קצירת וספירת העומר – מצווה מתמשכת

הרב שמואל ברוך גנוט
ה' אייר ה'תשע"ב

מאמרים בנושא ספירת העומר וקצירת העומר. 

קצירת וספירת העומר – מצוה מתמשכת

מנחות סו, א: אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא. ופרש”י: אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא הלכך ביומי סגי. והקשה השפת אמת: “תמהני דלא מצינו כזה דמה בכך דזכר למקדש היא למה לא נעשה בשלימות כמו שעשו בזמן המקדש”. ונודעים בזה ד’ הגרי”ז ז”ל בכתביו שם דחז”ל תיקנו תקנה חדשה בפני עצמה, ולא כהמשך למצות הספירה שהיתה בזמן המקדש, ומתורצת תמיהת השפ”א.

והנראה באופ”א, דהנה במנחות שם איתא: ‘מיום הביאכם תספרו’, יכול יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור, ת”ל ‘מהחל חרמש בקמה’ תחל לספור אי מהחל חרמש תחל לספור יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא, ת”ל ‘מיום הביאכם’, אי מיום הביאכם יכול יקצור ויספור ויביא ביום, ת”ל ‘שבע שבתות תמימות תהיינה’, אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות, בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב,  עכ”ד הש”ס. ומד’ הש”ס נראה דמצות קצירה וספירה הינה מצוה אחת, באופן שכאשר נעשתה הקצירה כהוגן, ממשיכים את המצוה וסופרים ספירת העומר.

וכן נראה מד’ התוס’ (שם ד”ה זכר) שביארו את דעת הבה”ג שסבר דהיכא דשכח לספור בלילה, שסופר ביום, דכן נראה מתוך סתם מתניתין (מנחות עא, א) דתנן מצותו בלילה לקצור ואם נקצר ביום כשר, אבל נראה לר”ת עיקר אידך סתמא דמתניתין דפ”ב דמגילה ומייתי לה בסוף פירקין (עב, א) כל הלילה כשר לקצירת העומר כו’, ודייקינן מינה דקתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא, עכ”ד. ומוכח מיניה דס”ל דדין קצירה כדין הספירה והם המשך אחד.

וכ”נ מד’ הרמב”ם (תמידין ומוספין פ”ז), שהביא את הלכות ספירת העומר כהמשך ישיר להלכות קצירת העומר, ואחר שהביא את דיני הקצירה, כתב דמצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר וכו’. [ונודעים ד’ הגר”ח ז”ל דהרמב”ם סבר דקדושת ביהמ”ק לא פקעה גם בזה”ז ואפשר להקריב העומר גם השתא, וע”כ ס”ל להר”מ דספירת העומר היא מצוה מן התורה גם בזה”ז].

ולפי”ז מתורצת תמיהת השפ”א, דכיון שמצות ספיה”ע היא המשך למצות קצירת העומר, ומכיון שאין מושג של זֵכר למצות הקצירה (כשם שאין זכר בפועל לכל הקרבת הקרבנות והמנחות), אזי גם אם נזכור את הספירה כצורתה בזמן המקדש, ונספור גם את הימים וגם את השבועות, עדיין לא עשינו זכרון מושלם, כי ל”ש לזכור את הקצירה, המהווה תחילה למצות הספירה, וע”כ בחרו חכמים לזכור רק את מנין הימים.

ב) והנה השפ”א הקשה  עוד קושיה, אמאי הוצרכו התוס’ להוכיח כדעת הבה”ג מהא דאיתא דקצירה ביום כשרה, ולא הוכיחו כן מדלא תנן לה במתני’ (במנחות ובמגילה) בין הני דכשירה כל הלילה כדתני קצירת העומר, ליתני נמי ספירת העומר. ובהכרח שאפשר לספור ספיה”ע גם ביום ולא רק בלילה.

ולפי משנ”ת א”ש, דכיון דבקצירה וספירה נאמרו אותם דינים, א”כ כשהמשנה כתבה שקצירה כשרה רק בלילה, אזי מוכח שגם ספירה דומה לה, וכרהיטת ד’ התוס’ דדינם שווה. וממילא א”א להוכיח מהשמטת איזכור הספירה שניתן לספור גם ביום, דאם איתא דא”א לקצור ביום, ממילא ברור שגם א”א לספור ביום.

ג) והנה התוס’ (הנ”ל) הוכיחו כדברי הבה”ג מהמשנה במנחות, בה נאמר ש”מצותו בלילה לקצור ואם נקצר ביום כשר”, והקשה השפ”א קושיה אלימתא, כך: “יש לגמגם בראי’ זו די”ל דנקצר ביום הינו ביום הקודם ולא מיירי ביום הט”ז”.

וחשבתי שלפי דברינו, הדברים עולים יפה יפה, שאם קצירה וספירה שווים בדיניהם ובזמנם (וכפשטות הסוגיה במנחות, וכנ”ל), אזי ודאי שאין מקום לדחיית השפ”א, שהרי גם אם נאמר שכוונת המשנה דקצירה כשרה ביום, היינו ביום הקודם, הרי בספירה ודאי דל”ש לומר כן, שהרי צריך לספור שבע שבתות מיום ט”ז. וא”כ כשם שא”א לומר כן גבי ספירה, א”א לומר כן גבי קצירה.

 (לע”נ בן דודי אהובי יהודה אריה לבית מאיר זצ”ל. עלם חמודות מופלא ומופלג בתורה, בקדושה, בתפילה ובעבודת ה’, שנלב”ע לפני התקדש חג המצות התשע”ב)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים