הגדרת היוחסין לאור התקדמות הרפואה

י"ז אדר ה'תשע"ב

מבוא:

בשנים האחרונות בעקבות מחקרים חדשים והתפתחות הטכנולוגיה נוצרו אפשרויות חדשות לשימור ויצירת פוריות הן בגברים והן בנשים אשר לא חוננו בזרע של קיימא.

במאמר דלהלן נדון בכל האפשרויות הקיימות וגם באפשרויות אשר היום הן עדיין מחקריים ולא מעשיים אולם כפי הנראה ולפי מחקרים שעדיין בעיצומם בעתיד הנראה לעין יהפכו למעשיים.

המאמר דן בשאלות דלהלן:

  • אם פונדקאית
  • השתלת שחלה
  • השתלת אברים
  • השתלת רקמת שחלה
  • הזרעה מלאכותית
  • השתלת רקמת אשך

הסוגיות אשר מרכיבות את השאלות הנ”ל הן כדלהלן:

  • מה היא סיבת היחס של ולד לאביו ולאמו האם יצירתו או לידתו.
  • האם אבר הנלקח מאדם ומושתל בגוף אדם אחר משתייך לתורם או בטל הוא לגופו של המושתל.
  • האם רקמה חשובה כאבר או שאינה אלא נשאית תאים ביולוגיים.
  • האם ביצית שהוצאה מגופה של אשה עדיין משתייכת אליה.
  • האם זרע שהוצא מגופו של גבר עדיין משתייך אליו.

סוגית אם פונדקאית היא אבן היסוד בשאלה הראשונית מהי סיבת היחס של ולד לאביו ולאמו האם יצירתו או לידתו, ובה יתברר שנחלקו בדבר הפוסקים דעת הגר”י כהן והגרצ”פ פראנק זצ”ל שיצירת הולד היא סיבת היחס ואילו דעת בעל ה”ציץ אליעזר” ויבדלח”א מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א כי הפונדקאית היא האם ואשר עדיין יש להסתפק בדעתם האם משום שסיבת היחס היא הלידה או שמא משום שביצית שהוצאה מגופה של אשה כבר אינה משתייכת אליה.

בהנחה כי יצירת הולד היא הקובעת את יחוסו של הולד כפי שנתבאר במאמר דלהלן שכן הוא דעת רוב הפוסקים, נברר כי אבר הנלקח מגופו של אדם ומושתל באדם אחר בטל הוא אל גוף המושתל וחשוב כאבר מאברי גופו.

לאחר הנחת יסודות אלו יצאנו לדון האם רקמה חשובה כאבר או שאינה אלא נשאית של תאים, ובשאלה זו יתברר כי רקמה אינה חשובה כאבר שבטל לגוף האדם ואינה אלא נשאית של תאים.

כיון שנתברר כי יצירת הולד היא קובעת את יחוסו לאביו ולאמו, ואבר המושתל בגוף אדם בטל הוא אליו אלא שרקמה אינה חשובה כאבר אלא כנשאית תאים, אם כן, השאלה העומדת לפתחינו היא האם ביצית או זרע שהוצאו מגופו של אדם עדיין משתייכים אליו או לא, ובשאלה זו יתברר כי אינם משתייכים הם אליו ואין כל משמעות להשתלת תאים מאדם אחד בגופו של אדם אחר ואין הם מתייחסים אחריו.

למותר לציין כי הבירור ההלכתי אינו אלא דן בקרקע לפני רבותינו הפוסקים שליט”א, ואינם בגדר אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ואין להסיק כל מסקנה הלכתית ממאמר זה, ובשאלות דלהלן ידונו גדולי הפוסקים והם אשר יכריעו בענין.

פרשת יוחסין:

המאמר דלהלן מחולק לשתי חלקים. חלקו הראשון עוסק בתיאור האפשרויות מבחינה מדעית רפואית. ואילו חלקו השני עוסק בהרחבה בשאלת יחוס הולד  מבחינה הלכתית.

בכדי לתאר את אפשרויות שימור ויצירת פוריות בגבר ובאשה שיובאו להלן עלינו להקדים ולתאר את תהליך יצירת תאי זרע וביציות בגופם של זכרים ונקבות:

הצעד הראשון ברבייה הוא יצירת תאי רבייה – גמטות. אצל הגבר הגמטות הן תאי זרע ואילו אצל האישה הגמטות הן תאי ביצית. תא זרע הוא גמטה שבסוף תהליך ההתחלקות (מיוזה) מכיל מחצית מכמות הכרומוזומים שבתא גוף רגיל כמו”כ תא ביצית בסוף תהליך ההתחלקות (מיוזה) מכיל מחצית מכמות הכרומוזומים שבתא גוף רגיל, בעת התלכדותם בעת ההפריה, הביצית המופרית מכילה במדויק את מספר הכרומוזומים שבתא גוף רגיל 23 כרומוזומים מתא הזרע ו23 כרומוזומים מתא הביצית. תאי גוף האדם הרגילים מכילים 46 כרומוזומים (תאים דיפלואידים בעלי 2 מערכים של 23 כרומוזומים) ואילו תאי זרע וביציות מכילים 23 כרומוזומים (תאים הפלואידים בעלי מערך אחד של כרומוזומים או מערך זהה כפול – כרומטידת אחיות). תהליך ההפחתה מ-46 כרומוזומים ל-23 כרומוזומים בעת יצירת תאי הרבייה נקרא חלוקת הפחתה – מיוזה, והיא רק חלק מתהליך הרבה יותר מורכב הנקרא בגבר – ספרמטוגנזה ובאשה – אואוגנזה. ספרמטוגנזה הוא תהליך יצירת תאי זרע בשלים[1], ואואוגנזה (oogenesis) הוא תהליך יצירת (genesis) ביציות בשלות (oion) מתאי נבט ראשוניים[2].

תאים אלו הינם תאי זרע ותאי ביצית בשלים אשר אחראים לרבייה ולהפריית הביצית ולהעברת המטען הגנטי לדור הבא.

בשונה מגבר אשר גופו מייצר תאי זרע אשה אינה מייצרת ביציות במהלך חייה[3] אלא נולדת היא עם כל כמות הביציות. במהלך שנות הפוריות בחייה כחלק מתהליך הווסת מפרישות השחלות בכל ווסת מספר ביציות אשר משלימות את תהליך המיוזה הראשונה שנתקעה בהיותה עוברית הביצית עוברת תהליך של מיוזה שניה תהליך הבשלת הביצית מסתיים רק לאחר חדירת הזרע לתוך הביצית.

להלן נסקור בקצרה את אפשרויות שימור או יצירת פוריות אצל גבר:

1)      אפשרות ראשונה – נטילת תאי זרע בשלים (הפלואידים) מגופו [או מגוף אחר], הקפאתו, הפשרתו לאחר מכן וביצוע הפרייה חוץ גופית (ivf). טיב הזרע המופשר יהיה תלוי בטיב הזרע הראשוני.

2)      אפשרות שניה – נטילת אשך מאדם אחר והשתלה בגופו של האדם נטול אשכים, ועי”כ גופו מתחיל לייצר זרע. אפשרות זו נוסתה פעם אחת ודווח בשנת 1978 ע”י ד”ר שרמן י. סילבר על הצלחת אשתו של המקבל להרות.

3)      אפשרות שלישית – נטילת רקמת אשך המכילה תאים ספרמטוגונים[4] וספרמטוציטים[5] ראשוניים והבשלה בתנאי מעבדה עד לשלב של תאי זרע בשלים ובצוע הפריה חוץ גופית (ivf) ומיקרומניפולציה. תאי זרע בלתי בשלים ניתנים לבדוד ולהקפאה כתרחיף תאים. כרגע עדיין לא נוסה בבני אדם [אם כי דווח על הצלחה בהשתלת רקמת אשך מקרוב בדרגת אח].

4)      אפשרות רביעית – נטילת רקמת אשך המכילה תאי נבט (גמטות), הקפאתם בחנקן נוזלי ולאחר מכן הפשרתם והזרקת תאי הנבט באבוביות של מקבל התאים, לאחר מכן תאי הנבט עוברים תהליך מיטוזה והופכים לתאים ספרמטוגנים שבסופו של תהליך הופכים להפלואידים.

להלן נסקור בקצרה את אפשרויות שימור או יצירת פוריות אצל אשה:

1)      אפשרות ראשונה – שאיבת ביציות (אשר עברו את שתי תהליכי המיוזה) מהאשה לאחר גירוי הורמונלי והפרייתן בזרע הבעל, – יצירת עוברים מופרים שמוקפאים בחנקן נוזלי לאורך שנים.

2)      אפשרות שניה – הקפאת ביציות בשלות שנשאבו מהשחלה והקפאתן והפרייתן אח”כ בזרע הבעל בהפרייה חוץ גופית.

3)      אפשרות שלישית – שאיבת ביציות לא בשלות (בפרופאזה של מיוזה I) הקפאת הביציות שנשאבו מהשחלה והבשלתן בתנאי מעבדה, על ידי גירוי של הביציות עם הורמונים וגורמי גדילה שונים, על מנת להפוך אותן לביציות בשלות, הפרייתן לאחר מכן בהפרייה חוץ גופית (ivf), [שיטה זו היא עדיין בחיתוליה ותהווה אולי פתרון לילדות אשר עדיין אין בגופן ביציות בשלות].

4)      אפשרות רביעית – הקפאת והשתלת שחלה. שיטה זו תוארה כבר לפני 150 שנה ללא הצלחה. כבר בשנת 1863 תוארו נסיונות להשתיל קטעי שחלה לחיות מעבדה, במצבים של חידלון הווסת על מנת לגרום להריון – ללא הצלחה החיסרון העיקרי נובע מהקושי הניתוחי ומכך שקשה להקפיא שחלה שלמה ולשומרה למטרות השתלה בעתיד בניגוד לרקמת שחלה. תוארו מקרים של העברת השחלה לבטן צדדית עליונה למשל, או לאמה – אך נצפתה ירידה בתפקוד השחלתי.

5)      אפשרות חמישית – השתלת רקמת שחלה[6]. בשנת 1895 תיאר Robert Morris השתלת רקמת שחלה בנשים עם חידלון הווסת עם חזרת הווסת ואף הריון לאחר מכן.

שימור הריקמה – הדבר תואר בחולדות עוד בשנות החמישים אך ללא הוכחה מדעית להצלחה בחידוש המחזור ההורמונלי. בכבשים הוכח כי השתלת רקמת שחלה שהוקפאה והופשרה מכבשים מהם הוצאו השחלות גרמה לחידוש מחזור הוסת, ולהריונות ולידות.

בבני אדם עדיין אין מספיק נסיון, ואין עדיין הריונות ולידות חי. אולם ידוע כי הזקיקים יכולים לתפקד לאחר הקפאה וזאת על ידי השתלת קטעי שחלה לעכברים חסרי מערכת חיסון וגירוי הזקיקים על ידי הורמונים גונדוטרופים והדגמת צמיחת הזקיקים המושתלים.

ייתכן שבעתיד ניתן יהיה לשתול קטעי שחלה מוקפאים מחוץ לגוף האשה, להפשירם ולגרום לצמיחת הביציות עד להבשלתן בתנאי מבחנה (in vitromaturation) ולהפרותן.

ניתן גם להשתיל רקמת שחלה בבית השחי, דווח על השתלת רקמת שחלה בצורה תת-עורית בבית השחי, ההוכחות לקליטת השתל היו העלמות תסמיני הבלות וחזרת התפקוד ההורמונלי.

שלשלת יוחסין:

כבודו בתחילת הדברים דן אם ניתן להשוות בין שאלת קביעת אבהות בגבר אשר הושתל בגופו רקמת אשך, לשאלת קביעת אמהות באשה אשר השתילו בגופה שחלות עם ביציות ואשר עי”ז יכולה להתעבר ולהוליד, אשר בנדון זה כבר דנו הפוסקים כדלהלן, למי מתייחס הולד אם להתורמת או להאם המולידה.

על כן נקדים ונדון בקצרה בשאלת קביעת אמהות במושתלת שחלות.

נידון אחד זהה בין שני הנדונים והוא; האם יחס גנטי מהוה עילה ליחס הורי הלכתי.

שאלת קביעת אמהות במקרה של השתלת ביציות מופרות ע”י זרע, הינו במקרה שבעלת הביציות אינה יכולה להרות ומשתילים את הביצית המופרית בזרע הבעל  ברחמה של אשה אחרת אשר נקרא בפי פוסקי זמנינו “אם פונדקאית”, והשאלה היא מי נחשבת ה”אם” בעלת הביציות או היולדת – ה”אם הפונדקאית”.

והנה בשאלה זו כבר דנו גדולי הפוסקים ואף אני אענה חלקי ובקצרה להלן המקורות לשאלה הנ”ל:

א)    שו”ת אבן יקרה (סי’ כ”ט) אשר הכריע מכח הסוגי’ דילדה שסיבכה בזקינה לגבי השתלת שחלות שהיולדת היא האם, ודימו הפוסקים דה”ה גבי השתלת ביציות דהביצית המופרית בטילה לגופה של ה”פונדקאית”, והיא אשר נחשבת להאם, ועי’ שו”ת צור יעקב (אבד”ק פראבוזנא סימן כ”ח) שמסכים עם בעל האבן יקרה להלכה.

ב)     המהר”ל בספרו אור חדש על מגילת אסתר וז”ל “כי אין לה אב ואם (אסתר שם) וכתיב (שם) במות אביה ואמה למה לי אמר רב חסדא עוברתה אמה, מת אביה. ילדתה אמה, מתה אמה. ונראה שדרשו כך מפני כי ובמות אביה ואמה הוא יתור ולא הוי צריך לכתוב, לכך דרש במות אביה, היינו בשעה שנעשה לה אב והיינו עברתה מת אביה שבאותו שעה נעשה אביה. ובשעה שנעשית לה אמה – וזה בשעה שנולדה, דבשעת העיבור כיון שלא פי’ הולד ממנו לא נקרא עדיין אמה, מה שאין כן אצל האב שמיד שנתעברה ממנו נקרא אביה, ואצל האם ק”ל עובר ירך אמו וכשילדתה מתה אמה”, עכ”ל, א”כ דעת המהר”ל  שסיבת יחס ה”אם” לולדה חל בשעת ההריון כמו יחס ה”אב” לולדו, אלא שכיון שעובר ירך אמו מעוכבת מליקרא “אם” עד שעת הלידה כמש”כ המהר”ל שם בלשונו. [וכ”כ בכתבי הגרי”ז מנחות (ו’ א’)]. [וכן מצינו לרבינו אברהם אבן עזרא שכתב ש”ויתרוצצו הבנים בקרבה” (בראשית כה, כב) הוא על שם העתיד, ומשמע דשם אם הוא רק משעת הלידה, ויעוין בפירוש רבינו אברהם מן ההר ביבמות (יב, א), והביאו הגאון ר’ ישראל יעקב פישר זצ”ל בספרו אבן ישראל על הרמב”ם (פ”ז מהל’ אישות)] ולנידון דידן לכאורה כיון שקביעת היחס, הוא ההריון, היינו יצירת הולד, בעלת הביצית היא שמזרעה מתרקם ונוצר העובר היא ה”אם” [אם כי עדיין יש מקום לומר שאמנם יחס ה”אם” לעוברה נקבע בשעת ההריון, אף שהעובר נוצר מזרע בעלת הביצית מ”מ כיון שהעובר נוצר ומתרקם ברחמה של ה”פונדקאית” היא ה”אם”].

ג)       דעת הזכר יצחק (סי’ ד’) שסיבת יחס ה”אם” לולדה היא הלידה, וכך ביאר דברי רש”י הנ”ל במגילה. ולנידון דידן, כיון שקביעת היחס הוא הלידה האם הפונדקאית היא האם.

ד)     בספר בית האוצר למהר”י ענגיל זצ”ל (סי’ ד’) ציין לדברי הגרע”א (יו”ד סי’ פ”ז ס”ו) דהנה איתא בחולין (קי”ג ב’) דחלב שחוטה אינו בכלל איסור בשר בחלב כיון דשחוטה אנה ראויה להיות אם וכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו, ונסתפק הגרע”א שם אי חלב טריפה אסור באיסור בשר בחלב דטריפה ראוי’ להתעבר אך אינה ראויה לילד, וא”כ י”ל דליקרא אם סגי במה דראוי’ להתעבר ולא איכפת לן דאינה ראויה לילד, כמבואר בסנהדרין (ס”ט א’) דחשיב אב בשעת עיבור.

והביא שם הגרע”א דברי האו”ה (כלל ל”א אות י”ד) דחלב טריפה אסור בבשר [אם נתעברה קודם שנטרפה] ומשמע מדבריו דחלב טריפה שנתעברה אחר שנטרפה מותר בבשר, משום דאינה ראוי’ להיות אם ואף דראוי’ להתעבר כיון דאינה יכולה לילד אינה ראויה ליקרא אם, ומדברי הגרע”א שם נראה דאינה ראוי’ ליקרא אם משום דאינה ראויה לילד עובר בר קיימא אך לעולם שם אם כבר חל בשעת העיבור עיי”ש, ודו”ק, ועיין חולין (קי”ג ב’) דמסתפק המבשל בחלב גדי שלא הניקה אי חשיב חלב ועיי”ש ברש”י דאיירי במעוברת שלא ילדה ועד שתלד אינה אם, הרי דשם אם לענין בשר בחלב נקבע רק בשעת לידה וצע”ג דברי הגרע”א הנ”ל, עכ”פ י”ל דלעניינינו אין זה ראי’ דשם איתא בכתובים דבעי’ חלב שהיא מניקה את בנה ע”כ בעי’ לידה בפועל, עכ”פ דעת הגרע”א דשם “אם” חל מיד בשעת ההריון [וכבר העיר לזה הגאון ר’ זלמן נחמיה גולדברג שליט”א (בקובץ תחומין ח”ה תשמד עמוד 249)].

ה)    במושב זקנים על התורה (פרשת ויגש) ובנימוקי הטור שם הק’ איך נשא שמעון את דינה הלא היתה אחותו מן האב ומן האם, ותי’ ע”פ מה דאיתא בברכות (ס’ א’) דתחילת עיבורו של יוסף הי’ במעי לאה ואח”כ דנה דין בעצמה ונתהפך לבת א”כ לא היתה אחותו אלא מן האב, אכן בתרגום יונתן איתא דדינה נוצרה במעי רחל ויוסף במעי לאה ונחלפו העוברין ומאחר דדינה נוצרה במעי רחל לא היתה אחותו מן האם והותר לשמעון לינשא לה, הרי דס”ל דשם אם חל מיד בשעת היצירה וכדעת הגרע”א.

ו)       סוגי’ דיבמות (ע”ח א’) שם שואלת הגמ’ אם ילד גוי מתייחס לאביו ולא לאמו מדוע מעוברת שנתגיירה בנה א”צ טבילה הלא גוי הוא, ומתרצת הגמ’ “היינו רביתיה” והיינו שגוף האם אינו מהוה חציצה להעובר, וברמב”ן (שם מ”ז ב’ הובא בנמוקי יוסף שם)  כשדן בשאלה האם הסדר של מילה ואח”כ טבילה מעכב או לא, מביא ראי’ ממעוברת שנתגיירה שבנה א”צ טבילה וכשנולד מלין אותו הרי שאין הסדר מעכב, הרי שנקט הרמב”ן שהמילה היא מילת גירות וכשנולד היה גוי אף שנולד לאם יהודיה, חזי’ מדבריו שקביעת היחס של האם לעוברה הוא בשעת ההריון וכבר חשוב הוא בנה משעת ההריון וכשנתגיירה למ”ד עובר לאו ירך אמו צריך העובר גירות בפ”ע וכשנולד חשוב הוא גוי.

אמנם דעת הריטב”א והנמוקי יוסף שם שדינו הוא כישראל ערל [שכיון שאינו בר מילה דינו כנקיבה שאינה טעונה מילה לגירות] ומה שטעון מילה הוא ככל ישראל ערל, הרי דס”ל דהולד הוא יהודי אף למ”ד עובר לאו ירך אמו, ולכאורה משום שנולד הוא הוא לאם יהודיה ורגע קביעת היחס הוא בשעת הלידה.

ולכאורה יש לתלות השאלה הנ”ל במחלוקת הרמב”ן והריטב”א, דלדעת הרמב”ן שהולד הוא גוי היינו לכאורה משום שסיבת היחס להאם היא יצירת הולד, והיות ובשעת יצירת הולד היתה גויה נתחייב בגירות בפ”ע וגירות האם אינה מועילה לו, ולדעת הריטב”א והנמו”י דהולד יהודי היינו משום שסיבת היחס אל האם היא לידת הולד, והרי נולד הוא לאם יהודיה, ובבואנו לדון באם פונדקאית למי מתייחס הולד, לדעת הרמב”ן, שסיבת היחס להאם היא יצירתו לכאורה מתייחס הוא אל בעלת הביצית, ולדעת הריטב”א והנמו”י שסיבת היחס להאם היא לידתו לכאורה מתייחס הוא אל האם הפונדקאית מולידתו.

אלא שדעת הרמב”ן הנ”ל לכאורה צ”ע מהא דמבואר בגמ’ יבמות (צ”ז ב’) שני אחים תאומים שהורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה לא חולצים ולא מייבמים משום נחשבים לאחים מן האם וחייבים משום אשת אח ואינם נחשבים אחים מן האב ולכן אינם חולצים ומייבמים, מבואר דמעוברת שנתגיירה מתייחס הולד אל האם והרי הוא יהודי, שו”ר שהקשה כן הרש”ש כתובות (י”א א’ תוד”ה מטבילין).

אלא שיש להבחין בין עצם האמהות והמעמד ה”אמהי” היוצר את הקירבה להאם לענין איסורי קורבה ועריות, לבין המעמד ה”יוחסי”, מקובל לחשוב שעצם ההתייחסות של הולד להאם כאמו גורמת גם את היחס ללאום או לכהונה, אלא שנראה מכאן כי לא עצם היחס להאם גורם את היוחסין אלא הוא יחס בפ”ע שנגרם כתוצאה מהולדתו לאם יהודיה או לאב כהן, לידת ילד לאם יהודיה גורם ב’ התייחסויות, א’ התייחסותו לאמו כבן, ב’ התייחסותו לעם היהודי, אם נכונה היא הקביעה לב’ המעמדות הנ”ל יש לחלק ולומר שבהיות העובר ישות עצמית הוא בעל מעמד יחוסי מצד עצמו ויחוסו ללאום נקבע עם הווצרותו במעי אמו עוד קודם לגירותה וע”כ כבר נקבע הוא כגוי ומחוייב הוא בגירות מצד עצמו, וגירות האם אינה חלה עליו, וכשנולד טעון הוא מילת גירות. ומ”מ סיבת היחס האמהי וה”שם אם” היא הלידה וכמו שנתבאר באות ג’. כמו”כ ניתן לחלק גם להיפך ולומר, שסיבת היחס האמהי היא יצירת הולד, ואילו היחס ללאום נקבע בלידה וזאת משום שיהדות ושאר דברים שביחס אין מקומם אלא באדם גמור לא בעובר, ויסוד לדבר יש להביא מסוגי’ דיבמות (ס”ז ב’) הגמ’ מסתפקת בביאור דעת ר’ יוסי שכהן שמת והניח את אשתו מעוברת העובר אינו מאכיל [היינו שהעבדים אינם יכולים לאכול את חלק העובר] האם טעמו משום שעובר במעי זרה זר הוא, או שאף שהעובר כהן מ”מ שאינו ילוד אינו מאכיל, וחזי’ דאף בהיותו עובר מתיחס הוא לכהונה, שהרי עובר במעי כהנת כהן הוא, ואעפ”כ במעי זרה זר הוא, ע”כ דאף שלענין קביעת עצם האבהות והאמהות שם אב חל בהריון ושם אם חל בלידה [כמו שביארנו באות ג’] מ”מ לענין המעמד ה”יחוסי” הוא להיפך האם קובעת את מעמדו היחוסי עוד בשעת ההריון ואילו האב קובע רק לאחר הלידה, [ויעויין בשו”ת “חלקת יעקב” (להגאו’ ר’ מרדכי יעקב ברייש אב”ד ציריך זצ”ל) דהקשה מהא דאב יכול לקדש את בתו עוברה משהוכר העובר (עי’ אהע”ז סי’ מ’) וחזי’ שנחשב לאב עוד בהיותו עובר, וחילק כנ”ל דאף שנחשב לאב לענין כח הקידושין מ”מ עדיין אין העובר מתייחס אחריו לענין מעמדו ככהן עיי”ש].

וכדברינו אלו מפורש במהרש”א סוטה (מ”א ב’) שם איתא “אמר ר”א כל אדם שיש בו חנופה אפי’ עוברים שבמעי אמם מקללים אותו, שנא’ “אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים” (משלי כד, כה), ואין לאום אלא עוברים שנאמר “ולאום מלאום יאמץ”, וכתב המהרש”א לבאר מדוע אין לאום אלא עוברים הרי מצינו לאומים במקרא שאינם עוברים, וביאר שהרי באומה הישראלית יש יחוס לאב לענין כהונה ירושה וכיו”ב, ואילו בשאר אומות יש להם יחוס רק לאמם ושרש מילת “לאום” נגזרת מן המלה “אם” ולכך קרויים האומות “לאומים”, ומה שכתוב ושני לאומים ממעיך יפרדו הכונה שיעקב במעי אמו התייחס רק לאמו ולא לאביו ולאחר הלידה התייחס הוא גם לאביו ואילו עשיו גם לאחר הלידה נשאר להתייחס רק לאמו, עכ”ד. מבואר אם כן כי ולד מתייחס לאביו רק לאחר הלידה ואילו לאמו מתייחס הוא כבר במעי אמו, וזה סותר לדברי הגמ’ והראשונים שהובאו לעיל שמבואר להיפך, אמנם לאור חילוקינו הנ”ל כי בשאלת יחוסו כבן לאביו ולאמו סיבת היחס לאם היא הלידה ואילו לאב היא היצירה, אמנם בשאלת מעמדו היחוסי המשפחתי ללאום ולכהונה לאב אינו מתייחס רק עד אחר הלידה ואילו לאמו מתייחס הוא כבר בעת היצירה ולכן עובר במעי זרה זר הוא, ומתבארים היטב דברי המהרש”א אשר הוא דן רק לגבי מעמדו היחוסי המשפחתי ואינו נוגע כלל בשאלת יחוסו כבן לאביו ואמו באופן שאיננו סותר כלל לדברי חז”ל.

ז)      ובאמת שיש להוכיח מדברי תוס’ סנהדרין (ס”ח ב’ ד”ה קטן) דמעוברת שנתגיירה בנה יורש אותה, וחזי’ דנחשב בנה וע”כ דכיון דילדתו אחר שנתגיירה מתייחס אליה כבן ומכאן שקביעת היחס האמהי נקבע בלידה, וע”י הלידה, וכ”כ הזכר יצחק (שם ח”א סי’ ד’) להוכיח מהא, ואם נאמר כשי’ הרמב”ן דכשנולד עדיין גוי הוא וצריך מילת גירות אמאי יורש את אמו, וע”כ דהקורבה אל אמו כיון שחלה בשעת הלידה ואז היתה אמו יהודיה ממילא יורשה, אבל מעמדו כיהודי כיון שחל עליו כבר בהיותו עובר ואז הי’ גוי ע”כ צריך גירות בפ”ע וכשנולד צריך מילת גירות.

ח)    בביאור הענין נראה בבירור כדברי המהר”ל שהובא באות ב’ כי גם סיבת היחס האמהי היא יצירת הולד כמו לגבי אב אלא דעד שלא יצא הולד לאויר העולם עדיין אינו נחשב כבן לאמו כיון שהוא עדיין חלק ממנה אף למ”ד עובר לאו ירך אמו, וכל עוד שהוא במעי אמו נחשב הוא כישות עצמאית לגבי הגדרתו היחוסית המשפחתית וכן נחשב הוא כישות עצמאית גם כבן לאביו, אך עדיין איננו יכול להקרא כבן לאמו כל עוד שמחובר ומתרקם הוא במעיה, וזאת הסיבה גם כן כי את הגדרת יחוסו המשפחתי לענין לאום וכהונה קובעת אמו כיון שעדיין נחשב הוא חלק מישותה של האם, ורק לאחר הלידה כשנפרד הוא באופן מוחלט מן האם קובע האב את יחוסו המשפחתי.

ט)    לאחר שביררנו כי סיבת היחס האמהי היא יצירת הולד ומעמדו היוחסי כבן לאמו נקבע בעת יצירתו, נותר בפנינו עדיין ספק אחד, האם ביצית שהוצאה מגוף האשה עדיין משתייכת היא אליה, או שרק בהיותה ברחם משתייכת היא אל האשה שבגופה היא נוצרה, כאשר אם נאמר שהביצית שהוצאה משחלתה משתייכת אליה גם הולד שיולד יתייחס אחריה כבן מפני שהיא סיבת היווצרותו, אך אם נאמר שאין הביצית משתייכת לתורמת לאחר שהוצאה הביצית מגופה לא יתייחס הולד לתורמת ולכאורה גם לא ליולדת ויהיה דינו כשתוקי ואסופי שלא נודע מי הם אביו ואמו.

י)       בשו”ת ציץ אליעזר (חלק י”ט סי’ מ’) פשט שברור הדבר שהולכין בזה בעיקר בתר הלידה, ורק מי שמולידה את התינוק היא אמה של התינוק. וכ”כ ב”נשמת אברהם” (ח”ד אבהע”ז ס”ב סק”ב) בשם מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א.

יא) בפסקי דין ירושלים (בירורי יוחסין י”א עמ’ תק”ע) כ’ “שמעתי מהג”ר יעקב יוסף שליט”א ששאל פעם את הגר”י כהן זצ”ל אב”ד ירושלים, ואת אביו הגרע”י שליט”א בענין זוג ששהו עשר שנים ולא היה להם וולד, ושאלו מה עדיף, שיגרשנה או שתקבל תרומת ביצית מגויה ותוכל ללדת, והשיבו שעדיף שיגרש מכיון שהולד יתייחס אחר בעלת הביצית שהיא גויה, ונמצא שאיבד את זרעו, שהרי לא יתייחס אחריו. והגר”י כהן זצ”ל אמר שכן היתה דעת חותנו הגרצ”פ פראנק זצ”ל. עוד הראה לדברי האור לציון ביבמות (מ”ב ב’) שלפי דעת הגר”ח בעלת הביצית היא האם” עכ”ד.

ההבדל בין השתלת שחלות לבין השתלת רקמות שחלה

לאחר שביררנו בס”ד כי סיבת יחס הולד כבן בין לאביו ובין לאימו היא יצירתו על ידיהם, נוכל להבחין בשאלת קביעת אמהות במושתלת שחלות בין שתי אופני השתלה, א’, השתלת שחלה שלימה כפי שתואר לעיל בהתפתחות שימור הפריון הנשי, ב’, השתלת רקמת שחלה באשה בעלת חידלון ווסת הגורם לחזרת הווסת ואף הריון לאחר מכן.

בהשתלת שחלה שלימה יהיה הנדון האם השחלה בטילה לגוף המושתלת ומשתייכת היא אל המושתלת, או שמא עדיין משתייכת הוא לתורמת, לכאורה נדון זה יהיה ככל תרומת והשתלת אברים כגון לב כבד וכיו”ב אשר לכאורה פשוט להפוסקים שמתבטל ומשתייך למושתל כדלהלן, אולם בהשתלת רקמת שחלה אשר איננה אבר שלם כי אם רקמה שמשמשת כנשא תאים, יהיה עלינו לדון האם תאים בודדים נחשבים הם כאבר שלם שמתבטל אל גוף המושתל או שמא תאים בודדים אינם בטילים לגוף המושתל.

 השתלת שחלה שלימה עם הביציות, נידונה לראשונה בשנת תרע”ז בספר התלמוד ומדעי התבל (להר’ יקותיאל ארי׳ קאמעלהאר זצ”ל) [אם כי עד כה לא דווח על הצלחת השתלת שחלה שלימה] ודן בשאלה זו עם הגאון רבי מאיר אריק זצוק”ל, ומשוה שאלה זו לג’ סוגיות בש”ס.

א)  סוגיא בסוטה (מ”ג ב’) ילדה שסיבכה בזקינה שהילדה בטילה להזקינה ואין בה דין ערלה, וגם בנידון דידן י”ל דהשחלה בטילה לגופה של ה”נתרמת” ונחשבת לחלק בלתי נפרד מגופה ואין השחלה שוב מתייחסת להתורמת, וה”נתרמת” היא אשר נחשבת להאם, דמיון זה הביא אף בספר אבן יקרה (סי’ כ”ט), וכבר דנו בזה פוסקי זמנינו האם ניתן להשוות בין דיני ערלה לנידון דידן כפי אשר ציין כבודו.

ב)  סוגיא דחולין (ע”ט) האם חוששין לזרע האב, ובקצרה תמצית הסוגיא: נחלקו התנאים בבהמה שנולדה מחמור זכר וסוס נקבה, האם חוששין לזרע האב והולד נחשב חמור וסוס, או אין חוששין לזרע האב והולד נחשב רק לסוס, ונפקא מינה כמה דינים, א’ האם איסור אותו ואת בנו נוהג רק בנקבות או גם בזכרים שאם חוששין לזרע האב והולד מתייחס אחריו נחשב לבנו ונוהג אף בזכרים ואם אין חוששין לזרע האב אינו נחשב בנו ונוהג האיסור רק בנקיבות, ב’ האם איסור כלאים בבהמות נוהג בולד שנולד מחמור זכר וסוס נקבה עם ולד שנולד מסוס זכר וחמור נקבה, שאם חוששין לזרע האב שניהם נחשבים מין אחד בני סוס וחמור ומותרין זה בזה, ואם אין חוששין לזרע האב הולד מתייחס רק לאם ולא לאב והנולד מסוס נקבה נחשב סוס בלבד והנולד מחמור נקבה נחשב חמור בלבד ואסורין זה בזה, ג’ האם מותר לחרוש עם בן הסוסה ובן החמורה יחדיו שאם חוששין לזרע האב שניהם בני מין אחד ומותר ואם אין חוששין לזרע האב אסורין לחרוש יחדיו, ד’ האם מותר לשחוט ביו”ט ולד שנולד מצבי הבא על התיישה, שהרי מצות כיסוי הדם נוהג בחיה ואינו נוהג בבהמה, והשוחט חיה ביו”ט שוחט ומכסה ביו”ט שמצות כיסוי הדם ג”כ דוחה יו”ט, ובצבי הבא על התיישה אם חוששין לזרע האב נחשב הוא מקצת צבי ושוחט ומכסה שגם מקצת חיה חייב בכיסוי הדם, ואם אין חוששין לזרע האב שוחט ואינו מכסה שהרי נחשב הוא רק לתייש והרי הוא בהמה שאינו חייב בכיסוי הדם, ואם הדבר ספק האם חוששין או אין חוששין לזרע האב אינו שוחט ביו”ט שהרי מספק צריך להחמיר שמא אינו אלא בהמה ואינו חייב בכיסוי ומספק אין כיסוי הדם דוחה יו”ט ושמא נחשב מקצת חיה וחייב בכיסוי הדם ועי”כ מבטל מצות כיסוי הדם וע”כ אינו שוחט כלל ביו”ט.

ומעתה יצא הרב הנ”ל לחדש שממה נפשך אם אין מייחסים לזרע האב שזרעו הוא חלק מיצירת הולד ק”ו שאין מייחסים לתורמת השחלה שהשחלה אינה אלא סיוע ועזר לחזק את אברי ההולדה של ה”נתרמת”, וגם אם חוששין לזרע האב ומייחסים זרעו אחריו כל זה אינו אלא ב”זרע האב” אבל שחלה שאינה אלא לחיזוק וסיוע אין מייחסים אחריה כלל.

ג)   סוגית עופות הגדילים באילנות אסורים משום שרץ השורץ על הארץ כמבואר ביו”ד סי’ פ”ד סעי’ ט”ו, וחזינן דאע”פ שבאים מזרע העופות כיון דגדילתם באילנות חשיבי כאילנות ולא כעופות ומשום כך אסורים משום שרץ השורץ על הארץ, ראי’ זו הובאה אף היא בירחון “הבאר” משנת תרצ”א ע”י הר’ צבי הירש פרידלינג ז”ל.

ד)  בניגוד לדעתם הרי שר’ חנוך העניך טשארנאטשפקי (בירחון הנ”ל, כסלו תרצ”ב) כותב כי יתכן שיש כאן שתי אמהות.

להלן דבריו: “וע”ד [ועל דבר] השאלה הביולוגית משפטית… לענין ההמצאה החדשה לפקוד העקרות באופן שחותכים השלל ביצים מאשה בעלת בנים ומחברים אותו בחדרי בטן העקרה וכו’ נראה לי להעיר מש”ס ב”מ ד”ך: שטף נהר זיתיו ונכנס לתוך שדה חבירו זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלו יחלוקו, וא”כ ה”נ בנ”ד [ואם כן הכי נמי בנדון דידן] הוא הדין דהמשנה הנ”ל, ואם כן יש לומר דיש גם להאם הראשונה טענה וחלק להילד ועל פי זה יתעורר החששות שחששו האחרונים לזה”, עכ”ד.

לכאורה פשוט הוא כי השאלה הממונית מיהו הבעלים של הזיתים האם של בעל הקרקע או של בעל הזיתים אינה משליכה כלל לענין קביעת ההורות כלל שכן ההגדרות ההלכתיות הקובעות את יחוס הולד להוריו שונות הן במהותן מן ההגדרות ההלכתית הקובעות בעלות ממונות על אילן ופירותיו.

 בענין יחוס אברים שנלקחו מאדם אחד והושתלו באדם אחר:

א)    יעוין ברמב”ם (מורה נבוכים ח”א פע”ב) שביאר שאין לאבר העומד בפני עצמו שם אבר כלל ורק כשהוא חלק מגוף האדם חשוב הוא אבר בפני עצמו, ז”ל “ובזה הציור יתבאר ג”כ שהאחד אמנם ברא אחד כמו שאי אפשר שימצאו אברי האדם בפני עצמם והם אברי אדם באמת, ר”ל שיהיה הכבד בפני עצמו או הלב בפני עצמו או בשר בפני עצמו, כן אי אפשר חלקי העולם קצתם מבלתי קצתם בזה המציאות המיושב אשר דברנו בו”, וכיון שברגע שהוצא האבר מגוף האדם בטל ממנו שם לב או כליה ובשר בעלמא יחשב ודאי שגם בטל ממנו יחוסו.

ב)     זאת ועוד, שגם גוף האדם בהיותו אחד אינו חשוב אדם אלא בשר בעלמא והרוח היא המחייהו ונותנת לו שם אדם, עיין חתם סופר (עה”ת פרשת לך לך) “כי הגוף איננו האדם אלא תיק עשויה מעפר ובתוך התיק החומרי הנה טמון האדם שהוא השכל הפנימי, ודעתו ומחשבתו הוא עיקר אישיותו”, ועיין חכם צבי (סי’ ע”ז) מדי דברו שם בענין ניטל הלב טריפה, שאין שום חיות לאדם בלא בלב ושם משכן הנפש, כ’ שהרוח איננה הנפש שהחיות תלוי בה אלא היא מדרגה אחרת למעלה ממנה, עיי”ש.

ג)       וכן הכריע להלכה בשו”ת ציץ אליעזר (חלק י’ סי’ כ”ה פרק כ”ו) דודאי אבר המושתל מתייחס למושתל, ועיי”ש שדימה זאת גם למש”כ בשו”ת אבן יקרה דלהלן לענין השתלת שחלה, והבין בדבריו דהיינו משום דאין חיות ושם אבר לאבר בפני עצמו, וא”כ במושתלת שחלה שלימה יהי’ הדין שמתייחסת היא אל האשה המושתלת וכמו בכל תרומת והשתלת אברים.

ד)     יעויין בשו”ת אגרות משה (ח”א סי’ ר”ל) דדן שם אם מותר להשתיל עור מאדם מת בכהן, וכ’ שם דכיון דבטילה לגוף האדם בטלה טומאתה כדין טומאה בלועה שאינה מטמאה, וכיון דהעור בטל הוא לגוף האדם המושתל תו לא חשיב בשר מת, מבואר דסובר דהא דטומאה בלועה אינה מטמאה היינו משום שבטל לגוף האדם שבו הוא נמצא, ולכאורה הה”נ בנדון דידן אבר המחובר בגוף האדם בטל הוא להאדם וחשיב אבר מאברי גופו. אמנם יעויין בשו”ת ציץ אליעזר (חלק כ”א סי’ ל”א) דפוסק ג”כ דאינו מטמא, והביא מנדה (ע’ ב’) בן השונמית מהו שיטמא במת והשיבו מת מטמא ואין חי מטמא, ולכאורה סובר דאינו מטעם טומאה בלועה אלא מטעם דחשיב כחי.

ה)    יעויין בספר תורת מיכאל (סי’ נ”ו) ובספר שבט מיהודה (להגרא”י אונטרמן) שדנו בענין השתלת קרנית ממת בגוף אדם חי אם יש בזה איסור הנאה ממת, והביאו מהא דבן השונמית דכיון דחזר לחיות שוב אינו מטמא הה”נ לענין איסור הנאה ממת לית בי’, ויעויין בקובץ קול תורה (סיון – אלול תשי”ד) בשם הגאון רבי יהושע מנחם אהרנברג זצ”ל דהביא ראי’ ממתני’ דאהלות (פ”ב מ”ב) מחלו’ ר”א וחכמים אם רימה היוצאה מן המת בעודה בחיים (עיי”ש משנה אחרונה) מטמאה או לא, ודעת חכמים דכיון דהיא חיה אינה מטמאה. והעיר עליהם בספר שרידי אש דכ”ז לענין טומאה אבל לענין איסור הנאה מאי איכפת לן כלל אם האבר חי או מת הא מ”מ נהנה הוא מן המת, וצ”ל דכולהו ס”ל דכיון דחוזר לחיותו בטל ממנו יחוסו להמת דהא אית לי’ חיים בפ”ע אם ברימה שיש לה חיות בפני עצמה אם באבר המושתל שיש לו חיות ע”י האדם המושתל, ולכאורה הה”נ לענין היחוס של האבר ודאי דכיון דהחיות היא ע”י האדם המושתל בטל יחוסו להאדם התורם ומתייחס הוא להאדם המושתל.

אמנם נראה מעיקר הנדון ב”אם פונדקאית” שדנו הפוסקים [הגר”י כהן והגרצ”פ פראנק זצ”ל] שהולד מתייחס לתורמת הביצית ולא להאם המולידה, שביצית בפני עצמה אינה מתבטלת לגוף האדם כשאר אבריו, וזאת יש להסביר משום שזרע וביצית שונים במהותם משאר אברי האדם, שאף אם בשאר אברי האדם המושתלים בגופו בטלים הם לגופו כפי שהוכחנו, זרע וביצית אינם בטילים לגופו, והיינו משום שזרע וביצית במהותם הם כבר תחילת היווצרות של ולד שהינו ישות בפני עצמה, והם נידונים כתחילת אדם שאינו בטל כשהוא בפני עצמו לאדם אחר אף אם יושתל הוא בגופו.

הן אמנם זה פשוט שבהשתלת שחלה או אשך שהינם אבר שלם לכאורה ודאי שדינם יהא כהשתלת שאר אברים ובטילים הם לגוף המושתל.

אלא שעדיין נותרה בפנינו שאלה נוספת האם זרע וביצית לאחר שהוצאו מגוף האדם מתייחסים הם אליהם או שרק כאשר הם בתוך גופם מתייחסים הם אליהם.

ונראה כי שאלת יחוס הולד בהזרעה מלאכותית (אפשרות מס’ 1 באפשרויות שימור הפריון אצל גבר) , אשר נידונה בהרחבה בין פוסקי זמנינו, כאשר אדם ל”ע חלה במחלת הסרטן וישנו חשש סביר כי טיפולי הרדיותרפיה והכימוטרפיה יגרמו לירידה באיכות הזרע עד למצב של עקרות, ישנה האפשרות של הקפאת זרע קודם הטיפולים והפרייתו לאחר מכן בהפרייה חוץ גופית בביצית של אשתו, כמו”כ עלינו לדון בשאלת יחוס העובר באופן של תרומת זרע מאדם אחר מהוה מעין הקדמה לשאלות הנ”ל.

להלן בקצרה המקורות לשאלת יחוס הולד בהזרעה מלאכותית:

א)    החלקת מחוקק באה”ע סימן א’ סק”ח כותב: יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פ”ו ואם מקרי בנו לכל דבר.

ב)     הב”ח יו”ד סי’ קצ”ה וז”ל “מצאתי בהגהת סמ”ק ישן מהר”ר פרץ שכתב אשה נדה יכולה לשכב אסדיני בעלה, ונזהרות מסדינים ששכב עליהם איש אחר פן תתעבר מש”ז של אחר, ואמאי אינה חוששת פן תתעבר בנדותה מש”ז של בעלה ויהא הולד בן הנדה, והשיב כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי אפילו תתעבר מש”ז של אחר כי הלא בן סירא כשר היה, אלא דמש”ז של איש אחר קפדינן אהבחנה גזירה שמא ישא אחותו מאביו כדאיתא ביבמות” עכ”ל. והועתק זה גם בט”ז ביו”ד שם סק”ו, והב”ש שם בסק”י והמל”מ בפט”ו מאישות ה”ד כתבו להוכיח מדברי הגהת סמ”ק שהבאנו דהוי בנו לכל דבר.

ג)       ונראה דבעצם גם דעת הח”מ כן להכריע להלכה, דלאחר ספיקו בזה מוסיף וכותב עוד: ובלקוטי מהרי”ל נמצא שבן סירא הי’ בנו של ירמיה שרחץ באמבטי כי סירא בגי’ ירמיהו ע”ש, ובפשטות משמע שר”ל בהוספה זאת שממ”ש בלקוטי מהרי”ל יש מיהת להוכיח שהוא כבנו לכל דבר. והכי ראיתי באמת בספר בני אהובה שפירש נמי כן בכוונת הח”מ שלבסוף העלה דקיים פ”ו והראי’ מבן סירא וכו’ עיין שם.

ד)     בנו של הבעל חסדי דוד בספרו אפי זוטרא על אה”ע (סי’ א’ ס”ו) רגש על הסוברים להוכיח שהוא כבנו לכל דבר, וכתב, דאם שמענו שנקרא בנו להחמיר לא שמענו להקל, וכי האם מתוך כך נפטור אשת אביו מהחליצה והיבום או שמא יקרא בנו לענין נחלה וכיוצא, בר מיניה דמר דהסמ”ג ואחריו הב”ח יאמרו כן, אלא הם אמרו כמזהיר שלא לבא לידי איסור כרת ח”ו וזה למגדר מלתא, באופן דלהחמיר יקרא בנו ולהקל לא מקילים, ואם מת והניח בן כזה לא שרי’ אשתו לשוק אלא בחליצה ולא נתיר אותה ליבום מספיקא, עיין שם ביתר אריכות.

ה)    מאידך על ראית הב”ש והמל”מ מהגהת סמ”ק מעיר הברכי יוסף באה”ע שם לדחותה ביחוד וכותב וז”ל: ותו דאף אמנם נימא דבנידון זה הוא דאמר גזירה שמא ישא אחותו, עדיין צריכין אנו למודעי’ מאי פסקא דקיים פו”ר כיון דלא כיוון משום אקרובי ולא קרב זה אל אשה כלל והוא יגע לריק באמבטי עכ”ל. ובעצם נראה שגם הט”ז באה”ע שם סק”ח נתכוין לכלול בדבריו גם הערה זאת, שכותב ואין זה ראיה דשמא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן בפרט במידי דתלי בקום ועשה והיא נתעברה מעצמה דאינו יוצא בזה ע”ש, הרי דכלל הט”ז בדבריו לסתור בשתים, ראשית משום דשמא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן, ושנית, כעין הערתו של הברכ”י, מפני שמצוה זאת תלי בקום ועשה ובכאן היא נתעברה מעצמה.

ו)       שו”ת שאילת יעב”ץ ח”ב (סי’ צ”ו) שסובר שם ג”כ שבנתעברה ע”י אמבטי לא קיים פו”ר בכך, ומסביר זאת, שאע”פ שבא על ידו בן קיימא לעולם בכל זאת לא קיים פ”ו בכך מאחר שלא עסק אפילו בבעילה עיין שם, וסברא זאת של מאחר שלא עסק אפי’ בבעילה הרי שייך גם על כגון נידוננו, דג”כ האיש לא עסק כלל בבעילה, וזהו בעצם גם מ”ש הברכ”י, מאחר דלא קרב זה אל אשה כלל, ולכן גם בכאן י”ל דאינו מקיים עי”כ מצות פו”ר ואינו כבנו לכל דבר אפילו לקולא.

ז)   בשו”ת חכם צבי (החדשות סי’ ט’ ס”ק י”ז) כ’ וז”ל “בח”מ נסתפק אם מקיים פו”ר בנתעברה ממנו ע”י אמבטי ולי פשוט שקיים פו”ר ובזה ישבתי הברייתא שנשאל עליו הרשב”א ז”ל יאמר אמו ואל יאמר אביו ודו”ק”, עכ”ל.

ח)  המהר”ם שיק על המצות מצות א’ אות ג’ דס”ל דאפילו אי חשיב כבנו לענין שאר דברים מ”מ לא קיים מצות פ”ו שהמצוה הוא עליו ומה שנתרבה מאליו לא יצא ידי חובתו וכו’ עיין שם.

ט)  ולעומת זאת מצינו לחתנו של המהר”ם שיק בספר שו”ת שאילת יעקב סי’ מ”ב דס”ל בדיעה הפוכה שהוא כבנו לכל דבר וגם קיים פו”ר עיין שם.

י)   ומצינו שכבר העלה בכזאת בשו”ת בית יעקב סי’ קכ”ב דהנולד באמבטי הוא בנו לכל דבר וגם מקיים עי”כ פו”ר אף על פי שהוא בשב ואל תעשה עיין שם.

יא) גם לרבות בשו”ת משפטים ישרים (בורדוגו) ח”א סי’ שצ”ו פשיטא ליה נמי שהוא כבנו לכל דבר. וגם מסתפק שם בספק ממזרות כשהיא א”א עיין שם.

הזרעה מלאכותית לענין איסור אשת איש

כחלק מן השאלה הנ”ל האם בן הנולד ע”י הזרעה מלאכותית מתיחס לאביו או לא דנו הפוסקים גם בשאלה האם הזרעה מלאכותית מזרע של איש זר נוגד את איסור אשת איש או לא.

את הגדרת שאלת איסור הביאה באשת איש בהזרעה מלאכותית ניתן לכאורה להגדיר בשלש אפשרויות: א’ האם איסור אשת איש הינו מעשה ביאה עם איש זר ובהזרעה מלאכותית אין מעשה ביאה. ב’ האם האיסור הוא יצירת ולד לאיש זר ואז גם בהזרעה מלאכותית ישנו מעשה יצירת ולד לאיש זר. ג’ גם אם נניח כי איסור אשת איש הינו יצירת זרע לאיש זר עדיין יש להסתפק האם הזרע מתיחס לאדם אשר ממנו הוצא או לא כנ”ל בשאלת יחוס הולד לאביו ואם הזרע אינו מתייחס אחריו אין בהזרעה מלאכותית איסור אשת איש.

א)    הברכי יוסף אהע”ז סי’ א’ דחה דברי הב”ש שהביא ראי’ מדברי הסמ”ק דכ’ דאסור לאשה לשכב אסדינים ששכב עליהם איש אחר שמא תתעבר ממנו ואיכא גזירה שמא ישא אחותו מאביו, והביא מכאן הב”ש ראיה דבנתעברה באמבטי הרי הוא כבנו לכל דבר דאל”ה מ”ש שמא ישא אחותו מאביו, ודחה הברכ”י דאין כונת הסמ”ק שמא ישא אחותו מאביו אלא כונתו לגזירת הבחנה לידע של מי הולד, והביא ראי’ לדבריו דמצא בקובץ ישן נושן דהסמ”ק השיב ע”ז וז”ל “דודאי אין לחוש [מלשכב על סדינים של בעלה בזמן נדתה] דליכא ביאת איסור ועבירה וכו’ ומה שנהגו הנשים שלא לישכב בסדין ששכב איש אחר אין זה כי אם להבחין של מי יהיה הולד דהא אהבחנה קפדינן כדאיתא ביבמות גזירה שמא ישא וכו’ כלו’ דהכא אמרו בטעם ההבחנה ביבמות גזירה שמא ישא, ורצונו לומר דהכא הגם דלא שייכא גזירה שמא ישא אחותו מאביו ואין /דאין/ אב מ”מ יש להקפיד בדין עירובא זרע ממקום אחר”, עכ”ל. ומוכח להדי’ מדבריו דגם אי אינו כבנו ואינו מתייחס אחריו [דהא דחה הוא את ראיית הב”ש], מ”מ כל מה דאיכא היתר לשכב אסדינים דאיש אחר היינו משום שלא הוי כדרך ביאה כמבואר להדי’ בדברי הסמ”ק, מוכח א”כ דאיסור א”א הוא גם אי הזרע אינו של אחד.

ב)     לכאורה נחלקו בדבר זה [אם צריך שיהי’ זרע של אחר כדי לאסור באיסור א”א או דהעיקר דהוא זרע שאינו של בעלה אף אי אינו של אחד] ר”ת וריב”ם בתוספות כתובות ג’ ב’ (ד”ה ולדרוש), דנחלקו שם האם נכרי שבא על א”א נאסרת על בעלה ועל הבועל, דעת ר”ת שאינה נאסרת משום דרחמנא אפקרי’ לזרעי’ דכתיב זרמת סוסים זרמתם, וריב”ם סובר דנאסרת דהא דכתיב זרמת סוסים זרמתם היינו רק שאין לו חייס. ולכאורה נחלקו בזה שר”ת סובר דצריך זרע של אחד כדי לאסור באיסור א”א וריב”ם סובר שאף אם אין לו חייס ג”כ אסור באיסור א”א.

ואילו לגבי ממזרות הולד לכאורה הגדרת הספק הוא האם ממזרות הולד נובע מאיסור הביאה והוא תוצאה של האיסור או שמא דין הוא בפני עצמו ואינו נוגע כלל לאיסור הביאה אלא כל ולד המתייחס לאיש זר הינו ממזר.

ומדברי הסמ”ק מוכח להדי’ שממזרות הולד נובע מאיסור הביאה ואינו ענין בפני עצמו, שהרי הב”ש הוכיח מדברי הסמ”ק שכתב שאסור לשכב על סדינים ששכב עליהם איש אחר שמא ישא אחותו מאביו שהרי הוא בנו לכל דבר, ומ”מ כתב שם הסמ”ק שהולד כשר כיון שאין כאן ביאת איסור, ומוכח שממזרות הולד נובע מביאת האיסור.

 לאחר שנתברר כי יצירת הולד היא סיבת היחס האמהי, וכי זרע ולכאורה ה”ה ביצית גם לאחר שהוצאו מגוף האדם מתייחסים הם אליהם וכמבואר בדעתם של רוב הפוסקים בענין נתעברה אמו באמבטי [ובהזרעה מלאכותית], נוכל אם כן להתקדם שלב נוסף בהגדרת המחלוקת ההלכתית של קביעת האמהות בהפריה חוץ גופית ב”פונדקאית”, ולקבוע כי המחלוקת היא, האם זרע וביצית נדונים כשאר אברי האדם אשר בטילים הם לגוף המושתל, או שמא כיון שהם ישות לעצמם אינם בטילים הם לגוף המושתל כשאר אברי האדם. ונחלקו בדבר הפוסקים כפי שהובא לעיל בענין “אם פונדקאית” דעת בעל ה”ציץ אליעזר” זצ”ל ויבלח”א מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א שהפונדקאית היא האם, ואילו דעת הגר”י כהן זצ”ל והגרצ”פ פראנק זצ”ל ויבלח”א הגר”ע יוסף שליט”א שהתורמת היא האם, ונראה שבזה נחלקו הפוסקים הנ”ל, שדעת ה”ציץ אליעזר” זצ”ל ויבלח”א מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א היא שהביצית נדונית כשאר אברי האדם ומתבטלת היא אל גוף המושתל, ואילו דעת הגר”י כהן זצ”ל והגרצ”פ פראנק זצ”ל ויבלח”א הגר”ע יוסף שליט”א שגם אחר שהביצית הוצאה אל מחוץ לגופה של האשה עדיין היא מתייחסת אליה ואינה נדונית כשאר אברי האדם בהיות שהביצית נחשבת כישות לעצמה.

וביסוד מחלוקתם נראה לבאר, דנחלקו בסברא הנ”ל, האם זרע וביצית מתייחסים לאביהם ככל שאר אברי האדם באשר הם חלק מגוף האדם, או שמא כיון שזרע וביצית עוד בהיותם בגוף האדם נחשבים הם לישות בפני עצמה והם כבר תחילת היווצרות העובר אשר הוא ישות לעצמו אינם בטילים לגוף האדם כשאר אבריו, וכל סיבת התייחסותם לגוף האדם אשר בו הם נוצרו הם כעין יחס של בן לאביו לאחר שנולד, ומתייחס הוא כישות לעצמו לאביו יוצרו, וכמאמר חז”ל (נדה ל”א א’) “תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים, ומוח שבראשו, ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות, ושחור שבעין. והקב”ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה והשכל”, ויעויי”ש במהרש”א שכ’ וז”ל יש לכוון בזה שאמר לבן ליעקב אך עצמי ובשרי אתה דהיינו שהיה קרובו מצד אביו יצחק שממנו עצם ומצד אמו רבקה שממנה בשר וק”ל”. דהיינו שהעצמות הם עצם מעצמיו של אביו והבשר הוא בשר מבשרה של האם, וע”כ גם לאחר שהוצאו הזרע והביצית אל מחוץ לגופם של הגבר או האשה עדיין מתייחסים הם אליהם בהיות שתאי הזרע וביצית אלו נוצרו על ידיהם.

אלא שעדיין יש להבחין בין השתלת ביצית מופרית ב”אם פונדקאית” לבין השתלת שחלה, שבהשתלת ביצית מופרית ב”אם פונדקאית” ההפרייה נעשית מחוץ לגופה של ה”פונדקאית” בביצית שעדיין מתייחסת מבחינה הלכתית לתורמת הביצית וההפרייה שהיא מוטציית היצירה נעשית בביצית של התורמת, וה”פונדקאית” אינה אלא תורמת את רחמה לגידול העובר. ואילו בהשתלת שחלה כל תהליך הפריון והעיבור מתהוה כולו ברחם המושתלת, ולכאורה יש לדון כי התבטלות השחלה והשתייכותה לגוף המושתלת הוא ככל השתלת איברים שלכאורה בטילים הם לגוף המושתל, ובפרט כאשר ההפריה נעשית בגופה של המושתלת, נראה פשוט שהולד מתייחס אל מושתלת השחלה.

***

אלא שעדיין יש להסתפק בהשתלת רקמות אשך ושחלה אם דינם יהא כהשתלת אברים או כהשתלת תאי זרע וביצית, וזאת משום שי”ל שרקמה [להוציא רקמת עור] אינה אבר אלא נשא של תאים.

שאלת קביעת האמהות בתרומת רקמת שחלה כאשר הביציות עדיין בשלב הפרופאזה הראשונה הינה השאלה הדומה ביותר לשאלת קביעת אבהות בהשתלת רקמת אשך עם תאי זרע בלתי בשלים, ובתרומת רקמת שחלה לאחר תהליך המיוזה עם תאי ביצית בשילים דומה היא להשתלת רקמת אשך עם תאי זרע בשלים, משום שבשלבים אלו רקמת השחלה מכילה תאי ביצית בדומה לרקמת אשך המכילה תאי זרע, וכאן השאלה האם לאחר ההשתלה בטילים תאים אלו לגוף המושתל ומתייחסים אליו. בדומה לזה בהשתלת רקמת אשך, תהליך היווצרות והבשלת הזרע נעשה כולו בגוף המושתל והשאלה היא האם ניתן לייחס את העובר לתורם רקמת האשך משום שתאי הזרע באו ממנו, או שמא בטילים תאים אלו לגוף המושתל, וע”כ בבואנו לדון בשאלת יחוס הולד בתרומת והשתלת רקמת אשך עלינו לדונה יחד עם שאלת יחוס הולד בתרומת והשתלת רקמת שחלה, ובשתי השאלות הנ”ל לא דנו בהרחבה בפוסקים.

***

והנה להשיטות שבהזרעה מלאכותית אין זרעו מתייחס אחריו בין אם נאמר שהטעם הוא משום שהזרע בא אל גוף האשה שלא בדרך ביאה וקירוב בשר, ובין אם נאמר שהטעם הוא משום שזרע שהוצא מגוף האדם שוב אינו מתייחס אליו, פשיטא שגם בהשתלת רקמת אשך וכיו”ב אין זרעו מתייחס אחריו, משני הטעמים הנ”ל.

אולם להסוברים שבהזרעה מלאכותית בנו מתייחס אחריו וקרינן בי’ זרעו. מוכח להדיא שזרע הגם שהוצא מגוף האדם עדיין מתייחס הוא אליו. אלא שיש להסתפק, האם בהשתלת רקמת אשך חשיב זרעו ומתייחס אחריו, וכאן יש להבדיל ולהבחין בין השתלת רקמת אשך בעל תאי נבט לבין רקמת אשך בעל תאים ספרמטוגנים, שתאי נבט לכאורה ודאי דלא נחשב זרע כלל וכאן השאלה היא האם זרע המיוצר מתאי נבט של אדם חשיב זרע שלו, אולם בהשתלת תאים ספרמטוגנים, כאן יש להסתפק, האם תאים ספרמטוגנים חשיבי זרע או לא, שהרי הם כבר תאים המצויים בתוך תהליך יצירת הזרע, אך מ”מ הם רק תאי זרע התחלתיים בלתי בשלים אשר אינם מסוגלים להפרות ביצית, וגם בתאים ספרמטוגנים הסברא נותנת שאינם חשובים זרע והשאלה היא כנ”ל בתאי נבט.

עוד יש להסתפק, האם ביצית הקיימת בתוך רקמת שחלה וכן תא זרע הקיים בתוך רקמת אשך, נחשבת חלק מן השחלה או האשך, או שהוא בריה בפני עצמה שהרי יש לו קליפה וביצית בפני עצמו ובריה זו נמצאת בתוך השחלה או האשך, אם נאמר שהביצית או הזרע מהוים חלק ממרכיב רקמת השחלה או האשך, הרי שהשתלת רקמות שחלה או אשך יחשבו כהשתלת אבר שיש לדון אם הוא מתבטל לגוף האדם או לא, אך אם הביצית או תא הזרע אינם מרכיבים את רקמות השחלה או האשך אזי גם אם רקמת השחלה או האשך מתבטלים הם לגוף המושתל עדיין י”ל שהביצית או תא הזרע אינם מתבטלים לגוף המושתל.

מסקנות:

בשאלת קביעת אמהות במקרה של השתלת ביציות מופרות ע”י זרע [הפריה חוץ גופית ivf] – אם פודקאית, האם הולד מתייחס לבעלת הביציות או ליולדת – ה”אם הפונדקאית” נחלקו הפוסקים דעת בעל ה”ציץ אליעזר” זצ”ל ויבלח”א מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א שהולד מתייחס ל”אם הפונדקאית” ואילו דעת הגר”י כהן זצ”ל והגרצ”פ פראנק זצ”ל ויבלח”א הגר”ע יוסף שליט”א שהולד מתייחס לבעלת הביצית.

דעת רבותינו הראשונים והאחרונים כי סיבת יחס ה”אמהי” היינו היחס של הולד כ”בן” לאמו היא יצירת הולד כמבואר ברמב”ן ובריטב”א ברעק”א ובמהר”ל ובמהרש”א, לפיכך מוכרחים אנו לבאר כי דעתם של בעל ה”ציץ אליעזר זצ”ל ויבלח”א מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א הסוברים כי בהפריה חוץ גופית היולדת ה”פונדקאית” היא האם היא משום שביצית שהושתלה בגופה של ה”פונדקאית” שוב אינה מתייחסת אליה מכיון שבטילה היא אל ה”אם הפונדקאית” כשאר אברי האדם המושתלים בגוף אחר שבטילים הם אל הגוף המושתל [ואין לבאר בדעתם שזרע או ביצית מאחר שהוצאו מגוף האדם שוב אינם מתייחסים אליהם שהרי בשיטות הפוסקים שבנתעברה אמו באמבטי הרי הוא כבנו לכל דבר כדלהלן חזינן שזרע הגם שהוצא מגוף האדם עדיין מתייחס הוא אליו].

נחלקו בדבר הפוסקים: בספר התלמוד ומדעי התבל (להר’ יקותיאל ארי׳ קאמעלהאר זצ”ל) דן בשאלה זו עם הגאון רבי מאיר אריק זצוק”ל וסוברים הם שאין הולד מתייחס לבעלת השחלה, בניגוד לדעתם הרי שר’ חנוך העניך טשארנאטשפקי (בירחון הנ”ל, כסלו תרצ”ב) כותב כי יתכן שיש כאן שתי אמהות.

לכאורה בהשתלת שחלה שלימה יהיה הנדון האם השחלה בטילה לגוף המושתלת ומשתייכת היא אל המושתלת ככל תרומת והשתלת אברים כגון לב כבד וכיו”ב אשר לכאורה פשוט להפוסקים שמתבטל ומשתייך למושתל.

בענין יחוס אברים שנלקחו מאדם אחד והושתלו באדם אחר: לכאורה לענין היחוס של האבר ודאי דכיון דהחיות היא ע”י האדם המושתל בטל יחוסו להאדם התורם ומתייחס הוא להאדם המושתל.

בענין יחוס הולד לאב בהזרעה מלאכותית היינו שהזרע מוצא אל מחוץ לגוף הגבר ומושתל בתוך ביציתה של האשה:

דעת החלקת מחוקק והב”ש ושו”ת חכם צבי ושו”ת שאילת יעקב ושו”ת בית יעקב דהוי בנו לכל דבר וקיים מצות פו”ר.

דעת בנו של הבעל חסדי דוד בספרו אפי זוטרא והברכי יוסף ושו”ת שאילת יעב”ץ ושו”ת משפטים ישרים (בורדוגו) שאינו כבנו ולא קיים מצות פו”ר.

דעת המהר”ם שיק דאפילו אי חשיב כבנו לענין שאר דברים מ”מ לא קיים מצות פו”ר.

ביצית בפני עצמה אינה מתבטלת לגוף האם הפונדקאית [לדעת הגר”י כהן זצ”ל והגרצ”פ פראנק זצ”ל ויבלח”א הגר”ע יוסף שליט”א], וזאת יש להסביר משום שזרע וביצית שונים במהותם משאר אברי האדם, שאף אם בשאר אברי האדם המושתלים בגופו בטלים הם לגופו כפי שהוכחנו, זרע וביצית אינם בטילים לגופו, והיינו משום שזרע וביצית במהותם הם כבר תחילת היווצרות של ולד שהינו ישות בפני עצמה, והם נידונים כתחילת אדם שאינו בטל כשהוא בפני עצמו לאדם אחר אף אם יושתל הוא בגופו.

להסוברים שבהזרעה מלאכותית בנו מתייחס אחריו וקרינן בי’ זרעו. א”כ לדעת בעל ה”ציץ אליעזר” ויבלח”א מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א שביצית מושתלת מתבטלת אל הגוף המושתל א”כ פשיטא שכמו”כ בהשתלת רקמת אשך ג”כ יתבטל אל הגוף המושתל כשאר אברי האדם המושתלים בגוף אחר. אולם לדעת הגר”י כהן זצ”ל והגרצ”פ פראנק זצ”ל ויבלח”א הגר”ע יוסף שליט”א שביצית אינה מתבטלת אל הגוף המושתל. יש להסתפק, האם בהשתלת רקמת אשך חשיב זרעו ומתייחס אחריו, וכאן יש להבדיל ולהבחין בין השתלת רקמת אשך בעל תאי נבט לבין רקמת אשך בעל תאים ספרמטוגנים, שתאי נבט לכאורה ודאי דלא נחשב זרע כלל וכאן השאלה היא האם זרע המיוצר מתאי נבט של אדם חשיב זרע שלו, אולם בהשתלת תאים ספרמטוגנים, כאן יש להסתפק, האם תאים ספרמטוגנים חשיבי זרע או לא, שהרי הם כבר תאים המצויים בתוך תהליך יצירת הזרע, אך מ”מ הם רק תאי זרע התחלתיים בלתי בשלים אשר אינם מסוגלים להפרות ביצית, וגם בתאים ספרמטוגנים הסברא נותנת שאינם חשובים זרע והשאלה היא כנ”ל בתאי נבט.

יש להסתפק, האם ביצית הקיימת בתוך רקמת שחלה וכן תא זרע הקיים בתוך רקמת אשך, נחשבת חלק מן השחלה או האשך, או שהוא בריה בפני עצמה שהרי יש לו קליפה וביצית בפני עצמו ובריה זו נמצאת בתוך השחלה או האשך, אם נאמר שהביצית או הזרע מהוים חלק ממרכיב רקמת השחלה או האשך, הרי שהשתלת רקמות שחלה או אשך יחשבו כהשתלת אבר שיש לדון אם הוא מתבטל לגוף האדם או לא, אך אם הביצית או תא הזרע אינם מרכיבים את רקמות השחלה או האשך אזי גם אם רקמת השחלה או האשך מתבטלים הם לגוף המושתל עדיין י”ל שהביצית או תא הזרע אינם מתבטלים לגוף המושתל.


[1] תאי נבט ראשוניים (germ cells), המהווים תאי מוצאי לתאי זרע בשלים, מגיעים אל האשך העוברי משק החלמון של העובר בשלב מוקדם של התפתחותו ומתמקמים בדפנות אבוביות נושאות זרע שלו. תאים אילו, המכונים גם ספרמטוגוניה (ביחיד ספרמטוגוניום, spermatogonium) מתחלקים במספר חלוקות מיטוטיות סמוך לסיומה של התפתחות העובר או ממש לפני הלידה. לאחר הלידה הם נותרים בלתי פעילים, ואינם מתרבים עד ראשית גיל ההתבגרות. בגיל ההתבגרות כל ספרמטוגוניום מהווה תא מוצא ל-128 תאי זרע בשלים. ספרמטוגנזה (מחזור חלוקה) נמשכת אצל האדם כ-74 יום. החל בגיל צעיר מייצר הגבר כ-200 מליון תאי זרע חדשים מדי יום במשך כל ימי חייו. מספר התאים המשתחררים בכל פליטת זרע יכול להגיע ל-350 מליון לסמ”ק.

שלב השגשוג (ההתרבות) בתהליך יצירת תאי הזרע: בספרמטוגוניום שהוא תא מוצא דיפלואידי (בעל מערך כפול של כרומוזומים) מתרחש תהליך הכפלת הכרומוזומים שהוא שלב מקדים לכל מיטוזה. הספרמטוגוניום לפני שלב סיום המיטוזה מכיל 4 מערכים של כרומוזומים. בסיום המיטוזה הכרומוזומים המוכפלים מתחלקים באופן שווה בתוך התא וביניהם נרקם קרום והתא נחלק לשניים. התוצר הוא שני תאי בת דיפלואידים זהים, אבל בעלי יעוד שונה.

אחד משני תאי הבת, הוא בעצם ספרמטוגוניום. תא זה נשאר באבובית נושאת זרע (seminiferous tubules) ועתיד להיות תא מוצא לתאי זרע נוספים וחוזר חלילה. תא הבת השני מצוי קרוב יותר להיקף צינורית הזרע ומוסיף להתחלק בחמש חלוקות מיטוטיות, שתוצאתן היא 32 תאים דיפלואידיים המכונים ספרמטוציטים ראשוניים. תא ספרמטוציט ראשוני (primary spermatocyte) אף הוא תא דיפלואידי ולכל כרומוזום יש בן-זוג הזהה לו במבנהו, ומכיל מערך גנים לאותן תכונות.

מיוזה – בתא ספרמטוציטי: כל כרומוזום מבצע הכפלה מדויקת של עצמו, השלב המקדים למיוזה. שני הכרומוזומים בתא זה נשארים צמודים זה לזה בצנטרומר. הכרומוזום והעתק שלו נקראים כרומטידות אחיות ולהם צנטרומר משותף. לכרומוזום בניגוד לכרומטידה יש צנטרומר עצמאי.

מיוזה ראשונה – תהליך המיוזה ממשיך בחלוקת הפחתה הראשונה, הכרומטידות מתחלקים בין שני תאי בת המכונים ספרמטוציטים שניוניים.

מיוזה שניה – בחלוקת הפחתה השנייה, זוג הכרומטידות-אחיות נפרדות האחת מעל פני אחותה והן מתחלקות בין שני תאי בת המכונים ספרמטידים (spermatids). כל אחד מארבעת הספרמטידים הוא תא הפלואידי (הגרעין מכיל מערך יחיד של כרומוזומים) והם מצויים קרוב למרכז צינורית הזרע באשך.

[2] התהליך מתחיל בצורה דומה לתאי הזרע. יש תא גזע, שמתחלק ומייצר את תא האב האואוגוניום  (oogonium), כל זה קורה בעוברית. אבל באותה עוברית קורה גם משהו מאוד שונה ממה שראינו אצל הזכר – מתחיל השלב הבא, יש מעבר מ 2h ל-4h, כלומר יש הכפלה של החומר הגנטי וכרומטידות אחיות (שלב הכפלת התאים שבו יש לכל מערך מערך זהה ס”ה 4 מערכים) שלב זה נקרא שלב הפרופאזה הראשונה התאים במצב זה נקראים אואוציטים ראשוניים. ובשלב הזה התהליך נתקע עד שנות הבגרות.

כאשר מגיעה הנערה לבגרות מינית עם עליה ברמת האסטרוגן, מתחילה הבשלתם של זקיקים ראשוניים בשחלות בזקיק הראשוני, שמתחיל להבשיל, מושלמת המיוזה של האואוציט הראשוני, ונוצרים שני תאים הפלואידיים, כשבכל אחד מהם חצי מהכמות הכרומוזומים וכל אחד מהכרומוזומים שבו משוכפל (ומתקבלת כרומטידת אחיות אחת), שאחד מהם מתנוון. האואוציט מתחלקת בין שני התאים באופן לא סימטרי, תא אחד גדול מן השני. התא הגדול יותר הוא המכיל את כל הפוטנציאל להתפתחות הביצית, ואילו התא הקטן יותר נקרא הגוף הקוטבי הראשוני. הגוף הקוטבי עובר מיוזה שניה שבעקבותיה מתקבלים שני תאים הפלואידים המכונים גופים קוטביים שניוניים. תאים אילו מתנוונים בהמשך.

התא הגדול עובר מיוזה שניה שאינה נשלמת עד תומה. היא נעצרת בשלב המטפאזה השנייה. לזקיק הבשל, שהגיע לגמר התפתחותו, קוראים זקיק גראף. כאשר הזקיק מגיע לשיא בשלותו, חורגת הביצית מהזקיק, ונופלת מקליפת השחלה לתוך החצוצרה, שם מתקיים המפגש בינה ובין הזרע.

הביצית החורגת מהשחלה עטופה הביצית מעטפת חלבונית הקרויה המעטפת השקופה (zona pellucida) ומוקפת בשכבת תאים שמקורם בזקיק – תאי גרנולוזה. כדי להפרות את הביצית צריך תא הזרע לחדור דרך מעטפות אלה. תא הזרע נקשר לקולטן ZP3 הנמצא על פני מעטפת הביצית ועוד לפני חדירתו דרך קרום התא של הביצית, מתחילה בביצית פעילות נמרצת של חילוף חומרים. הכרומוזומים משלימים את המיוזה השנייה, ונוצר גוף קוטבי קטן, הפלואידי, הנפלט מן הביצית ומתנוון.

במצב זה מכילה הביצית שני גרעינים הפלואידיים: הגרעין שלה עצמה והגרעין של תא הזרע. הכרומוזומים של כל גרעין מכפילים את תכולתם בנפרד לפני שהגרעינים מתלכדים לגרעין אחד. בסיום ההכפלה מתלכדים שני הגרעינים ההפלואידיים לגרעין דיפלאידי, והם כבר מוכנים לחלוקת התא, למיטוזה. ברגע התלכדותם מתרחשת המיטוזה הראשונה.

לסכום, התפתחות ביצית מתחלקת לשתי תקופות. ראשיתה בתקופה העוברית וסיומה בתקופת הבגרות המינית. תהליך חלוקת הכרומוזומים ראשיתו בתקופה העוברית וסיומו המוחלט בעת ההפריה. מתא אחד מתקבלים 4 תאים: 3 תאים קוטביים ותא ביצית מופרית. 2 תאים קוטביים נוצרים ומתנוונים כשהנקבה עדיין במצב עוברי ותא קטבי נוסף נוצר ומתנוון לאחר הפריה מוצלחת.

אם משווים את הזכר לנקבה, אז בתהליך ייצור הזרע אצל הזכר הייתה עצירה אבל לא הייתה תקיעה באמצע המיוזה כמו שיש אצל הנקבה וגם התהליך הוא פחות מדורג (רק מעט ביציות יסיימו בכל פעם מיוזה ראשונה, רק מעט מאוד מהן ישלימו מיוזה שניה).

[3] כך מקובל, אם כי אין זה מדויק, התהליך המדויק ליצירת הביצית הינה: אואוגנזה (oogonium), וכפי שמתואר בהערה 2 ישנו תהליך של יצירת הביצית הבשילה מקביל לתהליך יצירת תאי זרע בשלים.

[4] תא מוצא דיפלואידי המכיל מערך כפול של כרומוזומים ככל תא אחר בגוף האדם.

[5] תא זרע דיפלואידי אף הוא, לאחר המיטוזה, המכיל אף הוא מערך כפול של כרומוזומים.

[6] ניתן לבצע ניתוח לפרוסקופי שבו מוציאים מקטע ממעטפת שחלה לצורך הקפאה. את מקטע השחלה חותכים לחתיכות קטנות. מקטעים אלה מכילים אלפי זקיקים ראשוניים המכילים ביציות בלתי בשלות. בתהליך ההקפאה שורדים כ 70- אחוז מהביציות שהוקפאו. כמו כן מרקמת השחלה ניתן למצות ביציות ולהבשילן במעבדה  (IVM) לקראת תהליך הפריה חוץ-גופית.

על מנת לחדש את מחזור הוסת ולחדש את הפוריות יש להשתיל את רקמת השחלה לאחר ההפשרה. את רקמת השחלה ניתן להשתיל חזרה לגוף במיטת השחלה, או בסמוך להב חלל הבטן. הקפאת רקמת שחלה מבוצעת במרכזים רבים בארץ  ובעולם. שיטה זו נחשבת עדיין לנסיונית מאחר שההפשרות וההשתלות חזרה לגוף הנשים בוצעו רק במספר עשרות מקרים.

עד היום דווח על חזרה של התפקוד השחלתי לאחר השתלה של שחלה שהוקפאה ברוב הנשים. כמו כן דווח על למעלה מ 10 הריונות ומעט פחות מ 10 לידות.  הלידה הראשונה לאחר השתלת רקמת שחלה ו- IVF דווחה בבית החולים שיבא על ידי פרופ’ מאירוב ופרופ’ דור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *