פרשת תזריע: לשון הרע: איסור או חובה?

כ"ח ניסן ה'תשע"ב

בפרשת השבוע התורה מתארת את מציאות ודיני נגעים: “אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים” (ויקרא יג, ב).

בהמשך הפרשה, התורה מפרטת את תהליך טהרת המצורע מצרעתו, הכולל הקרבת קרבן של ציפורים. רש”י מסביר, על-פי דברי חז”ל, שהתורה דורשת קרבן של ציפורים בהתאם לחטא המביא לידי צרעת: “לפי שהנגעים באין על לשון הרע (חולין קמ; ערכין טו), שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול” (רש”י ויקרא יד, ד).

גם על צו התורה לזכור את מעשה מרים (דברים כד, ט), מסביר רש”י שהכוונה היא להתרחק מאיסור לשון הרע: “אם באת להיזהר שלא תלקה בצרעת, אל תספר לשון הרע – זכור העשוי למרים, שדברה באחיה ולקתה בנגעים”.

לשון הרע: לדבר או לא לדבר?

במאמר הנוכחי נעסוק בס”ד באיסור לשון הרע. אין בכוונתנו או ביכולתנו להקיף במסגרת זו את כל דיני לשון הרע הענפים, אך נתמקד בעמידה על אופיו המיוחד של איסור לשון הרע, ועל הדילמה הקשה הניצבת בפנינו לעתים קרובות. מחד, סיפור וקבלת לשון הרע מהווים איסורים חמורים; אך מאידך, במקרים לא מעטים הדיבור מהווה חובה הלכתית ומוסרית, שאין אנו רשאים להתעלם ממנה.

הגמרא (נדה סא, א) אפילו מוצאת אשמה בנביא גדליה בן אחיקם, על כך שהחמיר על עצמו ולא קיבל לשון הרע: “כתיב (ירמיהו מא) והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה – וכי גדליה הרגן, והלא ישמעאל הרגן?! – אלא, מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח, ולא חש, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן”. כפי שמבאר רבא, אמנם לא היה צריך להאמין לסיפור לשון הרע ששמע, אבל לפחות היה לו לחשוש לו.

המתח בין החובה להיזהר מלשון הרע, לבין החובה לדבר, מתבטא במיוחד בשאלות של שידוכים, בהלשנות (אם למשטרה במקרים של התעללות בילדים ח”ו, ואם למורה הכיתה במקרים פחות חמורים), בעצות הנוגעות לשותפויות ועסקאות שונות, וכך הלאה. יש אפוא חשיבות רבה בידיעת שורשי ההלכות ופרטיהם, כדי שנוכל לדעת מתי לשתוק, ומתי לדבר.

במאמר השבוע נתמקד באותם יסודות של איסור לשון הרע, והיתר הדיבור לצורך תועלת. במאמר של השבוע הבא נדון בס”ד בהשלכות המרכזיות של ההיתר לדבר לשון הרע לתועלת, ונבאר את פרטי הדין הנחוצים בכמה תחומים חשובים.

איסור לשון הרע ורכילות

אחד האיסורים החמורים בתורה הוא איסור לשון הרע ואיסור רכילות. על כך גוזר הכתוב: “לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ה'” (ויקרא יט, טז). וביאר רש”י: “שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע, לספר בשוק”.

הרמב”ם מביא איסור זה בהלכותיו, ומן הראוי להעתיק את לשונו החמור (הלכות דעות, פרק ז, הלכה א): “המרגל בחבירו עובר בלא תעשה, שנאמר ‘לא תלך רכיל בעמיך’, ואף על פי שאין לוקין על דבר זה, עון גדול הוא, וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעך”.

הרמב”ם ממשיך לפרש שישנם שני איסורים הכלולים בפסוק:

האחד הוא איסור ‘רכילות’, שמתייחס למצב שאדם הולך מראובן לשמעון, ומספר לשמעון את מה שראובן סיפר לו אודותיו:

“איזהו רכיל – זה שטוען דברים, והולך מזה לזה, ואומר: כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני – אע”פ שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם”.

איסור נוסף שכלול בדברי הכתוב הוא איסור ‘לשון הרע’, שהוא סיפור דברים שליליים על אדם מישראל:

“יש עון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה, והוא ‘לשון הרע’. והוא המספר בגנות חבירו – אף על פי שאומר אמת”.

חשוב מאד להדגיש שאיסורים אלו מתייחסים למי שמדבר את האמת. מי שאומר דברי גנאי בשקר, עובר על איסור חמור עוד יותר, הנקרא “מוציא שם רע”, וכלשון הרמב”ם (שם):

“אבל האומר שקר נקרא ‘מוציא שם רע על חבירו’. אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר: כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב “יכרת ה’ כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות”.

חומרת איסור לשון הרע

הרמב”ם ממשיך (שם, הלכה ג) להביא מדברי חז”ל אודות חומרת האיסור של סיפור לשון הרע:

“אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא: עבודת כוכבים, וגילוי עריות, ושפיכות דמים – ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים: כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר, שנאמר: אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. ועוד אמרו חכמים: שלשה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו – והמקבלו יותר מן האומרו”.

כה חמור הוא איסור לשון הרע, עד שהנביא ירמיהו זועק מרה כי לשון הרע משחית כל חלקה טובה בחייו של הדובר: “כלם סרי סוררים הלכי רכיל נחשת וברזל כלם משחיתים המה” (ירמיהו ו, כח). עקב חומרתו הרבה, פסוקים רבים מדגישים חזור והדגש את האיסור של סיפור לשון הרע: “ארור מכה רעהו בסתר ואמר כל העם אמן” (דברים כז, כד). לפי פירוש רש”י (שם), הפסוק מתייחס לאיסור לשון הרע: “על לשון הרע הוא אומר”.

לפי דברי הגמרא (ברכות לב, ב), לשון הרע יוצר ניתוק בין ישראל לבין הקב”ה: “מיום שנחרב בית המקדש, חומה של ברזל מפסיקת בין ישראל לאביהם שבשמים, בשל לשון הרע“. אף חורבן בית המקדש, לפי דברי המדרש, נתלה בעוון לשון הרע (על-דרך דברי הגמרא שתולה את החורבן בשנאת חינם): “אמר הקב”ה, בעולם הזה על-ידי שהיה לשון הרע ביניהם, סילקתי שכינה מביניהם” (מדרש רבה דברים ו, יד).

בהתאם לחומרתו הרבה, כותב הגאון מווילנה באיגרתו הנודעת של אל בני ביתו (“איגרת הגר”א”) שעוון לשון הרע הוא “החמור מכל העבירות”, ולכן: “כל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו, זוכה בשבילו לאור הגנוז, שאין מלאך ובריה יכולים לשער… כי הפה קדש קדשים”.

בנוסף על חומרתו המהותית, בפתיחה ספר ‘חפץ חיים’ נמנים איסורים רבים, מצוות עשה ולא תעשה גם יחד, שאדם עלול לעבור בדיבורי לשון הרע ורכילות.

איסור אבק לשון הרע

מלבד האיסור המהותי של סיפור לשון הרע, חז”ל מדגישים שיש איסור דרבנן אפילו על סיפור “אבק לשון הרע” – דיבורים שאין בהם לשון הרע ישיר, אבל שמשתמע מהם לשון הרע.

לדוגמה, האומר “שמעתי דברים על ראובן, אבל לא כדאי שאגיד את מה שאני יודע עליו”, עובר על איסור של “אבק לשון הרע”. אמנם, הוא לא אומר בפועל שום דבר רע על ראובן, אבל מתוך דבריו ניתן להבין שראובן עשה משהו לא בסדר, וממילא מתקבל רושם רע עליו.

אפילו אמירת דבר טוב על חברו יכולה להיחשב “אבק לשון הרע”: כאשר אדם מספר שבחיו של אדם בפני שונאיו, הוא מעלה בקרבם קנאה וזעם, וגורם להם לדבר עליו רעות. על תופעה זו נאמר בפסוק: “מברך רעהו בקול גדול בבקר השכים קללה יחש לו” (משלי כז, יד).

חז”ל מבארים איך ברכת חברו יכולה לגרום לו קללה, כמו שמבאר רש”י (ערכין טז, א):

“מברך רעהו – יש משבח את חבירו יום יום והברכה נהפכת לקללה, שאומרים עליו שהוא וותרן בממונו ועשיר, והכל באין ושואלין ממנו, והמלכות מתגרת בו לגבות ממון”.

דוגמאות אלו מובאות על-ידי הרמב”ם (הלכות דעות פרק ז, הלכה ד), והוא מוסיף שגם מי שמדבר לשון הרע לפי תומו (בלי כוונה להרע לחברו), או דרך שחוק וקלות ראש, אף הוא עובר על איסור “אבק לשון הרע”.

לעומת זאת, בספר ‘חפץ חיים’ (כלל ג, מקור חיים ג) כותב שלדעת רוב הראשונים המדבר דרך שחוק או לפי תומו עובר על איסור לשון הרע גמור (לדעת בעל ‘יד הקטנה’, הלכות דעות פ”ט, בהערות ‘מנחת עני’ אות יב, כותב שאף לדעת הרמב”ם לשון הרע דרך שחוק הוא איסור לשון הרע גמור). לפי דעתו, רק דיבורים שמשתמעים לשני פנים (כגון מי שאומר “שם אוכלים הרבה”, שיכול להתפרש לטוב או לרע), ודברי שבח שעלולים לגרום לדיבורים של גנאי, הם בכלל “אבק לשון הרע”.

על כל אלו מסיים הרמב”ם בכאב (שם, הלכה ו): “כל אלו הם בעלי לשון הרע, שאסור לדור בשכונתם, וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם – ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע לבד”.

איסור קבלת לשון הרע

לא רק שאסור לספר לשון הרע, אלא אסור אפילו לקבל ולשמוע את דברים.

בספר ‘ראשית חכמה’ כותב שמי שמקבל לשון הרע נחשב לו הדבר כאילו הוא בעצמו דיברו;  על השומע להשתיק את הדובר, ולא לשמוע את דבריו, וכלשונו (שער הקדושה, פרק יג):

“והמקבל לשון הרע, ומראה בנפשו שהוא מודה למספרו, ומאמין לדברים בפני בני אדם, הרי הוא כאלו ספרו. כי הוא עוזר לרעה, וגורם קלון לחבירו, כי בראות המגיד את פני השומע והנם זועפים יחדל דבריו, אבל אם יראה כי השומע ישמע לו לא יחשך משקריו”.

ה’ראשית חכמה’ כותב שעל כך נאמר הכתוב “לא תשא שמע שוא” – “שלא נאמין בלבנו ספור לשון הרע, להחזיק במחשבתנו כי הדברים ההם אמת, להבזות את מי שנאמרו עליו, חס וחלילה”.

ה’חפץ חיים’ (פרק ו) מאריך לבאר שיש להיזהר אפילו מלשמוע סיפור לשון הרע, גם אם אינו מאמין לדברים. אם אינו יכול לעזוב את החדר או לאטום את אוזניו, עליו להיזהר מאד בנפשו פן יאמין לדברים, ואסור לו לקבלם.

שומר פיו ולשונו

סיפור מפורסם מדגים את האופי הקשה של נזק הנגרם בגין סיפור לשון הרע. אדם מסוים הפליג לרעה בסיפור לשון הרע ורכילות, והיה מרכל בין אנשים ללא מעצור. לאחר זמן, כשהתחיל להבין עד כמה דיבוריו הזיקו לאנשים, מצפונו התעורר, והוא פנה אל הרב, וביקש תיקון תשובה על חטאיו.

הרב ביקש ממנו: קח כר נוצות, חתוך בו פתח רחב, ופזר את הנוצות ברוח היום. חסר הבנה, האדם ציית להוראות הרב, ואכן פיזר את נוצות הכר על פני חוצות. למחרת, כשחזר אל הרב ובישרו שהמשימה בוצעה, הפציר בו הרב: “כעת, לך אסוף את כל הנוצות, והחזירן אל הכר”.

האדם המסכן ניסה, אך בקושי הצליח להחזיר חלק קטן מן הנוצות אל הכר המשוסע. בבושת פנים, פנה שנית אל הרב, והודה שלא הצליח לקיים את דבריו, כשהוא מבין את המסר הנוקב: הדיבורים שלנו הם כמו נוצות – לאחר שיצאו לפינו, לא ניתן להחזירם. לא בכדי אומר הכתוב: “שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו!” (משלי כא, כג).

היתר סיפור לשון הרע לתועלת

למרות החומרה של איסור לשון הרע, שנאמר הן על סיפורו והן על קבלתו, אנו מוצאים שמותר, ולפעמים אף חובה, לספר לשון הרע לצורך תועלת.

דוגמה לכך מצויה בספר ‘חפץ חיים’ (כלל ג, הלכה י):

“ואף על פי כן, אם רואה אדם באחד מידה מגונה, כגון גאווה או כעס, או שארי מידות רעות, או שהוא בטלן מתורה וכיוצא בזה, נכון לו לספר דבר זה לבנו או לתלמידיו ולהזהירם שלא יתחברו עמו, כדי שלא ילמדו ממעשיו“.

במקום שיש תועלת, שלא ניתן להשיגו אלא על-ידי סיפור לשון הרע, הרי שאין בכך איסור, ואדרבה, יש חובה לספר כדי למנוע נזק ולהביא תועלת (כמבואר ב’באר מים חיים’, פרק ט). כך אנו מוצאים בדברי רבינו יונה (שערי תשובה ג, ריח):

“האיש אשר תדע ובחנת את דרכו כי אין פחד אלקים לנגד עיניו, ותמיד יתייצב על דרך לא טוב, מצוה לספר בגנותו ולגלות על חטאותיו ולהבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם, ולמען תגעל נפש השומעים את המעשים הרעים”.

ניתן ללמוד את ההיתר לספר לשון הרע לצורך תועלת מסיפור מעשה מרים. התורה מצווה עלינו לזכור את מעשה מרים, כאשר היא לקתה בצרעת עקב סיפור לשון הרע אודות אחיה משה. הרמב”ן מבאר:

“במעשה מרים נצטווינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות. ואע”פ שהיה ראוי גם להסתירו, שלא לדבר בגנותן של צדיקים, אבל ציוה הכתוב להודיעו ולגלותו, כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם, מפני שהוא חטא גדול וגורם רעות רבות ובני אדם נכשלים בו תמיד”.

נמצא שיש תועלת מסיפור גנותה של מרים עבור המספר עצמו (ועבור השומעים), ומשום כך מותר ואף מצווה לספרה.

ה’חפץ תנאים’ מונה מספר תנאים להתיר איסור סיפור לשון רע לצורך תועלת כלשהי, ונדון בהם בס”ד במאמר של שבוע הבא.

איסור לשון הרע: מעשה או מידה?

לכאורה יש לתמוה: כיון שמדובר באיסור כה חמור, כפי שנתבאר לעיל, איך ייתכן שמותר לדבר לשון הרע לתועלת? הרי בכל התורה כולה, אין אנו מוצאים שתועלת, כזו או אחרת, תדחה איסורים של תורה, ובכל מקום צריכים לדון בכללי הדחייה הידועים (כגון מצוות עשה שדוחה מצוות לא תעשה, בכפוף לסוגים שונים של מצוות עשה ולא תעשה) – ואילו כאן תבוא התועלת ותדחה את האיסור?

ה’חפץ חיים’ (שם) עצמו מרמז על התשובה לכך: “כי העיקר מה שהזהירה התורה בלשון הרע, אפילו על אמת, הוא אם כוונתו לבזות את חברו ולשמוח בקלונו, אבל אם כוונתו לשמור את חבירו שלא ילמוד ממעשיו, פשוט דמותר ומצוה נמי איכא”.

על דרך זו ניתן ללמוד מדברי המאירי (בבא בתרא לט ע”א, ד”ה זה שביארנו), שביאר את ההיתר לעשות מחאה פומבית נגד מי שבא לגזול את קרקעו:

“ואף על פי שיש כאן קצת לשון הרע, שאומר עליו שגזלן הוא – הואיל ועסקי ממון הם ולא לכוונת לשון הרע נאמר – אינן מוזהרין בכך”.

מכאן למדנו שאיסור סיפור לשון הרע תלוי במהותו בכוונת הלב: עיקר האיסור נאמר על מי שמכוון לבזות את חברו, ולשמוח בקלונו, ואילו מי שמספר לשון הרע לצורך תועלת המצדיקה את הסיפור, אין בכך איסור.

מכאן נראה שאמנם ישנם יסודות ופרטי דינים באיסור לשון הרע, אבל במהותו מדובר על מידה, ולא על איסור כשאר איסורי התורה. למרות שמדובר במעשה אקטיבי, הדחף לדבר רעות נגד הזולת נובע ממידה רעה, ותיקון החטא הוא עניין של תיקון המידות – על דרך איסור נקמה ונטירה. כמו הלכות נקמה, מובן אפוא שהרמב”ם מבאר את הלכות לשון הרע בתוך הלכות דעות, שהם הלכות הנוגעות למידות האדם.

ואמנם, כך עולה מדברי הגר”א בפירושו למגילת אסתר (פרק י, פסוק ג, דה” ודובר שלום), שכתב לבאר:

“הוא במדות טובות. ואמר ב’ בתורה וב’ במעשים טובים, והן תורה וחכמה היא בתורה, ודורש טוב כו’ ודובר שלום הוא במעשים טובים, שהם מעשים טובים ומדות טובות. לפי שהמדות טובות הן יותר מכולן, כמ”ש שלא נכתבו המידות טובות בתורה כי הם כוללין כל התורה, כמ”ש כל הכועס כאילו עובר ע”ז, וכל המספר לשון הרע ככופר בעיקר, וכן כולם”.

כדוגמה לעניין של מידות רעות, שאינן מופיעות בפירוש בתורה, מזכיר הגר”א לשון הרע, עליו אמרו חז”ל ש”כל המספר לשון הרע ככופר בעיקר”. כפי שראינו לעיל, התורה אמנם מצווה “לא תלך רכיל בעמך”, אבל קשה להוציא מדברי הפסוק את איסור לשון הרע (לבד מאיסור רכילות), ועל כן מבאר הגר”א שמדובר על עניין של מידה רעה.

לפי זה, מובן שבמקום שאין כוונת המספר לרוע והשחתה, אלא לטובה ולתועלת, אין בכך איסור לשון הרע. עם זאת, יודגש שגם במקום שאין אדם מכוון לרעה, עליו להיזהר שלא ישתמע שום גנאי מדיבורו אודות חברו, ושלא יולד לנשוא הדיבור כל נזק.

לאחר שביארנו את היסודות הכלליים של איסור לשון הרע, והיתר לדבר לשון הרע מפני התועלת, נבאר בס”ד במאמר של השבוע הבא את דיני לשון הרע במקרים הרגישים של בירורי שידוכים והלשנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *