בעל שהוא רועה זונות, והודה כן בפני עדים והבטיח לחזור בתשובה אבל חזר לסורו, האם אפשר לכופו לגרש את אשתו, האם נאמן שוב לומר שחוזר בתשובה, והאם חייב ליתן את הכתובה.
תשובה:
הרמ"א פסק בסי' קנד ס"א "מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר, שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא". ומקורו הוא מדברי האגודה שהובאו שם בב"י. ועיקר הטעם בזה הואמשום שמכלה ממונו ולא יהיה לו כסף לפרנס את אשתו.
ובשו"ת חכם צבי סי' קלג כתב: "ודברי חדושי אגודה שהביא הרב רמ"א אינם ענין לכאן, דהתם ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו, ומטעם שכתב בעל האגודה דרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה, ואף שאין דעתי נוחה בטעם זה שיהא נידון על שם סופו כבן סורר ומורה דחידוש הוא ולא גמרינן מיניה. מ"מ אפילו לדברי האגודה אין הדברים אמורין אלא במוחזק לכך ולענ"ד הוא צריך ג"כ התראה אפילו לדעת בעל האגודה".
"ולא עוד אלא דאף אם רצונה לצאת בלא כתובה אין כופין אותו כלל לגרש אלא אחר התראה דלא יהא איסורא קל מממונא וז"ב בעיני אף לפ"ד בעל האגודה. ואיך שיהיה אין נ"ד דומה לדברי בעל האגודה דהתם מיירי במוחזק ורגיל בכך. ועוד דלא היתה כאן התראה". וסיים: "ומכ"ש ברועה זונות שבא לשוב בתשובה שאף בעל האגודה מודה שאין כופין אם לא בשעבר על קבלתו פעם ושתים ודבר פשוט הוא שאין לך דבר העומד בפני תשובה וגם חוזר לכשרותו לכל דבר תכף כשיקבל עליו דברי חכמים לשוב בתשובה שלמה".
ואיני יודע מה לתפוס עיקר בדברי החכם צבי – תפוס לשון ראשון – "פעם". או – תפוס לשון אחרון – "שתים". משום שיש כמובן נפק"מ בשאלה זו, שעבר על קבלתו פעם אחת. מעיון קל בדברי הפוסקים היה נראה כי התראה פעם אחת, וחזר לסורו היה מספיק כדי לכופו, אך צריך לעיין היטב.
אולם ראוי להוסיף כאן עוד נקודה, הוזכר בשאלה כי אין לנו עדות שאכן הבעל הוא רועה זונות, אלא שהוא עצמו הודה בכך. וא"כ אם הטעם שחזר לסורו לאחר שכבר חזר בתשובה הוא משום שהתגלה שחזרתו לא היתה אמיתית. א"כ עתה שהוא טוען שחזרתו היא אמיתית, יש לו מיגו שיכול היה להכחיש את עצם היותו רועה זונות. (וכאן צריך לדעת היטב באיזו סיטואציה היתה הודאתו, והאם היה באמת מצב שיכול היה להכחיש בנקל).
אך אם הטעם בחזר לסורו הוא משום שאנו רואים כי אינו יכול לעמוד בפיתוי, א"כ אין זה שייך לענין נאמנות, וגם אם אנו מאמינים לו שכוונתו רצינית, אנו חוששים שמא שוב לא יעמוד בפיתוי.
וחשוב לציין, כי בפסקי דין רבניים (פס"ד של הגאון רבי יעקב רוזנטל זצ"ל, ח"ח עמוד 126) כתב כי לדעת הש"ך בספרו גבורות אנשים כי א"א לכוף בעל לגרש כשהוא רק מורד במזונות, א"כ לא שייך לכופו גם ברועה זונות מסיבה זו.
סיבה נוספת נאמר שם באגודה שכופין אותו משום שממאס בהיתר ומים גנובים ימתקו. ועי' בערוף השולחן שם (סעי' טז) שביאר: "ובוודאי שמאוס עליה ואפשר שגם יש סכנה בדבר ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם דבמאיס עלי כופין להוציא אלא אפילו להחולקים במאיס עלי בכה"ג מודים והרי בש"ס מבואר דבמורד מתשמיש כופין וכ"ש ברועה זונות דגרוע יותר כמובן". וכן משמע מדברי החלקת מחוקק סו"ס עז (בקיצור דיני מאיס עלי מהב"ח אות א').
אלא שגם כאן צריך בהבחנה, אם אכן האשה טוענת מאיס עלי מסיבה זו, או שמא יש לה רק חשש שמא יחזור שוב לסורו, אבל במצבו עתה כשהבטיח לחזור שוב בתשובה שלימה אינו מאוס עליה, א"כ יהיה קשה לכופו מסיבה זו עכשיו.
עוד אוסיף, כי אני זוכר שהיה מקרה חמור מאד של בחור ישיבה שלאחר הנישואין התברר כי עוד לפני הנישואין כבר היה רועה זונות, וגם המשיך בזה לאחר הנישואין. וביה"ד פסק שיש לכופו לגט, אלא שברח. ואחד הדיינים הוסיף סיבה נוספת לכפיית גט מטעם רועה זונות, והוא משום שבעשרות שנים האחרונות התברר כי אנשים אלו הלהוטים אחר הזנות, מסכנים את עצמם ואת בני זוגם ללקות במחלת ה"איידס".
וכדי להזהר מאדם כזה ימליצו לאשתו להתרחק ממנו, וא"כ יש כאן מניעת תשמיש שיש לכופו גם מצד זה.
אלא שעד כמה שזכור לי גדולי הפוסקים לא קיבלו את דבריו. אבל לא ברור לי האם לא קיבלו את עצם הסיבה הזו, או מטעמים אחרים.
כתבתי כאן רק נקודות הנוגעות לשאלה זו, לעצם הענין ודאי חזקה על ביה"ד שיבררו היטב את פרטי המקרה בכדי לפסוק עליו.
