היתר עגונה

כ"ג אייר ה'תשע"ב

בס”ד             ראש חודש ניסן תשע”ב

כבוד ידי”נ תלמידי חביבי

הגאון רבי עובדיה יוסף טולידאנו שליט”א

דיין מובהק בבי”ד דרכי הוראה

ומראשי בית מדרשנו

רב שלום עד בלי ירח.

לבקשתו עברתי על פסק הדין ועל הערעור שיצא עליו מביה”ד לאבן העזר שבלייקווד. והנני לבאר בקיצור את הנלענ”ד.

תחילה אעיר על גוף ההיתר ושוב אדון בקצרה על הספיקות שנתעוררו.

א

יחד עדים ונמצא אחד מהם קרוב או פסול

אמת נכון הדבר דכיון שהרב מסדר הקידושין ייחד שני עדים ואחד מהם נמצא פסול, הקידושין בטלים, ואף אם היו שם עדים כשרים נוספים. דהעיקר להלכה כדעת מהר”י וייל (סימן ז’) שהובא בבאה”ט אבהע”ז סי’ מ”ב סקי”ד.

וכבר כתבתי במקום אחר לתמוה על סברת החת”ס (אהע”ז ח”א סי’ ק’) שכתב דלאו כל כמיניה דהרב לפסול עדיו של החתן המקדש. ויסוד דברי החת”ס הם דברי האבני מילואים (סי’ מ”ב סק”ו) שכתב דכיון דאין קידושין ללא עדים כשרים, לעולם אמרינן דהוי כאילו החתן ייחד עדים כשרים לקידושיו, כדי שקידושיו לא יפסלו ע”י קא”פ, והחת”ס הוסיף חידוש ע”ג חידושו של האב”מ, דכיון שכתב האב”מ דהו”ל כאילו החתן ייחד עדים כשרים, הוסיף החת”ס לומר דמה שייחד הרב עדים פסולים לא כל כמיניה לפסול את עדיו הכשרים של החתן.

וכמה רחוקים הדברים, הלא דברי האב”מ נסתרים מדברי כל רבותינו הראשונים שפלפלו כל אחד לפי דרכו לבאר למה אין עדים פסולים העומדים במקום בשעת הקידושין פוסלים את עדות הכשרים, ואף לא אחד מהם כתב כהמצאתו של האב”מ, וכבר כתב הגאון בעל בית מאיר על כגון דא (בתשובתו שבחכמת אדם, שער הקבוע אות ו’) שנוח יותר ללמוד משתיקתן של ראשונים מפירושם של אחרונים. ובאמת אף האב”מ לא כתב כן להלכה אלא לפלפול בעלמא, וכתב בסו”ד דכבר כתב בקצות החשן דודאי צריך כל מסדר קידושין לייחד עדים כשרים כדי שלא יפסלו ע”י הפסולים העומדים שם, עי”ש.

ואף אם נניח כדברי האב”מ, דברי החת”ס קשה לקבלם, דהלא מסדר הקידושין עשה מה שעשה ברשות החתן ובשמו, ולאו אדעתא דנפשיה עביד, ומהי”ת לבטל מינוי מפורש של הרב משום מינוי בסתמא של החתן.

ומ”מ ודאי דבשעת הדחק גדול דברי מהרי”ו יתד גדול הם, וראוי הוא לסמוך עליו אף שלא בשעת הדחק.

ב

בענין עדות שלא בפניו

אמנם שוב נתברר שהעדות לפסול את עד הקידושין נתקבלה שלא בפניו, ויש לעיין אם עדות זו כשרה.

ובדבר זה נחלקו אבות העולם הריב”ש והנודע ביהודה, ולכל אחד מגיבורי החיל יש צבא מרום משלו.

דעת הריב”ש בסימן רס”ו דלפסול עד קידושין אי”צ להעיד בפניו (וה”ה בפסילת כל עד שהוא), והוכיח כן ממאי דאיתא בכתובות י”ט ע”ב שעדים נאמנים לפסול עדים שחתמו על השטר ומתו. הרי דאף שמתו וא”א להעיד בפניהם, מ”מ נאמנים לפוסלן ולפסול את השטר.

ולעומתו ניצב הנודע ביהודה (קמא אהע”ז סימן ע”ב בסתירת ההיתר החמישי) שהאריך לדחות דבריו והוכיח דאין פוסלין את האדם אלא בפניו כמו שאין מעידין על כל בעל דין אלא בפניו. ומע”כ הביא חבל פוסקים לכאן ולכאן.

ובהכרעת הדין הביא בשם סבו הגדול מרן בעל יביע אומר שליט”א דכאשר מדובר במחלל שבת בפרהסיא אי”צ להעיד בפניו כדי לפוסלו.

אך תמה אני, הלא בני”ד אין אנו יודעים שעד זה מחלל שבת בפרהסיא היה אלא עפ”י עדים אלה, ומה לן אם מעידים הם שחילל שבת בפרהסיא או אם מעידין הם שהרג את הנפש או חילל שבת בצנעא, כיון שאין לנו כל ידיעה שחילל שבת אלא על פיהם, איך נקבל עדותם שלא בפניו.

והפוסקים שנקטו שבמחלל שבת בפרהסיא אי”צ להעיד בפניו, כוונתם דבאמת לא צריך להתבסס כלל על עדותן כיון שידוע לרבים שמחלל שבת בפרהסיא הוא, אך בני”ד אין לנו כל סמך לפוסלו כי אם ע”י עדים שהעידו שלא בפניו, וא”כ נפל פיתא בבירא.

ועוד דבאמת נתברר עפ”י העדים שלא היה מחלל שבת בפרהסיא, ונמנע בעליל מלחלל שבת במקום שמכירין אותו, עד אחד העיד שעישן סיגריות בשבת בקבוצה קטנה, ועד אחר העיד שבתל אביב חילל שבת אבל לא בירושלים וכדו’. אך מדברי כולם נראה שלא פרץ לגמרי גדרות עולם ובוש מלחלל שבת בפני מכריו.

אך לגופן של דברים, נראה שיש להקל בזה מטעם אחר.

דהלא כל הטעם שצריך להעיד בפניו אינו אלא משום שנוגע בדבר הוא, וככל בעל דין, ומה לנו אם באים להלקותו או לפוסלו לעדות ולשבועה. אך בני”ד הלא היום עד זה כשר הוא לכו”ע, דכבר חזר בתשובה ומדקדק במצוות הוא, וא”כ עדות זו לפוסלו אין בה כל נגיעה לכשרותו כהיום הזה, ואין נפקותא בעדות זו אלא לגבי כשרות הקידושין עליה העיד בשנת תשמ”ב, וכל כה”ג ודאי לא צריך להעיד בפניו.

וכך צריך ליישב לכאורה את שיטת הנוב”י וסייעתיא מהא דכתובות י”ט ע”ב דנאמנים עדים לפסול עדים שבשטר לאחר מותם, אף שמעידים הם שלא בפניהם. דכיון שעדים אלה כבר מתו ועברו ובטלו מן העולם ואין לפסלותם כל ענין ונפ”מ לגביהם, אין צריך להעיד בפניהם, וכך גם בני”ד שעד זה חזר בתשובה וכשר הוא, ודו”ק בזה.

ג

אם קרוב לנוגע כשר לעדות

ועוד ערערו על היתר עגונה זו, דאחד משני העדים שהעיד לפסול את העד הוא גיס של האשה העגונה, ובאנו לשאלה אם קרוב לנוגע כשר לעדות או פסול.

ובשאלה זו הבאת את דברי המחנה אפרים (הלכות עדות סי’ א’) שנקט דקרוב לנוגע כשר לעדות. וכתבת דכך גם דעת התומים (ל”ז סק”ד) והנתיבות (שם סק”ח).

אך מה נעשה ודעת התוס’ בכמה מקומות בש”ס (כתובות צ”ב ע”ב, ב”ק ח’ ע”ב, וב”מ י”ד ע”א) דקרוב לנוגע פסול לעדות, וכך פסק הש”ך (סי’ ל”ז ס”ק י’). וכבר תמהתי במנחת אשר למס’ מכות (סי’ כ”ו כ”ז) שהמחנ”א לא התייחס כלל לדברי התוס’ המפורשים לפסול קרוב לנוגע.

ולכאורה יש להוכיח כן גם מדברי השו”ע והרמ”א בחשן משפט (סימן ל”ז סעיף ט’). דהנה כתב בשו”ע “הגזברים כל זמן שאין להם ולא לקרוביהם שום זכות בנכסי ההקדש ולא בפירותיהם כשרים להעיד. הגה: וכ”ש שקרוביהם כשרים להעיד אעפ”י שהגזבר מחלק הממון למי שירצה למ”ד טובת הנאה אינו ממון וכו'”. הרי לן דאילו טובת הנאה ממון הוא פסולים גם קרובי הגזבר, ורק משום דטובת הנאה אינה ממון מכשירים את קרוביהם, אלמא דקרוב לנוגע פסול.

וכיון שזוהי דעת השו”ע, הרמ”א והש”ך, עמודי ההוראה לכל בית ישראל, קשה להקל בזה למעשה.

והנה הש”ך (סימן ל”ז סק”י) חלק על דברי הרמ”א ונקט דגם אם טובת הנאה אינה ממון יש פסול נוגע דבכל הנאה שהיא הוי נוגע בעדות, אף אם אין בהנאה זו דין ממון.

והתומים (סק”ד) וכן הנתיבות (ס”ק ח’) כתבו דאף אם יש פסול נוגע בכל נגיעה שהיא, מ”מ קרוב לנוגע אינו פסול אלא בנגיעת ממון, שהרי אין הקרוב חשוד לשקר אלא דגזירת מלך היא לפוסלו כמבואר בב”ב קנ”ט ע”א, ומשו”כ אין לפסול אלא את הקרוב לבעל הדין, וכשיש נגיעת ממון הו”ל כבעל דין ועל כן גם קרובו פסול, אבל כשאין נגיעת ממון אלא נגיעה אחרת, אף שיש לפסול את הנוגע משום דחשוד לשקר, אין לפסול את קרוביו, עי”ש.

וכתב כת”ר דה”ה בני”ד אף שיש לאשה נגיעה בפסילת העד כיון שאין כאן נגיעת ממון אין לפסול קרוביה.

ולענ”ד אין הנידון דומה לראיה. דנגיעת העגונה לגבי היתר הנישואין נגיעה גמורה היא, ובודאי לא גרעא מנגיעת ממון בשאלה ממונית, ואין לדמותה כלל לטובת הנאה שאינה ממון, דכי יש בעולם נגיעה גדולה מרצון האשה להינשא לאיש, וטב למיתב טן דו, ובעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה.

וכבר כתבתי במנחת אשר למכות שם לחלק בין נגיעה גמורה שבה כל נוגע הוי כבע”ד, לנגיעה שאין בה נפקותא למעשה אלא בניחותא בעלמא והרגשת הלב, וכהא דלוה רשע ולא ישלם שבו נחלקו אם יש פסול נוגע או לא. ובני”ד נראה פשוט דכיון שמהות הענין הוא היתר נישואין אין לך נגיעה גדולה מזו.

ובגוף שאלה זו אם קרוב לנוגע כשר לעדות כתבו האחרונים דתלוי אם פסול קירבה משום חשש משקר הוא, ואז יש סברא לפסול קרוב לנוגע, או שמא גזה”כ הוא אף שאין חשש שישקר ולפי”ז מסתבר להכשיר. ומשו”כ יש שהכריעו להכשיר את הקרוב לנוגע שהרי בפירוש אמרו בב”ב שם דפסול קרוב גזירת מלך הוא, וכ”כ במחנ”א שם.

אך באמת אין כל הכרח בדרך זו, וכבר כתבתי במנחת אשר למכות שם, דנראה יותר דשורש השאלה הוא בפסול נוגע בעדות אם מחשש משקר הוא או משום דנוגע הוי כבעל דין. וכבר נחלקו בשאלה זו הלבוש, הסמ”ע והש”ך בריש סימן ל”ז עי”ש.

ויש מן האחרונים שנקטו דבפסול קרוב לעדות יש שני דינים, ומלבד גזירת מלך יש חשש שישקר כשהוא מעיד לטובת קרוב, כך כתב הגרי”פ פרלא בספהמ”צ לרס”ג (ח”א עמוד קמ”א). אך לענ”ד אין לדברים אלה שורש ומקור.

אמנם כבר ביארתי במק”א דאף שאמרו דפסול קרוב הוי גזירת מלך, מ”מ לאו הלכתא בלי טעמא היא, דאטו באיסור והיתר עסקינן או בדיני פרה אדומה שבהן אמרו חוקים חקקתי גזירות גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריהם, ועוד דהלא להדיא מבואר בסנהדרין כ”ח ע”ב דפסול קרוב משום אקרובי דעתא הוא, הרי לן דאין זו הלכתא גרידא, אלא משום חשש שקר, אלא דמ”מ פסול קרוב דין מוחלט הוא וקרוב פסול אף לחובה.

סו”ד, לכאורה נראה עיקר דקרוב לנוגע פסול לעדות, ונגיעה זו נגיעה גמורה היא, וצ”ע אם יש מקום להקל בספק זה.

ד

האם אמרינן אאמע”ר כאשר מצטרף אליו עד כשר

ועוד כתב מע”כ, וגם דבריו אלה קיבלו את הסכמת סבו הגדול שליט”א, דיש לצרף את שיטת הראב”ן דאף שקי”ל דאאמע”ר, אם יש כבר ע”א המעיד לפסול את פלוני, מצטרף אף הוא בהדי אותו עד, וכל כה”ג אדם משים עצמו רשע. ושיטה זו מובאת במרדכי ב”ב (סימן תקכ”ח) וכן בכנסת הגדולה (חו”מ סימן ל”ד הגה”ט אות נ”ז). ובשו”ת שמן רוקח (ח”א סימן ס”א) משמע שנקט עיקר כשיטה זו.

אמנם גם שיטה זו אינה עיקר להלכה, דכל מקורה בתירוץ הראב”ן לקושיא שהקשו כל הראשונים בסוגיא דנסכא דרבי אבא (ב”ב ל”ד ע”א), הרי חזינן שדעת יחיד הוא, וכל הראשונים כרשב”ם, ר”י, ריב”ם בתוס’ והרמב”ן לא נקטו כותיה. וגם המרדכי שהביא בשם האביאסף שכתב חידוש זה בשם זקנו הראב”ן הביא שהאביאסף כתב ש”דברים הללו דחויים הם בידי ויש להשיב עליהם והמבין יבין”, עי”ש.

ובשו”ת הריב”ש סימן רפ”א מבואר להדיא דאף כשיש ע”א המסייעו אאמע”ר, ובשו”ת בית שלמה יו”ד סי’ ל”ב כתב שהראב”ן דעת יחיד הוא ואין הלכה כמותו, עי”ש.

ומה שכתב בכנה”ג שכך דעת הרשב”א בתשובה מהרי”ק ומהרשד”ם, באמת הם לא מיירי בפסילת העד לעדות אלא לפסול שוחט שהודה בעבירה וע”א מעיד עליו, ואין לדמות פסילת שוחט דהוי מדיני איסור והיתר לפסול אדם לעדות דצריך עדות גמורה.

וגם בשו”ת הרשב”א אין כל הכרח להלכה זו עי”ש. וע”ע בשדי חמד ח”א מערכת א’ אות שנ”ה שהאריך בזה והביא מקורות לכאן ולכאן, עי”ש.

וממילא יש להסתפק אם אפשר לדון דין ס”ס בשני ספיקות שבכל אחד מהם עיקר ההלכה כדעת המחמירים.

אלא שמכ”מ אין דעת הראב”ן דעת יחיד, ויש פוסקים קדמונים ואחרונים שהלכו בדרכו וכמו שהבאנו לעיל שלדעת כנסה”ג כך היא דעת הרשב”א מהרי”ק מהרשד”ם ומשפטי צדק, וכן פסק השמן רוקח, והובאו הדברים גם בפתחי תשובה סי’ ל”ד סק”מ, וגם בענין קרוב לנוגע הריטב”א בב”מ חלק על דברי התוס’ וס”ל דאכן כשר הוא לעדות וכשיטת המחנ”א, עי”ש.

והנה בדין ספק ספיקא בעגונה הובא בקונטרס עגונות שבסוף סי’ י”ז אות נ”ג מתשובת מהריב”ל (והוא בח”ב סי’ י”ג) שאין להקל בס”ס בעגון, דבכמה דוכתי אשכחן ס”ס להחמיר, אך למעשה הקלו הפוסקים בספק ספיקא ע’ בב”ש סקפ”ד.

ה

מתי יש להקל בעגונות

ובאמת מתחבט אני זה כמה במה שכתבו הפוסקים דיש להתאמץ ולמצוא היתר לעגונות, וכמה גדולה הזכות למי שיתיר אותן מכבלי עיגונם מה עיקר כוונתם. דאפשר שכל כוונתם שצריך השתדלות גדולה למצוא להם פיתחא דהיתרא, אך מצד גדרי ההלכה אין להקל בזה יותר מבכל סוגיא אחרת, דהלא בחשש אשת איש עסקינן ובאיסורי ערוה החמורה שבחמורות. או שמא יש להקל בזה בספק אף בהכרעת ההלכה יותר מבכל מקום אחר.

דהנה כתב הרמ”א באהע”ז סי’ י”ז סעיף ט”ו “היה ספק אם הסיח לפי תומו או לא אין משיאין אשתו דספיקא דאורייתא לחומרא, וכן בכל מקום דאיכא פלוגתא בדינין אלו אזלינן לחומרא”. ומקור הלכה זו בשו”ת הריב”ש (סימן ש”פ), תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן ר”כ) ומהר”ם בתשובות מיימוניות (נשים סימן י’).

והחלקת מחוקק שם (ס”ק ל”א) הביא מש”כ בשו”ת משאת בנימין (סימן מ”ד, וסי’ צ”ח) שחלק על הרמ”א והביא משו”ת רבי אליהו מזרחי (סימן ל”ו) דבספק בעגונה אזלינן לקולא. והביא ראיה מהמשנה בעדיות (פ”א מ”ה) דבשעת הדחק סמכינן על דעת יחיד, ואין לך שעת הדחק גדול מזה.

והחלק”מ דחה את דברי המשאת בנימין בתרתי:

א. גם אם נניח שאכן יש לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק, אין זה נכון כאשר מעיקרא נחלקו בשעת הדחק. כי כאשר כל הפלוגתא מיירי בדיני עגונה שכל כולה שעה”ד מהיכי תיתי לסמוך על המקל.

ושוב כתב ליישב דגם בדיני עגונה אין לדמות מקרה למקרה, יש אשה זקנה שאינה להוטה כלל להינשא לאיש, ויש אשה צעירה שאם לא נתיר לה יחרב עליה עולמה ושמא תצא לתרבות רעה וכדו’, ובכה”ג שעה”ד הוא.

ב. אך בעיקר דחה את דברי המ”ב, משום שאין זה דעת רבינו המזרחי כלל, דכל דברי המזרחי נאמרו כאשר דעת הרוב להקל, ובזה כתב דאין לנו להחמיר במקום שרבים ועצומים מקלים, וכל שכן שהם אחרונים וראו דברי קודמיהם וגם עשו מעשה בהוראתם, אך מעולם לא כתב המזרחי דיש לסמוך על דברי היחיד להקל, עי”ש. והחלק”מ חזר על דבריו ודחה את דברי המשאת בנימין בתשובתו הגדולה שבסי’ י”ז בס”ק מ”ז ובס”ק נ”ה, עי”ש.

ועיין בית שמואל (ס”ק מ”ז) דנקט כדברי המשאת בנימין וכתב שכדבריו משמע משו”ת הרא”מ ושכן כתב הט”ז וכך הביא משו”ת המבי”ט סימן קפ”ח, וכנראה שכך פסק הב”ש, וע”ע בקונטרס עגונות שבסו”ס י”ז אות רכ”ו מתשובת ר”א ממיץ שכתב בשם ר’ יואל אביו של ראבי”ה דכל פלוגתא דהתרה יש לילך אחר המיקל.

ואכן הט”ז הקל בזה וכתב לחלק בין פלוגתא דרבוותא דנקטינן בה לקולא אף כדעת היחידים, לספק אם היה מסיח לפי תומו וכדו’ דמחמרינן ביה. וגם החכם צבי בהגהותיו על הט”ז האריך להוכיח בזה שלא כדברי החלק”מ והצדיק את דעת המשאת בנימין שיש להקל בספק עגונה, עי”ש. ובפתחי תשובה (ס”ק ע”ב) הוכיח ממראות הצובאות (ס”ק נ”ו) שהרבה להקשות על הט”ז, וכתב דאפשר שגם המקלים לא הקלו אלא במקום שיש אומדנות מוכיחות שמת, דבכהאי גונא כבר יצאה מחזקת א”א ומחשש דאורייתא, ואין איסורה אלא מדרבנן כמו בטבעה במים שאין להם סוף, וכיון שכן סומכים על דעת יחיד להקל כמבואר ביו”ד סימן רמ”ב בכללי ההוראה, דבדרבנן סמכינן על דעת היחיד בשעת הדחק, אבל בדליכא אומדנא דספיקא דאורייתא היא אין להקל, עי”ש.

ועוד הביא הפת”ש שם משו”ת חת”ס אהע”ז (ח”א סימן ס”א ד”ה וראיתי) דהשואל טען כנגד החלק”מ שכתב דמחלוקת הפוסקים הוי ממש כתרי ותרי בעדים דמוקמינן אחזקת אשת איש, וטען השואל דשאני מחלוקת הפוסקים דאף לדעת המחמירים אפשר שמת הבעל משא”כ בתו”ת, והחת”ס שיבח סברתו.

ועוד כתב החת”ס דאם בתרי ותרי מוקמינן אחזקת א”א ק”ו במחלוקת הפוסקים, דאם כשיש שני עדים שמעידים בודאות שמת מ”מ כיון שמוכחשים הם אזלינן בתר חזקת א”א ק”ו במחלוקת הפוסקים, עי”ש.

ואני בער ולא אבין וכי בתו”ת לדברי העדים שאומרים לא מת אי אפשר שמת לאחר שראו אותו חי, וכי לא זזה ידו מתוך ידם, הלא רק הכחישו אלה את אלה אם מת באותה שעה, ולא הכחישו זא”ז אלא בשאלה אם יש סמך להתירה מדין אשת איש. והרי זה כעין מחלוקת הפוסקים שנחלקו אם יש סמך להתירה, אף שגם לדעת המחמירים אפשר שמת בעלה, אלא שאין ביד בי”ד לקבוע שאכן מת, וכן הוא בתו”ת.

וכך גם לגבי מש”כ החת”ס במעליותא דספק פלוגתא משום שבעדים יש כת אחת שודאי מוציאה אותה מחזקת א”א, הלא לכאורה גם במחלוקת הפוסקים, כגון בפלוגתא בפרטי דין מסל”ת, לדעת המקלים יש לפסוק בהחלט שמותרת היא ויצאה מחזקת א”א. וא”כ מה בין תו”ת למחלוקת הפוסקים, כך נראה לכאורה לקט שכלי ועניות דעתי.

אך לגופן של דברים נראה לכאורה דאין לדמות כלל תו”ת בעדים, שבדיני הראיות עסקינן, למחלוקת הפוסקים שבה אין אנו עוסקים כלל בדיני הראיות, אלא בכללי הפסק. וכאשר מדובר בפסקי גדולי הדורות מעתיקי השמועה יש מקום לומר אלו ואלו דברי אלקים חיים ומותר לנו להשען על כתפי ענקים ולסמוך על דבריהם להקל בשעת הדחק גדול להתיר אשה להינשא.

והנה ברוב רובם של שאלות העגונות שבדברי הפוסקים מדובר היה בבעל שנדד מביתו ואבד זכרו, ואומדנא גדולה יש להניח שמת, (וידועה שיטת מהר”א מוורדון, והארכתי בזה במק”א), ומשו”כ נטו לקולא וכדברי בעל מראות הצובאות הנ”ל, משא”כ בני”ד שאין הספק מצד מיתת הבעל כלל אלא כל הנידון כולו מצד כשרות עדי הקידושין, וצ”ע בכל זה.

אמנם מצאנו שהקלו גדולי הפוסקים באופן מופלג גם בשאלות של חשש ממזרות פצו”ד ושאר פסולי קהל, ובשאלות אלה כל הצדדים הם בעיקרי ההלכה ללא כל אומדנא מצד המציאות. אלא שמאידך גיסא יש באלו צד קולא, דהלא ספק ממזר מותר מן התורה, ואף בשאר פסולי קהל כפצו”ד וכדו’ י”א דספק מותר מן התורה, משא”כ בני”ד.

ועוד יש להעיר, דהרי המקלים בספקות בעגונה סמכו דבריהם על המשנה בעדויות (פ”א מ”ה) דבשעת הדחק יש לסמוך על דברי היחיד, הרי לן דנקטו דבעגונה יש להקל אף בספקות הנוגעים להכרעת ההלכה.

ו

ולמסקנא דמילתא נראה בני”ד, דכיון שאף דעות המקלים בשתי הספיקות הנ”ל מגדולי הראשונים היו, ודבריהם הובאו בדברי הפוסקים האחרונים, ויש מהם שפסקו כמותם, ולא בספק אחד מדובר ובאנו לסמוך על דעת יחיד, אלא בספק ספיקא עסקינן, משו”ה נראה לענ”ד, דיש לעשות השתדלות מחודשת להביא את הבעל לגרש את אשתו כדת וכדין, ויש להתאמץ בזה בכל עוז. ואם לא יעלה הדבר בידינו יש להשתדל שוב לקבל עדות בע”פ מעד כשר נוסף שעד הקידושין פסול היה לעדות באותה שעה, אך אם גם זאת לא יעלה בידינו יש להתירה להינשא לאיש על פי הספק ספקא הנ”ל.

ויה”ר שלא ניכשל בדבר הלכה.

באהבה,

אשר וייס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *