ביאור השיעור של ‘עד שתחטפנו שינה’

הרב שמואל ברוך גנוט
כ"ג אדר ה'תשע"ב

כל הזכויות שמורות

להערות והארות: שמואל ברוך גנוט התאנה 12 אלעד

039170244

כתב השו”ע (תפא,ב): “חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו שינה”.

ויש לעיין האם ‘עד שתחטפנו שינה’ הוא שיעור וגדר בהמצוה, או שהוא כעין פטור של אונס, שכאשר חטפתו שינה אינו מחויב להתאמץ ולעמול בנפשו כדי שלא יירדם. וההשלכה ההלכתית שבין ב’ הצדדים היא לכאורה האם כשהאדם נרדם בליל הסדר ושוב התעורר עירני באמצע הלילה, האם עליו לשוב ולספר ביצי”מ. שאם כשנרדם אזי הסתיים חיובו לספר, כיון שמספרים את הסיפור עד שנרדמים, אזי שוב אינו צריך לשוב ולספר. אך אם הוא סוג של אונס, א”כ כשהוא שוב עירני, עליו לשוב ולספר ביצי”מ. ואכן מצינו שהחק יעקב (תפא,א), הפרמ”ג (שם א”א א’), המקו”ח (שם א) ושו”ע הגר”ז (שם א) כתבו שאם חטפתו שינה ושוב התעורר קודם עלוה”ש, שפקע ממנו חיוב הסיפור ומותר לו כבר לאכול ולשתות (היינו להשיטות שטעם איסור אכילה אחר אפיקומן הוא בכדי שהאכילה לא תקשה עליו לספר ביצי”מ). ואולם ראיתי מציינים שבשו”ת התעוררות תשובה (סי’ רעא) האריך להוכיח שגם לאחר שהתעורר, חייב לספר ביצי”מ (ואין הספר תח”י). וחזינן מכל הני פוסקים, למעט לדעת ההתעוררות תשובה, שהחיוב פוקע לאחר שנרדם.

 ואולם עדיין עלינו להבין את סיבת השיעור הלזה, שלא מצאנו כמותו בכל התורה, שאדם נפטר ממצוה בגלל שהשינה חוטפתו.

וננסה להשיב על כך במספר דרכים: א] כאשר אדם מספר סיפור בעייפות ובלא צלילות הדעת- זהו חסרון בעצם הסיפור (כך ביאר לי הרה”ג רבי אריה פרידמן שליט”א מפ”ק).  ב] מצד אחד עלינו לספר ביצי”מ, אך מנגד יש לנו חיוב לשמוח ביו”ט ולא לענות את גופינו בו, ואדם שרוצה לישון ואינו יכול- הרי זהו פגם בשמחת היו”ט שלו. ומצאתי שהמהר”ל כתב (גבורות ה’ פנ”ג) לגבי החכמים שהיו מספרים כל הלילה ביצי”מ, וז”ל: “וכדי שלא יקשה לך איך היו מונעים את השינה מעיניהם ביו”ט, אמרו שלא היה להם צער, כי מחיבוב המצוה היה הזמן קצר להם מאד שלא הרגישו עד שעלה עמוד השחר”, עכ”ל. הרי למדנו מדבריו שישנה בעיה למנוע בפועל ובכוח את השינה מעינינו ביו”ט, וכמשנ”ת. ג] יתכן חידוש חדש, דהנה מהלכות ליל הסדר צריך שיחוש אדם בן חורין, (שפירושו תחושת שיחרור ונינוחות, כמבואר בכמה דוכתין,  (ועיין ברמב”ם חו”מ פ”ז ה,ו-ז: בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ‘ואותנו הוציא משם’ וגו’, ועל דבר זה צוה הקב”ה בתורה ‘וזכרת כי עבד היית’, כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות, וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות, שיעור כל כוס מהן רביעית,עכ”ל. והנה בה”ז כתב: החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים. ויל”ע אמאי לא כתב גם דד’ כוסות מצוה מד”ס הוא. והגר”ח קניבסקי שליט”א השבני דהר”מ נקיט בחרוסת כלשון הש”ס, דפליגי האם היא מצוה או לא. ואמרתי לו דהא הר”מ בריש הלכות מגילה כתב ג”כ דקריאת המגילה היא מ”ע מד”ס, והתם ל”ש לתרץ כדבריו. והשיבני דהתם קריאת המגילה הם מז’ מצוות חמורות, עכ”ד הגרח”ק. ואולם מקובל לבאר בזה בעולם התורה דהר”מ כלל האי דינא דהסיבה וד’ כוסות בהחיוב דחייב אדם להראות עצמו כאילו יצא ממצרים, ובכלל זה לנהוג בדרך חירות, וממילא זה בכלל המ”ע דאורייתא וע”כ לא כתב דהוי מ”ע מד”ס). ונראה שאדם ששינה חוטפתו והוא מכריח את עצמו בדוחק להישאר עירני, שאין זה מדרך חירות, וע”כ לא תיקנו שכה”ג צריך להתאמץ ולספר ביצי”מ.

והנה שנינו במשנה בריש פאה, ואנו אומרים זאת בכל בוקר, ‘אלו דברים שאין להם שיעור’ וכו’, והקשה שם ה’משנה ראשונה’ מדוע לא נאמר בו גם שאין שיעור בסיפור יצי”מ, שכל המרבה לספר הרי”ז משובח, עי”ש מה שתירץ בדוחק. [ואין לתרץ ששיעור המצוה הוא עד עלוה”ש וממילא נחשב הדבר לשיעור. כי הרי גם ל’הראיון’ ישנו שיעור, של כל ימי החג בו ישנה מצות ראיה, ולא לאחר החג, ובכל זאת מופיעה מצוות הראיון ברשימת המצוות שאין להם שיעור, וא”כ ה”ה בנידו”ד].

והנה א”נ שאחר שחטפתו השינה שוב ל”ש בזה מצות סיפור, כי סיפור של אדם לא עירני הוא פגם בהסיפור, או בדרך החירות, או בשמחת היו”ט,  א”כ י”ל שזהו גופא השיעור הקצוב של הסיפור, עד שתחטפנו שינה, ואין ענין להמשיך  בסיפור אחר שתחטפנו שינה, וא”כ זוהי מצוה שיש בה שיעור.

והנה האברבנאל בפירושו להגדה כ’ שכיון שבני ישראל לא ישנו כלל בליל יצי”מ, על כן אנו צריכים להראות את עצמינו כאילו יצאנו ממצרים ולספר ביצי”מ כל הלילה. ולאור דבריו אפ”ל שאדם שנרדם ואח”כ התעורר, שוב אינו צריך לספר שוב, כיון שבשנתו הפסיק את רציפות העירנות, שבזה דומה לבנ”י שיצאו ממצרים. ויל”פ בזה.

ולאור כל משנ”ת מובן גם מדוע אנו מתאמצים שלא לישון בליל שבועות ולא מתאמצים שלא להירדם בליל פסח. כיון שאדם שהשינה חוטפתו-כבר אינו חייב בהמצוה, ומשא”כ בליל שבועות המנהג להילחם עם מלאך השינה וללמוד.

ואגב, שמעתי ממרן הגר”ח קניבסקי שליט”א שאלו שאומרים את כל ההגדה, גם מבלי שיושבים לאחר מכן וממשיכים לספר ביצי”מ- קיימו את הדין של ‘וכל המרבה לספר הרי זה משובח’. ואם כי ודאי שכל הוספה נוספת בסיפור, מצוה היא. אך הדין של ‘וכל המרבה’ מתקיים בקריאת כל ההגדה של פסח. וכוונת מרן שליט”א היא ש”מרבה” פירושו ריבוי יתר על המעט שחייבים בו, וכל ריבוי הנוסף על מעט הסיפור המינימלי שאנו חייבים בו (“ר”ג אומר כל שלא אמר ג’ דברים אלו בפסח לא יצא י”ח, ואלו הן: פסח מצה ומרור”), נחשב ל’כל המרבה’. אולם יעויין במה שהבאתי בס”ד בס’ אוצר מפרשי ההגדה (עמוד 91 ואילך) דברי המפרשים שביארו ש’כל המרבה’, היינו להוסיף יותר מהמובא בהגדה, ויל”ע בזה.–ומעניין שישנם  רבים מחשובי מפרשי ההגדה (עי’ בזה במה שהבאנו בס”ד ב’אוצר מפרשי ההגדה’ עמוד 93) המפרשים ש’וכל המרבה הרי זה משובח’ היינו שריבוי הסיפור מראה על אישיותו הגדולה של המספר בעצמו, המבין את חשיבות המצוה וערך הנס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *