בס"ד
שלום לכבוד הרבנים שליט"א
לאחרונה ההורים שלי הגיעו לבקר אותנו והביאו איתם וופלים (חמץ גמור) שעבר עליהם הפסח. האבא גוי ואמי יהודיה. האם החמץ הזה היה ברשות אבי או ברשות אימי? בכדי שנוכל לאכול אותם.
תשובה:
אין לאוכלם.
מקורות:
תשובה זו נחלקת לכמה חלקים: האם יש לאשה שותפות בנכסי בעלה הגוי, או שנאמר גם בזה מה שקנתה אשה קנה בעלה וייחשב חמץ של הגוי, אף אם נאמר כך, אך האם מתחשבים בהגדרה זו גם במנהג המדינה באותו המקום, אם על פי החוק הם נחשבים שותפים אם זה יאסור את החמץ גם על פי ההלכה. גם אם כן, האם חמץ שהיה בשותפות של ישראל וגוי קנסו עליו רבנן לאחר הפסח, והאם חז"ל אסרו רק על האדם עצמו שעשה האיסור או על כל העולם.
א. מה שקנתה אשה קנה בעלה:
בדבר זה יש מחלוקת אחרונים, הגליוני הש"ס (קידושין כג,ב) והמהרש"ם (בדעת תורה או"ח תמ"ח) כתבו שלא אמרינן 'מה שקנתה' וכו' בנכרי, וכך משמע גם בדברי החת"ס יו"ד סי' שט"ז (וכן בשו"ת אמרי אש או"ח סי' כו ד"ה ובשו"ת דברי יששכר מבענדין סי' לב).
גם בשבות יעקב א,כ שכתב שאומרים מה שקנתה וכו' בנכרי ונכרית, היינו רק מצד שזה ממונו, ומשמע שבלא זה לא שייך מה שקנתה בנכרי.
לשיטות אלו האמא הישראלית שותפה בחמץ שהיה ברשותם בפסח, ולכאורה יהיה אסור בהנאה כיון שעברה על 'בל יראה'.
אך יש חולקים וסוברים שגם בנכרי אמרינן 'מה שקנתה אשה קנה בעלה' וכך מבואר במהרש"א במגילה דף ט"ו ע"ב שכ' שאחשורוש לא נתן לאשתו חצי המלכות כיון שמה שקנתה אשה קנה בעלה, ומבואר שגם בנכרי שנשוי לישראלית אמרינן הכי, וכן דייקו בדבריו המהר"ש ענגיל ה,לז, ובמהרש"ם ב,סג. [ויש שתלו מחלוקת זו אם דין 'מה שקנתה אשה קנה בעלה' הוא דין דרבנן או דאורייתא יעוי' במהר"ש אנגל שם].
לדעה זו לכאורה יש להתיר חמץ זה, כיון שהיה בבעלות הבעל בפסח.
ב. דינא דמלכותא בבעלות לענין חמץ שעבר עליו הפסח.
אך למעשה אף אם בדיני התורה החמץ של הבעל, אך אם על פי דינא דמלכותא הם שותפים, יש לדון גם לענין חמץ שעבר עליו הפסח ששניהם היו שותפים בזה (וכך הדינא דמלכותא ברוב המדינות) וכך מבואר באגרות משה אורח חיים חלק ה' סימן כ', וכך משמע גם בשבות יעקב שם.
ג. שותפות ישראל וגוי אם נאסר לאחר הפסח
בשאגת אריה סי' פ"ט-צ' והעונג יום טוב סימן לג-לד דנו באריכות בשאלה זו, בדין ישראל ונכרי שהיו שותפים גם בחמץ, וחילקו את השותפות לאחר פסח, אם אמרינן יש ברירה בדרבנן והוברר הדבר שהחמץ היה לחלקו של הנכרי. אך כל זה כשחילקו השותפות לאחר הפסח, אך אם לא חלקו, כתבו הפוסקים (חיי אדם קכד,כה, מקור חיים ומגן האלף סי' תמ"ח סק"א ומהר"ם שיק סי' רכו) שכל החמץ אסור לאחר הפסח, כיון שהישראל היה חייב לבערו.
ואף שהבן עצמו לא עבר איסור בל יראה, והיה מקום לומר שהקנס שחכמים יקנסו רק על האדם שעשה האיסור, כבר כתב המ"ב סי' תמ"ג ס"ק י"ז שהחמץ לעולם עומד באיסורו בכל מקום שהוא וכו' 'דכיון דחכמים הטילו איסור עליו הרי הוא כחתיכה דאיסורא', וכן מבואר בראשונים בפסחים כט,א.
מכל זה נראה שאין לאכול חמץ זה, ובפרט שאין זה הפסד מרובה.
