בדיקת חמץ מפירורים ודין בדיקת ספרים

י' ניסן ה'תשע"ב

מאמרים לפסח בנושא בדיקת חמץ

(דין בדיקת הספרים)[1]

מצוות בדיקת חמץ היא אחת המצוות שיש בהם את סגולת הטרחה של מצווה. אולם פעמים מחמת שלא יודעים מהו גדר האיסור ומהו שיעור החמץ שיש לבדוק, מעמיסים טרחה רבה על עיקר הדין. ואף שישראל קדושים הם ונזהרים אפילו מחמץ משהו, מ”מ צריך לדעת מהו עיקר הדין ומה חומרא.

אחת השאלות היא איך מתייחסים לבדיקת הספרים. יש המנערים כל ספר פעם אחת. אולם מלבד שדבר זה הוא טרחה גדולה ועצומה, אין בכך משום בדיקת חמץ שהרי בדרך כלל אם ישנם פירורים בספרים הם דבוקים היטב ולא נופלים בניעור אחד, וא”כ אם באנו לבדוק את הספרים יש לבודקם היטב דף דף. אולם יש לדון האם יש חיוב בדבר או לא. להלן ננסה לבאר את שרשי הלכה זו:

 

חיוב ביטול ובדיקת חמץ

באיסור חמץ בפסח התחדש איסור מיוחד שמלבד איסורי האכילה וההנאה ממנו, הוא גם נאסר מהתורה בבל יראה ובל ימצא. מהתורה אינו עובר עליו, אם ביטל את החמץ בערב פסח או שבדקו ואינו נמצא בביתו. אולם חז”ל גזרו שיש חיוב גם לבטל את החמץ וגם לבדוק אחריו. שני טעמים כתב הר”ן לבדיקה (הובא במשנ”ב סי’ תל”א סק”ב): [א] כיון שהביטול תלוי במחשבתן של בני אדם ובדעותיהם, חששו אולי ירע בעיני האדם להפקיר חמץ ששווה כמה אלפים, ואף שבפיו יאמר שיהיה בטל והפקר חשוב כעפרא, מ”מ ליבו לא כן יחשוב, ולא יבטלנו בלב שלם, ונמצא שעובר בבל יראה, שהרי לא הוציאו מרשותו. [ב] מתוך שרגילים בחמץ בכל השנה, אם יהיה בביתו ורשותו, שמא ישכח ויבוא לאוכלו. לכן תיקנו בדיקה. אולם הזקיקו גם ביטול לחמץ, שמא לא יבדוק יפה וימצא חמץ בפסח ויעבור עליו.

פסק השו”ע (סי’ תל”ג סעיף ג’) “בודק כל המקומות שיש לחוש שמא הכניסו בהם חמץ”. וביאר המשנ”ב (ס”ק י”ג) שאפילו מקומות שאין רגיל להשתמש בהם חמץ כל השנה, אלא רק שיש לחוש שמא נכנס לשם עם חמץ באקראי ג”כ צריך בדיקה.

אנשים רבים נוהגים לפעמים להשתמש בספריהם גם בשעה שמחזיקים בידם דבר מאכל או בסמיכות לשלחן האוכל, כגון כשמתעוררת שאלה בזמן הסעודה ופונים לעיין בספר. לפיכך עלולים להימצא פירורים קטנים בתוך הספרים. נמצא לפ”ז שמחד גיסא ספרים, לכאורה, כלולים בהגדרת מקום שיש לחוש שימצא בו חמץ. אולם לאידך גיסא בתוך הספר לא יכולים להימצא אלא רק פירורים קטנים. א”כ עלינו לברר מה דינם של אותם פירורים לגבי בדיקת חמץ, וממילא תתברר שאלת חיוב הבדיקה בספרים.

 

מחלוקת הראשונים לגבי חמץ פחות מכזית

בפסחים דף מ”ה ע”ב נאמר: “אמר רב נחמן אמר שמואל שני חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהן רואין כל שאילו ינטל החוט וניטלין עמו חייב לבער ואם לאו אינו חייב לבער. אמר עולא לא אמרן אלא בעריבה אבל בבית חייב לבער. מאי טעמא דזימנין דכניש להו ונפלי גבי הדדי. אמר עולא בעו במערבא בית ועליה מהו. בית ואכסדרא מהו. שני בתים זה לפנים מזה מהו, תיקו”.

פסק הרמב”ם (פ”ב מחמץ ומצה הט”ז): “היה חצי זית בבית וחצי זית בעליה…חצי זית בבית זה וחצי זית בבית שלפנים ממנו, הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקין בכתלים או בקורות או בקרקעות אינו חייב לבער אלא מבטל בליבו ודיו” עכ”ל. ונחלקו הראשונים בסברת הרמב”ם, מה הסיבה שאינו חייב לבער: לדעת הרא”ש (פסחים פ”ג סוף ס”ב) כל חמץ פחות מכזית אינו חייב לבערו לפ”ז מה שכתב הרמב”ם שהחמץ דבוק בכתלים וכו’ לאו דוקא הוא, אלא דאורחא דמילתא נקט.

אולם הכסף משנה הביא את דברי המגיד משנה והרמ”ך שחלקו על הרא”ש וביארו שחלה חובת ביעור גם על חמץ פחות מכזית. לפיכך ביארו שהרמב”ם שכתב שאין צורך לבער נקט דוקא באופן שהחמץ דבוק בכתלים והרי הוא בטל לבית, כמו שמצינו לעניין חמץ הדבוק בסדקי העריבה שמטרתו לסתום את הנקב שאינו חייב לבער.

 

הטעם שאין בזה איסור של חצי שיעור

לכאורה יש להבין מה טעמו של הרא”ש, הלא קי”ל דחצי שיעור אסור מן התורה וא”כ היה מקום לחייב ביעור גם על חמץ פחות מכזית?

שלושה ביאורים מצאנו לכך בדברי האחרונים (הובאו בשערי תשובה סי’ תמ”ב ס”ק י”ב):

א. בשו”ת חכם צבי (סי’ פ”ו) ביאר דדוקא לעניין איסורי אכילה נאמר דין זה של חצי שיעור אסור מן התורה, כפי שלומדת זאת הגמ’ ביומא (דף ע”ד.) מהפסוק “כל חלב…לא תאכלו”[2] ולא לעניין איסורים אחרים, לפיכך לא נאמר איסור חצי שיעור לעניין בל יראה ובל ימצא.

ב. עוד ביאר החכם צבי, ששונה איסור בל יראה משאר איסורי התורה, דבשאר איסורים הא דחצי שיעור אסור היינו משום שעושה מעשה שמחשיב את אותו חצי שיעור, כגון מעשה אכילה, אבל בחמץ פחות מכשיעור אינו מעשה שמחשיבו אלא עצם זה שמניחו בבית הוא האיסור, וכיון שאינו עושה דבר שמראה בו שמחשיבו לא אמרינן ביה חזי לאיצטרופי.

ג. השאגת אריה (סוף סימן פ”א) ביאר דבאיסור אכילה אם אוכל כזית בכדי אכילת פרס מצטרף וחייב עליו, נמצא שמה שאכל תחילה באיסור אכל למפרע, שהרי החצי שיעור שהוסיף לאכול מצטרף ומשלים לשיעור אכילה, אבל לעניין בל יראה אפילו אם ישלים אחר זמן לכזית, לא יעבור אלא מכאן ולהבא, וכל זמן ששהה אצלו פחות מכזית ליכא איסורא, וגם אח”כ כשהשלים את השיעור לא חל האיסור למפרע אלא רק מכאן ולהבא מהרגע שיש ברשותו שיעור כזית[3]. וכיון דאי אפשר שיבוא לאיסור ב”י למפרע בשהיית חצי שיעור זה, לא שייך טעמא דחזי לאצטרופי.

טעם המחייבים ביעור לחמץ פחות מכזית

מעתה יש להבין מה טעם האוסרים[4], ותחילה יש להקדים ולתמוה מדברי הגמ’ בפסחים (דף ו’ ע”ב) השואלת לצורך מה תיקנו חז”ל שיבטל את החמץ מלבד הבדיקה, אי משום פירורים הא לא חשיבי וממילא בטלי. מבואר מדברי הגמ’ שפירורים לא צריכים ביטול, ולכאורה יש לתמוה מגמ’ זו על דברי המחייבים ביעור גם לחמץ פחות מכזית, ואכן הגר”א (בביאור השו”ע לסי’ תמ”ב סעיף י”א) כתב שלפי דעת הפוטרים חמץ פחות מכשיעור מביעור, גמ’ זו ניחא.

תמיהה זו יש להוסיף ולתמוה על דברי הריא”ז המובא בשלטי גיבורים (פסחים דף י”ד ע”א מדפי הרי”ף) שכתב בשם זקנו (בעל התוס’ רי”ד) שרק פירורי בצק בבית יש חיוב לבער מחשש שיצטרפו יחד אבל פירורין של פת אינם נחשבים לכלום ואינם מצטרפים ואין חובת ביעור. והריא”ז עצמו חלק עליו וכתב שגם על פירורים של פת הנראים לעין חלה חובת בדיקה וביעור. ולכאורה יש לתמוה עליו מדברי הגמ’ הנ”ל האומרת שפירורים לא חשיבי וממילא בטלי ולא צריכים ביטול כלל. ובאמת מכח קושיה זו פסק הפרי חדש (סי’ תמ”ד סעיף ד’) כדברי התוס’ ריד שפירורים לא צריכים בדיקה כלל, וכך הביא גם מתרומת הדשן (פסקים סי’ קס”ד) . אולם דברי הריא”ז צריכים ביאור.

א. אלא, נראה שאת הביאור לכך יש למצוא בדברי החיי אדם (כלל קי”ט סעיף ו’) שפסק כך: “והצריכו חכמים לבדוק בחורין ובסדקין, דאף על גב דבחורין ובסדקים אין לחוש אלא לחמץ כלשהו, כגון פירורין, ופירורין ממילא בטלי ואינו עובר בשום אופן, מכל מקום מחששא דשמא יבוא לאוכלו, צריך לבער אפילו כלשהו” וציין בסוגריים לריא”ז הנ”ל. מבואר מדבריו שאף שאינו עובר מחמת הפירורין על ב”י וב”י, ולכן אין חיוב ביטול, מ”מ עדיין חלה חובת ביעור מחמת החשש שמא יבוא לאוכלו. מעתה, מיושבת הקושיה מדברי הגמ’, דאף שמבואר שם שאין צריך לבטל את הפירורים שמשום שאינם חשובים, מ”מ יש חיוב לבדקם ולבערם מחשש שמא יבוא לאכלם, וכך גם הבין החזו”א (סי’ קט”ז ס”ק י”ג ד”ה והגר”א) בביאור הגמ’.

עפ”ז י”ל שזו גם סברת המחייבים ביעור לחמץ בפחות מכזית.

ב. מלבד הטעם הנ”ל יש לציין לדברי הרא”ש (פסחים פ”ג ס”ב) שכתב שאף דברים שלא חייבים לבערם מעיקר הדין מ”מ “ישראל קדושים הם וגוררין ומבערין כל חמץ הנמצא אפילו כל שהוא ואפילו אם נדבק בכותלי הבית”. וע”ע בשעה”צ (סי’ תמ”ב ס”ק נ”ב) שהביא דברים אלו: “דישראל קדושים הם ונהגו להחמיר אפילו במשהו”.

נמצינו למדים שני טעמים לחיוב ביעור גם לפירורים פחותים מכזית: [א] מחשש שמא יבוא לאוכלו. [ב] משום קדושת ישראל שנהגו לבער גם פירורים קטנים.

פירורים מטונפים קצת

המגן אברהם (סי’ תמ”ב סק”י) הביא את שתי השיטות הנ”ל אם חמץ פחות מכשיעור חייב בביעור, וסיים: “וכתב הגהות מיימוניות בשם הרא”מ דדוקא כשראוי לאכילה קצת, אבל מטונף קצת ופחות מכזית אין צריך לבער” עכ”ל. וכן הביא המשנ”ב (סי’ תמ”ב ס”ק ל”ג): “ודוקא כשיש בין הכל כזית דאז הכלי מצרפו, אבל כשלא נשאר בין הכל כזית אין צריך לבערו…אכן יש מחלוקת בין הפוסקים בזה, דדעת הרבה פוסקים דאפילו פחות מכזית צריך ביעור, ודוקא כשראוי לאכילה קצת, אבל אם היה מטונף קצת ופחות מכזית אין צריך לבער לכולי עלמא” עכ”ל.

הסברה בדבר פשוטה, דאם הוי פחות מכזית ומטונף קצת אין חשש כלל שיבוא לאוכלו ולכן לכולי עלמא לא חייב לבער.

ועיין עוד בדברי המשנ”ב (סי’ תמ”ד ס”ק ט”ו) שכתב לגבי ערב פסח שחל בשבת שאחר הסעודה ינער את המפה “ואותן פירורין דקים וקינוח הקערות אין צריך להוציא מרשותו, דנדרסין ברגליים ומתבערין מאליהן, מ”מ טוב שיכבד הבית אח”כ…” מבואר שגם הוא למד שאותם פירורים לא צריכים להוציא מרשותו כיון שממילא מתבערים, ונראה שמשום כך לא חשש גם שמא יבואו לאוכלו.

 

בדיקת הספרים

לפי כל האמור, היה נראה שבספרים גם אם קיים חשש למציאות פירורים קטנים, מ”מ הרי הם בבחינת מטונפים קצת שאין חשש שיבוא לאוכלם ואין צורך לבודקם. וכך באמת הובא בספר “הליכות שלמה” (פ”ה סעיף ו’) בשם הגרש”ז אויערבך זצ”ל: “הספרים אינם חייבים בדיקה, אף אם לא נזהר בעת השימוש בהם כל ימות השנה שלא יפול לתוכם חמץ”. (ובהערה שם נוסף שהגרשז”א זצ”ל היה נזהר שלא להביא ספרים לשלחן במשך כל השנה, בין מחשש תולעים בספרים ובין מחשש חמץ).

וכך כתב גם בקונטרס ‘הליכות והנהגות’ הגרי”ש אלישיב שליט”א (עמוד ג’): “מעיקר הדין אין צריך לבדוק את הספרים, מכיון שלא מצוי שיהיה בהם פירורים הראויים לאכילה, ופירורים הקטנים הרי הם בטלים מאליהם. ואפילו אם יהיו פירורים הראויים לאכילה, אין חשש שמא יבוא לאכלם כיון שהם מטונפים קצת”.

אולם הוסיף שם “שספר שלא ניקוהו דף דף, אסור להניחו על השלחן בפסח, שמא יפול פירור חמץ לתוך האוכל, והרי חמץ בפסח אפילו באלף לא בטיל ואוסר את כל התבשיל”  וכן אין להשתמש בברכונים וזמירות לשבת המלאים פירורי חמץ, אלא יצניעם לפסח.

ואף המקפידים כל השנה להעביר את הפירורים שנופלים בין דפי הספרים בעת אכילתם, מ”מ מן הזהירות שלא להניח הספר על המפה שאוכל עליה בפסח, דשמא עדיין יש שם איזה פירור שיפול על  המפה ויאכלו שלא במתכוון, אלא ישים כיסוי אחר על השלחן” עכ”ל.

אולם, החזו”א (סי’ קט”ז סקי”ח) כתב על דברי הגמ’ (דף ו’ ע”ב) שפירורין לא חשיבי ובטלי, כך: “נראה דלענין חיוב מחיצה שתקנו חכמים כדאמר לעיל ו’ ע”א, אין חילוק בין פירורין לגלוסקא יפה, והלכך חייבין לבדוק את הספרים משום חשש פירורין אף שאין בהם כזית” עכ”ל. וכוונתו שבדף ו’ ע”א מבואר שגם חמץ של גוי הנמצא ברשותו (אך לא באחריותו) שאינו עובר עליו משום ב”י וב”י, מ”מ צריך להעמיד מחיצה כנגדו להיכר מחשש שמא יבוא לאוכלו. עפ”ז כתב שגם בפירורים יש חשש שמא יבוא לאוכלם לכן צריך לבדוק אותם.

נראה שהדעת החזו”א היתה שפירורים אלו לא נחשבים מטונפים קצת ועדיין יש לחוש שמא יבוא לאכלם. ולפי דבריו יש לבדוק את הספרים שרוצה להשתמש בהם דף דף וגם במקום חיבור הדפים. ואת שאר הספרים שלא רוצה להשתמש יכסה. או יעמיד מחיצה עשרה טפחים להיכר שלא להשתמש בהם[5]. וכך מבואר בספר ‘אורחות רבנו’ (ח”ב) שכך נהג החזו”א לנקות כנ”ל כל ספר שהיה צריך לצורך הפסח, ואת שאר הספרים היה מכסה היטב.

עוד יש להעיר שמברי הגר”א בסי’ תמ”ב (סעיף י”א) מבואר שלמד בגמ’ דפירורים לא חשיבי ובטלי, שגם לא חייבים בבדיקה וביעור, שכן כתב שמגמ’ זו מוכח כדעות שחמץ פחות מכזית לא צריך ביעור. וא”כ דעתו כדעת הפר”ח. והנה בספר ‘מעשה רב’ (אות קע”ח) כתב שיש חיוב לבדוק אפילו בספרים שמשתמש בהם בשעת הסעודה. אולם, בספר ‘מעשה רב השלם’ הביא מכת”י שנמצא אצל ר’ יוסף צבי הלוי זצ”ל שהגירסה היא שהספרים לא צריכים בדיקה.

לסיכום:

א.     לעניין חמץ פחות מכזית נחלקו הראשונים אם חייב לבערו.

ב.     כשיש בבית חתיכות עיסה פחותות מכזית, יש חשש שכשיכבד את הבית הן יצטרפו יחד ולכן חייב לבערם. (שו”ע סי’ תמ”ב סעיף ח’).

ג.      כשאין חשש שיצטרפו פירורי העיסה יחד כגון חצי זית בבית וחצי זית בעליה וכדו’, אם הפירורים דבוקים בכותל וכדו’ אין צריך לבערם. אמנם לפי הראשונים שפחות מכזית לא צריך ביעור גם אם אינם דבוקים בכותל לא צריך לבער. (שם ומשנ”ב ס”ק ל”ז).

ד.     פירורי פת, לא צריכים ביטול כיון שהם בטלים מעצמם (גמ’ פסחים דף ו’ ע”ב). אולם לגבי בדיקה וביעור נחלקו הראשונים והאחרונים: לדעת התוס’ ריד, תרומת הדשן והפרי חדש לא צריך לבערם כלל. אמנם ישראל קדושים הם ויש שנהגו גם אותם לבער. אולם לדעת הריא”ז, חיי אדם, חזו”א יש חיוב מדינא לבערם מהחשש שמא יבוא לאוכלם.

ה.    אם הפירורים מטונפים קצת, לכו”ע אין חיוב לבדוק אחריהם ולבערם כי אין חשש שמא יבוא לאכלם.

ו.      לגבי בדיקת הספרים. לדעת הגרשז”א זצ”ל והגריש”א שליט”א אין חיוב לבדקם. ואילו לדעת החזו”א יש חיוב לבדוק את הספרים שמתכונן להשתמש בהם בפסח, ואת שאר הספרים יש לכסות במחיצה. גם לדעת החזו”א שיש לבדוק את הספרים, מ”מ אין חיוב לבודקם דוקא בליל י”ד שכן כל החשש הוא רק שמא יבוא לאכלם. (אורחות רבנו ח”ב).

ז.      מכל מקום אין להביא ספרים לשלחן האוכל בפסח מחשש שמא יפלו פירורים לתוך האוכל ויאסרו אותו במשהו.  

 




[1] בכתיבת שיעור זה הסתייעתי בעיקר בספר החשוב “שבות יצחק” על ענייני פסח.

[2] ר’ יוחנן שם בגמ’ למד דין זה שחצי שיעור אסור מהתורה מסברא שאותו חצי שיעור חזי לאיצטרופי, ועיי”ש בתוס’ (ד”ה כיון) שביארו מדוע נזקק ר’ יוחנן גם לפסוק וגם לסברא.

[3] נראה לבאר קצת את דבריו, שבאיסור אכילה, מעשה אכילת הדבר הוא המתועב ולכן אם בסופו של דבר אכל כזית הוא מתחייב, משא”כ באיסור בל יראה וב”י האיסור הוא רק של יהיה קיים ברשותו כזית חמץ, וא”כ כל שלא היה ברשותו לא עבר עליו, ורק אח”כ אם הצטרף לו עוד חצי זית, הרי הוא עובר מכא”ן ולהבא.

[4] אמנם, לפי דברי השערי תשובה והחכם צבי שקישרו דין זה לדין חצי שיעור, נראה שהבינו שטעם המחייבים הוא משום איסור תורה של חצי שיעור וכן מבואר בחזו”א (סי’ קט”ז ס”ק י”ג ד”ה שו”ע). אולם ממה שכתבו המג”א והמשנ”ב שבמטונף קצת לכולי עלמא אין חיוב לבער משמע שהאיסור הוא דרבנן מצד שמא יבוא לאוכלו, ובמטונף אין חשש שיבוא לאוכלו, כדלהלן. וכך מבואר להדיא בשו”ע הרב (סכ”ח ובקו”א ס”ק ט”ז בהגה הראשונה).

[5]  בספר “שערי ימי הפסח” (עמוד מ”ד) כתב שאף לדעת החזו”א אין צורך למכור את הספרים משום החשש הנ”ל, אלא רק לא להשתמש בספרים אלו בפסח, ולעשות סימן היכר לזה, עכ”ד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים