רשימות מאת הגר”ח קניבסקי בענייני פסח וספירת העומר

הרב שמואל ברוך גנוט
י' ניסן ה'תשע"ב


מח”ס ויאמר שמואל, שלהי דקייטא, משנת תפילין ושא”ס

רשימות  ומו”מ

עם מרן הגר”ח קניבסקי שליט”א

 בענייני פסח וספירת העומר

 

 

מצוה מדברי סופרים בד’ כוסות וחרוסת

א] שאלתי את מרן שליט”א (בשב”ק פרשת שמיני התשע”א) דהנה כתב הרמב”ם (חו”מ פ”ז ה,ו-ז): בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר ‘ואותנו הוציא משם’ וגו’, ועל דבר זה צוה הקב”ה בתורה ‘וזכרת כי עבד היית’, כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות, וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות, שיעור כל כוס מהן רביעית, עכ”ל הרמב”ם. והנה בה”ז כתב: ‘החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים’. ויל”ע אמאי לא כתב גם דד’ כוסות מצוה מדברי סופרים היא. ומרן שליט”א השיבני דהר”מ נקיט בחרוסת כלשון הש”ס בפסחים (קי”ד) במשנה אע”פ שאין חרוסת מצוה ר’ אליעזר בר’ צדוק אומר מצוה. דפליגי האם היא מצוה או לא. ועניתי ואמרתי לו דהא הר”מ בריש הלכות מגילה כתב ג”כ דקריאת המגילה היא מ”ע מד”ס, ושם לא שייך לתרץ כדבריו. והשיבני דהתם קריאת המגילה הם מז’ מצוות חמורות, עכ”ד הגרח”ק. ואולם מקובל לבאר בזה בעולם התורה דהר”מ כלל האי דינא דהסיבה וד’ כוסות בהחיוב דחייב אדם להראות עצמו כאילו יצא ממצרים, ובכלל זה לנהוג בדרך חירות, וממילא זה בכלל המ”ע דאורייתא וע”כ לא כתב דהוי מ”ע מדברי סופרים.

 

סיפור יציאת מצרים

ב] עוד שאלתיו אז דהנה הרמב”ם (חו”מ ז, א) כתב: “מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן וכו’,שנאמר והגדת לבנך וכו’, ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים”,עכ”ל. ובה”ב כתב: “מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו,וכו’, ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע”י משה רבינו הכל לפי דעתו של בן”. ויש לדקדק שבה”א כתב לשון ‘סיפור’, וכשעסק בחיוב על הבנים, כתב שצריך ‘להודיע’.

והשיב מרן שליט”א: “לבנים צריך להודיע, בדרך שאלה ותשובה. הודעה היא לשון השייכת כתשובה, ולא כסיפור גרידא”. ובמכתב כתב לי הוא בזה כך: ‘להודיע קאי גם על מי שאינו יודע לשאול’. –וי”ל בכוונתו ש’סיפור’ היא השיחזור והחוויה מחדש של המאורע ואילו ‘הגדה’ הודעה ותשובה הינם לשונות של מסירת הצהרה והגדרת עמדה, שישנה מצוה לחוות מחדש ולספר בנסים שנעשו לאבותינו וישנה מצוה נוספת למסור את האמונה לבנים להודיעם את האמת שנתגלתה ונתבררה ביציאת  מצרים. וכמו”כ ‘סיפור’ יכול אדם לספר ולחוות בעצמו, לעצמו, אך ‘הודעה’ כל עניינה היא להודיע לאחרים. או באופן נוסף: ‘סיפור’ הוא בפחות התמקדות מאשר ב’הודעה’, ובסיפור ניתן לספר בעקיפין, משא”כ ב’הודעה’, שהיא ממוקדת וחדה יותר.

ובספר רץ כצבי ח”ח, שכתב ידידי הרב צבי רייזמן שליט”א, שם הביא בשם שו”ת להורות נתן (ח”ט או”ח סי’ ח) שדקדק ג”כ בד’ הר”מ דפתח ב’סיפור’ וסיים, גבי חיוב ה’והגדת לבנך’,ב’להודיע’, וכתב דלשון זה מורה שישנו חיוב להודיע לבניו דברים מחודשים, שלא ידעם עד כה, מעניני יציאת מצרים, והוכיח כן מכמה דוכתין ש’הודעה’ היא הודעת דבר חדש שלא ידעוהו עד כה, עי’ בראשית (ג,יא) וברש”י שם, ויקרא (ה, א) ואסתר (ב,כ).  ובס’ רץ כצבי ציין דכעי”ז כ’ בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ה סי’ קב אות ד).

ושו”ר שהרמב”ם (שם ה”ד) כתב: וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר ע”ז, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו, וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו, והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח, עכ”ל. הרי דפתח בסיפור, לגבי סיפור השתלשלות הענינים וסיפורם, וסיים ב’הודעה’ לגבי ‘עבדים היינו’. ונראה דלפי הגדרת הרמב”ם, אזי רב ורבא דנחלקו האם מתחיל ב’מתחילה עע”ז היו אבותינו’ או מ’עבדים היינו’-נחלקו גם בגדר הסיפור, האם הוא ‘סיפור’ או ‘הודעה’.

ועוד יש להבין, דהא ענין עע”ז הוא ענין חסרונם ברוחניות, ואילו ‘עבדים היינו’ הוא ענין של הצלת הגשמיות, וא”כ נחלקו בעצם מהות הגנות וההצלה.

ורבנו מנוח (חו”מ ז,ד) כתב שכיון שהיו עע”ז, לכן חיזק להם הקב”ה את אמונתם בחוש ע”י יצי”מ. עכ”ד. ולדבריו יבואר טפי דעת הריטב”א, שלב’ הדעות צריך לומר את ב’ הענינים, ורק נחלקו במה מתחיל ופותח. דלפי”ד יבואר טפי, דהפתיחה היותר נאותה היא ‘מתחילה עע”ז’, כי זהו מבהיר לשם מה בכלל ה’ הוציאנו ממצרים, בכדי לעקור את עע”ז של אבותינו. והדעה השניה סוברת שלא לשם כך הוציאנו הקב”ה, או שלכן הוציאנו, רק שלא צריך לפתוח עם זה, כי לולי שהיינו עע”ז היה ה’ מוציאנו ממצרים. כי לא רק בכדי למנוע השלילה דע”ז הוציאנו, אלא בעיקר בשביל להעלותינו על דרך החיוב, לעשותינו עם ה’.

והנה לפי הראשונים והאבודרהם וכו’, שנחלקו האם בכלל להגיד את זה או זה, ולא רק במה לפתוח, נחלקו בגדר אחר, האם בכלל מודים על ניסי הרוחניות דבעע”ז, או רק על ניסי הגוף דעבדים היינו וכו’. ואולי בחלק ה’עבדים היינו’ צריך להתמקד, כי זה הגדרה על מה אירע. ובחלק סיפור העע”ז, שהוא רק ענין כללי, של ביאור מדוע הוציאנו, צריך ‘לספר’.

ואולם האבודרהם ביאר בכלל את מחלוקתם באופ”א, וז”ל: רבא סבר כיון שכל ענין היום הוא יציאת מצרים אין לנו להזכיר גנות אחר כי אם אותו עבדות של מצרים.  ואביי סבר כיון שבידינו להזכיר גנות ושבח של מצרים להודיע כמה שבחו של מקום כי מאשפות ירים אביון יש לו להזכיר גנות כי אבותינו היו עובדי עכו”ם ואין גנות (בעולם הזה) [כע”ז] וגדול הוא מגנות של עבדות ואעפ”כ קרבנו המקום לעבודתו, עכ”ל. הרי דסבר דנחלקו מהו הגנות שעליה צריך להודות ולשבח, דנחלקו מאיזה ‘אשפה’ הרימם, האם מאשפת הע”ז או מאשפת העבדות.

ויש להעיר, והערני לזה הרה”ג ר”ש מילגרום, האם סיפור הגנות היא ‘הכשר’ לזינוק סיפור השבח, דע”י שנספר על הגנות- ממילא יתרומם קרן השבח, א”ד דיש ענין לספר את עצם ענין הגנות. ונפ”מ האם יכול להתחיל ולספר על הגנות כבר בערב פסח  ובליל הסדר ימשיך בשבח. ולכאו’ לרבנו מנוח ל”ש להסתפק בזה. דודאי צריך לספר בליל הסדר, דזה הגדרת טעם ההיצי”מ, ולא ענין הגדלת הנס והשבח.

 

‘מה נשתנה’

ג] אמרתי למרן שליט”א שהרשב”ץ בפירושו להגדה שאל מדוע אנו אומרים: “שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות- הלילה הזה מרור”, וכי בשאר הלילות אי אפשר בלי לאכול ירקות? והוא תירץ שבעוד שבכל לילות השנה הרשות בידינו לאכול כל ירק, הרי הלילה הזה למרות שאכלנו הרבה ירקות כלבבנו, אנו עדיין מצווין לאכול גם מרור. ושאלתי שהרשב”ץ בהמשך שואל מדוע אנו לא שואלים “שבכל הלילות אנו לא שותים ארבע כוסות” והוא משיב שבכל הלילות אם רצה לשתות שותה, ואין זה שינוי בלילה זה דווקא. ולכאורה הרשב”ץ סותר את דברי עצמו, שבעוד שעל ירקות כותב שאנו מדגישים שלמרות שביכולתינו לאכול ירקות, מכל מקום אנו חייבים לאכול גם מרור, ואילו לגבי כוסות יין אנו לא שואלים מדוע הלילה אנו חייבים לשתות ארבע כוסות, למרות שאם נרצה נשתה יין כלבבינו. מרן שליט”א השיב: “היה הבדל גדול בזמנם בין ירקות ליין. בעוד שירקות לא אכלו כל כך פעם, הרי שיין כולם שתו. הגמרא הרי אומרת שהיו שותים 10 כוסות בסעודה אחת ואי אפשר לשאול “מה נשתנה” שהלילה שותים יין, למרות שהלילה יש חיוב לשתות יין, מכיוון שכל הזמן שתו אז יין, והרבה”…

ובחוהמ”פ התשע”א נדברתי עימו שוב בענין והוסיף:”הרי לפעמים שותים עשר כוסות”… ואמרתי: “כן, בבית האבל, כבכתובות דף ח'”… ומרן שליט”א הסכים שאכן לזאת כוונתו.

 

ד] תמהתי בפני רבנו שליט”א, שבכל שנה ושנה אנו אומרים “מה נשתנה” שניתקן שהבן ישאל אותו (ובעיקר, לא על חכם שיודע את ההלכות ואת סדר ליל הסדר) והרי עדיין לא עשו טיבול שני ולא אכלו עדיין בכלל מצה ומרור ולא הסבו. וקשה לומר שסוף סוף גם הקטנים יודעים כבר את סדר ליל הסדר, שהרי אם כך, מדוע עושים טיבול ראשון של הכרפס לפני ההגדה, כאשר הוא נועד לצורך השינוי, שישאלו הילדים. מרן שליט”א הסכים לשאלה (“זאת שאלה עתיקה”…- אמר) ואמר שאכן כן, מלמדים את הילדים מראש כיצד עליהם לשאול ומה עליהם לשאול, למרות שעדיין לא התעוררו אצלם השאלות מאליהם, כי כך היתה התקנה, שהילדים ישאלו, למרות שהשאלות לא קשות להם באמת, ושאנחנו נשיב להם תשובה ושנספר את ההגדה, בדרך שאלה ותשובה. “וחוץ מזה”, אמר מרן שליט”א, “הילדים הרי זוכרים משנה שעברה”…

 

נוסחת הרמב”ם בתחילת ההגדה

ה] שאלתיו דהרמב”ם פותח את סדר ההגדה שבנוסחתו במילים ‘בבהילו יצאנו ממצרים’, ואח”כ ממשיך ‘הא לחמא ענייא’. וצ”ע מה הוסיף במשפט זה, לאחר שכבר כותב הוא בהמשך “מצה זו ע”ש שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ”, והשיב מרן שליט”א שנקט כן ע”ש החפזון שנאמר בקרא, כי רואים אנו שהתורה הדגישה את הענין שיצאנו ממצרים בחפזון[1]

 

שיעור ‘כל המרבה לספר ביציאת מצרים’

ו]  אמר לי מרן שליט”א שאלו שאומרים את כל ההגדה, גם מבלי שיושבים לאחר מכן וממשיכים לספר ביצי”מ- קיימו את הדין של ‘וכל המרבה לספר הרי זה משובח’. ואם כי ודאי שכל הוספה נוספת בסיפור, מצוה היא. אך הדין של ‘וכל המרבה’ מתקיים בקריאת כל ההגדה של פסח. וכוונת מרן שליט”א היא ש”מרבה” פירושו ריבוי יתר על המעט שחייבים בו, וכל ריבוי הנוסף על מעט הסיפור המינימלי שאנו חייבים בו (“ר”ג אומר כל שלא אמר ג’ דברים אלו בפסח לא יצא י”ח, ואלו הן: פסח מצה ומרור”), נחשב ל’כל המרבה’. וכעבור זמן שאלתיו (במכתב) שראיתי בחידושי הריטב”א בריש ביאורו להגש”פ שכתב וז”ל: ” וחייב אדם לספר בלילה הזה לנשים ולתינוקות ולכל בני החבורה בענין יציאת מצרים, ואם אינו יודע, אומר מה נשתנה וסדר ההגדה”, עכ”ל. ומשמע שאמירת סדר ההגדה נועדה רק למי שאינו יודע לספר מעצמו, אך היודע לספר בעצמו, חייב לספר גם מעצמו עוד ועוד, בנוסף לקריאת ההגדה. וכתב לי רבנו שליט”א:  “לא ראינו עושין, רק אם שואלין”.

 

אי הזכרת פטר רחם בהגדה של פסח

ז] עוד שאלתיו (במכתב) דהנה נאמר בתורה: ” וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה’ כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה’ כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה”, וכתב הרשב”ם שם: ” ויהי כי הקשה – כל זה תאמר לבנך, וכן מוכיח מדכת’ הוציאנו י”י ממצרים. כי הק’ אמר למשה כל פרשה זו, וישראל אומר לבנו הוציאנו י”י וגו’. כי משה לא אמר לישראל פסוק זה מעצמו [וגם מה צורך] שיאמר משה לישראל והיה לאות על ידכה כי בחוזק יד הוציאנו וגו’, אלא האב אומר לבנו כך”, עכ”ל. והנה במכילתא דרש פסוק זה על ליל הסדר, וא”כ צ”ע מדוע, לפי דעת הרשב”ם, לא מזכירים בהגדה של פסח את ענין הפטר רחם. והשיב רבנו שליט”א: “לא נהגו”.

אי הזכרת ניסי משה רבנו בהגדה של פסח

ח] שאלתי את מרן שליט”א שהרמב”ם כתב שצריך להודיע לבנים בליל הסדר “מה שאירע לנו במצרים וניסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו”, ומשמע שצריך להזכיר שהניסים נעשו על ידי משה רבנו וזה דבר שלא שמענו עליו, ובפרט שבהגדה של פסח לא מוזכר בכלל שמו של משה רבנו. והגר”ח השיבני: “אולי זה לאו דווקא. אולי הרמב”ם מתכווין לשיגרא דלישנא. וגם אם נגיד שצריך להזכיר את משה רבנו, הרי כבר אמרו חז”ל ש”אני ולא מלאך” שמזכירים בהגדה, זה משה רבנו. אם כן, גם אם צריך להזכיר את משה רבנו, הוא מוזכר ב”אני ולא מלאך”…

 

מצות ‘והגדת לבנך’ ע”י הסבא

ט] שאלתיו בחוהמ”פ  שאבי שליט”א ערך את הסדר והוא זה שסיפר לילדי שלי, נכדיו, את סיפור יציאת מצרים, ואם כן כיצד אני קיימתי את מצוות “והגדת לבנך”?

מרן שליט”א השיב: “כשאתה קורא את ההגדה ביחד עם כולם, ואומר להם לקרוא גם את ההגדה, אתה יוצא ידי חובה. הם הרי קוראים לבד את השאלות של “מה נשתנה” ואת התשובות של ההגדה”…והוספתי לשאול: “ולא צריך שאני אדגיש להם בעצמי את סיפור יציאת מצרים?”-ומרן שליט”א השיב: “לא צריך!”.

חלוקת קליות ואגוזים לילדים בליל הסדר ובכל יו”ט

י] שאלתי את מרן שליט”א שהרמב”ם בהמשך כותב לגבי השינוי בליל הסדר לילדים הקטנים: “וכיצד משנה? מחלק להם קליות ואגוזים”, וצ”ע, שהרי הרמב”ם פסק בהלכות יום טוב, שבכל חג וחג צריך לחלק קליות ואגוזים, מדין “שמחת יום טוב”, אזי אם כן, מהו השינוי שבליל הסדר, אם בכל חג מחלקים לילדים קליות ואגוזים?! והשיב הגר”ח: “תמיד בחגים מחלקים ביום וכעת מחלקים אותם בלילה וזה השינוי”.

 

‘מצוות לאו להנות ניתנו’ במצה

יא] התקשתי מדוע מברכים ברכת “המוציא” על אכילת כזית ראשון של מצה, בה יוצא ידי חובת מצות עשה של אכילת  מצה, והרי קי”ל שמצוות לאו ליהנות ניתנו. ובשלמא לדעת הר”ן בנדרים ט”ו ב’ דאי מתהניא אפא בהדי דמקיים את המצוה, מקרי הנאה. אך לדעת הרשב”א והנמוקי יוסף שם, וכביאור האחרונים בדבריו, אזי גם כשנהנה גופו בקיום המצוה (כמו בטובל בימות החמה), נאמר דמצוות לאו להנות ניתנו. וא”כ קשה מדוע לא נאמר שמצוות לאו להנות ניתנו למרות שבגופו נהנה מהמצוה ולא נברך על אכילת המצה[2].

 

ומו”ר הגר”ח קניבסקי שליט”א כתב לי על נידון שאלתנו כך: הנאת מצוה אין נקראת הנאת הגוף אלא הנאה המחייבת. אבל מ”מ הנאה היא ומברכין.

ספירת מלאי ברשת מזון של חמץ בפסח שנמכר לנכרי

יב] נשאלתי מידידי הרב אריה פישר שליט”א, מנהל סניף רשת המזון ‘יש’ בעירנו יצ”ו בדבר דרישת מנהלי רשת הצרכניות הדורשים מהם לערוך ספירת מלאי בכל חודש לועזי, ותאריך תחילת החודש הלועזי חל באחד מימי חוה”מ פסח והעוֹבְדות נדרשות לספור גם את מוצרי החמץ אשר נמכרו לנכרי בער”פ, והמציאות היא שהעוֹבְדות שסופרות המלאי אינן עובדות בד”כ בימי חוה”מ, ואם יבואו בחוה”מ ע”מ לספור מוצרי הצרכניה יהיה זה רק לצורך ספירת מלאי זאת. והשאלה היא האם שרי לערוך ספירת מוצרים זו בחוהמ”פ ולכלול בה גם את מוצרי החמץ שנמכרו לנכרי.

א) כתב המרדכי בפ”ב דפסחים רמז תקפ”ז וז”ל: מעשה בא לפני הר”ש משאנץ בישראל ונכרי שהיו שותפין בתנור ולישראל היו לו נכרי אחד שהיה גזבר שלו ואופה עבורו ובא האופה גזבר של ישראל והביא לישראל ב’ ככרות במוצאי פסח, מה שהשביח לו תנור שלו כפי כל התנורים שבעיר ואסור לו לקבלם. ולא מיבעיא האי חמץ דאסור שזכה בו הישראל בשביל שכר תנורו שכן מנהגם וה”ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אלא אפי’ מעות לקבל בשבילו אסור, דכיון דחמץ של ישראל בפסח אסור בהנאה, ה”ל משתכר באיסוה”נ, דאפי’ חמצו של נכרים בפסח אסור לישראל ליהנות ממנו, אע”ג דלענין בל יראה ובל ימצא אינו עובר עליו בשל אחרים, מ”מ בפסח אסור ליהנות, דלא יאכל כתיב, דמשמע אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה. ומיהו אם קיבל הישראל כבר המעות, מותר ליהנות מהן, כדתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת.ודברי המרדכי הנ”ל נפסקו בטושו”ע ת”נ ד’, עי”ש דפסק השו”ע שאסור להשתכר באיסורי הנאה בפסח.

ובשו”ע לקמן סעיף ז’ איתא: אסור להשכיר כלי לאינו יהודי בפסח, כדי שיבשל בו חמץ. אבל משכיר לו חמור להביא עליו חמץ. וכתב ע”ז המשנ”ב: והקשו האחרונים דליאסר בין בכלי בין בחמור משום משתכר מאיסורי הנאה שאסור לכתחלה, וכמ”ש בסעיפים הקודמים. ומסקי דדין זה הוא להאי שיטה דאין איסור להשתכר באיסורי הנאה רק בע”ז וכדו’. אבל לפי מה דנקטינן להחמיר לאסור להשתכר לכתחלה בכל מקום, ה”ה דאסור גם לגבי חמור להביא עליו חמץ, עכ”ל. ובהמשך כ’ דאסור דוקא כשאמר לו בפירוש שמשכירו כדי להביא עליו חמץ. ולעיל (בסעיף ד’) נקיט המ”ב בשעה”צ דכתב לאסור משום משתכר באיסוה”נ דוקא לשיטת המג”א והגר”א ועוד איזה אחרונים דמסקי לאיסור בזה לקמן בסעיף ז’, וכדעת הרמ”א בהג”ה סעיף ו’. אבל באמת דעת המחבר בעצמו לקמן בסעיף ז’ מוכח דס”ל כדעת הפוסקים שמקילים בזה. עכ”ד ועיש”ע.

ולפי כל זה, דחזי’ דאיכא דעות רבות דס”ל דאסור להשתכר באיסוה”נ דחמץ, יש לדון האם שייכא להכא. דהנה ככל שיהיו יותר מוצרים לספירת המלאי, כך יתווספו לה שעות עבודה. ונמצא שבחלק משעות עבודתה משתכרת ממש מספירת החמץ, ולכאו’ הוי משתכר באיסוה”נ.

ובשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי’ א’ אות כא) הביא בשם ס’ פרי צדיק להגר”י בלאזער נ”ע שדן האם שרי לישראל להשכיר עצמו לנכרי לעשות מלאכה בחמצו של הנכרי. ודן בדבר מדין רוצה בקיומו, ולבסוף מסיק דאף א”נ דכה”ג לא הוי רוצה בקיומו, מ”מ הרי הוא משתכר באיסורי הנאה. וע”ע סידור פסח כהלכתו פ”י סק”ו אות א’. וכפי שציין לי בזה הגהמ”ח מרא דאתרא פק”ק שליט”א.

אמנם אכתי י”ל דשאני הכא דלא נשכרה לצורך החמץ גרידא, אלא לצורך ספירת המלאי הכללית של הצרכניה, ומוצרי החמץ אינם אלא חלק (ואולי חלק מזערי) של החנות. ואפשר דכה”ג לא נחשב למשתכר מאיסוה”נ, כיון שהשכר הוא שכר כללי.

והגר”ש קלוגר ז”ל בשו”ת האלף לך שלמה סי’ רס”ג נשאל בדין השומר ומקבל שכר בשמירת התבואה, כאשר מעורב בה חמץ. והשיב וז”ל: נראה דמותר, כיון דהחמץ ניכר ואפשר להפריד האיסור מן ההיתר, א”כ לא נאסר ההיתר ע”י האיסור, והוא לחודיה קאי וההוא לחודיה קאי, וא”כ השכר שמקבל הוי עבור ההיתר. אבל בשביל שמירת האיסור לבד ודאי אסור לקבל שכר, עכ”ל. ואם כי לכאורה נפשטה שאלתנו מדברי הגרש”ק. אך עדיין אולי י”ל דשאני התם שסכום השמירה הוא כולל, אך כאן הלא המשכורת משולמת לפי שעות ספירת המלאי. ונמצא שחלק מהזמן יוחד לספירת מוצרי החמץ, וצ”ע.

ואולי יש להתיר הדבר עפמש”כ בס’ שערים המצוינים בהלכה על קיצוש”ע סי’ קי”ז סקי”ג שהמקבל שכר חדשי מותר לו לקבל שכר עבור סידור החשבונות, כשחלק מהחשבונות הם חשבונות חמץ. ומפני ששכר סידור חשבונות החמץ ניתן לו בהבלעת שאר ימי החודש. וע”ע שע”ת ובשו”ת דובב מישרים ח”א סי’ מ, ואינו תח”י כעת חיה.

והנה בכל זה נדברנו בענין משתכר באיסוה”נ של העובדת האמונה על ספירת המלאי. ועתה יש גם לדון האם בעלי הצרכניה נחשב ג”כ להם שמשתכרים מאיסוה”נ. ודודי ידידי הגרא”ש מאיר שליט”א רצה לומר שהם הלא אינם מרויחים ממש מספירת המלאי. אלא דע”י הספירה והסידור מתבררים להם ענינים במכירה, ויודעים לכלכל צרכיהם וכו’, לידע כמה נמכר וכמה סחורה יש להזמין וכדו’. וזה לא נחשב למשתכר מאיסוה”נ. וכן הדעת נוטה, וכך הסכים לזה מרא דאתרא הגרש”ז גרוסמן שליט”א, מח”ס סידור פסח הנזכר.

ב) עוד נראה לדון בזה קצת מדין “רוצה בקיומו”, ובזה החילותי בס”ד: בע”ז (לב, א) דנו לגבי חרס הדרייני מהו לסמוך בהן כרעי המיטה. רוצה בקיומו ע”י ד”א שרי או אסור וכו’. ופרש”י: ע”י ד”א. ישראל רוצה בקיומו של יין נסך ולא בשבילו אלא בשביל החרס ולסמיכה, עכ”ל. ובהמשך הגמ’ איכא מ”ד דרוצה בקיומו ע”י דבר אחר אסור. ובתוד”ה והא בסוה”ד כתב דפסקינן הלכתא כמאן דאסר. הלכך יש פוסקים דצריך ליזהר שלא לעשות שום תשמיש בכלים הבלועים חמץ בפסח משום דהוי רוצה בקיומו, עי”ש. והפוסקים הוכיחו מדברי התוס’ דס”ל דהאי גזירת חז”ל דרוצה בקיומו נאמר גם גבי איסוה”נ דחמץ. וכ”פ הטושו”ע (או”ח תנ, ז) שאסור להשכיר כלים לגוי בפסח שיבשל בהם חמץ, מפני שרוצה בקיומו של איסור ע”י דבר אחר שלא יבקע הכלי. אמנם לדעת הפרי חדש (שם) והרדב”ז (ח”א סי’ ר”מ) ליתא לדינא דרוצה בקיומו בחמץ בפסח, וכבר האריכו בדבר בדברי הפוסקים, עי’ נו”כ השו”ע ובשו”ת יהודה יעלה ח”א או”ח סי’ צ”ט ובעוד דוכתין.

ולפי”ז יש לדון שיהיה אסור לסופרי המלאי לעשות כן בפסח ולהשתכר מכך, משום שחפצים בשכר ספירת המלאי של החמץ ונמצא שרוצים בקיום החמץ.

והנה דין רוצה בקיומו מצינו גבי ע”ז גם באיסוה”נ שכלל אינו שלו, וכבע”ז (סד, א). דאיתא שם: ישראל שהיה נושה בעכו”ם מנה ומכר עבודת כוכבים והביא לו, יין נסך והביא לו, אסור וכו’ דהוה ליה כי רוצה בקיומו, עכ”ל הש”ס. וחזינן שאיסור רוצה בקיומו שייך גם בממון הנכרי, והעיקר הוא שהישראל לא ירצה שיהיה בעולם ע”ז. וכן מצינו בע”ז (סג, ב) מיבעיא להו שכרו לשבור ביין נסך מהו (ופרש”י: לשבר חבית ולשפוך את היין), מי אמרינן כיון דרוצה בקיומו אסור או דלמא כל למעוטי תיפלה שפיר דמי. ופרש”י: דמי אמרינן כיון דישראל זה רוצה בקיומן של חביות האלו שלא ישתברו עכשו מאליהם עד ששברם הוא ויטול שכרם אסור, עכ”ל. וחזינן לכאורה ששייך לאסור משום רוצה בקיומן הגם שלא מדובר כלל בממון איסוה”נ שלו אלא של הנכרי. ובכ”ז מכיון ורוצה שאיסוה”נ יישאר בינתים ברשות הגוי, הוי רוצה בקיומו ואסור. ומ”מ עדיין לכלל ראיה לא הגענו, דאפ”ל דשאני התם שהיהודי עצמו מתעסק עם חביות היי”נ עצמן או שהנכרי עצמו מתעסק ביי”נ כדי לשלם לישראל, ומשא”כ הכא שהישראל רק סופר חמץ של נכרי.

ונראה להביא ב’ חידושי דינים שיצאו מקן קולמסא דהחת”ס ז”ל, ולסלסל בדברים ולומר דעפ”ד ז”ל אין מקום לומר דהכא איכא דינא דרוצה בקיומו.

החת”ס בח”א (או”ח סי’ קכ”ח) כתב וז”ל: “בלא”ה אין שכר שימור אסור אלא דהוה כרוצה בקיומו של איסור, כגון בעבודה זרה שמצוה למהר לבער. ועי’ פנ”י חולין ח’ גבי סכין של ע”ז ובחמץ שמצוה לבערו ובכלאים דמקיים לוקה”, עכ”ל. ובח”ב (יו”ד סי’ צ”ח) כתב וז”ל: “ולולי שהתוס’ בע”ז (ל”ב ע”א סוד”ה והא הכא) מדמה חמץ ובשר בחלב לעבודה זרה לענין רוצה בקיומו, הייתי אומר דעכ”פ בב”ח לא דמי כלל. דל”ש איסור רוצה בקיומו אלא באיסורים שמצוה לבערם מן העולם, וכגון ע”ז וחמץ בפסח וכו’, אבל בב”ח אין שום מצוה לבערו מן העולם וכו'”, עכ”ל. ובסוף דבריו כתב: “וכעת מצאתי בספר שחיבר הגאון מליסא על הלכות פסח שם שכיוונתי לדעתו ושמחתי”, עכ”ל.

ולפי”ד נראה דהכא, כיון שעובדי הצרכניה אינם מצווים כלל לבער את חמצו של הגוי, שהרי נמכר הוא לנכרי. א”כ אין כל חסרון של רוצה בקיומו בנידו”ד. וכן ראיתי בשו”ת אורח משפט להרב דיפו ז”ל (או”ח סי’ פ”ו) לענין יהודים באמריקה שמוכרים את חמצם לנכרי קודם הפסח, אך עוסקים בעצמם בהחמץ בפסח. וכ’ דאף דהדבר אסור למאד ויש להתריע ולזעוק ע”כ. מ”מ מדין רוצה בקיומו ליתא, ומשום דלא מצינו שקנסו חז”ל על דבר שרוצה בקיומו באופן שלא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. ומאחר שהחמץ נמכר כבר לנכרי, ממילא הישראל אינו עובר עליו כלל. (ועי”ש במש”כ לענין האם מו”מ בחמץ זה נחשב להערמה במכירה). וא”כ ה”ה בנידו”ד.

אמנם עצם דימוי החת”ס מע”ז לחמץ, צ”ע לדידי אני עני. דמה ענין ביעור ע”ז, אשר נצטווינו לבער כל ע”ז מן העולם וגם ע”ז ויי”נ דנכרים, לבין חמץ. דאנו מצווים לבער רק את חמץ הישראל, אך לא את חמץ הנכרי. וא”כ מהו הדמיון שבין רוצה בקיום דבר ע”ז שמצוה לבערו, לבין ביעור החמץ שאין מצוה לבערו, דשל נכרי הוא.

והנה מצינו ב’ ביאורים וגדרים בדין רוצה בקיומו. א] דעניינו דמכיון ואנו מצווים לבער הע”ז והיי”נ, להכי אל לנו לרצות בקיום הע”ז. וכ”נ מדברי רש”י בע”ז (סד, א ד”ה רבנן). ב] רוצה בקיומו יסודו הוספה לדין איסוה”נ. והיינו שבנוסף לאיסור ההנאה, התווסף לנו איסור להנות ולרצות שהדבר הקיים יהיה בעולם. ובס’ מקור חיים להגאון בעל הנתיבהמ”ש (סי’ ת”נ) נראה שייסד כן. ונראה מדבריו, לפום מיעוט הבנתי הקלושה, דחילק בין רוצה בקיומו דע”ז לרוצה בקיומו דפסח. דדין רוצב”ק בע”ז עניינו דמאחר ועלינו לבער כל ע”ז שבעולם, לכן נאסר עלינו להיות זקוקים לה גם באופן שלא נרויח ממנה אלא רק נימנע מהפסד ממון. אך דין רוצה בקיומו דחמץ עניינו כעין איסוה”נ (ולא משום שמצוה עלינו לבער חמץ נכרי אלא דכשם שחמץ אסור לנו בהנאה, כך התווסף דין חז”ל שאסור לנו גם לרצות בקיום חמץ הנכרי), ולפי”ז שרי לרצות בקיום חמץ שלא מרויח ממנו אלא רק מונע על ידו הפסד ממון. דהפסד ממון לא נחשב להנאה, וכדמצינו בפ”ו דב”ק בסוגיה דמבריח ארי. (ולקמן נעסוק בענין זה).

סו”ד אנו למדים שאם הגדרת רוצה בקיומו היינו כעין איסוה”נ. א”כ גם מדברים שאין אנו מצווים לבערם, אל לנו לרצות בקיומם. וכמש”כ הטושו”ע שאסור להשכיר לנכרי כלי לפסח לבשל בו חמץ, מפני שרוצה בקיום החמץ כדי שלא יתבקע הכלי. וא”כ אף דאין אנו מצווים על חמצו דהנכרי. מ”מ אסור לן לרצות בקיום חמצו במקום דאיכא נפקותא לטיבותיה לדידן. ואם גדר רוצה בקיומו הוא כדי שהישראל ידאג לביטול הע”ז, א”כ זהו שייכא דוקא בע”ז ולא בחמץ בפסח, וכמש”כ הפר”ח בסי’ ת”נ, ועי’ נשמת אדם הלכות פסח סי’ ו’. וא”כ ממ”נ דברי החת”ס אינם ברורים כל צרכם. וגם מש”כ דהגאון מליסא כתב כדבריו, הראנו לדעת ששונים דבריהם, וצ”ע.

והחת”ס בתשובה להגר”ב איגר ז”ל (ח”א או”ח סי’ קט”ז) כתב וז”ל: ומה דבדיק לן מחותני הגאון נ”י על דברת המג”א סי’ תמ”ח סק”ה דבנותן חמצו ע”מ להחזיר ליכא אלא משום חומרא דחמץ, אבל מעיקר הדין שרי. וקשה הא רוצה בקיומו של חמץ שאם יאבד באונס פטור הנכרי לשלם. ואפי’ למ”ד חייב לא בעי למיקם עמו בדינא ודיינא. אלו דברי מחותני הגנ”י. ולפע”ד לא מצינו רוצה בקיומו אלא ברוצה להרויח, כמו שכרו לשבור ביי”נ או בקיום כלאים במס’ ע”ז ר”פ השוכר ובפ’ אין מעמידין גבי חרס הדריינא, שרוצה בקיומו ליהנות בסמיכת כרעי המיטה. וכן המשכיר יורה לבשל בו חמץ בטור ובמג”א סי’ ת”נ. אבל להיות ניצל מהפסד לא שמענו. דהרי הרהינו אצלו ואומר מעכשו מותר, אע”ג דאם נאבד באונס יהיה הנכרי פטור מלשלם ורוצה הישראל בקיומו, והמקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי מותר, אע”ג דבודאי רוצה הוא בקיומו שהרי קיבל אחריותו. ואומרים באיסוה”נ הרי שלך לפניך, אעפ”י שעי”ז רוצה בקיומו והכל שלא להפסיד קרנו, אבל לא להרויח, עכ”ל החת”ס. והוא ז”ל שב על יסודו זה כמה פעמים בתשובותיו.

ואני עני התקשיתי טובא מגמרא ערוכה, בע”ז סד, א, אשר הזכרתיה לעיל, דישראל שהיה נושה בעכו”ם מנה דאסור לנכרי למכור יי”נ כדי לשלם החוב דהוי רוצה בקיומו. ועי’ כלבו (סי’ צ”ו) שכתב בשם בה”ת דאיירי כשאין לנכרי דבר אחר למכור לצורך החוב, ואם נמצא כן אזי מותר למכור גם היי”נ. וא”כ חזי’ דרוצה בקיומו נאסר באופן שהישראל רוצה בו כדי לא להפסיד ממון ורק לקבל בחזרה את חובו ומבלי להרויח, וצ”ע.

ואפשר דיש לתרץ בדוחק דהכא איירי בתשלום הריבית על החוב אך לא בחוב עצמו. וריבית החוב אינו מניעת הפסד אלא רווח, וא”ש. ואכתי צ”ע.

אמנם אחר שיצא הדבר מפי המלך, החת”ס זי”ע, יתכן דלפי”ז בנדו”ד לית איסורא דרוצה בקיומו לגבי בעלי הצרכניה. מפני שקשה להגדיר ספירת מלאי כרווח, אלא כמניעת הפסד ותו לא. שע”י הספירה מכלכלים דרכיהם בתבונה ויודעים צעדיהם אל נכון. אמנם גבי העובדת הסופרת ודאי שרוֹצָה בקיום החמץ כדי להרויח את שעות הספירה. אך כשעובדת בלאו הכי בשעות קבועות או שמעדיפה לשבת בביתה ולא לספור את החמץ, ורק מתוקף עבודתה נאלצה לעשות כן, אזי נחשב שאינה רוצה בקיום החמץ. ועיין לקמן בדברי השע”ת שהבאנו באות ג’, דכה”ג לית לאיסור רוצה בקיומו.

ג) הנה מצינו בהלכות פסח דאסור ליגע בחמץ דילמא אתי למיכליה, וכבשו”ע ונו”כ סימן תמ”ו ובמקומות רבים. ובשע”ת ובאה”ט סס”י ת”נ הביאו לדברי השער אפרים סי’ ז’ בדין יהודי שהיה שומר לשנה על יין נכרי, אי מותר לשמור ולקבל המעות בעד השכר בפסח. ומסי’ דרשאי הישראל לעמוד על המשמר, ויקח עמו עוד אחד שיישב עימו, דאז אין לחוש שמא אתי למיכל מיניה, כמ”ש בהלכות שבת סי’ ער”ה, ומטעם רוצה בקיומו אין חשש, כשאין הישראל עושה מעשה בידים, רק יושב ומשמר, עכ”ל הבאה”ט. וראיתי שציינו גם לדברי שו”ת דובב מישרים ח”א סי’ מ’ שאסר ליהודי לעבוד ברשתות מזון חמץ של נכרים שמא יבוא לאוכלו, (ואין הספר תח”י). ובעניותי צריך להרהר האם שייך אתי למיכליה בשקיות מזון סגורות השייכות לצרכניה, כאשר אחראי הצרכניה מסתובבים במקום. ועי’ משנ”ב סי’ תמ”ח סקי”ב דאיכא למיחש שיבוא לאוכלו דכיון דדידיה הוי מעיקרא לא בדיל מיניה, עכ”ל. וא”כ דוקא כשהחמץ היה שלו קודם לכן לא בדיל מיניה. אך הכא הלא החמץ שייך לצרכניה. ויש לסלסל בדבר. וכמו”כ הלא צריך לכסות החמץ המכור, כמובא במשנ”ב שם בשם הפוסקים. א”כ כיצד אפשר לספור את המלאי?!

ד) והנה כל הדברים דלעיל אינם נצרכים כלל, אחר שנראה פשוט דספירת מלאי חמץ פסח הוי הערמה. וכבר האריכו הפוסקים רבות בדינים אלו של הערמה במכירת חמץ. ואף שיש הסוברים שהערמה שנעשתה רק אחר המכירה אינה מבטלת את המכירה. מ”מ ודאי דאסור לעשות כן, וכמש”כ הפוסקים. ועוד הוסיף לי בדבר הגרש”ז גרוסמן שליט”א מרא דאתרא דפ”ק, דיתכן ודרישת בעלי רשת הצרכניות לספור מלאי חמץ בפסח, מוכיחה שמכירת החמץ נחשבת בעיניהם לבוקי סריקי והמכירה בטלה לגמרי, עי’ בדבר בספרו סידור פסח כהלכתו.

ה) ובנוסף לכל הנ”ל אמרתי למנהל הצרכניה דבלאו הכי אסור לספור מלאי בחוה”מ, באשר אינו דבר האבד. וכל מה דהתירו לפתוח רשתות מזון בחוה”מ הוא משום צורך המועד וכבוד יו”ט, עי’ שו”ע ונו”כ תקל”ט. אך אין היתר לעסוק בכל צרכי המסחר שבצרכניה כבשאר ימות החול. אמנם לעובד עצמו הוי דבר האבד. אך למנהלים אי”ז דבר האבד, וכאמור.

– מכתב –

אל הו”כ מורי ורבי מרן הגר”ח קניבסקי שליט”א

בהורמנא דרבנו שליט”א אציע ספיקותי שנסתפקתי בהם בעוניי.

א) החת”ס או”ח קט”ו כתב דאיסור רוצה בקיומו נאסר רק במקום רווח, אך לא כשנוגע למניעת הפסד. והתקשתי טובא מדברי הש”ס בע”ז ס”ד א’ דישראל שהיה נושה בעכו”ם מנה אסור להנכרי למכור היי”נ כדי לשלם חובו משום רוצה בקיומו, ושם הוא ממש מניעת הפסד, וצ”ע.

ב) החת”ס או”ח קכ”ח כתב דרוצה בקיומו הוא דוקא במקום שמצוה לבערו מן העולם, וכעבודה זרה וחמץ בפסח. וצ”ע דבשלמא בע”ז מצוה לבער גם ע”ז דהעכו”ם. אך לכאו’ לית עניינא לבער חמץ של נכרי. והלא בש”ס מצינו כו”כ פעמים דאיכא רוצה בקיומו גם בחמץ של נכרי, וכן בטושו”ע סי’ ת”נ, וצ”ע.

והשיב מו”ר הגר”ח קניבסקי שליט”א:

א)     חוב של גוי הוא קרוב להפסד כמ”ש בע”ז ו’ ב’ גוי לענין פרעון לעולם מיצר, והוי ריוח ממש. ב) אם יש לו רצון בזה יש ענין לבערו דכתיב “בכל גבולך” [עכ”פ מדרבנן].

 

ב’ ילדים נטלו האפיקומן- מי מהם זוכה בפרס

יג] שאלתיו בשם ידידי הרה”ג רבי אשר לוי  שליט”א, שבנו אחד גנב האפיקומן ואח”כ נרדם, ובנו השני היה זה שהחזיר את האפיקומן, ושאלו הילדים מי משניהם זכאי למתנת האפיקומן?… והשיב מרן: “ברור שמי שהחזיר לאבא הוא מקבל את הפרס. אחיו הרי רק גנב… העיקר הוא מי שמחזיר… ואבא [מרן בעל הקהילות יעקב זצ”ל] אמר שלא ראוי בכלל ‘לגנוב אפיקומן’, כי הדבר מרגיל את הילדים למושג גניבה”…

 

ברכת החמה ברוב עם או ‘זריזין מקדימין למצוות’

יד] ביום א’ של חול המועד פסח התשס”ט נכנסתי לרבנו שליט”א בבוקר. לא היתה קבלת קהל בשעה זו והכניסוני עם  ילדי שיחיו לחדרו, שם ישב ולמד מסכת ברכות. “אני מיד גומר את הדף”, חייך מרן שליט”א והמשיך ללמוד לעצמו את הדף שאחז בו. בני יקירי חיים אליעזר נ”י הסב את תשומת ליבי לכך שהגר”ח אוחז כבר בברכות דף כ”א ע”א, כאשר הוא סיים את הש”ס אך לפני יום וחצי, בסיום הש”ס בבלי וירושלמי שלו בכל שנה בערב פסח (הגר”ח הוא בכור לאביו מרן הקהילות יעקב זצ”ל), והנה כבר נמצא רבנו בהספק מופלא, בדף כ”א ע”א, במהלך כיבוש הש”ס מחדש.

 כשסיים את לימודו סיפרתי לו שבערב פסח התקיים מעמד גדול של “ברכת החמה” באלעד, והשעה התאחרה ולא בירכו את הברכה בזמנה, ודיברנו אז כמה וכמה אברכים ותלמידי חכמים האם כדאי לברך כעת את הברכה או להמתין זמן נוסף, שכולם יברכו יחד, והסתפקו האם “ברוב עם הדרת מלך” פירושו שכולם אומרים את הברכה יחד, או שעצם זה שכולם עומדים ורואים אותנו מברכים, זה עצמו נחשב ל”ברוב עם”. ואמרתי לרבנו שליט”א שהבאתי ראיה שגם זה נחשב ל”ברוב עם”, מדברי הגמרא במסכת יומא (ע’ א’), שהרואה את הכהן הגדול כשהוא קורא את פרשת יום הכיפורים, לא יכול הוא לראות ביחד גם את הפר והשעיר נשרפים, ואלו שמביטים בשריפת הפר והשעיר, אינם רואים את הכהן הגדול כשהוא קורא בתורה, והגמרא שואלת איזה מצווה יש בראייתשריפת הפר והשעיר, והגמרא משיבה: “ברוב עם הדרת מלך”, הרי שעצם זה שהיהודים עמדו לראות את הפרים נשרפים, למרות שלא השתתפו בעצםשריפתם, נחשב הדבר ל”ברוב עם”, ולכן אכן ניתן היה לנו לברך מיד את “ברכת החמה”, כאשר האנשים מסביבנו עומדים ורואים אותנו מברכים, למרות שהם עדיין לא בירכו את הברכה. ואמנם מצד שני אפשר לומר שהראיה שהבאתי אינה מספיקה, “כי “פר ושעיר הנשרפים” שייכים לכלל הציבור.

השיב מרן שליט”א: “טוב עשיתם! זה ראיה נכונה!” ומיד הוסיף: “סיפר לי המחותן שלי, רבי שכנא קולדצקי, שהשווער שלו, רבי זרח ברוורמן, שהיה זריז גדול למצוות, הזמין את המהרי”ל דיסקין לסנדקאות לברית של הבן שלו, לאחרי תפילת הותיקין, והמהרי”ל דיסקין איחר בכמה דקות ור’ זרח ברוורמן ערך מיד את הברית ו”חטף” בעצמו את התינוק והוא עצמו היה הסנדק… ואחרי כמה דקות הגיע המהרי”ל דיסקין ואמר לר’ זרח שטוב עשה, כי אשהויי מצווה לא משהינן והוא גם נשאר לסעודה”…

עזרה בבית בערבי פסחים

 

טו] בהמשך אמרתי לרבנו שליט”א שלא מצאנו שגדולי ישראל עזרו הרבה בבית בערבי פסחים, לנקות ולסדר, ושאלתי: “האם זה בגלל שהנשים של היום פחות צדקניות מהנשים של גדולי התורה של פעם, או בגלל שהאנשים נהיו היום פחות מתמידים ושקועים בלימוד?”…

הגר”ח שליט”א חייך בקורת רוח מרובה ובבדיחות הדעת, ובסופו השיב: “גם וגם… אבל האמת היא שעזרו, עזרו בבית, כשהיה צריך עזרה- הם עזרו”…  [וסיפר לי הרה”ג רבי צבי פכטר שליט”א, שהוא עצמו זוכר כיצד מרן הסטייפלר זצ”ל, אביו של הגר”ח שליט”א, ישב ליד שער ביתו ותיקן אותו בפטיש ומסמרים…].

 

‘מצות עשה של ספירת העומר’

טז] מסרתי לו את קונטרסי ‘אבוא ביתך’ ועבר על כולו והעיר לי הערות תוך כדי קריאה. באחד הקטעים הזכרתי שמרן הגרש”ז אוירבך זצ”ל (הליכות שלמה פט”ז) כתב שניתן לומר “מצות עשה” על חיוב דרבנן, ומה שאנו אומרים “כמו שכתוב בתורה”, היינו שהכוונה שחז”ל תיקנו זכר לספירת העומר בזמן המקדש, שהוא חיו מהתורה, עי”ש. דאי”ז “בל תוסיף”.

בהמשך כתבתי שמצאתי שהראב”ן (סי’ ס”ח) התקשה בפירוש דברי הגמרא בכתובות (פ”ו, א’) ש”פריעת בעל חוב מצוה”, ופירש כך: “והא דקרי לתקנתא דרבנן מצוה, משום דמצוה לשמוע דברי חכמים, כדאמרינן ביבמות כ’, א’ איסור מצוה שניות מדברי סופרים. והאי דקרו ליה מצוה, היינו מצוה לשמוע דברי חכמים”, עכ”ל. וממילא, כך כתבתי, הנה לנו מקור שגם מצוה מדרבנן נקראת “מצות עשה” של ספירת העומר.

הגר”ח קניבסקי אמר מיד: “ברור שמצוה מדרבנן היא מצוה, אבל אי אפשר לקרוא לה ‘מצות עשה'”…

עניתי לו: “זה נכון שאי אפשר להוכיח מהראב”ן יותר מזה, אבל הרמב”ם כותב שיש ‘מצות עשה מדברי סופרים’. הרמב”ם כותב  ש’קריאת המגילה בזמנה מצות עשה מדברי סופרים’, וגם על עירובין יש ברמב”ם לשון של ‘ מצות עשה אחת והיא מדברי סופרים’…

הגר”ח חייך בחדוותא דשמעתתא, אך לא הסכים: ” הרמב”ם רק מתכוין להגיד שזה מצוה שעושים, ולא איסור. אבל אין דבר כזה ‘מצות עשה מדרבנן’…

 

בדברי הבה”ג על מצות ספירת העומר

יז] נדברנו בענין דברי הבה”ג הנודעים על ספירת העומר, שהיא מצוה אחת נמשכת, והשאלה ששאלו ע”ז האיך מברכים בכל יום על מצוה מתמשכת, פנה הגר”ח ושאלני: “מה הדין באחד שבירך על מצוה והפסיק באמצע. האם חוזר ומברך?” השבתי שאינני יודע. ואמר הגר”ח: “כתוב שמי שהפסיק באמצע קריאת המגילה ואח”כ חזר והמשיכה, שהוא צריך לברך שוב”…

והבנתי מדבריו שכוונתו לתרץ בזה שאמנם להבה”ג מצות ספיה”ע היא מצוה מתמשכת, אך ניתן לברך עליה שוב ושוב בכל ערב, כפי שאפשר להברך שוב ושוב על מצוה שהופסקה, ודפח”ח.

 

ספירת העומר במדינות מעבר לקו התאריך

יח] נשאלתי ע”י ידידי הרה”ג רבי אהרן חסקל שליט”א, רב ומורה בהשגחת O.K. ונציגם בארה”ק, בענין נסיעה מא”י או מארה”ב למדינת יפן, שהיא מדינה מעבר לקו התאריך, אשר עי”כ יפסיד יום א’ מספירת העומר. ושאלתי את פי מו”ר הגר”ח קניבסקי שליט”א, והשיבני דבר שאף מעיקר הדין קשה למנוע מלטוס לארץ ולשוב ממנה, באופן שע”י חציית “קו התאריך” יפסיד יום מהספירה, מ”מ עדיף להמנע מלטוס בימים אלו משום כך, וכ”ז בשו”ת בצל החכמה ח”ה סי’ צ”ה- צ”ז. וראו עוד בהאי עניינא בספרי שלהי דקייטא ובס’ אהלך באמיתך פל”ד ובס’ תורת הדרך, ואכמ”ל[3].

 

 

הכנסת ספר תורה בימי ספירת העומר

יט] שאלתי את מרן שליט”א האם אפשר לעשות ‘הכנסת ס”ת’ בימי האבלות שבימי ספירת העומר, בליווי כלי זמר, ריקודים ומחולות, והשיב שאפשר.

 

 




[1] ולענ”ד אומרים זאת, כדי לתמצת קודם כל במשפט אחד לתינוקות שמצה אוכלים-כי יצאנו בחיפזון, ורק לאחר מכן אומרים את ההמשך, עבדים היינו וכו’.

ומצאתי שכ’ הרשב”ץ וז”ל: ונקרא הלחם לחם עוני י”א לפי שנעשה מקבא מלוגנאה לפיסחא שהוא שיעור מידת העומר שהוא עשירית האיפה והוא קרבן עני בדל[י] דלות עשירית האיפה בפ’ ויקרא (ה, יא). גם כי המצה הזאת שאנו עוקרין השלחן בה היא פרוסה מה דרכו של עני בפרוסה (פסחים קטו ב) כך היא בלתי חמץ כי כן דרכו של עני למהר לאפות ולהשביע רעבונו מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה (פסחים קטז א) על כן אנו פותחין בלשון שהוא מבין הוא לחם עני שהיו אוכלין אבותינו להזכירם איך יצאנו מגלות לגאולה על דרך הכתוב שבעת ימים תאכל מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת ממצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים טז, ג). ולכן יש מתחילין לומר בבהילו יצאנו ממצרים. וכן אנו אומרים אל התינוק זה הוא הלחם שהיו אוכלין אבותינו בארץ מצרים וזכר לאותו לחם אנו אוכלין זה.

[2] והנה דעת הירושלמי פ”ו דנזיר ה”א שיוצאים ידי חובת מצה בשעה שנהנה גרונו, וכ”ד החת”ס. ולדעת הלבוש (או”ח סי’ תע”ה) יוצא ידי חובת המצוה כשממלא את כרסו בה, ועיין אמרי בינה דיני פסח סי’ כ”ג. ולפי”ז י”ל דהכא ל”ש מצוות לאו להנות ניתנו, כיון שזוהי גופא המצוה, שיהנה ממנה, ובכה”ג מברך שפיר.

עוד י”ל בזה דהנה הר”ן הוכיח את דבריו דבמידי דאיכא גם הנאת הגוף לא אמרינן דמצוות לאו להינות ניתנו מהא דאיתא בר”ה (כ”ח א’) דהנודר הנאה מן המעיין טובל בו בימות הגשמים, אך לא בימות החמה. והמאירי בר”ה שם תירץ בזה שאף אם הנאת הגוף היתה מצטרפת להנאת קיום המצוה בשעת עשיית המצוה, הואיל ואין הגוף נהנה לאחר עשיית המצוה, מותרת הנאה זו. ומשא”כ בטבילה במעין בימות החמה, שבזה הגוף נהנה גם לאחר הטבילה, ע”י שנתקרר גופו. ועיין בשער המלך פ”א משופר בהאי עניינא. ולדברי המאירי קושיה מעיקרא ליתא, כיון שפשוט שבאכילת מצה נהנה גוף האדם גם לאחר מעשה האכילה, בכך ששבע מאכילתו, וכה”ג לכו”ע לא אמרינן דמצוות לאו להנות ניתנו. ומצאתי דברי המנ”ח מצוה ו’ אות ז’ דכתב דקי”ל דמצוות לאו להנות ניתנו,ויש מהראשונים סוברים דאפילו כי איכא הנאת הגוף עם המצוה ג”כ לאו להנות ניתנו,כר”נ נדרים ט”ו ב’.וקשה לפי”ז בנודר הנאה ממצה שכתב המג”א דאסור לאכול מצה,עי’ סי’ תפ”ה סק”ב, מ”ט יאסר הא מצות לאו להנות ניתנו.  וי”ל על פי דברי השער המלך בהלכות לולב פ”ח ה”א דהיכא שההנאה נמשכת אחרי המצוה אסור.ומקורו מעירובין ל”א א’ ע”ש.וא”כ י”ל ג”כ כאן דתיכף כשבלע קיים המצוה והנאתו נמשכת כל זמן שהוא במעים, והמצוה אינו אלא רק בשעת הבליעה לבד והנאתו כל זמן שמונח בבני מעים והוי שפיר הנאה ולא שייך מצוות לל”נ, עכ”ד ועיין בס’ כללי המצוות להגרצ”י רבינוביץ’ תאומים אב”ד ראגאלי עמוד קכ”ד. ושמחתי מאד. והנה התוספות בקידושין ל”ח הקשו אמאי לא ידחה הל”ת דחדש מפני עשה דאכילת חמץ. וראיתי מקשים דאמאי הקשו התוס’ מצד עשה דוחה ל”ת, תיפו”ל דיהיה שרי לאכול מצת חדש מפני דמצוות לאו להנות ניתנו. ויעויין בשו”ת שערי חיים, לידידי הרה”ג רבי חיים רוטר שליט”א, שהזכיר שאלה זו ודן בה בטוב טעם. ולדברינו יומתק שפיר דכה”ג ליתא להאי דינא דמצוות לאו להנות ניתנו, וכמשנ”ת. שוב שמחתי באומרים לי שבהגדה של פסח “מנחת אשר” (להגר”א וויס, עמוד שי”ח) הביא שאלתנו הראשונה בשם הגר”י הוטנר זצ”ל וכתב לתרץ ע”ז בזה”ל: דמ”מ יש באכילתו הנאה מוחשית במציאות וא”א להתעלם מהמציאות. וכל האוכל ונהנה חייב לברך על אכילת הגוף, אלא דלגבי איסורי הנאה אמרו דקיום מצוה לא חשוב הנאה, ואי”ז ענין כלל לברכות הנהנין, עכ”ד. ודודי הגרא”ש מאיר העיר ע”ז מדברי הקיצוש”ע שכתב שאין מברכים “שהחיינו” על הוצאת ספרים חדשים, כיון שמצוות לאו להנות ניתנו. וכן ראיתי בספר הליכות שלמה (ח”א אות ט”ו) שהגרש”ז אוירבך זצ”ל דן לגבי ברכת שהחיינו על רכישת תפילין ונקיט דאף דמצוות לאו להנות ניתנו, היינו דוקא בקונה במעותיו, אך לא במתנה וכו’. וחזינן דס”ל דמלל”נ שייך גם במצות ודינים שאינם קשורים לאיסורי הנאה.

[3]  קוים כלליים לנושא: א] כדור הארץ הוא עגול ומשום כך זמני היום והלילה אינם שוים בו בכל מקום. כאשר במקומות מסוימים יש אור יום, שורר במקום אחר חושך. כדי שנבין את הנושא לאשורו, נשתמש במספרים המקובלים על חכמי התורה והמדע כאחד.

כשנאמר שבהקף כדור הארץ ישנם 360 מעלות והיום מחולק ל 24- שעות, נמצא שבכל 15 מעלות ממיקום כדור הארץ ישנו הבדל של שעה, (36=24X15). במרחק של 60 מעלות ישנו הבדל של 4 שעות ובמרחק של 90 מעלות ההבדל עומד על 6 שעות, וכן על אותו הדרך.

נמצא שכאשר בירושלים כעת 12 בצהרים, הרי שבמקומות הנמצאים בקו האורך המרוחק ממנה כדי 90 מעלות (שהם רבע מכדור הארץ) לצד מזרח, כעת השעה היא 6 בערב. ולהיפך, במקומות הרחוקים מירושלים לצד השני, לצד מערב, השעה היא כעת 6 בבוקר, ובמקומות הנמצאים רחוק מירושלים 180 מעלות, השעה היא עכשיו חצות הלילה.

ב] כאשר בירושלים כעת חצות בצהרי יום שלישי, הרי שבמדינות הרחוקות 90 מעלות מירושלים כעת 6 בערב של לקראת ליל רביעי, ובמדינות הרחוקות 180 מעלות כעת חצות ליל רביעי. לפי זה יצא שבמדינות הרחוקות מירושלים 270 מעלות הזמן הוא כעת 6 בבוקר של יום רביעי ובישוב הרחוק מירושלים מרחק של שעה, למשל, (שהם 340 מעלות מירושלים, אם נחשבו מירושלים ומזרחה) תהיה השעה 11 בבוקר של יום רביעי, בעוד שבמרחק של שעה משם, בירושלים, השעה היא כעת 12 בבוקר של יום קודם, יום שלישי… דבר זה הוא מגוחך  לכאורה, אך הוא מחויב המציאות, כמובן.

ג] הנקודה הבאה בנושא זה הוא הצורך לקבוע קו מדומה מסוים, בו נחליט שהוא נקודת ההתחלה וממנו נמשיך הלאה, עד שנגיע אל סופו ומשם נתחיל חשבון חדש. שהרי פשוט שאי אפשר שכל אחד יחליט לעצמו שכעת במקום דירתו באלעד “מתחיל הזמן”, השעה היא 6 בבוקר של יום ראשון, ובמקומות הרחוקים ממנו 15 מעלות השעה היא 7 בבוקר… משום כך קבעו חכמי האומות את הקו שלהם, הנקרא “קו גרינויץ'” והוא קו המשוה (התאריך) הבינלאומי.

ד] מכיון שהסכמת האומות על קביעת קו שכזה לא באה ממחשבה יתירה כי אם מקביעה שרירותית (שאגב מיקומו נקבע מטעמי נוחות, כגון היותו עובד במקומות שאינם מיושבים, ולפיכך ישנם פחות השלכות אם בצד זה של הקו היום הוא יום א’ ובעוד מטר, בצד בשני של הקו, היום הוא יום ב’). משום כך עלינו לדעת היכן עובר באמת הקו הזה ומהיכן מתחיל ע”פ תורה יום ושעה. לפיו נקבע שהעומד בעיר א’ נמצא כעת ביום שבת והעומד בעיר הסמוכה, שהיא מעבר לקו התאריך התורתי, נמצא ביום שישי או ביום ראשון. ועוד כהנה וכהנה השלכות הלכתיות.

ה] הכוזרי (מאמר ב, כ) ובעל המאור (ר”ה כ,ב) כתבו שקו התאריך, בו מתחיל חישוב הימים והשעות מתחיל בקצה המזרח, 90 מעלות מירושלים. ישנם ראשונים (ר”א ב”ר חייא הנשיא בספר העיבור ור’ יצחק הישראלי בספר יסוד עולם) שתלו את הדבר במקום בו לדעת התחילו סיבוב המאורות ברקיע (“תליית המאורות”), שהוא 114 מעלות מזרחה בירושלים. ישנם רבים מגדולי ישראל שדנו בנושא מאז גילה קולומבוס את אמריקה והיו שהקיפו את העולם כולו. דעה חשובה ומקובלת עד היום היא דעת רבי משה חיים רימוני (ספר אילם, אמשטרדם שפ”ח) שכל אחד שובת בשבת ובמועדים כפי הנהוג במקומות אליו הגיע וכפי שהסכימו בוני הישוב באותו מקום. שיטה חשובה היא השיטה שהקו נקבע 180 מעלות מירושלים, אליה הסכימו רבים וטובים. וישנם דעות רבות נוספות.

ה] החזו”א (קונטרס י”ח שעות), שנשאל ע”י תלמידי ישיבת מיר בגלות שנחאי באיזה יום יצומו יום הכיפורים, סבר כהראשונים ש”קו התאריך” הוא 90 מעלות מזרחה לירושלים. אך הוסיף שאין הדבר תלוי ביבשה במרחק זה, אלא בקצה היבשה שממזרח לתשעים המעלות. משום “פטנט” זה של החזו”א אין חשש ששני בני אדם יעמדו זה ולכל אחד מהם יחשב יום אחר, מפני שהקו עובר בין היבשה לים ולא בתוך היבשה. רבים חלקו על החזו”א ופירוט נפלא לכל הנושא מצוי באנצקלופדיה תלמודית (כרך כ”ב ערך יום), עי”ש והבן.

ו] כאשר נטוס למזרח העולם ביום ט”ז בניסן, נגיע לשם בט”ו ניסן. וכן להיפך, כשנטוס למערב העולם ביום ט”ז ניסן, נגיע לשם באותו היום, אך התאריך שם הוא י”ז בניסן, וכאשר ישוב הוא כעבור מספר ימים, למשל, אל צד מזרח, יגיע אל יום קודם… נמצא שלעיתים הפסיד יום של ספירת העומר. כגון אם נסע למדינה א’ וספר שם כ”ט בעומר, ולמחרת הגיע למדינה בה סופרים כ”ח בעומר. אחר שעליו לספור כמנהג המקום בו נמצא ולא מהיכן שהגיע, יפסיד יום מהספירה. דבר זה הוא מעט בגדר “מכניס עצמו לאונס”, אם כי קשה לומר שעבר על הלכה כל שהיא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים