מצוות לאו להנות ניתנו במצה

הרב שמואל ברוך גנוט
י' ניסן ה'תשע"ב

מח”ס משנת תפילין, שלהי דקייטא, ויאמר שמואל

אלעד

 

מצוות לאו להנות ניתנו במצה

 

התקשתי מדוע מברכים ברכת “המוציא” על אכילת כזית ראשון של מצה, בה יוצא ידי חובת מצות עשה של אכילת  מצה, והרי קי”ל שמצוות לאו ליהנות ניתנו. ובשלמא לדעת הר”ן בנדרים ט”ו ב’ דאי מתהניא אפא בהדי דמקיים את המצוה, מקרי הנאה. אך לדעת הרשב”א והנמוקי יוסף שם, וכביאור האחרונים בדבריו, אזי גם כשנהנה גופו בקיום המצוה (כמו בטובל בימות החמה), נאמר דמצוות לאו להנות ניתנו. וא”כ קשה מדוע לא נאמר שמצוות לאו להנות ניתנו למרות שבגופו נהנה מהמצוה ולא נברך על אכילת המצה.

והנה דעת הירושלמי פ”ו דנזיר ה”א שיוצאים ידי חובת מצה בשעה שנהנה גרונו, וכ”ד החת”ס. ולדעת הלבוש (או”ח סי’ תע”ה) יוצא ידי חובת המצוה כשממלא את כרסו בה, ועיין אמרי בינה דיני פסח סי’ כ”ג. ולפי”ז י”ל דהכא ל”ש מצוות לאו להנות ניתנו, כיון שזוהי גופא המצוה, שיהנה ממנה, ובכה”ג מברך שפיר.

עוד י”ל בזה דהנה הר”ן הוכיח את דבריו דבמידי דאיכא גם הנאת הגוף לא אמרינן דמצוות לאו להינות ניתנו מהא דאיתא בר”ה (כ”ח א’) דהנודר הנאה מן המעיין טובל בו בימות הגשמים, אך לא בימות החמה. והמאירי בר”ה שם תירץ בזה שאף אם הנאת הגוף היתה מצטרפת להנאת קיום המצוה בשעת עשיית המצוה, הואיל ואין הגוף נהנה לאחר עשיית המצוה, מותרת הנאה זו. ומשא”כ בטבילה במעין בימות החמה, שבזה הגוף נהנה גם לאחר הטבילה, ע”י שנתקרר גופו. ועיין בשער המלך פ”א משופר בהאי עניינא. ולדברי המאירי קושיה מעיקרא ליתא, כיון שפשוט שבאכילת מצה נהנה גוף האדם גם לאחר מעשה האכילה, בכך ששבע מאכילתו, וכה”ג לכו”ע לא אמרינן דמצוות לאו להנות ניתנו.                   ועם חתימת הספר מצאתי דברי המנ”ח מצוה ו’ אות ז’ דכתב דקי”ל דמצוות לאו להנות ניתנו,ויש מהראשונים סוברים דאפילו כי איכא הנאת הגוף עם המצוה ג”כ לאו להנות ניתנו,כר”נ נדרים ט”ו ב’.וקשה לפי”ז בנודר הנאה ממצה שכתב המג”א דאסור לאכול מצה,עי’ סי’ תפ”ה סק”ב, מ”ט יאסר הא מצות לאו להנות ניתנו.  וי”ל על פי דברי השער המלך בהלכות לולב פ”ח ה”א דהיכא שההנאה נמשכת אחרי המצוה אסור.ומקורו מעירובין ל”א א’ ע”ש.וא”כ י”ל ג”כ כאן דתיכף כשבלע קיים המצוה והנאתו נמשכת כל זמן שהוא במעים, והמצוה אינו אלא רק בשעת הבליעה לבד והנאתו כל זמן שמונח בבני מעים והוי שפיר הנאה ולא שייך מצוות לל”נ, עכ”ד ועיין בס’ כללי המצוות להגרצ”י רבינוביץ’ תאומים אב”ד ראגאלי עמוד קכ”ד. ושמחתי מאד.

והנה התוספות בקידושין ל”ח הקשו אמאי לא ידחה הל”ת דחדש מפני עשה דאכילת חמץ. וראיתי מקשים דאמאי הקשו התוס’ מצד עשה דוחה ל”ת, תיפו”ל דיהיה שרי לאכול מצת חדש מפני דמצוות לאו להנות ניתנו. ויעויין בשו”ת שערי חיים לידידי הר”ח רוטר שהזכיר שאלה זו ודן בה בטוב טעם. ולדברינו יומתק שפיר דכה”ג ליתא להאי דינא דמצוות לאו להנות ניתנו, וכמשנ”ת.

שוב שמחתי באומרים לי שבהגדה של פסח “מנחת אשר” (להגר”א וויס, עמוד שי”ח) הביא שאלתנו הראשונה בשם הגר”י הוטנר זצ”ל וכתב לתרץ ע”ז בזה”ל: דמ”מ יש באכילתו הנאה מוחשית במציאות וא”א להתעלם מהמציאות. וכל האוכל ונהנה חייב לברך על אכילת הגוף, אלא דלגבי איסורי הנאה אמרו דקיום מצוה לא חשוב הנאה, ואי”ז ענין כלל לברכות הנהנין, עכ”ד. ודודי הגרא”ש מאיר העיר ע”ז מדברי הקיצוש”ע שכתב שאין מברכים “שהחיינו” על הוצאת ספרים חדשים, כיון שמצוות לאו להנות ניתנו. וכן ראיתי בספר הליכות שלמה (ח”א אות ט”ו) שהגרש”ז אוירבך זצ”ל דן לגבי ברכת שהחיינו על רכישת תפילין ונקיט דאף דמצוות לאו להנות ניתנו, היינו דוקא בקונה במעותיו, אך לא במתנה וכו’. וחזינן דס”ל דמלל”נ שייך גם במצות ודינים שאינם קשורים לאיסורי הנאה.

ומו”ר הגר”ח קניבסקי שליט”א כתב לי על נידון שאלתנו כך: הנאת מצוה אין נקראת הנאת הגוף אלא הנאה המחייבת. אבל מ”מ הנאה היא ומברכין.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים