והתם חמיר טפי דהוי דשיל”מ, וק”ו הכא דיש להקל אף בלא הפ”מ].   אלא שיש חולקים להחמיר אף בדרבנן כן כ’ הט”ז בסי’ ק”י סוף סקי”ד. וכוותיה החמיר בפר”ח ומנח”כ.

העולה דלמקילים בספק בגוף וספק בתערובת בדרבנן, הכא נמי לכאו’ יש להקל, וכ”כ הרא”ה להדיא בדברי הרשב”א גבי סיט של ערלה, דלא קשיא מידי דהתם הוי דרבנן ובדרבנן שרי ספק בגוף וספק בתערובת.  א”כ בניד”ד דהוי איסור דרבנן דבריה אינה בטילה הוא רק דרבנן ישל”ד להקל דהוי ספק בכל קדירה אם הבריה מעורבת בה וגם אם מעורב בה ספק על כל אכילה ואכילה שמא אין אוכל הבריה באותה אכילה, וצ”ע. ולדברינו לעיל אי מיקרי שנחתך קודם ולפי’ היד”י דלא כפמ”ג מותר לכו”ע ולאוכלם כא’.

שוב ראיתי מש”כ המשנ”ב הל’ פסח סי’ תמ”ז ס”ק צ”ג, להביא מחל’ אחרונים חתיכה שבלעה חמץ ויש שישים והיינו דלא נבלע אלא משהוא חמץ, ואותה חתיכה נתערבה באחרות יבש ביבש, והוא ממש ניד”ד,  דהלבוש וא”ר מקילים, אמנם הט”ז יור”ד סי’ צ”ב מחמיר וכן דייק השעה”צ שם ס”ק קמ”ז דהכי סבר המג”א, והחזו”א ביור”ד סי’ ל”ד או’ ד’ כ’ דכבר הכריעו אחרונים באור”ח להחמיר.   ולכאו’ למה לא באו לדון מצד ס”ס עפי”ד הרשב”א גבי סיט, ואת”ל דאין להקל ס”ס באיסור חמץ, הא מבואר בסי’ תס”ז בשעה”צ סקי”ט דאין להחמיר בס”ס גבי איסור חמץ עיי”ש במשנ”ב.

אלא דיש לחלק דהתם אינו מצד דברים החשובים כבריה או חה”ל, אלא בחמץ דלא בטיל מצד חומרת האיסור שהוא איסור במשהו , ושמא כיוון דהוי איסור חמור החמירו דכל שישנו בכלל ספק של משהוא אין להקל כלל, משא”כ בדברים החשובים כל שאין ברור האיסור אלא הוא ספק, לא החמירו, וצ”ע.



[1] בשיטמ”ק ביצה הביא להק’ הא הוי מבטל לכתחילה, וע”כ כ’ דאיירי שנחתך מאליו, אמנם בר”ש בערלה מוכח דשרי לכתחילה וכן הוא בתוס’ זבחים בענין זה, וביאר היד”י דבעצם יש כאן ס”ס בכל סיט וסיט אלא כשלובש כל הבגד נמצא נהנה מכל התערובת בב”א ואין כאן ס”ס, ע”כ חותך, א”כ אין מעשה זה ביטול, אלא המעשה פועל רק שלא יצטרך להנות מכל התערובת בב”א, אבל גם קודם שיחתוך כבר קיים ההתר דאיכא ספק ספיקא, ודמי למי שלוקח רק חתיכה אחת מהתערובת כדי שלא לאכול כל התערובת בב”א דבמעשה זה אינו עושה ביטול לכתחילה וא”ש, ובסו”ד שם הביא מהרשב”א עצמו בחי’ לביצה ג: ד”ה אילו וכו’ שיכול לחתוך לכתחילה ומבואר להדיא כמש”כ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים