עד כמה ביה"ד מחויב לברר כשרותו של אדם העומד לפניהם (לענין ממזרות)

בס"ד

עד כמה ביה"ד מחויב לברר כשרותו של אדם העומד לפניהם (לענין ממזרות)

א

יש להסתפק במקום שיש אדם שנפל לנו ספק בכשרותו, מתי והאם בכלל יש לנו לברר היטב כדי לדעת האם הוא אכן פסול, או שמא כשר הוא.

עי' בשו"ת חת"ס (אבה"ע ח"ב סי' קעד) שנשאל "באחד שהיה במאסר כמה שנים, ויצא קלא דלא פסיק על אשתו שילדה ממזר, ונשכרה למינקת בשוקי בראי. אבל עדים לא נתקבלו בב"ד, ועתה בצאת הבעל ממאסר גיזם לאמור אם יפרישוהו מאשתו ילכו ויטעמו במקום שאין יד ישראל משגת והוא לא ישיג אורחת חיים. ופר"מ נפשו היפה בשאלתו אי רשאי ב"ד להעלים עין שלא לחקור אחר עדים".

והשיב: "אבל על הב"ד אין חיוב לחקור אחר עדים. וקצת ראיה, מדכתיב בעיר הנדחת כי תשמע בא' שעריך וגו' ודרשת וחקרת היטב והנה אמת נכון הדבר, ומזה למדו חז"ל חקירות ודרישות דסהדי. ולכאורה מנ"ל דהא פשטיה דקרא ששמעו קול הברה ונשים מוזרה בלבנה מצאו אנשי בליעל וגו' ועל זה ידרשו ויחקורו עד שימצאו עדים שיעידו. אבל העדים עצמם לא בעו שבעה דרישות וחקירות. אע"כ פשוט לחז"ל דכי תשמע היינו בעדים ודרשת וחקרת העדים אבל על קול בעלמא אין ב"ד נזקקין. וכו' והא דכתיב במולך ואם העלם יעלימו היינו אחר דאיכא עדים והם מתיראים מפני האיש ומשפחתו שכולם מכסים ע"ז נאמר העונש ההוא עין רמב"ן על התורה שם אבל לחקור על עדים לאסור אשה על בעלה מנ"ל זה".

ודומה לזה ראיתי בשו"ת נודע ביהודה (תניינא, אבה"ע סי' יד) בתשובתו לבעל האור חדש, באשה שבעלה היה במרחקים, והאשה הרבתה וילדה, וטוענת כי פלוני בא עליה באונס. והשאלה אם היא מותרת לבעלה. והשיב הנוב"י, כי אם בעלה סמוך עליה ומאמינה, יש לסמוך על דברי רבינו יונה שנאמנת בזה. ודן שם מה יהיה הדין אם אותו פלוני יכחיש אותה ויאמר כי לא בא עליה כלל או שלא היה באונס, ועיי"ש שלא החליט בזה, וסיים: "אבל זה נלע"ד שאין אנו מחויבים לשלוח אחר הנואף כיון שאינו לפנינו מקבלים דברי האשה".

דהיינו שמצינו בדבריהם כי אין לבי"ד לפעול ולחקור מעבר למה שמונח לפנינו, כדי לאוסרה על בעלה. ולכאו' הדברים ברורים בכל מקרה שנופל לנו שאלה בכשרותו של אדם, שאל לנו לחקור ולחפש עדים כדי לפסלו.

אולם צריכים להבין, כי מדבריהם ניתן להקיש רק במקרה כזה, או שיש איזה קול, או כמו בנוב"י, שהאשה טוענת שנאנסה ע"י פלוני, ולמה סתם נחשוד שמא היא משקרת. (וחזקת כשרות שלו, אינו ענין לכאן שהרי אין אנו דנים עליו). אבל אם יש ריעוותא לפנינו שהאדם העומד לפנינו הוא פסול, אין כל ראיה מדבריהם שלא לחקור ולברר היטב את כשרותו.

ביאור דין משפחה שנטמעה

ב

מצינו בקידושין  עא,א משפחה שנטמעה נטמעה, דהיינו אם נתערב בה פסול (ממזר, או אולי ספק ממזר שאסור מדרבנן). וכתב רש"י שם ד"ה תנינא "דכל משפחה שנטמעה נטמעה דאין להפרישה ולהרחיקה ולברר ספק מטמעיהם מי נטמע מי לא נטמע אלא יניחום והם ספק והם כשרים לעתיד לבא". ומבואר בדבריו, דאף שאפשר לברר מיהו הפסול – מי נטמע ומי לא נטמע, מ"מ אין לנו לברר כן ויש להניחה בכשרות.

זאת אומרת, פסול שכבר נטמעה במשפחה – נשא אשה, ואין אנו יודעים מיהו הפסול, אין לנו לברר מיהו, אלא מניחים את כל המשפחה בחזקתם וכשרים הם.

ושם בדף עב,ב נחלקו ר' מאיר ור' יוסי אם ממזרים טהורים לעתיד לבוא, וקיי"ל כר' יוסי שטהורים לעתיד לבוא. ונחלקו הראשונים אם מדובר על ממזרים ודאיים או רק ספק ממזרים. עי' בריטב"א שהביא בשם הרמב"ן: "פסול ממזרות ונתינות הא איפסיקא לקמן (ע"ב ב') הלכתא כרבי יוסי דאמר שהם טהורים לעתיד לבוא, ומשמע אפילו בידועים שלא נטמעו, דאילו באותם שנטמעו טהורים הם עכשיו מן התורה, שאין אחד שיעיד עליהם ומשפחה שנטמעה נטמעה, ופלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי בידועים הוא".

ואיסור לא יבוא ממזר בקהל ה', פירש הרמב"ן כי לעתיד לבוא יהיה רק על אותן שנעשו ממזרים אח"כ, אבל על הממזרים שנעשו מקודם, יטהרם אליהו. דהיינו שלדברי הרמב"ן ממזר ודאי שנתערב, ויש מישהו היודע פסולו, אסור לגלותו, שהרי לעתיד לבוא אליהו יטהרו.

אבל דעת הרא"ה הביא שם כי רק לענין ספק ממזר נאמר כי יטהרם לעתיד לבוא: "אבל מורי נר"ו מפרש דלטמא ולטהר היינו פסולי עבדות ונתינות וממזרות, שלא אמרו טהורים לעתיד לבא אלא בספקין אבל בודאין חלילה לערב פסול בזרע הקדש, ודאקשינן מדכתיב וישב ממזר, משום דמשמע ממזר ממש הוא שהרי ידוע הוא לאליהו ויכול היה להפרישו אלא כיון שהיו ספק מתחלתן ונטמעו הרי הם כשרים, ורבי יצחק דאמר משפחה שנטמעה נטמעה סבירא ליה שאפילו מעכשיו כשרים, והיינו דאמרינן כסף מטהר את הממזרים, שמתוך עשרם הם מתחתנים עם משפחות מיוחסות אע"פ שהם ספק פסולים, שאילו היו ידועים חלילה שיתערבו בהם זרע קודש אפילו נותנים להם מלא ביתם כסף וזהב, שעליהם נאמר אליהו כופתו והקב"ה רוצעו, אלא ודאי בספיקם הדברים אמורים, ואתיא שפיר ההוא דנתינים, ונוהג שפיר לאו דלא יבוא ממזר".

וסיים הריטב"א: "והאל ברחמיו יזכנו לימות המשיח ויורנו האמת, ותו לא מידי".

ומתוך דבריהם נראה כי נחלקו גם בדין משפחה שנטמעה אם מדובר על ממזר ודאי שנטמע שהדין הוא שאסור לגלותו, או רק על ספק ממזר שאסור מדברנן שנטמע שאסור לגלותו, אבל ממזר ודאי, שנטמע חייבים לגלותו.

וגם הר"ן שם (ל,ב) הביא מחלוקת זו, בתחילה האריך לבאר כי אליהו יטהר את הספיקות, ולא יטהר את הידועים. ואח"כ הביא דעת הר"ר יונתן הכהן דס"ל שיטהר גם את הודאין. וסיים: "ונראה שזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בסוף ספר שופטים בימי מלך המשיח וכו' ואינו מיחס ישראל אלא לשבטיהם אבל אינו אומר על שהם בחזקת כשרות זה ממזר וזה עבד שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה ע"כ וכיון שאין אליהו עתיד לגלותן אף היודעים בהם [עכשיו] אין מגלין אותם שאין בין העולם הזה לימות המשיח לענין זה כלום".

א"כ לשיטת הרמב"ם גם ממזר ודאי שנטמע אסור לגלותו.

ג

וגם באחרונים מצינו שנחלקו אם ממזר ודאי שנטמע אוסר לגלותו למי שידוע, או שמא רק בספק ממזר, עי' בטור שכתב שכל שנתערב ממזר ודאי, אסור לישא ממשפחה זו, והובא גם ביש"ש (קידושין פ"ד סי' ג'): "והאי משפחה שנטמעה דקאמר, היינו שנתערב בה ספק פסול, וכמ"ש הטור להדיא, דכהאי גוונא שריא אף האידנא. אבל משפחה שנתערב בה ודאי פסול, אסור להתחתן בה, אף שלעתיד לבא אין אליהו עתיד לגלות, מכל מקום הוא אסורה לנו משום ספק, ולא מצינו היתר אלא בספק ספיקא". וכן נראה מדברי הב"ש בריש סי' ב'.

אבל הבית מאיר כתב: "משמע מהר"ן וכל המפרשים דאפילו נתערב ודאי ולא ידעינן מי הוא נמי אין צריך לגלות כמו שאליהו אין עתיד לגלותו". וכן הוא דעת הב"ח. והוסיף, כי מה שכתב הטור ספק ממזר הוא לאו דוקא, וה"ה גם בממזר ודאי אסור לגלותו. אבל בעצי ארזים (סי' ב' ס"'ק יג) דחה דבריו, והביא ראיה לשיטת הטור מהא דאמרינן בקידושין (ע,ב) מכריב ר' יהודה בפומפדיתא יהודה בר פפא ממזירא, והרי הוא עצמו פסק כר' יוסי שאליהו יטהרם לעתיד לבוא. אלא ודאי שבממזר ודאי לא שייך היום הדין של משפחה שנטמעה וכו'. ועיי"ש עוד בעצי ארזים.

ועי' ברמ"א שכתב: "וכל זה דוקא למי שיודע בדבר. אבל משפחה שנתערב בה פסול, ואינו ידוע לרבים, כיון שנטמעה נטמעה, והיודע פסולה אינו רשאי לגלותה, אלא יניחנה בחזקת כשרות, שכל המשפחות שנטמעו בישראל כשרים לעתיד לבא. ומ"מ כשר הדבר לגלות לצנועין (כך משמע מהר"ן פרק עשרה יוחסין). ודוקא משפחה שנטמעה ונתערבה, אבל כל זמן שלא נתערבה מגלין הפסולים ומכריזין עליהם, כדי שיפרישו מהם הכשרים".

ומבואר, כי אף שהיודע אסור להתחתן איתם, מ"מ אסור לו לגלות הפסולים. (אכן הח"מ שם התקשה בזה, כיון שהוא יודע שיש כאן איסור למה אסור לגלות, וע"כ כתב דאם יש שני עדים היודעים מיהו הפסול ודאי צריכים לגלותו. עיי"ש.

וא"כ מצינו ג' דרכים בפוסקים. א. יש אומרים כי גם ממזר ודאי שנטמע אסור לגלותו, שהרי אליהו גם לא יגלה אותו לשיטתם. ב. ממזר ודאי יש לגלותו, אבל ספק ממזר שנתערב אסור לגלותו. ג. שיטת המהרש"ל שיובא בסמוך, כי כל הדין משפחה שנטמעה הוא רק שאין אנו מצווים לחפש אחריו ולגלותו (את הספק ממזר), אבל אם יש מישהו היודע מיהו חייב לגלותו.

הטעם שממזר שנטמע אסור לגלותו

ד

ובביאור הדין למה אם נטמע אסור לגלותו ודאי תלוי בשני הדרכים הנ"ל.

להשיטות שרק ספק ממזר שנטמע אסור לגלותו, ביאר המהרש"ל שם עפ"י קושיית הר"ן שהקשה: "ותמיהני, דמשפחה שנטמעת מוישב מצרף ומטהר כסף ילפינן לה, וקרא ודאי לעתיד הוא דכתיב, כדאמרינן בגמרא (ע' ע"ב), כשהקב"ה מטהר את השבטים, שבט של לוי מטהר תחילה, שנאמר וישב מצרף ומטהר כסף, [וטיהר את בני לוי] והיינו לעתיד, אבל בזמן הזה מנלן".

וביאר ביש"ש שם: "ויפה תמה לפי פירושו, שאפילו יודעין פסול הטימוע שאין רשאי לגלותן, ולא כן עמדי, לפי שגם הלשון בידינו לא משמע כך, ואם כן ה"ל למימר יודעים אנו, אלא שאין בידינו, אלא הפירוש בידינו הוא, לחפש ולברר פסולים, מי הוא הנטמע, ואז יהיה הוא לבדו פסול, ושאר המשפחה כשירה, אלא מאחר שלעתיד לבא אין אליהו עתיד לגלותם, אף על פי שידוע לפניו, אם כן אין לנו לבדוק ולברר אחריה, ונעמידנה אחזקת כשרות, ואין צריכים להרחיק ממנה".

וא"כ לשיטת היש"ש רק כשאין אנו יודעים מיהו הפסול – דהיינו רק ספק ממזר שאסור מדרבנן, אז אין אנו מצווים לחפש אחריו ולגלותו, שהרי לעתיד לבוא יכשירם אליהו. אבל אם אנו יודעים מיהו הפסול, חייבים לגלותו שהרי הוא אסור מדרבן. וכן אנו יודעים על ממזר ודאי שנתערב חייבים לחפש אחריו ולגלותו, שהרי איסור תורה לא יבוא בקהל ה' טמון בזה.

אבל לדעת הר"ן, גם כשיש מישהו היודע מיהו הספק, אסור לגלותו. וצ"ל שדעתו דלא גזרו חכמים מעלת יוחסין לאסור הספק ממזר, רק למי שיודע, אבל אם אין הוא יודע מיהו הספק לא גזרו רבנן, וכמו באיסור ממזר מה"ת.

ה

אולם בדעת הסוברים כי גם בממזר ודאי שנתערב אסור לגלותו, צ"ב מה יענו על קושיית הר"ן, הרי יש כאן איסור לא יבוא, ולמה לא יהיה היודע מחוייב להציל את הבא להנשא איתו. וביותר, הרי הדין הוא שאין סומכים על רוב או על חזקה במקום שאפשר לברר, א"כ האיך יכולים אנו להנשא עם משפחה זו. ובפרט שאיקבע איסורא ולכאו' יהיה אסור להתחתן עם משפחה זו עד שיתברר הספק. ואין ללכת אחר הרוב אא"כ פירש לפנינו.

אמנם מבואר בראשונים, כי דין משפחה שנטמעה תלוי בביאור הגמ' דאילהו יטהר את הממזרים, אך עדיין צ"ב למה למעשה היום אסור לגלותו, הרי המגלה מונע איסור לא יבוא בקהל ה', וכמו שהקשה הר"ן.

ואולי היה מקום לומר כי מאחר שכבר נטמע, וכלפי כל העולם הוא בחזקת כשר, כיון שלא יאמינו למגלה שהרי לפסול אדם צריכים לשני עדים, לכן אסור לגלותו. אך לא משמע כן כלל. חדא, דא"כ שני עדים יהיו מחוייבים לגלות. ושנית, משמע בסוגיא כי מדובר שאם הוא יגלה יועיל הגילוי שיסמכו עליו, ואכן אותו האיש יפסל. ועי' חזו"א (אבה"ע סי' א' ס"ק יח) שבמקום שיש שני עדים שיודעים זה נחשב לידוע לרבים וחייבים לגלות. והדין של משפחה שנטמעה הוא במקום שידוע לא' שנאמן עליהם כבי תרי. (וכמדומני שראיתי פעם בחזו"א במקום אחר שמסייג זאת, אך כעת לא מצאתי).

ועי' במהרי"ט יו"ד סי' א' שהאריך בענין מחלוקת הרמב"ם והראשונים בספיקא דאורייתא לחומרא אם הוא מה"ת או מדברנן. והקשו הראשונים על הרמב"ם שסובר כי הוא רק מדברנן, ומה"ת ספיקו מותר, למה צריכים לפסוק מיוחד בממזר – ממזר ודאי ולא ממזר ספק, הא בלא"ה ספיקו מותר מה"ת.

ותירץ המהרי"ט: "ועוד אני מוסיף לומר דכי שריא רחמנא לספיקא בענין פסולים לגמרי שרינהו כדמוכח בפרק עשרה יוחסין דאמרינן משפחה שנטמעה נטמעה. כלומר, שמי שיודע פיסולה אינו רשאי לגלותו כדאמר ר' יוחנן היכלא בידינו הוא אבל מה אעשה שהרי נטמעו בה גדולי הדור סבר לה כר' יצחק דאמר משפחה שנטמעה נטמעה. וביאר שם דאע"ג דנפקא ליה מ'וישב מצרף' ומטהר כסף דמשמע דאליהו לעתיד לבא מטהרן".

"מ"מ ילפינן מינה לנ"ד, דאין בין העה"ז לימות המשיח לענין מצות כלום וכי היכי דחזינן דאליהו לא יגלה ממשפחות אעפ"י שכולן גלויות לפניו אף אנו אין עלינו לגלות ולא רשאין. לכך והביא עוד דברי הרמב"ם בסוף ספר שופטים ומלך המשיח אינו מיחס את ישראל אלא לשבטיו, אבל אינו אומר זה ממזר וזה עבד שמשפחה שנטמעה נטמעה ע"כ. וכמו שאין אליהו עתיד לגלותן אף עכשיו היודעים בהם אין מגלין אותם עכ"ל. והא ודאי נ"ל מדשרי רחמנא ספק ממזר לא אצטריך אלא למשרי אלא אף היודעו דאינו רשאי לגלותו דומיא דספק ערלה דהותרה אעפ"י שהיא ודאי אצל אחרים כדאמרינן ספק לי אנא איכול.

ומבואר בדבריו, דכיון שכל העולם רק יודעים שבמשפחה זו נטמע איזה ממזר, ואינם יודעים מיהו אותו שנטמע, א"כ לדידם אין כאן כלל איסור, שהרי ספק ממזר מותר לגמרי מה"ת, וכמו בספק ערלה שמותר לגמרי למי שאינו יודע. ולכן מי שיודע מיהו הממזר אסור לגלותו.

וכיוצא בזה פירש באגרות משה (אבה"ע ד' סי' ט' אות ג'): "אלא דכל איסורן דעבד וממזר הוא רק להיודע שהוא עבד וממזר אף אם לא ידע שאסורין אבל להאין יודעין שהוא עבד וממזר אין שום איסור ולא הוי כעובר בשוגג ובאונס. ולכן אין מחוייבין לגלות כיון שליכא תקלה אחרי שאין יודעין וממילא אסורין לגלות מפני כבוד הבריות הכשרין שנתערבו בהם".

"וה"ה שאף בלא נתערב ליכא איסור להאין יודעין דהא לפ"ז מה שחלוק מכל איסורין הוא שבכל איסורין הוי עצם החתיכה והמעשה לבד האיסור ולכן בכל אופן נעשה איסור, אך לענין עונשין יש פטור אם היה שוגג או אנוס, אבל בממזר הוי הידיעה חלק בהאיסור, שההתחתנות והתקרבות ממזרות ועבדות בכשרות הוא האיסור ולא עצם האיש, וכשלא ידע שהוא ממזר ועבד ונושא בחזקת כשר נמצא שהיתה ההתחתנות כשרות בכשרות שזה לא נאסר".

אלא שיש לתמוה לפי"ז, א"כ למה דוקא בנתערב אסור לגלותו, הרי גם אם לא נתערב ואינו ידוע לכולם, למה שהיודע יהיה מחוייב לגלותו. ולזה ביאר שם באגרות משה:

"ולכן בנתערב אסרו לגלות מפני כבוד הבריות הכשרין. ובלא נתערבו שליכא כבוד הכשרין דהא רק את הפסול יגלה, חייבו להכריז כיון שאם ידעו יהיה איסור וגם מחמת שאין הזרע מוכן לקדושה כדאיתא בר"ן. וגם כיון שהיודעין אסורין להתחתן עמו יהי' תקלה שהיודעין יאמרו שמותר להתחתן בממזר".

אם יש איסור ספק ממזר בנתערב

ו

ולכאורה יש להעיר, הרי ספק ממזר אסור מדרבנן. וכיון שאנו יודעים כי במשפחה זו נטמע ממזר ודאי, א"כ כולם דינם כספק ממזרים ואסורים מדברנן.

והיה מקום לומר, כי כיון שרוב המשפחה כשרים, א"כ אזלינן בתר רוב. (ומה שבפנויה שזינתה צריכים תרי רובי כשרים להכשיר, היינו רק משום החשש דילמא אזלא איהי לגביהו והו"ל קבוע, אבל במקום שלא שייך דין קבוע, די ברוב אחד להכשיר). אבל בכה"ג שיש ודאי ממזר במשפחה זו, ואיקבע איסורא. כל הבא לישא א' מהם הרי הוא כנוטל מן הקבוע, וא"כ כולם כדין ספק ממזרים ואסורים מדרבנן.

ושמא י"ל כך, בכל איסור שיש מיעוט בתוך הרוב, יש לנו לילך אחר הרוב, אא"כ הוא נוטל מהתערובת שאז חידשה התורה דכיון שיש כאן מיעוט של איסור הנוטל הרי הוא נוטל מן הקבוע והו"ל ספק. וה"ה היה מקום לומר כן גם באיסור ממזר, ולמרות שזה ספק התורה התירה, וחז"ל אסרוהו משום מעלת יוחסין.

אך לשיטת המהרי"ט דספק ממזר מותר לגמרי ואין כאן כל סרך איסור גם אם כלפי שמיא גליא כי הוא הממזר, משום שאין כל איסור בספק. א"כ לא שייך אצלו דין קבוע, כי אין כאן חפצא של איסור. וא"כ במקום רוב גם בנוטל מן התערובת אין כאן ספק כלל שהרי ל"ש בזה דין קבוע.

ובזה י"ל כי חז"ל שתיקנו לאסור הספק ממזר משום מעלת יוחסין, לא תיקנו אלא במקום שיש ספק ממזר לפנינו, אבל בכה"ג הרוב הרי כשרים, ואין סיבה לתקן בכה"ג.

ולפי"ז י"ל כי בפנויה שזינתה ושותקת ואין אנו יודעים ממי נתעברה, שכדי להכשיר את הולד צריכים לתרי רובי כשרים כמבואר בסי' ד' סעי' כו. והטעם מבואר בסוגיא משום שמא הלכה היא אצל הבועל והו"ל קבוע. וביאר הב"ש שם (ס"ק לט) כי דוקא אם יש ממזר בעיר, אבל אם אין ממזר בעיר א"צ לזה. ולפי"ז צ"ל דדוקא אם יש ממזר ידוע בעיר אז צריכים לתרי רובי, אבל אין לחשוש שמא יש ממזר, דבכה"ג אפילו אם באמת יש ממזר כיון שאינו ידוע ל"ש דין קבוע, וכנ"ל.

אלא שיש להעיר, מהגמ' בקידושין (עג,ב) "תנו רבנן נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי, זה נתין וזה ממזר". ופירש רש"י דהיינו ארבעה נשים שילדו בבית אחד, ונתערבו הוולדות. וכתב שם הר"ן שתיקנו חכמים שתהא נאמנת משום שאי אפשר בענין אחר.

ולכאו' לפי מה שהעלינו בכה"ג שנתערב עם הממזר עוד שלשה תינוקות, הרי יש כאן ספק ממזר, (או אפילו רובן כשרים, אלא שיתכן שאין הולכים כאן אחר הרוב משום דאיקבע איסורא, ועי' שב שמעתתא ש"א פ"א). אבל עכ"פ ספק ממזר הרי הוא מותר לגמרי כמו שפירש המהרי"ט. וא"כ למה שנגלה אותו, הרי גם איסור דרבנן אין כאן לפי מה שהוכחנו לעיל כי בתערובת אין איסור דרבנן. וכיון שיש איסור לגלותו (אם לא לצנועים) למה שיתקנו חז"ל שתהא נאנמת.

ואפשר, דכיון שיבדלו מהם אנשים כמש"כ הר"ן, וכמו שביאר באגרות משה, א"כ משום תקנת הכשרים תיקנו שתהא נאמנת. וכמו בכל ממזר שאינו ידוע שנטמע, שחייבים לגלותו כדי שלא יכשלו הכשרים, ואח"כ יתגלה שהוא ממזר. הרי שעדיף תקנת הכשרים מתקנת הממזר.

ולכאו' כל זה נאמר גם בספק ממזר שנתערב, במקום שעדיין לא נטמע יהיה מחוייב לגלות מיהו הספק כדי שלא יתערבו בו הכשרים.

ז

אמנם באגר"מ שם אות ד' הביא מהלך אחר בביאור הסוגיא: "ולא מסתבר דיהיה חילוק באיסור בין ידע ללא ידע, אלא דהותרו מצד שנתערבו ולא נודע מי הוא הפסול, ולכן לא יגלה אליהו". (ואע"פ שאליהו לעולם יודע מי הם הפסולים, מ"מ ידיעתו באה לו בנבואה, ולא בדרכים הרגילות, והרי 'לא בשמים היא' כמבואר שם באגר"מ).

ולפי"ז המשיך שם: "ולכן אף אם יעידו שנים שנתערב במשפחה זו ממזר או עבד לא תיפסל המשפחה כיון שאין יודעין מי הוא הפסול הויא אף לפי עדותן משפחה שנטמעה שמותר. ולכן אסור להם לגלות כיון שמה"ד מותר, אף שיש הדור להיודעין להתרחק מהם שמטעם זה מגלין לצנועין פעם בשבוע, מפני כבוד המשפחה ותקנת הכשרים שבהם וכו".

"אך לפ"ז הוא רק אם העדים אין יודעין מי הפסול שאף לפי עדותן מותרין, אבל אם יודעין מי הפסול מחוייבין להעיד דכיון שיודעין אין כאן תערובות וכו'. ונוקים מה שאסרו לגלות דהוא רק באין יודעין מי הפסול רק שיודעין שנתערב שם פסול". ופירוש זה קצת דומה לפירושו של המהרש"ל (לעיל אות ד').

הגדרת ממזר שנטמע, ומה דין אדם שנפל ספק בכשרותו לאחר שהתחתן

ח

אמנם כל זה נאמר רק באחד שהוא ממזר ודאי או ספק ממזר, אבל אם בא לפנינו איזה אדם שצריך לברר עליו אם הוא ממזר או ספק ממזר, או שמא כשר לגמרי, האם גם אז יהיה הדין שמחוייבים אנו לברר, או שמא בכה"ג עדיף להשאירו בספיקו ויהיה מותר לגמרי (גם מדרבנן, שהרי מסתבר שגם רבנן לא תיקנו משום מעלת יוחסין אלא מסתפק ממזר ידוע).

והנה, לשיטת היש"ש שהובא לעיל (אות ד') כל הסוגיא של משפחה שנטמעה מדובר באופן שאין אנו ידועים כלל מיהו, והיה מקום לומר שנברר מיהו, ולזה אמרינן כיון שכבר נטמע ויש כאן ספק ספיקא הניחהו בכשרותו. אבל לשיטת המהרי"ט והאגר"מ (במהלך הראשון) שהסוגיא מדברת באופן שיש עדים היודעים מיהו הממזר, וגם בזה אמרינן כיון שנטמע הניחהו כך כמבואר לעיל. א"כ באופן שאין אנו יודעים האם בכלל יש כאן פסול או לא, אפשר שאין אנו מצווים לברר עליו.

ונראה כי דבר זה לכאורה יהיה תלוי בשני הדרכים הנ"ל.

לפי הדרך השניה של האגר"מ, ודאי צריכים לברר את הספק לאשורו, וכל הדין של נטמע הוא רק בתערובת, אבל אם נפל ספק על אדם מסויים, ודאי צריכים לברר בין אם נשא אשה כבר ובין אם לאו.

אולם לפי הדרך הראשון באגר"מ, וכן לפי שיטת המהרי"ט שכל הטעם שבממזר שאינו ידוע, אע"פ שהוא מותר לגמרי כמו שפירש באגר"מ, אפ"ה מחוייבים לגלותו הוא כדי שלא יטמע בין הכשרים, ואח"כ יתגלה שהוא ממזר, א"כ ה"ה אם אינו ידוע עכשיו, כיון שיש חשש שאח"כ יוודע ויכשלו הכשרים, מחוייבים אנו עתה לברר עליו היטב.

אך לפי טעם זה נראה ברור, כי אם אותו אדם שנפל לנו ספק בכשרותו, כבר התחתן עם כשרה. בזה לכאו' דינו כנטמע, ואסור לגלות אף למי שיודע שהוא פסול. (ואין מגלים אלא פעם אחת בשבוע לצנועים כמבואר בסגויא בקידושין). א"כ כש"כ שאסור לחקור ולברר אחריו. אף שעדיין אין לו ילדים וכו'.

שהרי כל החילוק בין נטמע ללא נטמע, ביאר האגר"מ דאע"פ שכל זמן שאינו ידוע, אין עליו איסור כלל בין אם נטמע ובין אם לא נטמע. מ"מ הכל תלוי בכשרים, שאם כבר נטמע אסור לגלותו משום כבוד הבריות של הכשרים שנטמעו בו, ואם עדיין לא נטמע חייבים לגלותו משום שלא יתגלה אחד שיתחתן עם הכשרים. א"כ בכה"ג שכבר נשא אשה ודאי יהיה אסור לחקור ולברר על פסולו.

ואע"פ שהרי אם לא יבררו כעת, ברור שאח"כ כשיהיו לו ילדים ונכדים וכו' ואז אם יתברר פסולו, כולם יפסלו, ויהיה בזיון גם לכל הכשרים שיטמעוו בהם. מ"מ גם בסוגיא מודבר שאח"כ יהיו עוד דורות ממשפחה זו שנטמע בה, ואפ"ה היודע פסולו אסור לגלותו.

ולסיום הערה:

מצוי לפעמים כי בעל מגיע ודורש לעשות בדיקת רקמות לברר האם בנו הוא ממנו או לא. ודרישתו נדחית מצד החוק הקובע כי אין לעשות בדיקת רקמות במקום שיש חשש לממזרות. מטרת החוק הוא טובת הילד כדי לא לגרום לו ממזרות. והידוע כי החוק התקבל בתמיכת הרבנות. וגם אם יבוא מאן דהו לכל פוסק מפורסם, יקבל תשובה דומה שאין לעשות בדיקה כזו לכתחילה. אך לאור הנאמר לעיל ראוי לדון בזה עפ"י ההלכה האם אכן דרישת האב במקרה זה אינה קבילה.

ולכאורה היה נראה כי מעיקר הדין יש מקום גדול לומר שיש לאב זכות לבקש בדיקה כזו גם כיש סיכוי שהבן יתגלה כממזר, ויאסר לקהל. ומעולם לא מצינו במקום שנופל ספק ויש מישהו שרוצה לברר ספק זה שנעמוד בדרכו ונאסור עליו בירור זה. ובפרט שיש לו השלכה מאד מעשית בבדיקה זו, לעצם היחס, לירושה, מזונות. ועוד, ומנין לנו לומר לאדם הצועק כי הוא רוצה לברר אם אכן הוא בנו, שאינו יכול לברר זאת משום הנזק העלול להגרם לילד.

ומה שמצינו שאין לברר הוא רק בסוגיא של משפחה שנטמעה, וכבר הובא לעיל כי ישנם שני דרכים בביאור הסוגיא, או שמדובר באופן שהפסול כבר נטמע במשפחה ואין אנו יודעים מיהו, וע"ז נאמר כי אסור לחפש ולחקור כדי למוצאו ולאוסרו. ולפי פירוש זה, ודאי כי באופן שלא נטמע, ורק נפל ספק בכשרותו שיש מקום לברר (ועי' ביש"ש קידושין שהובא לעיל אות ד' ראיה ברורה לזה).

וגם לפי הדרך השניה בביאור הסוגיא (עפ"י האגר"מ שהובא לעיל אות ה') כי גם ממזר ודאי שנטמע, ויש מישהו היודע פסולו אסור לגלותו. וביאר, כי הטעם משום שממזר שאינו ידוע אינו נאסר כלל. (ולא כשאר איסורים שאם אינו ידוע הרי יש כאן איסור בשוגג, אלא כל איסור ממזרות הוא בידוע) אלא שרק אם נטמע אוסר לגלותו משום כבוד הבריות של הכשרים שנטמעו בו. אבל אם עדיין לא נטמע חייבים לגלותו (למרות שכל זמן שלא גילו אותו הוא מותר לגמרי) משום כבוד הכשרים שיטמע בהם ואח"כ עלול להיות שיתגלה. כמבואר באגר"מ שם בהרחבה. א"כ ודאי שאם יש ספק בכשרותו, לכאו' חייבים לגלותו כדי שלא יטמע בין הכשרים.

וראיתי בקובץ תשובות להגרי"ש אלישיב שליט"א (ח"א סי' קלה) שנשאל בכגון זה אם יש לעשות בדיקה כזו המגלה האם היא בתו או לא. ובין דבריו השיב: "וכיון שעברו הרבה שנים ובהלכה הוחזקה כבתו, אין שום זכות להטיל דופי בבתו ולהתעסק בבדיקה האם היא ממנו או לא". אינני יודע אם במקום שמיד האב מסתפק האם זו בתו או לא, היה מסכים לאפשר בדיקה כזו. אבל בכל אופן לכאורה במקום שיש ספק למה לא יהיה האב זכאי לעשות בדיקה זו.

[אמנם, ראוי להוסיף, כי מאחר שבדיקה כזו היא צריכה שיתוף פעולה של הילד, ואולי גם דקירה שלו במחט, לכאורה יכול הילד להתנגד לבדיקה זו. וכל מה שהזכרנו הוא כלפי זכות האב לעשות בדיקה זו, אולם זכות הילד להתנגד ולא לשתף פעולה].

אך חשוב להדגיש, כי הערה זו נכתבה רק "לפלפולא בעלמא" ולהלכה ולדינא ידוע כי כל הפוסקים לא יאפשרו בדיקה כזו במקום שיש חשש לממזרות.