שימוש בדוד שמש בשבת

י"א ניסן ה'תשע"ב

אחת השאלות השכיחות בשבת שדנו בה הפוסקים האחרונים היא שאלת השימוש בדוד שמש. יש להקדים ולהדגיש שבשנים האחרונות השתנה מעט אופן פעולת הדוד שמש, ומה שדנו הפוסקים היה לגבי הדוד שהיה קיים בזמנם, וכפי שיתבאר בהמשך.

דוד השמש מורכב משני חלקים: [א] הקולט– שהוא מערכת צינורות הצבועה בצבע שחור ומכוסה בזכוכית. הקולט ממוקם בתחתית הדוד. [ב] הדוד– אליו נכנסים המים שהתחממו בקולט. מצידו העליון של הדוד יוצא צינור המביא את המים החמים שהיו בדוד אל הבית, ובתחתית הדוד נכנס צינור של מים מהרשת הכללית. בשעה שהשמש מחממת את המים שבקולט, זורמים המים מתוך הקולט, נכנסים לתוך הדוד ועולים למעלה מכוח התכונה הטבעית בכל דבר חם שעולה למעלה. במקום מים אלו נכנסים חדשים אל הקולט שנמצא בתחתית הדוד. בשעה שיוצאים מים חמים מהדוד נכנסים תחתיהם מים קרים חדשים מהרשת הכללית.

 

החששות בשימוש בדוד שמש

החששות שבהם יש לדון בעניין דוד השמש הם שלושה:

א. כאשר פותחים את ברז המים החמים בתוך הבית, יוצאים מים חמים מהדוד ובמקומם נכנסים מים קרים שהם מתבשלים מהמים החמים הנמצאים בדוד. בישול זה אינו אסור מהתורה אלא מדרבנן, משום שדין המים החמים כדין תולדת חמה שכן לא התחממו באש אלא מכוח השמש. ואע”ג שכשפותח את הברז אינו מתכוון לבישול המים הצוננים, מ”מ הוי פסיק רישא שיתבשלו. ובסי’ שי”ד פסק המשנ”ב (ס”ק י”א) כדעת המג”א, גר”א ורעק”א שפסיק רישא אסור גם בדינים דרבנן.

ב. המים הקרים הנכנסים לדוד, גם אם לא יתחממו מחמת המים החמים שבתוכו מ”מ עתידים להתחמם מכוח הצינורות שבקולט, אשר הם רותחים מכח השמש וגם זה נחשב בישול בתולדת חמה.

ג. כאשר אדם פותח בביתו גם את ברז המים החמים וגם את הקרים ביחד, מתערבים הקרים ברותחים ומתבשלים תוך כדי העירוי.

הטענות שהועלו בהשקפה ראשונה להתיר ודחייתם

במהדורה הראשונה של הספר “שמירת שבת כהלכתה” (פ”א סעיף כ”ט והערה ס”ז) דן להתיר את השימוש בדוד שמש מכמה טעמים, אולם טעמים אלו קצת דחוקים והרבה מגדולי הדור פרכו טעמים אלו וחלקו עליו, ואכן הדברים תוקנו במהדורה השניה כפי שיבואר להלן. יש לציין ולהדגיש שגם במהדורה הראשונה דן השש”כ להקל רק מצד שני החששות הראשונים, אולם הוא עצמו, בשער הספר (לפני ההקדמה בהערה א’) הוסיף שבוודאי יש לחוש לחשש השלישי ואין לפתוח את ברז המים החמים יחד עם המים הקרים, אם קיים חשש שהמים הקרים יגיעו לשיעור של 45 מעלות. א”כ גם מה שכתב שם להקל אינו אלא באופן שפותח את ברז המים החמים בלבד, או בציור שאין חשש שהמים הקרים יתחממו עד לשיעור שהיד סולדת בו.

ארבעה טעמים העלה השש”כ שם  להתיר:

א. רש”י שבת (ל”ט ע”א ד”ה אטו) ביאר שהטעם שגזרו חז”ל איסור בישול בתולדת חמה היא “דמאן דחזי סבר תולדת האור נינהו”, כלומר החשש הוא מפני הרואים שיחשבו שמבשל בתולדת האור ולא ידעו שהבישול נעשה בתולדת חמה, לפ”ז דבר שלא שייכת בו טעות וברור שבישלו בתולדת חמה לכאורה היה מקום להתיר. וא”כ גם דוד שמש שמיועד אך ורק למים שמתחממים בשמש או בתולדותיה, היה מקום לומר שאין גזירה של אתי לאחלופי[1]. וכעין זה מצאנו בדעת המהרש”ל (שו”ת סי’ ס”א) שביאר את דברי רשב”ג בגמ’ (דף ל”ט ע”א) שמותר לבשל ביצה על גג רותח אף שהגג הינו תולדת חמה, משום שאין מקום לטעות שהגג הוא תולדת האור, שהרי פשוט לכל אחד שהגג לא התחמם באש אלא בשמש. וא”כ ה”ה כל דבר שלא שייכת בו טעות.

אולם השש”כ עצמו דחה טענה זו, משום שהר”ן והרשב”א בסוגיה שם ביארו שמה שרשב”ג התיר לבשל ביצה על גג רותח אינו מהטעם הנ”ל אלא משום שסבר כר’ יוסי המתיר בישול בתולדת חמה, אולם אנו שלא פוסקים כר’ יוסי עלינו לאסור גם בישול בגג רותח, וכך פסקו להדיא המגן אברהם (סי’ שי”ח סק”י) והמשנ”ב (סק”כ) שאסור לבשל גם בגג רותח, ולשיטתם באור הגזרה בתולד’ת חמה היא שמא באופן כללי אם יראו שמבשלים בתולדת חמה יבואו להתיר לבשל גם בתולדת האור.

ב. אולם דן השש”כ לומר שמ”מ הנידון של דוד שמש עדיף מהנידון בגג רותח מב’ טעמים: ראשית, אדם המבשל ביצה על הגג עושה מעשה בישול בידיים לכן יש מקום לגזור ולאסור, מה שאין כן אדם הפותח את ברז המים החמים אינו עושה מעשה בישול כלל ואף דהוי פסיק רישא שאסור גם בדרבנן, אולי בכה”ג לא גזרו אטו תולדת האור. שנית, יתכן שבגג רותח יש מקום לגזור כיון שאינו מיועד לבישול בחמה אלא שבמקרה התחמם ממנה, אבל בדוד שמש שכל יעודו הוא אך ורק לבישול בשמש אולי לא גזרו חז”ל.

ברם, כבר כתב בשו”ת שבט הלוי (ח”א סי’ צ”ד) שטענות אלו אינן מוכרחות, וכיון שחז”ל גזרו איסור בישול בתולדת חמה שמא יתירו לבשל גם בתולדת האור, ולא חילקו בגזרתם בין אופנים שונים אלא אסרו כל בישול בתולדת חמה, א”כ אין מקום לחלק, וכל שהוא מבשל בתולדת חמה יש לאסור. ואדרבה, דוד השמש גרוע מגג רותח שהרי הוא מיועד לחימום מים ויש יותר חשש שיבואו להקל גם בתולדת האור, מה שאין כן גג רותח שלא מיועד לחימום כלל.

ג. טענה נוספת העלה השש”כ להקל ע”פ דעת הרשב”א המובא במג”א (סי’ שט”ז ס”ק י”א) הסובר, שאף שפסיק רישא אסור, היינו דוקא בפעולה אחת שמונח בה בהכרח גם פעולה של איסור, אבל אדם שנועל את דלת ביתו כדי לשמור את הבית ולא במטרה לצוד את הצבי הנמצא בתוכו, סובר הרשב”א שמותר. (עיי”ש שהביא את דעת הישועת יעקב שביאר שסברת הרשב”א היא שגדר פסיק רישא הוא רק באופן שבהכרח פעולת האיסור מונחת בפעולה שהוא ביצע, כגון אדם שחתך ראש הבהמה, באותה פעולה מונח בהכרח שהבהמה תמות ותצא נפשה, משא”כ באדם שסוגר את דלת ביתו וכוונתו רק לשומרו, בד”כ אין הכרח שפעולת סגירת הדלת תהווה פעולת צידה, ורק משום שנזדמן צבי לבית נעשית פעולה זו פעולת צידה, בזה התיר הרשב”א. ולפי דעה זו גם שימוש בדוד שמש יש להתיר, משום שבפתיחת הברז אינו מכוון אלא להוציא את המים החמים ואין כוונתו כלל להכניס מים קרים לתוך הדוד.

אולם כבר השש”כ בעצמו פקפק בטענה זו, שהרי הרשב”א הוא דעת יחיד בסברה זו, וכבר פסק המגן אברהם שלא כדבריו וכתב שאין להקל, וגם הרעק”א (בגליון שו”ע שם) הוכיח שלהלכה אין לפסוק את דברי הרשב”א, וכיון דהוי פסיק רישא יש לאסור.

ד. עוד טענה הוסיף השש”כ להקל, בתחילה הניח שהמים הראשונים שהתחממו בצינורות הם ודאי מותרים כיון שנחשב שהתחממו בחמה, משום שהקולט רק מרכז את קרני השמש על המים, ואף שהמים עוברים בצינורות החמים, מ”מ הרי נראה כדבר פשוט שאם יניח כלי מלא מים בשמש ויתחממו המים והכלי מהשמש הרי זה בישול בחמה עצמה, וא”כ גם המים הנמצאים בצינורות נחשבים כמונחים בכלי ומתבשלים בחמה. וא”כ כל הדיון הוא רק לגבי המים הקרים שנכנסים ומתבשלים מהמים הראשונים, ולגביהם יש לדון דאף דהוי פסיק רישא, מ”מ הוי פסיק רישא דלא אכפת ליה, שהרי לא אכפת לו כלל מהבישול מהמים משום שבין כך עתידים להתחמם ולהתבשל  מחמת הקולט. ובדינים דרבנן יש להקל בפסיק רישא דלא ניחא ליה כמבואר בשעה”צ (סי’ שכ”א ס”ק ס”ח), חזו”א (סי’ נ’ סק”ה, סי’ נ”ו ס”ק ה’), אלא שטענה זו לא שייכת כשפותח את ברז המים החמים בליל שבת שאז המים לא יכולים להתחמם מהקולט אלא רק מהמים החמים הראשונים ושוב הוי פסיק רישא שאסור. אלא שכנגד זה טען השש”כ שמן הסתם כבר יצאו מים חמים בערב שבת מהדוד, וא”כ בתחתית הדוד נותרו מים פושרים שהרי כל החמים עלו למעלה וא”כ המים הקרים שנכנסים בליל שבת בין כך לא יגיעו לשיעור בישול.

אולם, גם על טענה זו פקפקו הפוסקים שהרי היא בנויה על כמה הנחות שלא מוכרחות, ראשית נראה שהבישול בצינורות כן נחשב בישול בתולדת חמה שכן סוף סוף המים מתבשלים מהצינור עצמו שהוא תולדת חמה. שנית, הטענה שלא אכפת לו מהבישול במים קשה, שהרי כל מנגנון הדוד שמש בנוי בצורה  כזו שהמים יתחממו באמצעות שני הגורמים, גם הקולט וגם המים הראשונים וקשה לומר שמחמת זה לא אכפת לו שהרי שילוב שני הגורמים מזרז את חימום המים. גם ההנחה שנשארים מים פושרים בתחתית הדוד לא מוכרחת כלל ויתכן שכל הדוד מלא מים חמים שהיד סולדת בהם.

התיקון במהדורה השניה של ה’שמירת שבת כהלכתה’

מכוח טענות אלו ואחרות, חלקו עליו גדולי הפוסקים ולפיכך במהדורה השניה של הספר שש”כ (פ”א סעיף מ”ה הערה קכ”ז) לא הזכיר אף לא אחת מהטענות הנ”ל, וכתב: “טוב להימנע מלהוציא בשבת מים חמים מדוד השמש, אם נכנסים במקומם מים קרים והם מתחממים על ידי החמים”. וכתב ששמע מהגרש”ז אויערבך זצ”ל שהטעם שיש להחמיר הוא “דמכיון שיש מקומות שהמיתקן מופעל בכוח החשמל בימים המעוננים, חיישינן שמא יבוא להוציא מים מדוד השמש גם בזמן שהוא מופעל בחשמל, ואפשר דגם זה בכלל הגזירה דאתי לאחלופי בתולדת האש” עכ”ל.

אמנם, ציין שם לשו”ת הר צבי (או”ח סי’ קפ”ח) שהעלה טעם נוסף להקל בשימוש בדוד שמש, והוא שאף שהמים הקרים מתחממים מכוח החמים, והוי בישול בתולדת חמה, מ”מ לא נעשה דבר זה אלא בדרך של גרמא, דבעת שפותח את הברז הרי הוא מסיר את “המניעה” מהמים לזרום, ובפעולה זו גורם גם למים הקרים להיכנס לדוד, וא”כ תנועת המים למעלה על הגג לכיוון הדוד אינה אלא כדין המבואר בסנהדרין (דף ע”ז:) שהפותח סכר בפני בידקא דמיא (זרם מים) בכוח שני הוי גרמא ופטור (רש”י פירש שם שכח שני היינו שפתח את סכר המים בריחוק ממקום שהמים הזיקו), ואף שלא התירו גרמא בשבת אלא במקום פסידא, ושלא במקום הפסד יש בזה איסור דרבנן, מ”מ כאן שכל החימום של המים הוא רק פסיק רישא באיסור דרבנן של תולדת חמה, יש לצרף ולהקל. וכעין סברה זו כתב גם בשו”ת אור לציון (ח”ב).

אלא שהתקשה שם בשו”ת ‘הר צבי’ שמא אין פטור גרמא כלל במלאכת בישול, שהרי כל מלאכת בישול בנויה על גרמא, שכן אדם מניח את הקדרה עם האוכל על האש ורק לאחר זמן האוכל מתבשל מחמת האש, ואכן כך דעת מרכבת המשנה שאין פטור גרמא במלאכת בישול. אולם בשו”ת הר צבי דחה זאת וכתב שאמנם, גם במלאכת בישול יש פטור של גרמא כל שלא עושה מעשה בידיים, ומה שאדם המניח מאכל על האש עובר על מלאכת בישול היינו משום שזו צורת המלאכה שהתורה  אסרה.

אולם, על הטענה שפתיחת הברז והכנסת המים הקרים נחשבת גרמא, יש מקום לדון ולטעון דהוי מעשה גמור של האדם, שהרי כניסת המים הקרים נעשית מיד בעת פתיחת ברז המים החמים, ויש לדון את כל המים כחטיבה אחת שע”י פתיחת הברז בבית הוא מזיז את כל המים ומאפשר למים הקרים להיכנס לתוך הדוד, וכ”כ בספר ‘מאור השבת’ (ח”ד סי’ י”ד הערה פ”ז) בשם הגרי”ש אלישיב שליט”א להחמיר בזה. וכ”כ בספר ‘אורחות שבת’ (ח”ג פרק כ”ט הערה ל”ו) שכתב הגר”ש אויערבך שליט”א דכן היתה גם דעת אביו הגרש”ז זצ”ל דחשיב ככח ראשון ולא כח שני.

עוד היו שרצו לטעון שהמים שבדוד נחשבים כלי שני, משום שאחר שהתחממו בקולט ועברו לדוד הרי זה כאילו עברו לכלי שני, מ”מ הפוסקים לא קיבלו טענה זו וכתבו שכיון שהכל מחובר ומקושר לקולט הוי הכל כלי אחד וחשיב כלי ראשון.

דוד השמש המותקן בשנים האחרונות

בשנים האחרונות השתנה אופן חימום המים באמצעות דוד השמש. כיום מתקינים דוד בכל דירה, ועל גג הבניין ישנם רק קולטים, שלהם מחוברים צינורות עם מים. אותם מים שבצינורות מתחממים מהקולט ונכנסים לדוד הביתי שיש לכל אחד בדירתו, וכך המים שבדוד מתחממים אך ורק באמצעות הצינורות והמים החמים העוברים בתוכם.

בדודי שמש אלו פשוט שהחימום מתבצע ע”י תולדת חמה ולא שייכות כל הסברות שכתב השש”כ במהדורה הראשונה, לרבות הסברה האחרונה, שכן כאן לא שייך לטעון דהוי פסיק רישא דלא אכפת ליה, דאדרבה ודאי שניחא ליה בחימום המים ע”י אותם צינורות והמים העוברים בהם. ואכן במהדורה החדשה של הספר שש”כ (פ”א סעיף נ”א בהערה) הוסיף: “יש דודי שמש שחימום המים בהם נעשה ע”י מערכת מים נפרדת העוברת בתוך צינורות המתחממים מקולטי השמש, צינורות אלו נכנסים לתוך הדוד ומכח החום שלהם מתחממים המים שבדוד, מים מדוד זה אסורים לשימוש בשבת, מפני שהחימום נעשה ע”י תולדת חמה שאסור מדרבנן”[2].

נמצא שיש להחמיר ולאסור את השימוש בדוד שמש, ואין להפעיל את ברז המים החמים בשבת. ולפ”ז בתים שמותקן בהם “ברז פרח” המורכב מידית אחת שמפעילה את ברז המים החמים ואת ברז המים הקרים, עליהם להקפיד שבשבת הברז יהיה מכוון אך ורק על המים הקרים.

שימוש בדוד שמש לצורך חולה שאין בו סכנה

עיין בספר ‘אורחות שבת’ (פ”א סעיף ק”ג) שכתבו: “הרוצה להשתמש בדוד שמש לצורך תינוק או חולה שאין בו סכנה יעשה שאלת חכם” ובהערה ר”ב ביארו דלכאורה יש מקום להקל ע”י פתיחת הברז בשינוי. עיין בסי’ שכ”ח סעיף י”ז שלא התירו לעבור על איסורים דרבנן לצורך חולה שאין בו סכנה, אולם שבות בשינוי התירו. וא”כ לפ”ז יש מקום להתיר לפתוח את ברז המים החמים בשינוי דהוי שבות של תולדת חמה בשינוי, (ואף את”ל דכה”ג לא מיקרי שינוי כיון שאין כאן שינוי בגוף המלאכה, א”כ הרי זה בגדר דבר שא”א בשינוי ויש לצרף בזה את שיטת החיי אדם (כלל ס”ט סי”ב) שכתב דכאשר א”א בשינוי אפשר להקל בלא שינוי).

ולעניין סגירת הברז לאחר שטיפת התינוק, אף שלכאורה המים הקרים שנכנסו עתה לדוד עתידים להתחמם בקולט, ובהם כבר אין צורך לחולה או לתינוק, מ”מ נראה שמה שיכנסו המים לקולט ויתחממו לכולי עלמא הרי זה בגדר גרמא, ובאיסור דרבנן של בישול בתולדת חמה, וגם אינו מתכוון אלא הוי פסיק רישא יש מקום להקל.

אולם יש להדגיש שאם הפעיל בערב שבת את הבוילר וא”כ יתכן שבדוד, המים חמים לא מחמת השמש, אלא מחמת הבוילר לא קיים ההיתר הנ”ל, וגם לצורך תינוק או חולה שאין בו סכנה אסור לישראל לפתוח את ברז המים החמים דיש לחוש לאיסור בישול מדאורייתא בתולדת האור.




[1] לכאורה טענה זו לא מובנת שהרי אדם שפותח את ברז המים החמים לא יודע אם המים הגיעו מהבוילר החשמלי או מדוד מהשמש וא”כ גם כאן יש מקום לטעות שיחשבו שמשתמש בתולדת האור. ואולי כוונתו לבתים שמורכב בהם רק דוד שמש ולא בוילר חשמלי. וראה להלן שבמהדורה השניה כתב לחשוש בכל מקרה שמא יטעו שבישל בבוילר חשמלי דהוי תולדת האור.

[2] אמנם, הסברה של שו”ת הר צבי דהוי גרמא לכאורה קיימת גם בדודים אלו, אולם כבר התבאר לעיל בשם גדולי הפוסקים שלא קיבלו סברה זו כלל גם לגבי הדודים הישנים. וגם השש”כ לא הזכיר כלל סברה זו.

21 תגובות

  • מאת דוד:

    שלום רב
    מדוע לא הזכרתם כלל אף לא פוסק ספרדי אחד? אין ראוי מרן הגר”ע יוסף להזכירו?
    וכל שכן שהפסיקה הספרדית בנושא פשוטה להתיר.
    מן הראוי לפחות לאזכר שיש דעות אחרות.

  • מאת רבני בית ההוראה:

    אכן הגר”ע יוסף זצ”ל התיר שימוש בדוד שמש [אף שכתב שראוי לירא שמים להחמיר] אולם כל שאר פוסקי זמנינו החמירו בכך, אעפ”כ צדקת שראוי היה להזכיר זאת. מה שכתבת שהפסיקה הספרדית כולה נוהגת היתר בדבר לא ידעתי למה כוונתך.

  • מאת דוד:

    קודם כל חזקים וברוכים תהיו.
    אכן הרב הגר”ע זצ”ל התיר (ח”ד או”ח לד) .
    ומה שכתבתי פסיקה ספרדית – אור לציון ((ח”ב ל ב), הרב מרדכי אליהו (אמנם כתב לחלק בין שימוש בבוקר שבת שאסור לליל שבת שמותר).
    ובעיקר כוונתי לילקוט יוסף (שכ”ו) שהוא – בעקבות אביו -הפסיקה הספרדית העיקרית בדורנו, שמתיר הדבר.

  • מאת אברהם:

    לסיכום הדברים, מה הדין לספרדים? האם אפשר לקלח תינוק בשבת במים שהוחמו בשבת ע”י דוד השמש המותקן בשנים האחרונות או שהדין נשאר על כנו? אשמח לקבל גם מקורות.

  • מאת רבני בית ההוראה:

    המיקל בענין יש לו על מי לסמוך, שכן כך היתה דעתו של מרן הגר”ע יוסף, אולם כדאי להחמיר שכן דעת רוב הפוסקים, והמיקל לרחוץ תינוק קטן על ידי פתיחת הברז בשינוי [עם המרפק] בשעת הדחק יש לו על מה לסמוך כמובא בתשובה מס’ ארחות שבת.

  • מאת יונתן:

    במחילה על הבורות, האם גם בדודים האחרונים אותם הרב הזכיר, בהם לא שייכת טענת הפס”ר דלא ניחא ליה, האם גם באלו יורה מרן הרב עובדיה זי”ע להיתר?
    תודה רבה.

  • מאת רבני בית ההוראה:

    תלוי בגודלו של הדוד. בדרך כלל אכן הוא אינו גדול די הצורך כדי לומר שלא ניחא ליה.

  • מאת יונתן:

    סליחה הרב, אשמח אם הרב יוכל לפרש דבריו. תודה

  • מאת רבני בית ההוראה:

    כשהדוד קטן יש לך צורך שיכנסו לתוכו מים קרים כדי שיתחממו ולא יגמרו המים החמים מהר.

  • מאת יונתן:

    אבל לפי הרב עובדיה שפס”ר דרבנן אפילו בדניחא ליה (כשמדובר בפס”ר דרבנן הנובע מגזירה- כך הבנתי)- מותר- גם כאן יהיה מותר לפיו?
    האם הבנתי נכון הרב?
    תודה

  • מאת רבני בית ההוראה:

    נכון, אבל שים לב לשתי נקודות חשובות: א. גם הגר”ע יוסף סיכם שהמחמיר תבוא עליו ברכה. ב. שים לב שהוא דעת יחיד נגד כל פוסקי זמנינו! וכדאית היא השבת להחמיר בה ולא ללכת אחר דעה יחידית.

  • מאת אריאל:

    ועל כך נאמר “כדאי הוא רבנו עובדיה לסמוך עליו [אף שלא] בשעת הדחק”, בפרט בשבתות הקיץ הארוכות ובילדים קטנים בני שנה שנתיים שאינם יכולים לחכות עד לצאת השבת. ובפרט אם הוא אחרי השקיעה שיש להקל בשופי.

  • מאת רבני בית ההוראה:

    למרות שאמר שהמחמיר תבוא עליו הברכה? אתה לא אוהב את הברכות של מרן הרב עובדיה?

  • מאת אריאל:

    כל מי שהכיר, אפילו במעט, את מרן זצ”ל, ידע כמה היה חשוב שלא לצער את הקטנים. ויש דוגמאות למכביר ואין כאן המקום לפורטם כי רבים הם. ולמפורסמות אין צריך ראיה. לכן כתבתי שלקטנים ובשבתות הקיץ ובפרט אחרי השקיעה יש מקום בשופי להקל. שבת לעונג ניתנה…

  • מאת רבני בית ההוראה:

    למזהיר ולנזהר שלומים יתן כמי נהר.

  • מאת קוקו:

    להגדיר את כל הרבנים הספרדים שהקילו זה עלבון וזלזול. גם הגרח”ד הלוי בן הספרדים המתירים

  • מאת רבני בית ההוראה:

    לא הבנתי היכן ראית זלזול… חלילה לנו.

  • מאת אריאל:

    לא זלזול. אבל נטייה להתעלמות. אבל האשמה אינה בכם, אלא בשואלים, שעליהם לפנות לתלמידי חכמים מעדות המזרח ולשואלם.
    הרי לא יעלה על הדעת שבן קהילות אשכנז ישאל רבנים ספרדים אם יש להקל בקטניות בפסח, ועדת החסידים לא תשאל רב ליטאי אודות קולא ב”שרויה”. זה כל העניין

  • מאת רבני בית ההוראה:

    יש הבדל עצום בין הנדונים שהזכרת לנדון דידן, שרויה וקטניות אלו אכן מנהגי העדות, אבל כאשר יש שאלה מסוימת בהלכה, אני לא יודע מי האיש הזה שהמציא שזה קשור לעדות!!! וכי הרמב”ם מחייב רק ספרדים והתוס’ רק אשכנזים? כשיש נדון הלכתי כל תלמיד חכם רשאי להביע את דעתו ואין לזה קשר עם מוצאו. זה עיוות לחשוב שהגר”ע יוסף אומר הלכות לספרדים והרב אלישיב לאשכנזים, למעט דברים שאכן תלויים במנהגי העדות.
    התפיסה הזו גם הובילה תופעה משונה, כאן באתר מופיעים פוסקי ספרד לדעתי יותר מפוסקי אשכנז ובודאי לא פחות, ואעפ”כ לא יעבור שבוע בו לא נקבל טרוניה כזו כביכול יש אצלנו הבדלים עדתיים ואנחנו מעלימים כביכול פוסקים כאלו ואחרים..
    צא ושוטט במאגר השו”ת שלנו, ממתינים לך קרוב ל40000 תשובות, ספר לנו על הרשמים שלך!

  • מאת אריאל:

    מחילה מכת”ר. איני מבין על מה יצא הקצף? לא זו היתה כוונתי. חלילה. אך אם יורשה לי שלא להסכים עם כבודו, כי הרי ברור שהגרי”ש זצ”ל פוסק (ברוב המקרים) לבני אשכנז, ואילו הגר”ע יוסף לבני ספרד. וזה זיל קרי בי רב. וכי המשנ”ב פוסק לספרדים? ודאי שלא.
    דעת הגרי”ש ברורה לגבי דוד שמש, וכן דעת הגר”ע. ולכן, התשובה הארוכה ביותר ביביע אומר היא לגבי דוד שמש, והעלה להתיר. ולכן אין מן הראוי להעלים כל זה במחי מקלדת.
    אגב, אם אכן “לא יעבור שבוע בו לא נקבל טרוניה כזו כביכול יש אצלנו הבדלים עדתיים ואנחנו מעלימים כביכול פוסקים כאלו ואחרים”. הרי שיש לעשות חושבים…
    ושוב, מתנצל אם הובנתי שלא כראוי.

  • מאת רבני בית ההוראה:

    הצעתי לך לבדוק לא נראה שעשית זאת… בעיני זו טעות מצערת דבריך לגבי זהות הרבנים. אם יש ספק אם דבר מסויים נחשב מלאכה בשבת או לא וכל אחד מביא ראיות מכאן ולכאן, למה זה קשור לאשכנזים וספרדים?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים