פרשת בחוקותי – החרם והלכותיו

כ"ד אייר ה'תשע"ב

בפרשתנו אומר הכתוב: “אך כל חרם אשר יחרים איש לה’ מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחזתו לא ימכר ולא יגאל כל חרם קדש קדשים הוא לה'” (ויקרא כז, כח). בפירוש עניין ה”חרם”, מביא רש”י מחלוקת בין חכמנו ז”ל: לפי שיטה אחת “סתם חרמים” (כשאדם מחרים דבר בלי לפרש את ייעודו) הם להקדש, ואילו לפי שיטה אחרת סתם חרמים הם לכהנים (ולא להקדש). כל אחד מפרש את דברי הפסוק לפי דרכו.

אולם, המשמעות השגורה של המונח ‘חרם’ אינה של הקדשה – לה’ או לכהנים – אלא של החרמה. משמעות זו קשורה להקדשה, אך יישומה שונה: כמו שדבר “מוחרם” הינו דבר מוקדש, מובדל מבני אדם, אדם “מוחרם” הוא אדם שהופרש והובדל מן הקהילה.

במקרא אנו מוצאים משמעות של “חרם” דווקא כעונש מוות: “זובח לאלוקים יחרם בלתי לה’ לבדו” (שמות כב, יט). המשמעות העכשווית, וכך זו השגורה בכתבי חז”ל של המושג “חרם”, אינה כוללת מוות פיזי, אבל בהחלט ניתן לראות בה “מוות חברתי-רוחני” – וכך אמנם אמרו חז”ל (מו”ק יז, א): “מאי ‘שמתא’ [נידוי] – שם מיתה“. במנהגי אבלות שחובה על המנודה לנהוג (כגון איסור כיבוס, תספורת, ונעילת הסנדל; ראה ב’שולחן ערוך’, יו”ד שלד, ב) אפשר לראות רמז ל”מוות” הגלום ב”חרם” הקהילתי.

במאמר זה, ובמאמר הבא, נדון בס”ד ביסוד החרם ובדיניו: על מה מחרימים? מהו חרם, ומה תוקפו? האם כל אדם או כל רב רשאי להטיל חברו על חברו, או שמא דרוש לכך מעשה בית דין? מהן הלכות החרם הרלוונטיות כיום, והיכן אנו נתקלים בעניין ביומיום? במאמר הזה נתמקד ביסודות של החרם, ואילו במאמר הבא נדון בס”ד בחרמות פרטיים ובהלכותיהם (כגון בחרמות הנודעים של רבנו גרשום), ובהשלכות מעשיות בזמננו.

החרם על כבודם של חכמים

טרם נבוא לפרטי דיני החרם, נסקור את השימוש שנעשה על-ידי חז”ל וחכמי הדורות במנגנון החרם. באספקלריא של חז”ל, החרם שימש כאמצעי האפקטיבי ביותר לצורך שמירת הסדר הקהילתי. כך מבואר ב’ספר חסידים’ (אות תתתקפו): “ובזמן הזה אין תקנה לישראל אלא שבועה וחרם“. בתקופתם של חכמי המשנה והתלמוד, וקל וחומר בדורות מאוחרים יותר, צומצמו סמכויות ענישת בית הדין, ונותר החרם לבדו כסנקציה בעלת תוקף המתאימה לאופי הקהילה הגלותית.

אחד השימושים הבולטים של החרם הוא ככלי השומר על סמכותם של חכמים ועל כבודם. השימוש המרכזי בחרם מצוין בדברי ר’ יהושע בן לוי (ברכות יט, א): “בעשרים וארבעה מקומות בית דין מנדין על כבוד הרב”. כפי שמבואר בגמרא (מו”ק טז, א), נידוי חמור במיוחד שמור למי שמבזה תלמידי חכמים (בלשון הגמרא: ‘אפקירותא’).

כפי שנפסק להלכה (ראה רמב”ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ו, הלכה יד; טור, יו”ד, סימן שלד; שולחן ערוך, שם, סעיף מג), כבוד הרב הוא עילה מרכזית להפעלת חרם, במטרה להגן על הסמכות הרבנות.

כך, בתקופת התנאים אנו מוצאים עוד שהופעל החרם כאמצעי לקיים את מרות הנשיאות, ולהבטיח משמעת ביחס לקבלת דעת הרוב בנוגע להכרעת ההלכה. הדוגמה הבולטת היא סיפור תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט, ב), שבו החרים רבן גמליאל את רבי אליעזר על מחלוקתו נגד הרוב בעניין הלכתי בדיני טומאה וטהרה.

הגמרא מספרת על הצער הכבד שנגרם לרבי אליעזר בשל החרם שהוטל עליו. רבן גמליאל, שהיה מפליג בים, מצא את עצמו באותה העת בסכנת חיים: כיון שהוא היה זה שגרם לרבי אליעזר להיות שרוי בצער, רצה הים לנקום את נקמתו. כדי להשקיט את הים הסוער, פנה רבן גמליאל כלפי מעלה, והצהיר: “רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי… אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל”.

כך מבואר גם במסכת דרך ארץ (פרק א): “זו שאלה שאל ר’ יוסי בן תדאי איש טבריא את ר”ג: מה אשתי שאני מותר בה, אני אסור בבתה, אשת איש שאני אסור בה, אינו דין שאהא אסור בבתה!? … ונדהו רבן גמליאל”. רבי יוסי פקפק במידותיהם של חכמים, ואיים על סמכותם – ולכן נודה.

בהתאם לצרכי השעה, נקבע במשנת תנאים שבית דין אינו מוסמך למחול על כבודו (סוטה דף כה ע”ב; סנהדרין פח ע”א). חז”ל מגלים את הסיבה לכך: “שלא ירבו מחלוקות בישראל”.

חז”ל ראו חשיבות רבה בשמירה על כבוד הרבנים, פוסקי ההלכה, ואף על אחידות ההלכה. אכן, על כך נודה עקביה בן מהללאל, שהיה גדול הדור ומועמד לכהן כ”אב בית דין”, אך חלק על עמדת חכמים (עדויות, פרק ה, משנה ו). במובן הזה, שימש החרם להגנה על יציבות חברת ההלכה.

חרם על עוברי עבירות

בד בבד, אנו מוצאים שימוש בחרם במסגרת הפרת ההלכה.

פעם אחת התיר שרב שילא אשתו של אדם שטבע “במים שאין להם סוף” – כלומר, בעלה נעלם בים, בלי שתהיה הוכחה ברורה למותו. על כך הגיב רב לשמואל (יבמות קכא, א): “תא נשמתיה”.

בכמה מקרים, האיום להחרים אכן יצא לפועל. ר’ אחי החרים אדם על צידת דגים בשבת (קידושין עב, ב), ורב יוסף נידה חכם שנסע נסיעה אסורה ב”יום טוב שני” (פסחים נב, א). הגמרא מוסיפה קביעה כללית שיש לנדות את המחלל קדושת “יום טוב שני”, ובמקום אחר קובעת הגמרא חרם על העושה מלאכה בערב פסח (פסחים נ, ב). בנוסף, הגמרא מתעדת חרמות על קברנים שקברו ביום טוב שני (סנהדרין כו, ב) על מי שקשר את חמורו בשבת (עירובין סג, ב), ועל שוחט שלא הראה את סכינו לחכם טרם השחיטה (חולין יח, א) – עם כי האחרון הוא משום כבודו של חכם.

מתוך הדוגמאות הנ”ל, נראה שהשימוש בכלי החרם נועד במיוחד (אך לא רק) למגר עבירות שיש בהן חשש לנזק חברתי (למרות שישנם גם עניינים מסוימות שעליהם אמרו חז”ל ש”יהא בנידוי”, כגון “המקשה עצמו לדעת”, נדה יג, ב). על השאלה, מתי מחרימים על עבירות ספציפיות, ומתי לא מחרימים, מבאר הר”ן (חידושי הר”ן, פסחים נ, א) שהדבר תלוי בשורש האיסור: אם שורשו מדרבנן, אזי יש להחרים על העבירה, ואם שורשו מן התורה, אין להחרים.

המאירי (פסחים נ, ב) מעיר שהחלוקה אינה תואמת את כל המקרים, וכבר ייסד מהר”ם (הובאו דבריו בתוספות, יבמות נב, ב) כלל רחב יותר: “הכל לפי מה שהוא אדם ולפי צורך השעה, הרשות ביד הדיין לשנות זו מזו”.

עם זאת, דברי הר”ן נכונים ברוב המכריע של המקרים, ונראה שהחרם שימש דווקא לצורך חיזוק הלכות שמקורם בתקנות החכמים, שמעמדם חלש יותר מדיני התורה. אלמלא החרם, הייתה מתעוררת סכנה של זלזול ציבורי באיסורים אלו, והסנקציה פעלה להגן על החברה מהתרופפות זו.

כך מוצאים חרמות בעוד עבירות בעלות אופי ציבורי: המזכיר שם שמים לבטלה (נדרים ז, ב), העושה מלאכה כשמת בעיר (מועד קטן כז, ב), המקדש אשה בתוך שלשה חודשים לגירושיה (יבמות לז, א), והזורע כלאים (קידושין לט, א). אופי הציבורי של עבירות אלו איים על טהרת המרחב הציבורי-הלכתי. החרמות המפורסמים ביותר הינם חרמות שהחרים רבנו גרשום – ‘חרם דרבנו גרשום’ – בהם נדון בהמשך הדברים.

בהתאם לאופיו ההלכתי, חרמות על עבירות מסוימות הוטלו לרוב על-ידי רבנים פרטיים, ולא על-ידי מוסד של סמכות מרכזית. באותה רוח של “חרם פרטי”, התלמוד קובע שמי שמנודה שלא כדין רשאי לנדות את המנדה: “המנדה את מי שאינו צריך, ונידה אותו, נידויו נידוי” (ירושלמי מו”ק פרק ג, הלכה א).

החרם מהו?

היסוד של חרם הוא פרישות המוחרם מתוך הציבור. אחת המקורות שמביאים חז”ל לעניין החרם הוא מדברי הכתוב (עזרא י, ח): “וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים … יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה” (ראה ירושלמי, מו”ק דף ב, ב). הרעיון של הנידוי הוא אפוא רעיון של היבדלות – של גירוש, במידה כזו או אחרת, מן הקהל.

אסור אפוא על כל אדם להיכנס תוך ד’ אמותיו של המוחרם (ע”פ ב”מ נט, ב). כך, חובה על המוחרם לנהוג מנהגי אבלות (מסכת שמחות, פרק א), כאילו הוא “מתאבל על עצמו” (כאמור לעיל מדברי הגמרא).

עם זאת, המוחרם לא היה מגורש כליל. המשנה (מידות ב, ב) קובעת שפתח נפרד שימש מנודים בכניסה להר הבית, ומכאן שהמנודה לא היה מגורש למגרי, אלא מובדל. כניסת מנודה לעזרה נאסרה (עדויות פרק ב, משנה ב; ברכות יט, ב) – אבל כאמור, לא כניסתו להר הבית.

אחת הסנקציות החריפות של המנודה היא הגירוש מבית המדרש, כמו שנאמר במסכת שמחות (פ”ה, הלכה יד): “מנודה לא קורא ולא קורין עמו, לא שונה ולא שונין עמו, אבל קורא הוא ושונה לעצמו בשביל שלא ישכח תלמודו” (ראה גם סנהדרין סח, ב). אבלות המנודה אינה אבלות גמורה, האוסרת עליו לימוד תורה; אולם, אסור לו להשתתף בהוואי של בית המדרש.

כחלק ממעשה החרם, היה נהוג להגביל את פעולות החברתיות של המוחרם. כאמור, נסגרו בפניו דלתות בית המדרש – אך גם דלתות רבות אחרות. לתקנה אחת שנתקנה במאה ה-16, צורף נוסח הקובע חרם ונידוי “משני עולמות”, הבדלה “מכל קדושת ישראל”, “פתו פת עכו”ם, ויינו יין נסך”, וקבורתו “תהא קבורת חמור”. נאסר על שום רב להתעסק בקידושיו וקידושי בניו, “ויהא ארור ומקולל בכל אלות והקללות הכתובות בספר התורה ובקללות שקילל אלישע לגחזי נערו” (מתוך פנקס ועד ארבע ארצות, עמ’ 1).

דיני המנודה – אם מצטרף לזימון ולכל דבר שבקדושה, דין מנודה שמת, ההבדלים בין נידוי בית דין, נידוי חכם, ונזיפה, ועוד – נתבארו בשולחן ערוך (יו”ד סימן שלד).

תוקפו של חרם

האם דין החרם הוא דין תורה, או דין דרבנן? הרמב”ן דן בארוכה בשאלה זו בחיבורו “משפט החרם”, וביאר שתוקפו של החרם הוא מדברי קבלה, ולא מן התורה.

בעיקר, דן הרמב”ן בדין התרת חרם, כפי שהיה נהוג “כשנמלכים להתיר, ש”ץ עומד ואומר הותר החרם”. בהינתן שתוקפו של חרם נובע מדיני נדרים, הרי שקשה: כיצד ניתן להתיר נדר ללא פתח או חרטה? למסקנה, מבאר הרמב”ן שיש לחרם גדר בפני עצמו, בשונה מגדרי הנדרים והשבועות. מהות החרם היא “שבית דין מחרימים על דבר ואומרים בלשון הזה, כל העושה כך וכך וכל הפורץ גדר בדבר פלוני יהא בחרם, או מוחרם הוא”, ואלו הם “חרמי ביטוי הגוף”.

וכתב הרמב”ן כי חרם זה “מתורת משה רבנו לא למדנו, עד שבאנו לדברי הקבלה ופירשו לנו”, ע”ש שתוקפו של חרם מבוסס על דין הנלמד מן הפסוק בשופטים (ה, כג), שנאמר בו “אורו ארור”.

הרמב”ן ממשיך לסכם ארבע דרכים בחרם שאין בשבועות ונדרים: “[א] שאינו צריך להוציא מפיו. [ב] ושהוא חל עליו בעל כרחו ושלא בפניו. [ג] והעובר עליו פורש מן הצבור כדיני הנידוי ויותר מהם. [ד] ושהוא מתחייב עליו מיתה לפעמים”.

לעומת זאת, יש בחרם צד הקל שאין בשבועות ונדרים כן: “[א] שאם עשה תשובה העובר על החרם ובא לב”ד או לפני טובי העיר במעמד אנשי העיר, יכולים הם בעצמם להתיר לו, וזהו היתר חרמים שהמנדים מתירים כרצונם. [ב] וכן אם מתו מאנשי העיר או שהלכו להם למדינת הים, מתירים ואין חוששים. וכן אם מת הדור ההוא, העומדים תחתיהם מתירים, והוא שיהיו גדולים כמותם בחכמה ובמנין כדין נידוי ושמתא”.

דין ספק חרם

כאמור, לדעת הרמב”ן תוקפו של חרם אינו אלא “מדברי קבלה”, ואינו דין תורה. אולם, הדבר שנוי במחלוקת ראשונים, ובתרומת הדשן (סימן רפא) דן בהלכות חרם, וכתב בתוך דבריו: “ובנדון דידן דתיקנו בחרם ובאלה וקבלו עליהם בשבועה אם כן הוי דאורייתא” [ובהמשך דבריו כתב עוד ש”דתקנת הקהל נמי דאורייתא”].

ה’נודע ביהודה’ (אה”ע סימן עז) דן אף הוא בתוקפו של חרם, וקבע בעניין חרם דרבנו גרשום שיש בכוחו של חרם לדחות איסור דאורייתא, שהחרם הוא “דאורייתא ממש“. אולם, בתשובה אחרת (יורה דעה סימן קמו) כתב: “עתה נתתי לבי, והחרם אף שאינו מדרבנן והוא חמור יותר, אבל אינו דאורייתא ממש, אבל הוא מדברי קבלה מהנביאים”, ע”ש שציין לדברי הרמב”ן הנ”ל.

מתוך דיון זה, הכריע ה’נודע ביהודה’ שבמקום ספק – כלומר, במקום שיש ספק על מקרה מסוים אם יש לחרם לחול אם לאו – יש להקל: “ואמנם לענין ספיקא, אם הוא כדין תורה להיות ספיקו לחומרא או אם הוא כמו ספק דרבנן שהוא לקולא, נלע”ד שספק לקולא”, והביא שכן מפורש בתשובות הרשב”א המיוחסות לרמב”ן.

אולם ב’שדי חמד’ (מערכת ח, כלל מב) האריך בעניין תוקפו של חרם, וכתב שגם אם נחמיר בספרו של חרם (מפני שעיקר החרם הוא מדאורייתא), היינו רק בנוגע לעיקר התחולה של חרם על המוחרם. בנוגע לדיני המוחרם והמנודה, אין ספק שמדובר בדינים דרבנן, ולכן ספקיהם יהיה לקולא.

בס”ד במאמר הבא נדון בהלכות החרם בפירוט, ונבוא לחרמות שנגזרו בפועל, ובמרכזם ‘חרם דרבנו גרשום’ שנעשה על כמה דברים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים